כמה הערות קצרות בעניין ביקורת הספרות

בויינט התפרסמה כתבה נוספת על מצבה המעורער של ביקורת הספרות. אני כותב "נוספת" כי זו הפכה כבר להיות מעין כתבה עונתית, כמו נדידת הציפורים; אחת לשנה בערך יוצאת כתבה כזו המבכה את הביקורת בדמעות שליש. או תנין.

כיוון שאני כותב דוקטורט בדיוק על הנושא הזה, קרי: מה קרה לביקורת הספרות הישראלית בעשורים האחרונים, וכמובן מכיוון שאני מבקר ספרות בעצמי, אני עוקב אחרי הכתבות הללו. אבל אני עוקב אחריהן לעיתים קרובות בשעשוע. כמה אי הבנה והבל מפגינות הכתבות – הכתבות עצמן, לא רק התגובות – בטיפולן בנושא הזה.

 

העניין דורש כמובן הרחבה גדולה. אבל כאן אסתפק בכמה הערות לאקוניות כאשר יעלה המזלג:

1. אנשים לא נהיים מבקרים כי הם מתנשאים/מתוסכלים/רשעים/טהרנים/צדיקים. בראש ובראשונה, אנשים נהיים מבקרים כי הם פשוט יכולים.

כלומר, מבקרים הם אנשים עם כושר אבחנה מסוים, רב או מעט, בכל הנוגע לספרות, ולא פחות חשוב: יש להם כישרון מסוים לבטא את אבחנותיהם אלה, ויש מי שמוכן לשלם להם על כך, ולהם נראה התשלום, ואם לא התשלום הפרסום, כדאי ומשתלם.   

2. מעבר לסיבה הראשונית, כלומר העובדה שהם פשוט יכולים, מבקרים נהיים מבקרים פשוט כי אכפת להם ו/או הם משתוקקים לכך יותר מאחרים.

זו עוד אי הבנה ביחס לביקורת הספרות. זה לא מוסד אנטי-דמוקרטי. אדרבה: כל מי שמשתוקק להיות מבקר ספרות ויש לו כישורים מינימליים למקצוע (ע"ע הסעיף הקודם; כלומר, כמובן אם הוא יכתוב רשימת מכולת או תוכנה בג'אווה או מאזן רבעוני כביקורת על החדש של גרוסמן הדבר לא יתקבל בעין יפה) ימצא במות תקשורת הכמהות למבקרים.

ההבדל הבסיסי בין המבקר בפועל לטוקבקיסט שזועק כנגד המבקרים האליטיסטיים והרשעים האלה הוא אחד: המבקר רצה מאד להיות מבקר. ולכן הוא גם נהיה כזה. והוא ויתר על דברים אחרים לטובת התשוקה הזו. ואילו לטוקבקיסט הזועק נגד "שלטון" המבקרים היה הרבה פחות חשוב לבטא את דעתו על ספרים. והוא דווקא לא רצה לוותר על דברים אחרים בשביל להשמיע את דעתו בענייני ספרות. ולכן, כמה הולם, דעתו גם פחות נשמעת.

3. ביקורת ספרות, יצא לי לומר כמה פעמים, היא פובליציסטיקה לכל דבר, מלבד זאת שזו פובליציסטיקה שאינה עוסקת ב"חיים" כי אם מנסחת דיעה בענייני ספרות.

וכמו שפובליציסטיקה, קרי דיון פתוח, היא נשמת אפה של דמוקרטיה חפצת חיים, כך ביקורת ספרות, דיון פתוח בענייני ספרות, היא נשמת אפה של רפובליקה ספרותית חפצת חיים.

המבקר, כמו הפובליציסט, מנסה לשכנע; הוא אינו פוסק הלכות. בדיוק כמו שאפשר לכתוב מאמר בעד או נגד הירידה מהגולן, אפשר לכתוב מאמר בעד או נגד החדש של מאיר שלו. אפשר להשתכנע מדבריו של המבקר ואפשר גם לא. הביקורת אינה דיקטטורה של טעם אלא הזמנה לשיחה ודיון על ענייני ספרות.

4. עניינה של הביקורת אינו מתמצה בהמלצה/אי המלצה על ספר זה או אחר. אני כותב את ביקורותיי גם לאנשים שאינם נוהגים לקרוא ספרות עכשווית או ספרות ישראלית עכשווית. הביקורת היא חלק ממערכת ספרותית אורגנית שבה יש שיחה ספרותית. היא חלק מהשיחה ולא מקדמת מכירות או מכריתת מכירות (למרות שעל מבקר לא למעול בתפקידו ולומר האם הוא ממליץ לקרוא את הספר אם לאו).

יש משהו פרימיטיבי ביותר, טוקבקיסטי (כן!), אפילו הייתי מתאר זאת כעולם שלישי-י (גם במובן של חברה ללא מעמד בינוני, כמו בעולם השלישי, חברה ללא מתווכים בין המיעוט העשיר כקורח להמונים, חברה ללא אמביוולנטיות ומורכבות), בתפיסה של המבקרים כיושבי טריבונה האורבים בשקיקה לכשלונם של הסופרים ה"פרפורמרים". ביקורת ספרות חיה, חריפה ונשכנית היא חלק אינטגראלי מחיים ספרותיים. אין כאן עניין מוסרי, אלא עדות לויטליות. מערכת ספרותית שוקקת היא מערכת שיש בה סופרים, משוררים, קהל קוראים ערני ודעתני ומבקרים.  

  5. בשביל להיות מבקר טוב צריך כישרון שאינו זהה לכישרון שנדרש לכתיבת ספר טוב. מבקר אינו סופר-מדולל כשם שסופר אינו משורר-מדולל וההיפך. אלה שלושה מקצועות קשורים ביניהם אך שונים.

לעיתים נדירות סופרים (או משוררים) מחוננים הם גם מבקרים מחוננים (ברנר, אורוול, אליוט, דוסטוייבסקי, בודלר), כמו שלעיתים נדירות משוררים הם גם סופרים טובים (עמיחי, למשל, הוא פרוזאיקון לא טוב. כשלעצמי, אני גם לא מתרשם מהפרוזה של ביאליק או של פושקין).

לפעמים לסופרים (או משוררים) פשוט אין את הכישרון הביקורתי כשלעצמו, אבל פעמים רבות לסופרים הניגשים לכתיבת ביקורת, בדיוק בגלל שהם סופרים מחוננים שיצירתם ממלאת את הווייתם, אין את האכפתיות הנתבעת ממבקר, את היכולת האמפתית שלו להיכנס לראשו של מישהו אחר ולנסות להבינו, אכפתיות ואמפתיה שהם כלים מקצועיים ממדרגה ראשונה ולכן, בעצם, הנם חלק אינטגראלי מכישרונו של המבקר. פעמים רבות נתקלתי בביקורות לא מעניינות של סופרים ישראלים שאני מעריך מאד את כתיבתם הספרותית.

 

אגב: הבלבול בתרבות העכשווית באשר למעמדה של הביקורת, ראייתה כלא נצרכת אל מול הספרות והשירה ה"טהורות", כרוכים, בין השאר, בנטייתה של התרבות בת-זמננו לקיטש ולסנטימנטליות. השירה והספרות נתפסות כעוסקת ברגש, והרגש הוא קדוש, לעומת הביקורת, שהיא מטבעה שכלתנית, אנליטית, מרוחקת-מעט, מאופקת. 

וזו רק עוד סיבה לחשיבותה של הביקורת: ביקורת הרגשנות והקיטש, שפעמים רבות במסווה של טוהר ועוצמת הרגש, שאינו עומד בבחינת השכל, גורמים לעיוותים ולעוול.   

6. עובדת היותה של הביקורת משלח יד המצריך כישרון מובחן גוזרת גם שישנה המון ביקורת ספרות גרועה, משעממת וטרחנית, או בינונית. זהו מקצוע מובחן ובו יש טובים ורעים כמו בספרות ובשירה. או בניהול רשתות ספרים.

7. יש קשר בין כניסתו המרשימה של הקפיטליזם לשוק הספרים הישראלי בעשור האחרון ודלדולה של ביקורת הספרות. אבל הקשר הזה צריך להיות מוצג, בחלקו, באותה נוסחה חבוטה אך כה מדויקת של מרקס קשישא: כהווייה שמעצבת את התודעה.

הקפיטליזם לא רוצה שיפריעו לו למכור ספרים, לא מעוניין שיכניסו משתנים חמקמקים, מעורפלים ובעיקר לא-נשלטים, כמו "איכות" ספרותית, משתנים שייתקעו לו כמו טריזים בגלגלי השיניים של מכונות הדפוס.

ולכן ההתקפה על הביקורת היא – בחלקה, לא כולה! – שימוש כוזב בשם "הדמוקרטיה" ו"קול המון כקול שדי", קרי שימוש (לא מודע בחלקו) באידיאלים טהורים על מנת לא להפריע לקופות הרושמות. על זה נאמר "תודעה כוזבת".

8. דווקא בגלל הקשיים העומדים בפני המבקרים בעולם העכשווי – שהכתבות, כדוגמת זו שהתפרסמה היום, מבטאות, ופעמים רבות בוולגריות –  זה המקצוע המרתק ביותר שאני מכיר.

היותה של הביקורת משלח יד שפועל כנגד כיוון הזיפים של הצייטגייסט תובעת מהמבקר להיות חד במיוחד.

וזה מאתגר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טל  On פברואר 9, 2010 at 1:47 PM

    אבל נדמה לי שהכתבה בוויינט לא ניתחה את המבקר אלא טענה שמוכרי ספרים וחמיות הפכו ליותר רלוונטים מהמבקרים.

  • אתי  On פברואר 9, 2010 at 2:06 PM

    כן, וגם החמות והמוכרת בפובליציסטיקה עסקינן. או שהן מנהלות שיח ספרותי.

  • אסתי  On פברואר 9, 2010 at 2:38 PM

    ואני מסכימה עם כל מילה (וגם עם כל פסיק ונקודה)

    אבל,
    אני בהחלט חושבת שהכתבה היום בווינט לא מתאימה לביקורת המרומזת והלא כל כך מרומזת שלך עליה (אולי על שכמותיה, אבל לא על זו)
    לדעתי עמיחי שלו אומר במילים אחרות דברים דומים (לא מפורטים ולא מנתחים את מקצוע הביקורת כשלך) אבל דומים. ובעיקר הוא מתאר את המצב (עגמומי מאוד יד לציין) היום. בצורה ביקורתית למדי יש לציין.

  • אסתי  On פברואר 9, 2010 at 2:40 PM

    הפסקה האחרונה שלי מנוסחת גרוע מאוד (יש לציין ועוד פעם יש לציין ובעיקר יד לציין)
    ): ):

  • יונתן  On פברואר 9, 2010 at 2:48 PM

    זה ממש לא נכון לומר את זה.
    אנשים מוכנים לשלם בשביל איכות ולכן חברות מאוד שמחות לאמץ מדדי איכות (כגון תקני ISO) כדי לשדרג את מעמדם בעיני הלוחות.

  • אריק גלסנר  On פברואר 9, 2010 at 4:02 PM

    לא הבנתי עד הסוף את טיעונך. לגבי ספרים, בכל אופן, יש שתי מגמות: עיקרית וזוטרה. העיקרית הייתה חפצה בריקון הספר מתכולתו הניתנת למדידה ב"איכות". במילים אחרות: למכור כמה שיותר ספרים כמה שיותר הרבה, בלי לפחד פתאום ממר מבקר שיגיד שרב המכר החדש הוא זבל.
    מגמה מינורית יותר אכן עושה שימוש במדדי איכות לצורכי התחרות הקפיטליסטית. קנו את איקס כי המבקרים גמרו עליו את ההלל! זו, בעיניי, תופעה שאסור להתעלם ממנה אבל היא משנית לחוסר הנוחות העקרוני – כמו חוסר הנוחות של ערוץ 2 מקיומו של הרגולטור – ממוסד הביקורת.

  • רוני  On פברואר 9, 2010 at 6:21 PM

    שיכולים לנתח יצירות ספרותיות כך שלא יריח מהם
    ריח של קשרים אישיים וחברויות של שמור לי ואשמור לך. מרבית המבקרים היום הם כותבי שירה ופרוזה ומוציאים לעצמם ספרים, כך שהעובדה המצטערת שהם תחת שני כובעים לא תורמת לשיח התרבותי אלא במקרה הטוב, מנפחת להם את האגו ושומרת עליהם כעל "אתרוגים" .

    משום שהקהילה הספרותית בישראל כבר מזמן איננה מייצרת ספרות ראויה נוצרו התאגדויות והתארגנויות חברתיות שמדיפות ריח שאין לו קשר לספרות . הביקורות ניזונות בעיקר מתכנים בטלים וסתמיים שלא גורמים לקורא הנאור להעמיק או להאמין לדברי המבקר. רובם ככולם בנויים על חנופות ואינטרסים.

    רבי מכר הם פונקציה של שיווק וקידום מכירות שאין לו קשר כלשהו לביקורת זו או אחרת, אלא לגופים כלכליים שעומדים מאחורי כותב זה או אחר

    ההשפעה של כותבי הביקורת הספרותית שולית לגמרי בסצינה האינטרנטית והולכת ומאבדת את כוחה גם בעיתונות, אנשים היום קוראים ובוחרים בספרים ובסופרים מפה לאוזן ולא בגלל מבקר זה או אחר שיש לו אינטרס כזה או אחר, או חברות זו או אחרת.

    ולראייה כמות הקוראים שמקבלים היום בחינם ספרים לקריאה והם הממליצים על הסופרים והספרים הראויים בעיניהם . כך ש"המבקר" איבד בשנים האחרונות חשיבות כמשפיע כלשהו על קהל הקוראים.

  • קוראת  On פברואר 9, 2010 at 7:12 PM

    אבל עבורי סקירות ומאמרי ביקורת , במיוחד שלך, עדיין מסייעים לי בבחירת ספרים ותורמות להתמצאותי במצאי ההולך וגדל של הספרים היוצאים לאור.
    תודה רבה!

  • אמנון נבות  On פברואר 9, 2010 at 7:30 PM

    שלום לך אריק גלסנר.
    קראתי בעניין רב.לדעתי נקודת ההיפוך מצוייה במקום אחר לחלוטין: בין ביקורת ספרות שעומדת ופניה אל ה ס פ ר ו ת,כלומר,היא מייצגת בראש וראשונה את הספרות והדיון שהיא מקיימת נועד בראש וראשונה פנימה,כחלק ממערכי הכוח וההשפעה על הספרות ומתוך הספרות,וקהל הקוראים שמחוץ למעגלים הפנימיים של הריפובליקה הספרותית חסרי משמעות מבחינתה – ובהקשר הזה,לא פלא שרוב מבקרי הספרות היו ראשיה המוכתרים (ברנר,ברדיצ'בסקי,ביאליק,פיכמן,אהרן ראובני( וסופרים מרכזיים בדורם,לבין המבקר בהגדרתו המצומצמת,הבסיסית ביותר,היינו,תיווך בין הספרות לבין קהל הקוראים,שאז,השירות לקהל הקוראים הוא העיקר,ואליו ואל טעמו והעדפותיו מפנה המבקר את הערכותיו או את האופוזיציות שלו.הסוג הראשון של מבקרים ודאי חלף ועבר,רובו ככולו מן העולם,מרגע שהרפובליקה הספרותית וההירארכיות הפנימיות שלה בטלו,והסוג השני של המבקר, מוצא עצמו מותקף בלי הרף,כל אימת שהוא א י נ ו ק ו ל ע,ברמות שונות ,כמובן,לטעמו והעדפותיו של קהל כללי או ספציפי.ביקורת זו מנהלת באמת קרב מאסף עם האינטרנט,עם הסופרים ונציגיהם בעילום שם ובהסוואות מתאימות,עם פרסונות שממילא רואות בספרות הישראלית גיס חמישי אם לא 'זמורת זר' ואכן,הקרב שהמבקר מן העידן הוכחי מנהל מול החמות,נציגי רשתות השיווק ויחסי הציבור השכורים של בית ההוצאה הוא קרב מאסף.די להתבונן בתגובות למאמרו של עמיחי באתר כדי להיווכח.לטעמי,סיכויה היחיד של הספרות והביקורת הוא לחזור ולאמץ את העמדה ה ק ו ד מ ת – כדי להשריד את הספרות והביקורת.
    שאם לא כן,העניין כולו יהפוך חסר משמעות.ספרים יוסיפו לצאת,עיקר המאבק יהיה בתחומי היידוע,המכירות והשיווק,והסופר יזכה,או לא,בגלימת גיבור תרבות למחצה,לשליש או לרביע.כבר היום המצב הזה שורר באורח כמעט טוטאלי.
    היה בטוב,קולגה יקר.

  • אריק גלסנר  On פברואר 9, 2010 at 8:16 PM

    אני מודה לך על תגובתך. גם כשאני חולק עליך לעיתים, בין השאר בדברים שכתבת לעיל, זו מחלוקת שמעניינת אותי הרבה יותר מהסכמות רבות אחרות.
    לקוראת – תודה על תגבותך.

  • דוד  On פברואר 9, 2010 at 8:52 PM

    אריק, אתה מבקר הספרות שאני הכי אוהב ומעריך את טעמו, ואני מסכים עם דבריך כאן, אבל נראה לי שעשית לעצמך הנחה לא קטנה בכל הנוגע לרצון של המבקר ליצור ספרות טובה בעצמו, ולאופן בו הוא מתמודד עם רצון לא ממומש זה.
    מקצוע המבקר בהחלט דורש כישורים אחרים מאלו הנדרשים מסופר, אך גם מבקר שופע אהבה לספרות אינו יכול להתעלם מהעובדה שהספרות עצמה, ולא השיח אודותיה, היא המרכז, ועל כן, באופן פרדוקסלי משהו, דווקא ככל שהמבקר אוהב ספרות וחריף אבחנה יותר, והייתי אומר: אינטלקטואל יותר, הוא מתקשה לקבל את עצמו כמבקר וזהו. ובקיצור, לו מבקרי הספרות היו באמת משוכנעים בעצמם בכך שמקצועם מספיק חשוב ואי לכך גם מסתפקים בו ולא שולחים ידם לכתיבת פרוזה (מה שלגיטימי כמובן), אז רבים אחרים היו משתכנעים בכך גם כן.

  • אריק גלסנר  On פברואר 9, 2010 at 9:24 PM

    ראשית, תודה רבה על דבריך.
    יש כאן שתי סוגיות נפרדות.
    ספרות (במקרה שלי פרוזה; היחס שלי לשירה יותר מסובך ולכן אני גם כמעט לא מבקר שירה) היא האמנות הנעלה ביותר (אגב, לאחריה בעיניי האמנות הנעלה ביותר היא הסטנד-אפ קומדי. ואני לא צוחק). פרוזה נעלה על ביקורת כי היא נוגעת בנימי הנפש בצורה חווייתית, מימטית, שמעבירה את רעידת הנימים אל הקורא החש אותם רוטטים בנפשו. כמו שמבקר ספרות (!) אחד פעם הסביר את גדולתו של טולסטוי בכך שהוא מעביר לקורא את הצורך לבכות או לצחוק באותו אופן בו אנחנו מחקים לעיתים בכי או צחק של מישהו שבקרבתנו באופן בלתי נשלט.
    זו סוגייה אחת: הפרוזה נעלה על הביקורת. בהחלט.
    אבל סוגייה שנייה, נפרדת, היא שאלת סוג הכישרון שזקוקים לו בכל עיסוק. וכאן הכישרון שונה.
    עצם העובדה שפרוזה נעלה על ביקורת אינה גוזרת שכישרון לכתיבת פרוזה כולל את הכישרון לכתיבת ביקורות. כאמור, אלה עניינים נפרדים.

    הדרישה שמבקר לא יהיה סופר ולהיפך גם היא נראית לי, במחילה, סוג של פרובינציאליות. כאילו "מבקר" או "סופר" זה אות כבוד ש"הקהילה" מחלקת, ולא ראוי שמישהו יקבל יותר מדי, שלא יהיה חלילה כפל מבצעים.
    כל תולדות הספרות מלאים באנשים שעשו גם וגם (גם אם לעיתים נדירות בהצלחה ראויה לציון בשני התחומים, כאמור

  • רוני  On פברואר 9, 2010 at 9:32 PM

    בדיוק מפני שלעיתים נדירות בהצלחה ראויה… בשני התחומים… מרבית מבקרי הספרות כותבים ספרים ואינם אובייקטיביים, הם מחוברים אישית לסצינה הספרותית במובן הרע של ההגדרה ועושים חטא על פשע בזה שהם הופכים את השיח הספרותי לעניין פוליטי חסר פואנטה בגלל מוערבות יתר אישית.

  • אריק גלסנר  On פברואר 9, 2010 at 9:37 PM

    עניין ההיגיינה והאתיקה הביקורתית הוא אכן מאד חשוב, כפי שהערת. ובעיות בתחום הזה גורמות לערעור האמון במבקרים. אבל יש כאן גם עניין של ביצה ותרנגולת: כיוון שהעיתונים אינם משקיעים במבקרים הפכה הביקורת להיות עיסוק אגבי, מה שעושים על הדרך, בלי כללי אתיקה קשיחים. אני עדיין חושב שציבור קוראים יכול להבחין בין מבקרים ממנגלים (מלשון מינגלינג וקשרים) ומבקרים שלא חוטאים בכך.

  • יונתן  On פברואר 9, 2010 at 10:05 PM

    היא שמוצר או שירות ימלאו אחר מה שמצופה מהם ועם הם נותנים ערך מוסף כלשהוא אז מה טוב.

    איכות היא דבר נמדד,אפשר למדוד כמה באגים יש בתוכנה מסוימת או כמה זמן מחזיק ציפוי של מכשיר כלשהוא או תוך כמה זמן יענו לך במוקד שירות,כל אלו הם מדדי איכות.

    מכיוון ולא מעוננים להתחיל לבנות מסגרות חשיבה לאיכות פועלים לפי תקני איכות כמו משפחת תקני ISO עמידה בתקנים אלו מבטיחה תהליכים איכותיים ומוצרים איכותיים.

    עסק שרוצה לשרוד חייב לספק אתת רצון לקוחותיו,זה יכול להיות במחיר וזה יכול להיות באיכות(וזה בד"כ בשילוב של איכות,מחיר,תמיכה וכו),בגלל שהיום אין הרבה תחומים שיש בהם מוצרים ייחודים לגמרי,שוברי שוק,אז התחרות היא בעיקר במחיר ובאיכות ובתמיכה כאשר האיכות בד"כ נתפסת כגורם מכריע(פשוט אין הבדלים ענקיים במחיר ובשירות).

    האיכות של מוצרים ושירותים הוא תחום תחרות משמעותי לחברות בעולמנו ה"קפיטליסטי" ולכן זה פשוט לא נכון לומר שאיכות וקפיטליזם לא הולכים ביחד.

    לגבי איכות בספרים,זה ערטילאי מבחינתי,מבחינתי ספר שנהניתי ממנו ושאחזור אליו הוא איכותי וספר שלא,לא.

  • אריק גלסנר  On פברואר 10, 2010 at 2:50 AM

    אני חושב שהמצב בשוק הספרים שונה ממה שתיארת,בין השאר בגלל חמקמקות ואי-מדידות ה"איכות".
    "בנוסף, "איכות" בספרות היא אנטי-שוק באופן אינהרנטי כי פירושה הוא שהיא נגישה לפחות אנשים. בניגוד לסבון טוב ועמיד שמתאים – וקורץ בגין איכותו זו – להרבה אנשים. כשאני מדבר על התנגדות לאיכות במסגרת הקפיטליסטית אני מדבר על אותו מובן בו אומרים שהטלוויזיה מחפשת אחר "המכנה המשותף הנמןך". הנה לך התנגדות ל"איכות" שהיא קפיטליסטית למהדרין.

  • אסתי  On פברואר 10, 2010 at 9:02 AM

    אני מנסה להבין את המשפט:
    "היכולת האמפתית שלו להיכנס לראשו של מישהו אחר ולנסות להבינו"
    והייתי רוצה לדעת האם התכוונת "בכניסה לראשו של מישהו אחר" – האם זה לראשו של הסופר?
    כי לדעתי ראשו של הסופר ממש לא מעניין כאן. מה שמעניין הוא הטקסט הכתוב.
    ההבנה והאמפתיה צריכים להיות מכוונים לטקסט. לא לסופר עצמו.

    אשמח אם תרחיב.

  • אריק גלסנר  On פברואר 10, 2010 at 10:39 AM

    אני חושב שיש כאן שתי אופציות. האחת היא "להיכנס לראש" של מה שמכונה בז'רגון של מדע הספרות "המחבר המובלע" (זה לא בדיוק המקרה, אבל מקרב להבנה של מה שהתכוונתי) כלומר לא הראש הקונקרטי של הסופר אלא לדמות של הסופר העולה מהיצירה גופא. ואז לנסות להבין מה הדמות הזו, דמות בשר ודם אך שאתה רוקם מהמילים על הדף, ניסתה לעשות, איפה הצליחה ואיפה כשלה.

    אבל יש עוד עניין. ואני מבין את ההתסייגות שלך, אבל אני חושב שיש בביקורת מימד אינטר-סובייקטיבי חזק, כמעט אירוטי, ביחס בין המבקר לסופר המבוקר. מבקר שעושה עבודתו כהלכה מכיר את יצירת הסופר כמו שאיש לא מכיר אותה, הוא חופש ובוחן כל משפט ומשפט שלה. היכולת לקרבה כזו מצריכה תכונת אופי מסוימת, היכולת להשקיע בקרבה כזו, ששורשיה יכולים להיות אפלים או מוארים, אבל היא תכונה מובחנת. למרות שגם סופרים נזקקים להתערבבות אינטימית-ארוטית עם הדמויות שלהם, הרי שזה גם ההבדל: ההתערבבות היא עם הדמויות "שלהם" לצורך הישצירה "שלהם". במבקר ואני מדובר על "אידיאל טייפ" של מבקר יש יכולת לוויתור עצמי, קצת בדומה לזו הנדרשת מפסיכותרפיסט.

  • אסף  On פברואר 10, 2010 at 11:47 AM

    "
    אני עדיין חושב שציבור קוראים יכול להבחין בין מבקרים ממנגלים (מלשון מינגלינג וקשרים) ומבקרים שלא חוטאים בכך.
    "
    אז זהו, שזאת הרמאות.
    הציבור הרחב לא יודע בדיוק מי חבר של מי ואיך החברות הזאת מאפשרת כתיבה וזליגת הקשרים האישיים לתוך הטקסטים הפסאודו ביקורתיים . עם זאת, הציבור לא טיפש בזכות האינטרנט שחושף לא מעט קשרים ומאפשר הצצה לחלון האחורי של הפרילנסרים שכותבים על ספרות …

    "
    כיוון שהעיתונים אינם משקיעים במבקרים הפכה הביקורת להיות עיסוק אגבי, מה שעושים על הדרך, בלי כללי אתיקה קשיחים. "

    עיתונים לא אמורים להשקיע במבקרים משום שהם מעודדים קוראים לקבל ספרים בחינם ולכתוב עליהם בחינם, כך שמקום המבקרים משני ולא משפיע על מרבית הקוראים.

    גם אם העיתונים היו משקיעים במבקרים , כפי שאתה מתאווה שיקרה,לא היה בכך טעם משום שיש טעמים שונים לקוראים שונים, והדגימות של "המבקרים" על ספר כזה או אחר מגיעות כאמור מתוך אינטרסים של מערכת העיתון שמחוברת בורידים להוצאות לאור כאלה ואחרות האינטרנסים גם מושפעים מסיקור הוצאות ספרים מסויימות.

    בסופו של דבר מעמדו של מבקר הספרות חייב להיות נקי מעיסוק בקשרים אישיים וחף מדרישות מערכת
    מה שבפועל לא קורה, לכן אין צורך במבקרי ספרות ובטח לא בהשקעה בהם.

  • עידו  On פברואר 10, 2010 at 12:05 PM

    לא יכולתי להסכים יותר. והגישור הזה שעל מבקר לעשות בין המחבר המובלע לבין קהל הקוראים של ביקורתו של המבקר, אכן מצריך כשרון וכישורים שונים מאלה של סופר.
    והזכרת לי את "הגמל המעופף ודבשת הזהב" של אהרן מגד בחלק השני של התגובה לאסתי. ספר מופלא על היחסים האלה, של סופר-יצירה-מבקר.

  • אלון  On פברואר 10, 2010 at 4:21 PM

    אחת מהבעיות, ואולי הטרגדיות, עם מבקרי ספרות, מוכשרים ככל שיהיו, וזה בולט בעיקר היום לדעתי, הוא שהם כותבים על חווייה שרוב קוראיהם לא חוו וכנראה גם לא יחוו. סטטיסטית, אפילו תולעות הספרים מבינינו לא יקראו את רוב הספרים שמודפסים בתדירות בלתי נתפסת. למי יש זמן? חובבי הספרות יעדיפו "ללכת על בטוח" עם קלאסיקות. תמיד יש איזו "מלחמה ושלום" או "מובי דיק" שפספסנו כי לא היה זמן. לכל אחד יש את שלד "יוליסס" שלו בארון, אז למה לקרוא את עמיר שנלר (סתם שם מומצא), מומלץ ככל שיהיה? שיני הזמן טרם נעצו בו את מלתעותיהן האכזריות. יש לנו טולסטוי קבור טוב טוב באדמה שהיה יכול להן.

    בו בזמן, אני, באופן אישי מאוד אוהב לקרוא ביקורות, ואני מאמין שאני לא היחיד. אני קורא עשרות, ואולי מאות ביקורות, על ספרים שאני לא מגיע אליהם אף פעם וזה לא גורע מהנאתי (מי יודע, אולי אף מגביר אותה). אני מוקיר ומעריך את אומנות הביקורת (ואני אוהב מאוד את שלך, מר גלסנר היקר). נוצר איזשהו מצב פרדוקסלי במקצת, בו אני קורא קלאסיקות עולמיות וישראליות ובמקביל ביקורות על "מה שהולך היום"… מדי פעם אני כן נוטל לידי איזשהו ספר ממחברי התקופה, בכל זאת, אבל לרוב אני לא מצליח להביא את עצמי לידי זה. אני כותב את כל זה כי נראה לי שאני לא היחיד. יש משהו בקריאת ביקורת שהוא פשוט מעניין ומושך, לפעמים מעבר לספר עצמו, באופן בלתי תלוי בו.

  • אריק גלסנר  On פברואר 10, 2010 at 5:05 PM

    יש יסוד בורחסי, קומי יותר מטראגי, בהחלט.
    לעידו תודה על הערתך.

  • עדנה  On פברואר 10, 2010 at 6:56 PM

    כשלמדתי "מבוא לסיפורת" עם פרופסור פרי, היתה לו דיעה מאוד נחרצת אודות התמוטטות ביקורת הספרות. הוא טען שהביקורת לרוב מספרת את הסיפור, כותבת מעט על הסיגנון, מה ריגש, מה לא, אבל לא באמת מבצעת אינטרפרטציה, לשיטתו כמובן.

    כאן, הוא תמיד היה משלב את התיאוריה שלו לגבי "סיפור קריאה", שהוא מין פיענוח של הסיפור שמסופר מתחת לסיפור הגלוי, המתייחס גם ליחסים האירוניים בין שני הסיפורים, זה הגלוי, וזה הסמוי, המהווים לרוב את "משמעות" היצירה. כל תהליך הפיענוח הזה נעזר בזיהוי מטאפורות ביצירה ובהזזת אובייקטים סיפוריים שוליים למרכז תהליך הפרשנות.

    בתור דוקטורנט אני בטוחה שאתה מכיר את התיאוריה שלו, ואת טענותיו לגבי מיעוט "סיפורי קריאה" בשדה ביקורת הספרות הישראלית.

    רציתי לדעת מה דעתך בנושא הזה.

  • אריק גלסנר  On פברואר 10, 2010 at 7:22 PM

    העניין הזה קשור גם בדברים שהעלה אמנון נבות.
    הוא דורש הרחבה העניין, אבל אציג את עמדתי בתמצות: יש שני סוגי ביקורות, לטעמי. ביקורות "שוטפת", שאני רואה אותה כסוגה מאתגרת במיוחד, פיליטוניסטית אך עם אחריות של מאמר פובליציסטי; מסכמת עלילה ומסתמכת על טקסט קיים אך כזו שמנסה לעשות משהו חדש מתוך כך; מחויבת לחוות דיעה על היצירה אבל לא מסתפקת בהנפת בוהן מטה או מעלה. זה סוג אחד, וכפי שניתן להניח אני דווקא מחבבו מאד.
    מול זה יש סוג שני של ביקורת שהיא מסה מורכבת על יצירה ואליו כיוון פרי.
    הסיבה שאני חושב שצריך את שני הסוגים (כלומר גם את השני, כי נחיצות הראשון ברורה לכל איש ספרות ראוי לשמו), הסיבות ליתר דיוק הן אלה:
    העיתונות, בניגוד לכתבי העת, מעודדת יותר ביקורות קצרות, ומצאתי שיש בזה דווקא אתגר ולא רק זלזול בביקורת. חלק נכבד מהדברים החשובים, מצאתי, ניתן בהחלט להציג גם בטקסט תמציתי , חריף וקולע של 700 מילה.
    שנית, שטף הספרים הרואים אור מחייב מערך ביקורת שיערוך מיון ראשוני בין מה שראוי לתשומת לב ומה שאינו ראוי. השתעות סביב ספר אחד לא מאפשרת לעשות את השירות התרבותי החיוני הזה.
    שלישית, אני חושב שצריך לערוך סינתזה גדולה בין תפקיד הספר בחברת הצריכה לבין תפקיד הספר בעידן המודרניסטי. בסינתזה הגדולה הזו, שאני מנסה לנסח ועדיין לא הגעתי לניסוחה, יש מקום גם לספרים מהנים "סתם", היוצאים בהמוניהם ואינם יצירות מופת ולא בעלי יומרות כאלה וגם לא יומרות כלל מלבד לגרום הנאה ועניין, ושגם בהם יש טובים ורעים ודרגות שונות ושהציבור כמה לשמוע עליהם דיעה שאינה מעמיסה עליהם את כל היומרות המודרניסטיות (המכובדות עלי מאד), ולצורכם נחוצה הביקורת מהסוג השני.

  • אמנון נבות  On פברואר 10, 2010 at 11:10 PM

    ועדיין נשארות פתוחות כמה שאלות,וזאת עוד בטרם נחלוק איש על רעהו.השאלה הראשונה היא,מה מצב ה ס פ ר ו ת נכון לרגע הדיון,ודבר זה מכתיב את המהלך של הביקורת. האם לפנינו ספרות מלוכדת,בעלת זיקות פנימיות ואופוזיציות ,כלומר,האם לפנינו מרחב שמקיים זהות וזיקות גומלין,או שהמדובר הוא ברצף מיקרי של ספרים שיוצאים לאור באורח מקרי ועיוור,ספרות שהיא מראש,יריות באפלה, מה שנקלט נקלט ומה שנפל נפל,מה שהמריא המריא?מי קובע כאן מסמרות?! החותנת? הדודה מהחנות?הזבנית ברשת המשתכרת שכר מינימום ודרוש לה בונוס להשלמת שכר הדירה?מנחם פרי? ובמצב הזה – האם יתרון הידע ויתרון הרטורי של המבקר מכריע את הכף?המבקר הוא מגיב או מוגב? הוא יוצר קורדינטות לדיון נמשך או צד זבובים במחבט שטיחים?מי מעניק לו סמכות ציבורית? האם שאלה כזו היתה אפשרית ביימי קורצוויל,למשל?במקום שבו בטלו ההירארכיות,איזה מעמד יהיה למבקר? מה באמת הוא יכול לייצג ב700 מילה,מלבד ריצה למרחקים קצרים?(היינו,לתחר עם עצמו)איך נכתוב ביקורת על ימי צקלג ,אילו ראה אור היום בשבע מאות מילה?
    לא שווה בדיקה,שנשבות ממלאכתנו ,נשלב ידיים על החזה ונראה מה יקרה?אולי עבר זמננו ובטל קורבננו?למה שנעדיף את עצמנו מ ר א ש על זבנית הצוברת בונוס לבונוס?הרי אנו עומדים במצבו של המסכן שחכמתו בזויה,בעוד אספסוף הטוקבקיסטים זורק עלינו כינים ופגרי עכבראשים (והאמן לי אתה יודע שאני יודע ששנינו יודעים שאני צודק),וכמעט שאין הבדל בינינו,למרות המזג השונה ומידת החומרה וראיית הקריטיות של העניין? שנינו חוטפים באותה מידה!אולי נברר לאיזה צורך בדיוק אנו כותבים ביקורת,ואז אולי אפשר יהיה לדון ב א י ההסכמות שעוד נותרו.
    שלך,הקולגה.

  • אריק גלסנר  On פברואר 10, 2010 at 11:51 PM

    ראשית, הרשה לי להביע את הערכתי הרבה מאד אליך כמבקר, ולציין שבשבתי בפרובנציה, בכפר הולדתי הקטון, היו ביקורתיך עדות כמעט יחידה במרחב האינטלקטואלי הישראלי לעולם תרבותי שהרגשתי שייך אליו ואולי יותר מכך שרציתי להשתייך אליו. וגם במחקר הדוקטורט המוזכר שלי אני מתעתד להקדיש מקום נכבד לפעילותך ולעמדתך הביקורתית.

    לדברים הנ"ל אין מקום רק כהומאז' שאני מרגיש שאני חב לך אלא גם חלק מגוף הטיעון שלי: אם אני, גבר צעיר מאד בן עשרים, עשרים ואחד, שקורא את ברנר ותוהה אם הוא היחיד בעולם שעושה זאת, שיושב בכפר הרא"ה ופתאום פותח וקורא "מעריב" ומוצא שם עדות יחידה אך ויטאלית להשקפת עולם מסוימת שהוא היה מסופק עד אז אם היא עוד קיימת, הרי שיש ויש מקום למבקרים בעיתונות היומית, שיסייעו לחילוץ מבדידות של אנשים הדומים להם.

    לגבי מגוון הסוגיות העמוקות שהעלית: צריך לנהל את הדיון הזה בינינו, ואולי עם עוד אנשים, בצורה מאורגנת יותר.

    אומר בכל זאת כמה דברים: אני כרגע מבקר בעיקר משום שאני נהנה מהעבודה. אני באמת סבור שזו עבודה מרתקת: לבחון כל שבוע ספר ולראות מה "עובד" בו, מה לא "עובד", מה הסופר ניסה לעשות, במה הוא גם הצליח וכו'. יש לי את תאוות הכירורגיה הזו. נדמה לי שויליאם האזליט, המבקר הבריטי, הגדיר כך את המניע שלו לביקורת: אני קורא, אמר האזליט, וכשאני קורא איני יכול להימנע מלחשוב מחשבות לגבי הטקסט, ואת אותן מחשבות אני מעלה על הכתב ומפרסם בעיתון. במובן זה, כל אחד הוא מבקר, כי בכל אחד עולות מחשבות בזמן הקריאה, ואני חש בר מזל שמישהו מעוניין לקרוא את המחשבות הללו.
    ייתכן והתשוקה הזו תחלוף בעתיד (אנשים מדווחים על תשוקות בסיסיות יותר שחלפו עברו להן). אבל כרגע זו הסיבה הראשונה בגינה אני מבקר.

    עוד נקודה: חלק מההנאה שלי במעשה הביקורת – ואולי גם חלק מהמגבלה שלי כמבקר בעיני אחרים – היא שאני מנסה לאמץ גישה של שועל ולא של קיפוד – במובנים של ישעיהו ברלין – הן בגוף מעשה הביקורת והן ביחס שלי למוסד הביקורת בכללותו (שני דברים נפרדים!). ביחס למוסד הביקורת כוונתי היא שאני מסכים לניתוח שלך שאנחנו הולכים בחושך, כן, הדברים לא ברורים, מה התפקיד של ספרות היום, מה המקום של "הרפובליקה הספרותית", האם יש עוד "ספרות עברית", מה ערכה של "איכות ספרותית" בתרבות העכשווית. אבל ההליכה בחושך, הגם שהיא מרפה ידיים לעיתים, הופכת גם את הכל למסעיר הרבה יותר (ולכן באמת דומה במובן מסוים, מצומצם אמנם, למציאות של הספרות העברית בראשית המאה ה – 20). אינני יודע בוודאות מה תפקידה של הביקורת בסיטואציה העכשווית, אני תוהה על הראשונות והאחרונות (אבל מבלי לנפנף בתהיה שהפכה בפוסטמודרניות למופע נרקיסיסטי של "אני מורכב", אני "מתוחכם" כי אני אוהב קאמפ וכו')ולכן (!) כל שבוע כשאני נפגש כשועל זה עם רעיון חדש המובע בספר חדש אני צריך הן לעכל ולנתח אותו והן לבנות בצורה אינדוקטיבית מתוך היצירה מערכת כללית, שבהיזון חוזר, דדוקטיבי, אוכל לבקר את היצירה מתוכה. זה ניסוח קצת מעורפל ואולי לא מדויק. כוונתי, בישירות יותר: שמדי שבוע עלי להחליט לא רק מה דעתי לגבי הספר הספציפי אלא גם מה זו ספרות, מה זו ספרות עברית, מה זו ביקורת, ומה התשובות לכל זה אומרות ביחס לספר המבוקר.
    כלומר, השאלות הנכבדות שהעלית הופכות, לדידי, את הביקורת למקצוע קשה אך גם מאתגר יותר

    לסיום ביניים: אשמח ללבן אתך את הדברים ואולי אף לתת פומבי לליבון הזה. בנוסף, הייתי שמח לחזור ולקרוא את ביקורתיך על אף הקשיים במערכת הספרותית שאתה מאבחן בדיוק רב. ,

  • חובבן  On פברואר 11, 2010 at 12:13 AM

    סליחה אריק אבל הייתי רוצה להוסיף לדיון שתי נקודות (כחובב בלבד…)
    האם ה"ספרות" וה"תרבות", גם זו היום הדיגיטלית, לא מצויות תמיד בממשק דומה למול ה"ביקורת" לזה שאתה מתאר פה ? כלומר, לי נראה שאין ממש חדש תחת השמש
    ושני, דעה אישית, העונג שלי, כקורא, בקריאת ביקורת טובה אינו פחות כלל מקריאת ספרות. אבל אני לא יודע אם זה קשור לדיון.
    ובינתיים נחכה לדוקטורט שלך…
    ישר כח

  • אריק גלסנר  On פברואר 12, 2010 at 5:18 PM

    אכן חידה היא מדוע דווקא בתחום הספרות קשה יותר כיום לרבים, כך נדמה, לקבל את קיומו של מוסד הביקורת. לעומת קולנוע או מוזיקה למשל, שם, דומה, פחות נראה מופרך שיהיו מבקרים.
    ופתרונה של החידה: כיון שכל אחד מאיתנו יודע לכתוב נתפסת אמנות הכתיבה כזכות יסוד של כל אזרח. הרי אם כתבתי ברכת יומולדת לאמא אז מה ההבדל בסופו של דבר ביני לבין כמוס עוז. כמותי בלבד, לא?
    במוזיקה יודע כל אחד שאין הוא יודע לנגן או לביים בקולנוע. אבל כתיבה? זה אלמנטרי, לא?
    כזהו בערך הלך רוח מרפרף בלא מודע.
    בהנחה שהבנתי את הערתך נכונה.
    תודה על דבריך.

  • גיורא לשם  On פברואר 13, 2010 at 8:51 PM

    כמסאי ספרות זה שנים רבות לא נותר לאנשים כמוני אלא לכתוב למגירה ולהמתין לאט-לאט להצטברותן של המסות לכדי ספר שלם.
    לשום עתון אין עוד עניין במסת ביקורת והתגמול עלוב, וכתבי-העת, במידה שיש להם עניין, אינם מתגמלים כלל.
    לכתוב מסה של ממש על ספר חדש, בדומה לזו שכתבתי, נאמר, על "היהודי האחרון" של יורם קניוק לפני 28 שנים, לעת הופעתו במהדורה הראשונה, תובעת עבודה קשה למדי במשך שבועות אחדים!

  • אריק גלסנר  On פברואר 13, 2010 at 9:04 PM

    היכן התפרסמה הביקורת בזמנו, מעניין?

  • גיורא לשם  On פברואר 13, 2010 at 9:53 PM

    לאריק,
    היא התפרסמה בגיליון "פרוזה".
    לפני ימים אחדים העלה אותה אלי אשד בבלוג שלו ב"רשימות".
    לקראת הפירסום המחודש הזה החזרתי כמה השמטות קלות במאמר המקורי והוספתי הערה או שתיים ב"חוכמה לאחר מעשה".
    דרך אגב, זה כעשר שנים שיורם קניוק מתגורר קומה מתחתי באותו הבית.

  • אריק גלסנר  On פברואר 13, 2010 at 10:03 PM

    "פרוזה" ראה אור בין איזה שנים?

  • גיורא לשם  On פברואר 13, 2010 at 11:25 PM

    לאריק,
    "פרוזה" נוסד ב-1977, ממש כמו "עתון 77".
    יסד וערך אותו יוסי קריים ז"ל.
    עזרה עמו עליזה ציגלר.
    גליון ה-100 ראה אור 1988.
    אינני זוכר אם אחריו יצאו גליונות נוספים.

    אפשר לשאול את יואב קריים, בנו של יוסי.

  • אריק גלסנר  On פברואר 14, 2010 at 12:48 AM

    גיורא

  • שיר  On פברואר 17, 2010 at 4:49 AM

    מה דעתך על הפרשות המסעירות את המדינה והמגזר בפרט בימים האחרונים, הטרופים הללו?

  • גיורא לשם  On פברואר 17, 2010 at 10:30 PM

    רוני הביע דיעה על אובייקטיביות.
    צר לי לומר שביקורת אובייקטיבית היא דבר חסר ערך.
    משום מה, מבלבלים אצלנו בין אובייקטיביות להגינות.
    ביקורת בעלת איכות היא תמיד סובייקטיבית משום שהיא נובעת ממערכת עצביו של הכותב, כלומר שכל ורגש (ומי מסוגל להפריד ביניהם?).
    תולדות הספרות בארץ ובעולם מוכיחות, כי במקום שפעלו חבורות חזקות היתה ספרות חזקה.
    ראו: אצלנו עד מלחמת העולם השנייה, חבורת הסופרים והמשוררים באנגליה בין שתי המלחמות,
    חבורת הגולים בפריז לפני מלחמת העולם השנייה,
    חבורות "לקראת", "עכשיו" ו"סימן קריאה" בשנות ה-60 וה-70.
    המתקפה על חבורות היא חלק מן הפופוליזם הרוצה לפורר כל איכות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: