על "שירת החטאים", של יוסי אבני-לוי, הוצאת "זמורה ביתן"

שלום תלמידי הסדנה לכתיבה יוצרת: היום נלמד כיצד להימנע מכתיבת פרוזה גרועה. פרוזה כזו אמנם אולי תניב לכם הכנסה צנועה ותחושת חשיבות בטווח הקצר, בגין הופעתכם בטבלת רבי המכר, אבל תזכה אתכם באי הערכה מצד אנשים נבונים. ותתפלאו, למרות מה שאתם רואים בטלוויזיה, האנשים הנבונים אינם נדירים כל כך בקרבנו, הם אולי אפילו מתקרבים לרובה של אוכלוסיית הקוראים בישראל. וכשיבינו, לבסוף, שמזלזלים באינטליגנציה שלהם הם יכעסו.

א.       אם אתם כותבים רומן שמתחולל בהווה, אך שולח את גיבוריו לצלול בעבר, למשל רומן על צעיר ישראלי ממוצא כורדי, שמקבל מלגת מחקר לפולין ומשתוקק לאתר את היומן האבוד של רומקובסקי, ראש היודנראט בגטו לודז', בדקו את עצמכם מדוע אתם נזקקים לז'אנר השחוק הזה. האם מפני שיש לכם מה לחדש ביחס לעבר? אם אין לכם מה לחדש הימנעו מהז'אנר. כותבים של רומנים היסטוריים ישראלים בעשור האחרון הם שודדי קברים. למה לי להמציא עלילה ודמויות ותמה, חושב הסופר הישראלי העצלן, כשאני יכול לכתוב רומן על רומקובסקי, והא לכם דמות, עלילה ודרמה מן המוכן!

א2. אם בכל זאת בחרתם לעוסק בנושא טעון כל כך, כמו ניסיון שיפוט מוסרי והערכת אישיותו של ראש היודנראט החשוב (מלבד צ'רניאקוב) ולבטח האניגמטי מכולם, במיוחד אם בכוונתכם לטהר את שמו, ודאו שיש לכם את הסמכות האינטלקטואלית-מוסרית והחומרה הנדרשות על מנת לעסוק בנושא כזה. אם אתם חושדים בעצמכם שאינכם בעלי אוטוריטה כזו, עדיף להימנע מהנושא הנפיץ הזה. גם בהעלאת האפשרות שהיהודים יהגרו חזרה לפולין, אם תבקשו להעלותו בספר, ודאו שחשבתם על הרעיון לעומק אחרת תיחשדו כמי שמשתעשעים ברעיונות גדולים, שגדולים עליהם בכמה מספרים.     

ב.       הימנעו מגודש דרמטי. למשל, אם אתם כותבים רומן שבמרכזו סיפורו של גטו לודז', אין צורך שתצרפו אליו את סיפורו של משיח השקר יעקב פרנק, שהטיף במאה ה-18 לגאולה דרך ביבים ואורגיות. כל אחד מהסיפורים הללו כשהוא לעצמו יכול לפרנס עשרות רומנים.

ב2. הימנעו מגודש מטפורי: "הסצנה הזאת תוקרן מאותו רגע שוב ושוב על מסך הקולנוע הפנימי שלו, מקום חשוך שאין בו אולם, אין בו כורסאות ואין בו קהל, רק בחור חסר מנוחה שרוצה לנסוע לשם, לגעת בנקודה ההיא, להשקיט את השדים שמקננים ביערות העד של הנפש". הנפש המסכנה מומשלת כאן גם לאולם בו מקרינים סרטים וגם ליער בו מקננים שדים.  

ב3. הימנעו מגודש עלילתי. זכרו, אם בחרתם להוסיף עוד ועוד דמויות, הרי שתצטרכו להתיר את סיפורן. ודאו שאתם מסוגלים לעשות זאת, אחרת תתירו את סיפורן בבהילות ובאופן מגוחך, או שאת חלקן פשוט לא תתירו ותסמכו על כך שהקורא לא יבחין בכך. קל וחומר ביחס לעלילה המרכזית: אם בחרתם לעסוק בצעיר מזרחי בעל אובססיית שואה, נושא מרתק לכל הדעות, ודאו שאתם מוכנים נפשית להרחיב בנושא הזה ולהתירו כהלכה.  

ג. אני יודע שבהשוואה לשואה, הכל נראה קטן, אבל בכל זאת: הקפידו על אמינות ודיוק בפרטים. אם הגיבור יוצא מהבית הוא כבר אינו יכול לשמוע את שותפתו מרכלת עליו (עמ' 12); אם הגיבור מאזין לשיחת זקנות על גטו לודז/ בבית קפה ברח' בר כוכבא בתל אביב, הן אינן יכולות לצאת מהקפה ישר לשד' בן ציון, כי באמצע יש עוד רחובות, והוא אינו יכול, גם אם יתאמץ, שלא להשיג אותן, כי הוא הרי צעיר והזקנות זקנות (עמ' 15-16); אם גיבור זקן מספר לצעירים את סיפורו מסמר השיער מגטו לודז' הוא אינו יכול לשאול "אני משעמם אתכם?", זה פשוט לא הגיוני, גם אם מרוויחים כך עוד איזה מאתיים מילה לניפוח הספר (עמ' 342); בתשעה באב, בניגוד ליום הכיפורים, אין תפילת "נעילה", ולפיכך פרנק לא יכול היה לחללה (עמ' 144); במאה ה – 18 לא היו אולפנות לנשים, ולכן "נערות בתי אולפנה" (עמ' 147) לא יכלו להציץ במסתרים בפרנק. 

ג2. גם בגלילת העלילה הקפידו על אמינות. אם בחרתם לתאר התקרבות בין שתי דמויות, ישראלי ופולני נניח, עשו בדיוק זאת ותארו את תהליך ההתקרבות. אל תעשו זאת באופן מואץ כאילו אמרתם לקוראים: "דמיינו שתיארנו כעת על פני שלושים עמודים תהליך התקרבות".  

ב

אבני-לוי הוא כותב מוכשר. אפילו בטקסט הנוכחי ניכר כישרונו: יש חן לגיבוריו הלוזריים; תיאורי הסקס שלו, הומואי וסטרייטי, יצריים ביותר; הרעיון, הגולמי אמנם, של פרנק כמחבר בין אשכנז לספרד (פרנק הושפע מתלמידי שבתאי צבי), המקביל לגיבור המזרחי המתעניין בשואה, הוא בעל פוטנציאל רעיוני כביר. איך, אם כן, יצא תחת ידו דבר כזה?  התשובה היא שאבני-לוי נכנע לעידן הנוכחי בספרות הישראלית: עידן פס-הייצור. בית החרושת לרבי מכר תובע מהפרולטרים הספרותיים שעובדים בו חיפזון, הנמכה מכוונת של כישרונם, שימוש במלודרמטיות ליצירת אפקט מיידי, שקידה על יצירת מראית-עין של רומן על מנת שהקונים לא יזהו שלפניהם קליפת רומן מרוקנת מתכולה.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בני  On פברואר 21, 2010 at 4:20 AM

    אריק שלום, ראתי חלק מהביקורת באתר האינטרנט של מעריב, וכשרציתי לקרוא את כולה היא סולקה והעולם כל זכר לה
    מדוע? איך עושים דבר כזה?

  • עידן  On פברואר 25, 2010 at 9:21 AM

    הספר הרע הזה מוביל את רשימת רבי המכר של "צומת ספרים". ברשימת רבי המכר של החנויות הפרטיות ושל סטימצקי הספר אפילו לא מופיע ברשימת עשרת הנמכרים. הכיצד?
    הספר של יוסי אבני לוי נמכר בחצי מחיר ב"צומת ספרים" ומקדם את פניך בכניסה לחנות, כמו בדיזינגוף סנטר.
    טריק עלוב שוודאי לא מעיד על איכותו של הספר.

  • דודי  On פברואר 26, 2010 at 12:08 PM

    אתה טוען שיש עדיפות לסיפור שמתרחש בהווה, על-פני סיפור שמתרחש בזמן היסטורי, או משלב התרחשויות היסטוריות, ולכן צריך סיבה כבדת משקל לבחור בנושא היסטורי.

    אני ממש לא בטוח בכך. העבר הוא חומר לגיטימי.

  • אריק גלסנר  On פברואר 26, 2010 at 12:44 PM

    הביקורת שלי היא נגד אינפלציית הכתיבה ההיסטורית הישראלית בשנים האחרונות, שיצאה מפרופורציהץ ולא נגד פנייה לעבר כשהיא לעצמה.

  • איתמר שאלתיאל  On פברואר 27, 2010 at 4:03 PM

    אבל סעיף ב2 מוזר במקצת. על פי סעיף זה, רוב מוחלט של שירת אלתרמן צריכה להילמד בסדנתך הבדיונית. נדמה לי שהבעיה בדוגמא שהבאת אינה בגודש המטאפורי אלא בבנאליות סתם.

  • עמיחי  On מרץ 7, 2010 at 10:31 AM

    אריק, כדאי לתקן את כותרת המשנה בראש הביקורת הזו. במקום "נובמבר 2010", צ"ל: "פברואר 2010". 🙂

  • אריק גלסנר  On מרץ 7, 2010 at 10:45 AM

    יתוקן

  • אביגדור  On אפריל 1, 2010 at 6:58 PM

    אריק, אתה מותח ביקורת על כך שהרומן שולח את גיבוריו לצלול בעבר. מכך ניתן להסיק שאתה לא מבין מה המשמעות של להיות ישראלי ששוהה בפולין תקופה ממושכת. לא יכולה להיות דרך אחרת לספר סיפור על ישראלי שנמצא בפולין מבלי לכלול רבדים נוספים היסטוריים. טוב עושה אבני שהוא לא מוסיף רק את הרובד של השואה, כפי שמקובל במחוזותינו, אלא גם התייחסות לחיים יהודיים שקדמו לחורבן הקהילה. ההיסטוריה היהודית בפולין בנויה רובד על גבי רובד, ונקודה זו עוברת היטב בספר. יתרה מכך, בתור מי שגר בפולין אני מוצא את הדיאלוגים בין הישראלי לידידיו הפולניים מדוייקים ביותר ומשקפים את המציאות. הספר לא נופל קורבן לשבלוניות המאפיינת את היחס של התקשורת הישראלית לפולין, וזה – בתשובה לשאלה שאתה מציג בסעיף א' – החידוש שבו.

    • הערה  On פברואר 18, 2013 at 12:10 AM

      "יחס התקשורת הישראלית לפולין" מה? סתם "התקשורת" לא כ"כ אוהבת פולנים (אתה החלטת כנראה) בעוד שהם חמודים, כפי שמשרד התרבות והחוץ שלהם מציגים את עצמם, הם אף פעם לא רדפו ולא שיתפו פעולה עם הנאצים בכלל. מתוקים. זו כנראה גם הסיבה שהסופר האיכפתי שבכלל מענין אותו על מה הוא כותב, ממליץ ליהודים לחזור לפולין.

  • עפר  On דצמבר 18, 2010 at 12:54 PM

    אריק, מסכים גם מסכים איתך.

  • מרים מנדלביץ  On ינואר 11, 2017 at 7:06 PM

    ברצוני להודות ליוסי אבני לוי על הספר המהמם. כדור שני להורים מגטו התרחקי תמיד מהנושא ו
    כי זה כאב לי מדי. זה הספר הראשון שהצלחתי לקרא ואפילו עם חיוך. שוב תודה רבה על הצגת הנושא במבט קצת מרוחק ואמין

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: