ביקורת על "הסיפור של מיכאל", של עידו אנג'ל, הוצאת "אחוזת בית"

הפתיחה לא בישרה טובות: "הוא הולך עכשיו ברחוב (…) שמו מיכאל. הוא בן שלושים ושבע. הוא לא גבוה או נמוך במיוחד. הוא נכתב בידי, אך אין לדבר חשיבות יוצאת דופן. שמי עידו". הדגשת מלאכותיותו של הסיפור, כלומר היותו בדוי, לא-אמיתי, הרי הפכה זה מכבר לקלישאה של כתיבה אוונגרדית.

במקורה, הייתה המודעות העצמית הזו שהפגין הטקסט להיותו טקסט, עדות לתחכום אינטלקטואלי. הסופר התרה בנו לעמוד על המשמר, להבחין בין מציאות לבין בדיה, לא ללכת שבי, למשל, אחרי סיפורים שמציגים את החיים הכאוטיים בתבניות ספרותיות סדורות ומארגנות (של התחלה-אמצע-סוף, לדוגמה) ולכן מסלפות. אולם כיום, כשאני נתקל באוונגרדיות הזו, העייפה כעלה חסה שנשכח במטבח עילי, אני חש שבצד היותה מצוות אנשים מתוחכמים מלומדה, ובצד היותה גאווה המתחפשת לענווה (אל תאמינו לסיפור שלי כי אני, אני, אני כתבתי אותו), הכתיבה האוונגרדיות-כביכול הזו היא סימפטום לא מודע לסוגיה אחרת לחלוטין. לטעמי זו המקבילה המתחכמת לכתיבה האוטוביוגרפית הישירה המאפיינת כיום את המיינסטרים. השתיים – הן האוונגרד-כביכול, המדגיש את מלאכותיות מעשה הכתיבה, והן הכתיבה האוטוביוגרפית – מבקשות כאחת לדלג על פני המדיום הספרותי ולגעת ב"חיים". שתיהן מבטאות את אותה מגבלה המאפיינת את התרבות העכשווית שמקשה עלינו להינשא, להינשא באמת, השמימה בסערת הדמיון תוך התנתקות, התנתקות אמיתית, מחיינו. במילים אחרות, הכתיבה האוונגרדיסטית-כביכול, המדגישה את מלאכותיותו של הסיפור, הפכה גם היא לסוג של כתיבה אוטוביוגרפית "אותנטית": הפניית תשומת הלב מהנכתב אל הכותב.

אבל החשש הראשוני התפוגג. ראשית, כבר מהמשפטים הראשונים ניכר בכותב שהוא יודע לכתוב פרוזה, ניכר בו שהוא יודע להניח את המילים בזווית המתאימה, באותו אופן נכון וקשה לתיאור בביקורת, כך שהמילים מתחיות ומאירות מתוכן, כאותם פנסי נייר אורז יפניים. נוסף על כך, על אף שהוא מדגיש את היות גיבורו בדוי, התוצאה אינה שכלתנית. אנג'ל מתאר את גיבורו באופן חם, עדין ואינטימי, וחושף פינות רגש רעננות, למשל יחסי האהבה הלא מינית העמוקים בין מיכאל ללואיס, סופר ארגנטינאי שהכיר בטיול בדרום אמריקה. כמו אצל סופרים (גברים) צעירים ישראליים רבים, גם אנג'ל משרטט גברים סנטימנטליים, פסיביים ומלנכוליים, אבל במקרה שלו המינוריות המודגשת של הגיבור הולמת את אופייה המינורי (במובן הטוב של המילה)של היצירה.  

אבל גם בסוגיה התמטית המוזכרת, היחס בין הבדוי למצוי, אנג'ל מצליח לחדש. בצד הטרחנות המוזכרת, ואף השימוש, אמנם האירוני, בהדגשת הבדיון על מנת להרחיק עדות ("אנחנו לא דומים. הוא לא מייצג אותי. אני כותב אותו – ותו לא"), מצליח אנג'ל באופן עדין ומתוחכם, ואני מרשה לעצמי לשער שגם אינטואיטיבי ולא מודע בחלקו, להדגים בחיוניות מרשימה כמה סוגיות פילוסופיות-קיומיות מהמדרגה הראשונה.

למשל, עד כמה תיתכן תפנית אמיתית בחיים שלנו. כך מתאר עידו, הסופר, את המאבק המתחולל בין כפות ידיו הכותבות באשר לגורל המוקצה למיכאל גיבורו: "הראשונה רוצה לכתוב את סתמיותו של מיכאל לנצח, לחרוש את תלמי זרותו עמוק יותר באדמת ה'כך' של הדברים, ואילו כף היד האחרת מבקשת למהר ולהגיע לכתיבתה של התפנית הבאה בעלילה".

לשאלת היתכנות התפנית העלילתית המרעישה בחיי הגיבור קרובה סוגית המרד של הגיבור בסופר שכותב אותו. הגילום הגאוני המוקדם ביותר למרד כזה היא כנראה מחאתו של דון קיחוטה בפתח החלק השני של היצירה, מ – 1615, על הצגתו המסולפת לדעתו בספרות שקדמה לחלק הזה. כמו אדם הראשון שאכל מפרי עץ הדעת, רכש מודעות והתחיל לדבר עם בוראו, כך התחיל אצל סרוונטס גיבור הטקסט לחוש שמישהו יצר אותו ולבטא את מחאתו כנגדו (בהמשך ההיסטוריה הספרותית סוגיית היחס בין בדיה למציאות העסיקה מאד סופר נוסף כותב ספרדית, בורחס, שאנג'ל מושפע ממנו במוצהר).

גם אצל אנג'ל מתמרד הגיבור מיכאל בניסיון להכניס אותו לתבנית סיפורית שאינה מקובלת עליו. והדבר נעשה בתחכום ובעקיפין מרשימים, ולא באופן המתבקש של פנייה ישירה של מיכאל לעידו הסופר. מיכאל, שנוסע לארגנטינה בעקבות חברו לואיס, מאבד את זכרונו בתקרית ירי. חברתו הארגנטינאית מנסה לעצב את זהותו כזהות של מישהו אחר. ניסיונו להימלט מהזהות הכפויה הזו משול למרידה של דמות בסופר המעצב אותה. ושתי המרידות הללו כאחת משולות למרד האקזיסטנציאליסטי של כל אחד מאיתנו ב"נתוניו" הטבעיים, במגבלות הפיזיולוגיות, המנטאליות והחברתיות שלתוכן נולדנו.

ב

כשאנג'ל חושף את הלבטים שלו באשר ליכולתו של מיכאל לחרוג מסתמיותו, הוא מרפרף כאן על פני נקודה אפלה בתת-המודע הקולקטיבי העכשווי: החשד הסיוטי שכיום, במציאות חברתית מאורגנת, מווסתת ומכומתת כל כך (דוגמה מובהקת: המבחן הפסיכומטרי), השואפת למריטוקרטיה טהורה, מצומצמת מאד היכולת להתפתחות לא-דטרמיניסטית. במילים אחרות: אין מקום להפתעות בחיים כי אין מקום כיום לגורל ומקריות מחד גיסא ואין תפקיד לחופש הרצון מאידך גיסא. בחיים האמיתיים, מרפרף הסיוט בסמוך למודעות שלנו, אנחנו נשארים כבולים למעלותינו ולחולשותינו הפעוטות-גדולות כמו אסיר לכדור ברזל, וכל תנועה קדימה מתבררת לבסוף כתנועה מעגלית בגבולות הרדיוס שהוקצה לנו מלידה.

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: