Monthly Archives: מרץ 2010

על "הקיסרים חולמים", של דוד טרבאי, הוצאת "כתר"

"הקיסרים חולמים" היא יצירה לא שגרתית ומעניינת, ועם זאת זו יצירה שעננים כבדים ומעיבים נטויים מעליה.

זוהי ביוגרפיה (דמיונית) בגוף שלישי של איב יֶנסֶן, ארכיטקט גאון שתר אחר פתרונות גורפים לבעיות אקוטיות בתחום התכנון האורבאני במאה ה-21. ינסן נולד בהונגריה בשנות הששים של המאה ה-20, חווה מעין התגלות בילדותו כשניתן לו משחק הרכבה של קוביות עץ שבהרכבתן חש ב"סדר הפלאי של הדברים". ינסן היה גם ילד פלא במתמטיקה. בצעירותו היגר ינסן למערב ושקד באוניברסיטאות בריטיות על לימודי המתמטיקה (ועל החיזור אחר נערות). מבריטניה עבר ינסן לצרפת וחזר לתשוקתו הראשונה, הארכיטקטורה. מאמר מהפכני שפרסם על עיר העתיד האוטופית הביא אותו לקראת תום המילניום לניו יורק, בה פתח לבסוף משרד ארכיטקטים חלוצי שעיני כל נשואות אליו. כשאנחנו כבר בעתיד, כלומר אחרי שנת 2010 זמן קריאתנו, אנחנו מתוודעים לנפילה הכואבת של ינסן מאיגרא רמא. אך בזקנתו, באמצע המאה ה-21, ינסן ישקם את עצמו, ישנה את תפיסותיו הפילוסופיות והארכיטקטוניות ויציע תוכנית אוטופית חדשה לערי העתיד שאולי תפתור כמה ממצוקותיה הבוערות של האנושות.

נדיר ביותר למצוא בפרוזה הישראלית יצירה כמו "הקיסרים חולמים". זו יצירה אנינה, גדושה בהקשרים ורמיזות תרבותיים, פיוטית, מעודנת, אירופאית מאד. זו יצירה שדנה ברצינות רבה במופשט כמו גם בתשוקות מטאפיסיות ורליגיוזיות. זו יצירה מעודכנת טכנולוגית ועם זאת חפצה להעניק משמעות אסתטית וערכית להתפתחויות טכנולוגיות עכשוויות. זו יצירה שבה העלילה המרכזית היא למעשה שרטוט התפתחותה של מחשבה יוצרת. לבטיו של ינסן הן התלבטויות והיטלטלויות מעניינות מאד (לפחות בעיקרון): בין גישה רציונליסטית לבין כניעה של התבונה בפני הכאוס; בין עולם המספרים לבין עולם האמנות; בין חומר לרוח; בין תחושה שיש סדר קוסמי לבין כפירה בקיומו או בנחיצותו של סדר כזה. דרך הלבטים הארכיטקטוניים של ינסן מנסח טרבאי התלבטויות עמוקות, הנוגעות לעתידו של המין האנושי, הנקרע בין טכנולוגיות מתקדמות יותר ויותר לבין העולם האורגני מתוכו בקע, בין תרבות לבין טבע.       

ועם זאת, היצירה לוקה בכמה פגמים מהותיים. ראשית, יש לחלקים נרחבים של היצירה טון המורגש כטון שאול. התחושה היא שהטון הזה, המתאר את עלייתו של גאון לגדולה, טון שדוחס למשל בכמה משפטים תמציתיים, המבקשים להיות חזקים כהצלפת זנב כריש, תיאוריה חדשה שעלתה במוחו של הגאון, הוא משהו שאנחנו מכירים. אני מצאתי דמיון חשוד בין הטון של הרומן לאותו חלק ב"החלקיקים האלמנטרים" של מישל וולבק בו מספר וולבק על חיי הביולוג הגאון, אחד מגיבורי יצירתו. מחזק את חשדי, הדמיון הנוסף בין היצירה של טרבאי ל"החלקיקים האלמנטרים": היותן יצירות המתארות התפתחויות עתידיות שתקרינה במהלך המאה ה-21.

אבל הבעיה המרכזית של הרומן היא הנפיחות. רומנים של רעיונות עלולים במיוחד ליפול בפח הזה. בהם יכול אתה להיתקל במשפטים חידתיים כאלה: "הזמן הוא הקומפוזיציה המושלמת ביותר של אלוהים". קל וחומר שסכנת הנפיחות מאיימת על רומנים של רעיונות המתארים התפתחות של גאון עולה, גאון המתלבט בפומפוזיות ובנרקיסיזם בסוגיות מופשטות. ברומנים כאלה רגילים למצוא משפטים נפוחים כאלה: "הוא עשה את הצעד הקשה מכל: הוא התחיל ללכת בדרך משלו". או משפט "עמוק" כזה: "איב עוד לא ידע (…) כי הספק, היסוד שהניע אותו הלאה, עתיד לשחרר אותו מן האשליה המתוקה של האושר, המקפל בתוכו את חמקמקותו". קל וחומר בן בנו של קל וחומר שסכנת הנפיחות מאיימת על רומני רעיונות המתארים גאונים ושהם אינם גאוניים בעצמם (טרבאי, בספרו זה, מתגלה ככותב מוכשר, אבל הוא אינו רוברט מוֹסיל). וקל וחומר נינו של קל וחומר שהסכנה גדולה ברומנים של רעיונות שגיבורם הגאון הוא ארכיטקט. נדמה שמעשרה קבין נפיחות וקשקשת שירדו לעולם נטלה ארכיטקטורה עיונית חמישה (ארבעה אחרים נטלו אוצרי תערוכות של אמנות פלסטית).

בין השאר בגין האמור לעיל נוצר פער ניכר בין פתיחת הרומן וסיומו לבין אמצעו. הפתיחה והסיום פומפוזיים ומופשטים מדי. ואילו אמצעו של הרומן, כשטרבאי מתמקד בביוגרפיה של הקריירה של ינסן בד בבד עם תיאור יחסיו עם אהובתו מוניק, כשהסופר מפגין היכרות מרשימה עם זירות פעולה מחד גיסא וזירות אינטלקט מאידך גיסא, ושזירה נכונה שלהן, הרומן מרשים, עשיר ונקרא בעניין.

 

ב

כאמור, ארכיטקטורה היא אולי הדיסציפלינה הפגיעה ביותר לקשקשת פסבדו-אינטלקטואלית. כאילו לא הסתפקו הארכיטקטים בבנייה יפה ו/או שימושית, וביקשו להם גם כתר הגות ופיוט. הארכיטקטורה ניצבת על קו התפר בין עולם הרוח לעולם המעשה. היא עוסקת בחומר ומנסה להעניק לו משמעות ויופי. זו אולי הסיבה שהיא נוטה לפטפט וללהג על אודות המשמעות והיופי הללו; הארכיטקטים לא רוצים שיתייחסו אליהם חלילה כסתם בעלי מלאכה. בעולם הארכיטקטורה, בגין הימצאותו על קו התפר המוזכר בין החומר לרוח, נוצר גם טשטוש, אופייני לרוח התקופה, בין היזם הכלכלי לבין האמן, בין האתוס המצליחני למיתוס הגאון הרומנטי. גם זה מקור לא אכזב לפטפטת נרקיסיסטית, נרגשת ונפוחה.  

קצר על השפה

1. א. כאותן אמהות הלועסות בעבור תינוקיהן את המזון המוצק על מנת להופכו לרך, נימוח, כך השפה לועסת עבורנו את עולמנו זה הצחיח הקשיח, על מנת להקל עלינו את בליעתו ועיכולו.

 

המילה "מוות" לועסת עבורנו את התופעה האלימה האילמת אותה היא מתארת. מקלה במקצת את בליעתה ועיכולה.

המילה "מוות" הופכת את המוות לכמעט אנושי (בהיותה של השפה אנושית; "ויהי האדם לנפש חיה", תרגם אונקלוס: "לרוח ממללא", לרוח מדברת).

 

ב. כאותם כלבים המשתינים על מנת לסמן את הטריטוריה שלהם, כך אנחנו מסמנים באמצעות השפה פיסות פיסות מהעולם הגדול המקיף אותנו, הופכים אותן לאחוזותינו.

השפה כגידור קרן-זווית בקרקע-עולם אינסופית.

 

ביקורת על "הנפשיים", מאת עמיחי שלו, הוצאת "ידיעות ספרים"

לעמיחי שלו יש את הכישרון הבולט והלא מצוי ליצור שטף סיפורי קונקרטי-אינדוקטיבי (מייד אבהיר). "הנפשיים", רומן המסופר כמונולוג מפי גיבורו, אורי קרביץ, מתאר את ימיו המעטים של הגיבור בבסיס טירונים ליד ג'נין, בו הוא עובר טירונות עם עמיתים בעלי פרופיל נמוך מסיבות נפשיות. מהבסיס הבוצי והערפילי, כשמסביבו מהומת איומי התאבדות ויציאה מהדעת של עמיתיו ושלוֹ, נודדות מחשבותיו של אורי לעברו: להתייתמותו מאמו, שמתה ספק מהתאבדות ספק בתאונה, ליחסיו נעדרי הלחלוחית והחום עם אביו, ליחסיו עם קרן, צעירה מהתנחלות שפגש בפסטיבל ערד ושהיא "נפשית" לא פחות ממנו, למחשבות על להקת "נושאי המגבעת" שאורי מעריץ אותה ואת האתוס הדאדאיסטי שלה ועוד. כל זה מסופר, כאמור, ברהיטות-פרוזה בלתי מצויה, רהיטות-פרוזה שמבקר ספרות בן הדורות הקודמים היה מכתיר בגינה את עמיחי שלו בשם התואר המחמיא אך האמביוולנטי מעט "מספר טבעי". רהיטות-הפרוזה הזו מכילה גם כמה קטעי זרם תודעה פיוטיים, פרועים ומרשימים והיא, הרהיטות, גורמת לך גם לסלוח לכך שעמדת המתבגר המתריס שאורי מאייש הפכה זה כבר להיות נוסחה (נוסחה שביני לביני אני מנסח את תגובתי לה כך: בספרות, ואולי גם בחיים? מי שאי אפשר שלא לחבב אותו אני דווקא לא מחבב אותו),

וגם תובנות יפות יש פה פה ושם. למשל, על הדיאלקטיקה של הכוח והחולשה: "דוד נכנס לצריף, נראה מתלהב. האיום בהתאבדות מכניס בו כוח. הוא ערני דווקא בגלל המקום הכי נמוך של החולשה. להגיד 'אני רוצה להתאבד', זה להגיע לשיא". תובנה יפה וארוכה אחרת היא הפילוח החברתי המעניין שעורך הגיבור בנתחו את ההבדלים הסוציולוגיים-מוזיקליים בין "הפינגוויניסטים", ה"פריקים", ה"טְרֶשֶרים" וה"ערסים".

אבל העיסוק בתובנות יאפשר לנו להבין את המגבלה של "הנפשיים". תובנה פירושה התרוממות מעל המציאות, פרשנות שלה, הענקת משמעות. ואילו אצל שלו בולט מאד הפער בין היכולת הסיפורית המרשימה, זו שכיניתי קונקרטית-אינדוקטיבית, כלומר היכולת לספר סיפור בחושניות (באותו מובן של המילה שאינו קשור דווקא לסקס, כי לא הכל בחיים זה סקס, סקס, סקס) בלתי מצויה, חושניות שבמובן מסוים היא נשמת אפה של אמנות הפרוזה הסיפורית, לבין היעדר היכולת המושגית, היכולת להתרומם מעל הפרטים ולהעניק להם משמעות מעניינת, עמוקה וחדשנית.

כי מהי המשמעות של הרומן הזה? מהו המסר שלו? מה רצה שלו "לומר"? או שסך החלקים של הרומן, השלם, אינו גדול מחלקיו? הקורא ב"הנפשיים" מיטלטל בין שתי אפשרויות, שתיהן גרועות, כהיטלטלות אודיסאוס בין המפלצות סקילה וכריבדיס: או שאין מסר והספר פשוט מספר בשטף ובחושניות נדירים את קורות הימים, או שיש מסר והוא בנאלי: במחלקת "הנפשיים" קשה, קשה מאד.

הרי אי אפשר לקרוא את הרומן הזה בלי השוואתו ל"התגנבות יחידים" של קנז (הספר החשוב ביותר של קנז, לא "בדרך אל החתולים", לידיעת "ידיעות ספרים"), העוסק בקבוצת טירונים בעלי כושר לקוי. ההבדל בין שתי היצירות הוא, ראשית, ההבדל בין הדרמה למלודרמה. אצל שלו דוחקות הסצנות האכזריות והקשות אחת בכתפי חברתה במרוצתן להיכתב, להשתטח על הדף לעינינו: שני טירונים הופכים את עמיתם לעבד מין, טירון מתאבד, טירון אחר משתגע, טירון נוסף יורה דרך קבע בדמויות חשודות כביכול והיד עוד נטויה. אבל ההבדל הוא מהותי יותר: קנז, אכזרי לא פחות משלו, בעצם יותר, שגם יצירתו משופעת באלימות, התעללות, ואלימות והתעללות עצמיות, מצליח לקשר בין בסיס הטירונים לעולם היומיומי שלנו. בסיס הטירונים שלו הוא משל קיומי. ואילו אצל שלו הופך אט אט בסיס הטירונים למופע ביזאר. אמנם מופע ביזאר חזק לעיתים, אבל שמשמעותו אינה חורגת מהעולם המתואר בו; הטירונים דפוקים מדי וחריגים מדי מכדי לנגוע באמת בנפשנו.

ועוד הבדל יש הנוגע לעמדת המספר, והוא גם הבדל דורי, כנראה. שלו, כבן דורו של אתגר קרת, אינו יכול להימלט מעמדת המספר המבקשת את חיבתנו, ואילו אצל קנז, מלבס, המספר, חושף בעצמו צדדים לא מצודדים ואף גועליים ולא מבקש את רחמנו ואהדתנו (ולכן דווקא זוכה בה, לפי הכלל הדיאלקטי שניסיתי להציג לעיל).

זו היא, הקורא, ביקורת אמביוולנטית. באחד הקטעים האכזריים ב"הנפשיים" מעיר המפקד את אחד הטירונים, שמסרב לקום מהמיטה, באמצעות צינור מכבי אש. צינור כזה, מתפרע ושיצא משליטה, יכול להיות גם משל לרומן הזה: עז שטף ונעדר הכוונה.  

 

ב

הורגלנו, בטעות, בעשורים האחרונים, לבוז לשאלת "המסר" ברומנים, לראות בה ערבוב של אידיאולוגיה באמנות החופשית מכל כבלים, כלומר ערבוב של מין בשאינו מינו לכאורה; לראות בה גול עצמי לאמנות, קרי ניסיון פרימיטיבי לעריכת תקציר שייתר את הצורה המוגמרת של היצירה (בבחינת: "היצירה היא משל מוסרי על צעיר מיוסר שרוצח זקנה ואו אז חוזר בתשובה"). אבל "מסר" אינו אידיאולוגיה, הוא משמעות, שהנה דבר מה אחר. ה"מסר" גם ניצב פעמים רבות על קו התפר בין האסתטיקה למשמעות; כלומר, פעמים רבות הוא שמארגן את הצורה האמנותית מלהתפרע לכל עבר. המשמעות של "המשמעות" היא לפעמים אסתטית בעיקרה.

איבוד בתולין או: חזרה בשאלה

סיפור

 
פורסם לראשונה בכתב העת "מסמרים"

*

 

עם השנים הוא כבר נהיה מיומן בבניית הסוכה וכעת גם אחיו הקטן, שכבר אינו קטן כל כך, יכול לסייע לו בבנייתה. בלילה, בסוכה, ריח סכך האקליפטוסים מלמעלה והדשא הרטוב מלמטה מושך ומעלה בנפשו את זכר יעל, ואת העצב המנחם שצרור בחורף הקרב. הוא מניח את המזרן על הדשא בזווית הסוכה ומנסה להירדם, אך אינו מצליח. הוא מדליק בסיבוב את הנורה החשופה, המשתלשלת ומיטלטלת מלב ענפי הסכך, ומתיישב לשולחן שעליו המפה הלבנה. הוא ממקם במרכז השולחן הצחור את הספר האדום שהחליט לעיין בו בחול-המועד הזה. הספר היה שייך לאבא שלו, ספר הגות של פרופסור אליעזר שבייד על היהדות והתרבות החילונית. פרקי הספר מסודרים לפי ההוגים הנידונים בו: אחד העם, בובר, הרב קוק, א"ד גורדון, פרנץ רוזנצווייג. הוא אוהב את אופן הסידור הזה. אדם אדם והגותו. כמו, להבדיל, "אישים ושיטות" של הרב זווין, שגם בו סודרו הרבנים רב רב ושיטתו.

אולם כשהוא קורא בפרק על הרב קוק הוא מתחלחל. הפרק מתאר נאמנה את הדברים שהם שומעים כמעט מדי יום בישיבה הגבוהה. קדימותה של גאולת הארץ הפיזית לגאולה הרוחנית, התפקיד החיובי שמילאו בוני הארץ החילונים, החילוניות כחושפת צדדים חומריים שהוזנחו על-ידי הקיום הגלותי, המצוות והתורה שאינן סותרות את החומר ואת רצונו הפנימי של האדם. איך אדם כמו פרופסור שבייד יכול להבין כל-כך טוב את ההשקפה שלהם ולהישאר לא דתי? (האם הוא באמת לא דתי? הוא מעיין שוב בביוגרפיה הקמצנית שעל כריכתו האחורית של הספר האדום) ואיך הוא יכול להעמיד את ההשקפה של הרב קוק בשורה אחת עם השקפות אחרות? פרופסור שבייד מעריך מאוד את ההשקפה של הרב קוק, ההשקפה שלהם, ההערכה ניכרת בספר, אולם בסוף הפרק אומר פרופסור שבייד שחלק מתלמידיו ותלמידי תלמידיו של הרב קוק מתסכלים את בן-השיח שלהם, כי הם סבורים שהם יודעים משהו שבן-שיחם אינו יודע על עצמו והם אינם מתייחסים אל הדברים הנאמרים מפורשות מפיו ברצינות. זה נכון! הוא מהרהר מזועזע, כך בדיוק אנחנו חושבים! החילונים אינם חוטאים, הם רק טועים, החילונים מקיימים רק את החלק החומרי, כמו שהחרדים רק את החלק הרוחני והם יכירו בעתיד בכך שיש צורך לחבר בין השניים. אבל אם מישהו כמו פרופסור שבייד הזה יודע שיריביו חושבים שהשקפותיו אינן מבוססות ובכל זאת הוא אוחז בהשקפותיו אז – אז זה כמו בשחמט: אם אני רואה שני מהלכים קדימה והיריב שלי רואה שלושה… הוא נע בכיסאו באי-נוחות. הרהוריו נתקעים בגרונו כמו נתח גדול של בשר-בקר סיבי. הוא מכחכח, מחזיר את הנתח לפה ומנסה ללעוס אותו כדי שיחליק בגרון.

כיפת הלילה סביב הסוכה הקטנטנה המוארת מוחשת לו פתאום. הוא מציץ החוצה מהסוכה, ואז יוצא אל הדשא המטולל ומביט אל האורות במזרח, בכיוון המשוער של הר גריזים והר עיבל, שאבא שלו לימד אותו אי אז לזהותם באופק. הוא מחדד את עיניו ומדמה לראות את הרי הברכה והקללה בחושך. הוא נושם את אוויר הלילה ומרגיש את הבל ההתעלות המוכר של שעת התפילה עוטף ומחמם אותו. הוא מרגיש את הוויית הקדושה החמימה אופפת אותו. הוא שוב לא לבדו.

*

עם תחילתו של זמן החורף הארוך בישיבה הגבוהה הוא מייחל להסתערות על הגמרא ועל ספרי האמונה. אבל הוא לא מצליח להתרכז. הוא יושב שעות מול הגמרא, מסתכל בעל כורחו בשעון כל כמה דקות, לא מצליח למצוא טעם בסוגיה שלפניו. לבסוף הוא פורש לחדר זמן רב לפני סוף הסדר. ההליכה הבודדה לחדר מאוששת אותו, אבל החדר הריק עצמו מרתיע. מה קורה לו? למה הוא לא מצליח ללמוד?

הוא מתיישב על השולחן בחדר הפנימייה הריק, מוחו מזמזם. מה קורה? מה קורה לי? כמו הפרץ החם והסמיך, הלבנבן, שפרץ מתוכו אז לפני שנים, הוא מרגיש שהוא אינו מסוגל יותר להכיל משהו בתוכו. כמו סהרורי, הוא מגשש אחר עט ונייר בין המדפים בחדרו, מתיישב בחזרה בכיסא הפלסטיק, שמשענתו גמישה מדי, ומתחיל לכתוב בשטף, כשמדי פעם, בלי משים, הוא עובר בלהיטות, אפילו בזעם, לשורה חדשה. הוא, בהתחלה, אינו יודע מה הוא עושה, מה קורה לו, מה הוא מבקש להשיג. אבל, מיד, כשהדברים נפלטים מתוכו, ומנוחה זמנית נחה עליו, הוא יודע מה קרה. הוא כתב שיר. והשיר מדבר עליו.

למחרת מתרחש הכול באופן דומה. אבל מוקדם יותר. ברגשות-אשם אבל בלב פועם הוא מסתלק באמצע הסדר לחדרו. הוא אפילו רץ במטרים האחרונים עד לפנימייה ומתיישב בחדרו. שוב נובעות המילים, שוטפות, מידרדרות בשאון על הדַף. הוא כותב על כך שהוא מחפש וכושל, על כך שהוא יודע שהחיפוש מסוכן, על כך שהוא רוצה למצוא את האל, על כך שהוא בודד בחיפוש הזה. הוא רואה לראשונה את עצמו: נבוך, גדוש כאבים, מי שאביו התאבד ואהבה נכזבת עתיקה מאמללת אותו, מי שנולד מהול, שנחשב לעילוי, שסדקים נסדקים כעת בעולמו.

צר לו המקום בחדר והוא יוצא החוצה. בין ערביים כתמתם ביישוב ההררי. הוא מסתכל לכל עבר ומרגיש את איבריו הפועמים על האדמה ומתחת לשמים כמו לב שביר בתוך גוף חסון ואדיש. הדקות שחולפות, אפשר לחוש בהן אחת אחת.

 

*

הוא מחליט לנסוע לבית סבתו בהתנחלות הסמוכה. לחברותא שלו הוא אומר בחיפזון שמשהו עובר עליו. הוא מעביר בחטף את מבטו על פני החברותא שלו, אבל החברותא רק נראה מופתע ואולי אפילו מודאג. סבתו מקבלת אותו כאילו לא אירע דבר והוא, במאמץ, מספק לה את מרכולתו הרגילה: מה הם לומדים כעת בישיבה ואיזה דבר תורה ששמע. כשסבתו הולכת לישון הוא נובר בספרי השירים שלה, שמעולם עד עכשיו לא מצא בהם עניין. כל מילה בספרים הדהויים מקבלת את מלוא משמעותה. המילים בוהקות על הדף הלבן, או הצהוב. הוא מוצא את מקומו בין השירים שהוא קורא, נוטה אוהלו בשורות ובין השורות, ושוב כותב שיר במחברת ריקה שהוא מוצא אצל סבתו. אליה הוא מעתיק גם את שני שיריו הקודמים. בראש השיר הוא מציין את התאריך העברי של כתיבת השיר. הוא לא מצליח להירדם. הלילה הדומם והצונן וריח המרווה ביישוב ההררי מאפשרים לו, ביתר קלות, לחוש כמו אדם הראשון.

 

 

*

הוא קם בבוקר ושוב מצטלל לנגד עיניו בחדות, כך שביכולתו לומר על עצמו מהצד: זה וזה קם בבוקר. בחור צעיר ומחפש-דרך קם בבוקר. בחור צעיר ומחפש-דרך משוחח עם סבתו בלי שהיא מרגישה מה עובר עליו. בחור צעיר ומחפש-דרך לא רוצה לחזור לישיבה שלו כל-כך מוקדם. הבחור הצעיר מסתובב ברחובות ההתנחלות אחרי התפילה וחש בְּעונג, כמה יפה יכול להיות בוקר סתמי העובר בבטלה.

אבל הבחור הצעיר חוזר לביתה של סבתו וברעבתנות קורא כעת את ספרו של הלל צייטלין. על פרשת דרכים הוא ניצב. ואולי לא יהיה רב כפי שתכנן, אולי יהיה הוגה דעות? הוא קורא את ביאליק, המצוי גם הוא בספרייתה של סבתו. בתפילת מנחה הוא מתרפק על אלוהיו, עיניו שטופות דמעות, מבקש שיורה לו את הדרך האל המסתתר.

הוא שואל מסבתו כמה ספרים ושב אל הישיבה. הוא מסדר אותם על השולחן בחדרו ומחליט שמעתה ילמד בחדרו. אחרי התפילה וארוחת הבוקר, במין פשרה מוזרה עם אורח חייו עד כה, הוא מתיישב לסדר-בוקר עצמאי בחדרו הריק. קורא מספרי השירה וההגות שלפניו ומדי פעם כותב.

 

*

הוא חוזר לביתו בכפר עוד לפני תום שבוע הלימודים. בעיירה הסמוכה, הוא זוכר, יש חנות ספרים יד שנייה. הוא מגיע לחנות בבוקר יום חמישי. מאות ספרים מצהיבים ומוכתמים בכתמי קפה וכתמי זִקנה ושימוש מסודרים במדפים והוא מאתר בחוש את אלה שידברו אל לבו. בעיקר הוא מחפש רומנים רוסיים עבים וספרי מופת עבריים מתחילת המאה. הרוסים בזקניהם מזכירים לו רבנים. בסופרים העבריים של תחילת המאה הוא מוצא אחים להתלבטות בין אמונה לכפירה. הספרים העבריים הישנים נראים כמו כרכי תלמוד ענקיים. הוא מריח את פנים הספרים, שלעתים מוטבעת בפנים הכריכה שלהם חותמת של ספרייה ציבורית כלשהי, לא מתעכב על משמעות הימצאותם בהמוניהם בחנות יד שנייה. יש לו קצת כסף עכשיו, מכיוון שהוא זכאי, כיתום, לקצבת שארים. הוא רוכש עשרות רבות של ספרים. הספרים מגלים לו כי נפשו רחבה ועשירה.

גם על העיתונים הוא מתנפל ברעבתנות. הוא לא מחשיב אותם כמו את הספרים, ברור, אבל מתוך האזכורים והרמזים ליצירות תרבותיות שיש בהם, הוא מעשיר את ידיעותיו. הוא תולה על הארון בחדר שלו רשימה של שלושים הדברים שצריך לקרוא, לשמוע ולצפות בהם עד גיל שלושים, שיאיר לפיד מפרסם באחד העיתונים. לפיד נראה לו אדם משכיל מאוד. הוא מתחיל לקנות ספרים לפי הרשימה, לקנות קלטות, להוציא סרטים מספריית הווידיאו בעיירה הסמוכה. בימים שהוא בבית הוא צופה לפעמים בשני סרטים ביום. מהר מאוד הוא מגלה שחלק מהדברים אינם לטעמו. הוא מנסה ליהנות מחלק מהסרטים או הקלטות, לא יכול להיות שהם סתם ברשימה, ועדיין הוא לא מתרשם מהם. אבל מהר מאוד הוא נהנה מהאפשרות האחרת, מכך שהוא חולק על יאיר לפיד. הוא מוסיף גם את הרגש הזה לאוסף רגשותיו החדשים, המצטופף והולך.

חלק מהספרים שרכש הוא נוטל עמו לישיבה ועורם אותם על השולחן בחדרו, אליו הוא מתיישב בוקר בוקר כדי "ללמוד". בראש פנים הכריכה של ספרי החול הוא כותב "לה' הארץ ומלואה בחזקת…", כפי שנהג בספרי הקודש. הוא גם מקפיד לכתוב בפנים הכריכה את תאריך הקנייה.

לחבריו בישיבה הוא אומר בגאווה מהולה בחשש שמשהו עובר עליו ולכן הוא לומד בחדר. רק עם בנו של ראש הישיבה, היושב בחרישיות בספסל הקדמי, המאווש בעוצמה, כמנוע כביר, הוא רוצה לדבר ומבקש לבסוף לשוחח איתו. הבן של ראש הישיבה בוחן את פניו בעיניו הטובות, לעתים מסתכל נכחו מהורהר, לעתים מחכך את קצה זקנו השחור בזרועו, מענג אותה בבלי דעת, ואז שוב מביט במתייעץ, ונראה כאילו האנרגיה שרושפת ממנו, המתייעץ, מזהירה ומלהיטה גם את בנו של ראש הישיבה. ומה אתה מתכנן לעשות, לוחש באוושה מלאת און כבוש בנו של ראש הישיבה. בנו של ראש הישיבה אינו מחווה דעה לטוב או לרע על מה ששמע, רק כמו משתתף בהתלהבות של הבא להתייעץ עמו. וגם נראה מעט מודאג. לא חשבתי על זה, הוא עונה לבן הרב. לחשוב מה הוא יעשה עכשיו נראה לו תפל כל-כך.

 

*

ההתמזגות שלו עם אלוהים מסוכסכת, צצה ונחבאת. התגלות האור האלוהי שעוטף את נפשו, קצת מעל ראשו, היא לעתים כמו מנורת הלוגן רבת עוצמה, לעתים כמו תאורת חירום עמומה וחלושה, לעתים כמו אור דלוח בסופו הקודר של היום שרק מדגיש את הזוהמה בחדר ולעתים היא נורה כבויה בחדר חשוך. כמו החסידים הראשונים הוא מבטל את כל המצוות המעשיות בתשוקה שלו לאור האלוהים, כאשר הן מפריעות לו בבקשת ההתמזגות עמו. בהתרגשות, בחרדה ובתחושת שחרור, הוא מפסיק באמצע את אסירת גופו בתפילין של יד ומשחרר את ידו בתנועות סיבוביות הפוכות מרצועות העור המיוזעות. הוא מנענע את ידו והעור נושם את האוויר שסביבו. הוא מתפרץ לצומת ודורס ללא מחשבה את רמזורי-הברכות לפני האכילה, נוגס במזון בתאווה. הוא מציין לעצמו שהדלקת האור לראשונה בשבת אינה מסעירה אותו ורואה בכך עדות לייחודו. הוא אינו עוד מתפקר. הוא מבקש את אלוהיו לא מתוך התרפסות, קורא לו לצאת ולהתגלות כשווה מול שווה. עניינים של שמירת שבת ביני ובינך מה הם, הוא פונה במחשבתו לאלוהיו, כשהם מסתובבים בחשדנות זה מול זה וידיהם על מותניהם מוכנות לשליפה או לחיבוק. אתה הרי יודע שהסבל שיצרת בעולם הזה הופך את הפחד מעונש בעולם הבא למגוחך.

 

*

כשהוא חוזר פעם נוספת במפתיע לכפר, אמא שלו מבקשת לשוחח איתו על שהגיע שוב מוקדם כל-כך, באמצע השבוע כמעט. אני קצת לא יודע בדיוק מה קורה לי, הוא מגמגם. הוא נזכר במה שסיפרה לו על אבא. איך יצא מהישיבה לחיים והיה הלום מכך שהושיבו אותו בכיתה אחת עם אקסטרנים בני שש-עשרה כדי שישלים בגרות במתמטיקה. זה אחרי שנחשב עילוי בישיבה, על-פי מה שאומרת אמו והחברים של אבא שלו, אם אפשר להאמין בכלל לסיפורים שלהם. האם גם אבא שלו כתב שירים? נראה שלא. הוא גם לא קרא כמוהו, לפי הספרייה המצומצמת יחסית שהותיר אחריו. אבא שלו גם לא היה מודע כמוהו, כנראה, ואולי זה ההבדל הגדול ביניהם?

הוא מבקש מאמו את מפתחות הרכב. הוא דוהר ברכב אנה ואנה, ללא מטרה. נעים לו לנסוע במהירות ולהתאים את הדהרת הרכב לסחרור שמתחולל בתוכו פנימה. הוא קונה קלטת של שלמה ארצי ומשמיע אותה לעצמו במכונית. השירים, שפחד מהם ותיעב אותם בעבר, נראים לו כעת הולמים, הולמים גבר צעיר אך מיוסר שנוסע כך במהירות.

כשהוא חוזר לכפר הוא רואה מחלון הרכב את יעל יוצאת מביתה. לו רק ידעה מה עובר עליו, איך השתנה. אם רק היתה יודעת שהוא מאזין לשלמה ארצי, קורא ספרים שערורייתיים ברעבתנות, שואף את החורף במלוא החזה. הוא מאזין ליהודה פוליקר ברדיו שר פחות אבל כואב, עם תה ורקיק אפשר להמתיק ובערב אני כותב, ומרגיש שהשיר נכתב עליו, על אהבתו הנכזבת ליעל. הוא קונה גם את הקלטת של פוליקר, מעט מאוכזב אמנם שלא הזמר כתב את המילים ששר, שלא כמו שלמה ארצי.

ובאחד מערבי השבתות הוא נתקל ביעל, היורדת ממדרגות עזרת הנשים, ביציאה מבית-הכנסת. היא מהנהנת לעברו בלהט מתאפק, כאילו היא יודעת משהו, כולאת משהו, ואומרת לו, אתה יודע שאנחנו צריכים לדבר פעם. הוא מאדים, מרטיט, מנסה לשלוט בעצמו. כן, בהזדמנות, הוא אומר כאילו באגביות. והיא אומרת גם, כן, בהזדמנות, ומסתלקת לה. למה היא התכוונה? הוא חוקר את עצמו. על מה היא רוצה שנדבר? האם היא חושבת שעשתה טעות? אז, לפני שנים? ובגלל מה שקורה עכשיו? לא, לא יכול להיות שהיא כבר יודעת מה עובר עליו, אף אחד לא יודע, להוציא את בן הרב, ואפילו אמו לא יודעת. ואולי היא מרגישה אשמה על מה שאירע ורוצה לנחם אותו, את היתום? רוצה לכפר על נטישתה, ששימשה בדיעבד חזרה גנרלית, ואולי קשורה בדעתה כבדעתו איכשהו לדבר האמיתי, לנטישת אבא שלו? הוא הוזה ביעל שבאה לשוחח איתו ומתוודה על טעותה, מצהירה על כך שהם נועדו זה לזה, מבקשת מחילה על אכזריותה, רוצה שיתאחדו.

אבל הוא שומע אחרי כמה שבועות שיעל עומדת להתחתן. הוא מאזין שוב ושוב ל"פחות אבל כואב".

 

*

המוכרת בחנות הספרים מיד שנייה, בעיירה הסמוכה לכפר, היא כבת ארבעים. שערה המִידלל-מעט אסוף לעורפה בקוקו, והיא מחייכת אליו כשהוא נכנס לחנות ומיד ממשיכה לעשן ולקרוא. הוא מגיע לחנות כבר כמה שבועות ברציפות והוא מתאכזב שהמוכרת אינה מביעה התפעלות מהספרים שהוא רוכש. רק מבט חוקר שואל היא מרפרפת לכיוונו. הרי בוודאי לא רבים הצעירים בגילי שקוראים ספרים כאלה, הוא מתמרמר.

הוא מנסה לנהוג באדישות כשהוא ניגש אל המוכרת הבוהמיינית למראה והמעשנת עם השלל היומי, והיא רק מחייכת ונוקבת בסכום הקנייה. פעם אחת הוא מנסה להתווכח על המחיר, לא כל-כך בשביל להוריד אותו אלא בשביל לראות אם תנהג בו באופן מיוחד, אבל היא רק מחייכת ואינה מוכנה להתפשר. היא בוודאי לא רוצה להראות לו עד כמה היא מתפעלת ממנו, הוא מגשש.

ופעם אחת הוא נכנס לחנות וצעירה חייכנית יושבת במקום המוכרת המבוגרת. גם היא מעשנת וקוראת וגם היא נראית אדישה לבחירות המסעירות שלו, אף כי החיוך שלה רחב יותר כשהוא שואל אותה על ספרים מסוימים שהוא מחפש. כשהוא סוקר את אחד המדפים הפנימיים הוא שומע את המוכרת המבוגרת נכנסת ומצחקקת עם הצעירה. המבוגרת מכינה קפה לשתיהן והן מפטפטות ביניהן. הן אם ובת, הוא מבין, ומדמה לעצמו את חייהן עוברים בעישון, בקריאה וברכילות משועשעת על גברים. ושוב צצה יעל בזכרונו. יעל, שאף כי גדלה כמוהו בכפר הדתי, בטח היתה משתלבת בשיחה בקלילות. יושבת וקוראת איתן, אולי גם מעשנת, מפטפטת איתן על גברים ולא מתפעלת מהקונה חמור-הסבר שעורם לפניהן את הספרים חמורי-הסבר שלו.

 

*

עם כמה תלמידים מהישיבה הגבוהה הוא נוסע לשבּת-חתן של אחד מחבריו לשיעור בי"ת. הם מתארחים בביתו של החבר בקריות ולתדהמתו, בערב שבת, הוא פוגש בבית-הכנסת את הבחור הצדיק, המבוגר ממנו בשנתיים, בעל פאות הלחיים המשייות, שנהג אי אז בישיבה התיכונית ללמוד בחרישיות ב"משמר", בעוד ציציותיו הארוכות מתלוות בטלטולן לניעותיו החרישיות. הוא מבחין מיד שהבחור אינו לובש ציצית, שכיפתו קטנה באופן משמעותי ושהוא מעיין בספר כלשהו, שאינו סידור, כל זמן התפילה. אחרי התפילה הוא ניגש אליו, מזכיר לו מי הוא ומבקש לשוחח איתו עוד הערב או למחרת. הבחור נעתר והוא חוזר ומצטרף אל חבריו שבאו לעשות שמח בבית החתן. אחרי הסעודה הוא נפגש עם הבחור במקום המפגש של הצעירים הדתיים בעיר.

הוא משוחח בלהט עם הבחור, מנסה לתחקר. עברתי שינוי, אומר הבחור מהורהר, כשהוא בוחן את בן-שיחו. לא, בסוף לא הלכתי לישיבה, אני עכשיו בצבא, עונה הבחור. אני אפסנאי. אני לא יודע אם אני לא דתי, ממשיך הבחור, הבנתי, פשוט, שזה לא מעניין אותי. רק עכשיו, בעצם, עם חברה שלי, פסקו קצת הסערות. הוא שואל ושואל, מרגיש שהבחור החיוור והמהורהר שפגש במקרה יוכל לסייע לו, להבהיר לו לאן הוסטו חייו באלימות כזאת, מבקש את הטלפון של הבחור. אבל הבחור עוצר אותו. תשמע, הבחור אומר לפתע, זה לא נוח לי לדבר על זה. אנשים כמונו, דברים כאלה, עוברים לבד.

 

*

הוא ניגש עם כמה משיריו לעורך של כתב-עת קטנטן, מקומי, בהתנחלות של סבתו. העורך מעיין בהם ומודיע לו שיפרסם שניים. ההתרגשות שמציפה אותו אורכת יום בלבד, והוא מוסיף את ההתאדשות הזריזה שלו לפרסום לאוסף הרגשות שהוא מלקט מתוכו.

וכעבור חודשיים, עמוק בתוך זמן חורף, נצנוצי הרהורים מהעבר, שתמיד לחשו כמעיינות גייזר, שהוא התיישב באלימות על גב השסתומים שלהם, מתפרצים: אולי אין כלום מסביבי? אולי ענן החוֹם הלבן שאני מכוון אליו בתפילה הוא כיס אוויר חם שיוצא בעצם ממני עצמי, כמו הבלונים בקריקטורות?

הוא נרעד מהמחשבה אבל מוקסם מכך שהיא מחרידה רק בהתחלה. כמו מישהו שזינק לתהום באפלה וגילה שצנח רק חצי מטר. הוא מוקסם משרשור המחשבות עצמו. והוא מוקסם גם מכך שמתחילה כל-כך מהר תקופה חדשה. עכשיו, בתחילת החודש השלישי, גילה שאין זה משנה אם אלוהים קיים, כל עוד נפשו וחייו עשירים כל-כך. המחשבה שאין כלום מחרידה רק אם העולם והוא ריקניים. כן, הוא מתלהב, ייתכן שאלוהים הוא המחזאי אבל ההצגה יכולה כעת להמשיך לרוץ גם בלעדיו!

הוא חוזר ומתרפק על אלוהיו בתפילה, מבקש ממנו עזרה בדרך החדשה שהוא צועד בה, דרך שבחלקה פסולה בעיניו של אותו אלוהים עצמו. כמו צייטלין, כמו ביאליק, גם הוא רוצה לנהל עם אלוהים מערכת יחסים קרובה וסוערת. אם ירחיק בדרך הכפירה יאבד את הסערה בחייו.

אבל בחלוף זמן-מה, הוא לא מוכן לעצור. המחשבה שהוא יכול במחשבה להביא על עצמו אובדן סופי כזה אינה מניחה לו. אולי יצעד בדרך עד סופה? יצעד בדרך הכפירה בעוז עד שזו תאבּד מקסמה? ואז ישאב עונג סודי מהאומץ להכיר בתִפלות שנותרה?

 

*

ימיו בישיבה מתקצרים והולכים. הוא חוזר לכפר כבר בתחילת סוף השבוע, באמצע השבוע, ולבסוף ביום שני, יום אחד בלבד אחרי שהגיע אליה. חבריו בישיבה נראים כמו מלווים שנותרו על הרציף, שמרימים ידיהם בהיסוס ובאי אמון מסוים כדי לנופף לו לשלום. מה הם חושבים עליו?

הוא כבר לא פונה לאלוהיו, אלא מדבר עליו בגוף שלישי: אין לו את הזכות להעניש על אי הנחת תפילין, על היעדרות מתפילה, אם הוא יצר את הנשמה שלי מעונה כמו בד רטוב שמסובבים ומסובבים אותו כדי לסחוט ממנו עוד מים. ולבסוף הוא לא פונה יותר לאלוהיו אפילו בגוף שלישי, אלא מוריד אותו באחד הרציפים המום וכועס ורוקע לשווא ברגליו כשהוא ממשיך בדהירתו.

 

*

הוא נותר לבדו בקרון הריק.

הוא וגופו.

הוא מביט בגופו ונזכר לפתע בנוסע הסמוי שמסופח אליו. ארבע שנים הוא כבר מסתיר אותו בין רגליו. רק בלילות, אחת לכמה חודשים, הוא מוציא אותו להקיא בחופזה את כל מה שנצבר בו בימי המחנק ומיד חוזר ומסתיר אותו. במרירות ובזעם הוא נזכר איך רצה להרוג את עצמו ביום קיץ אחד, לפני כמה שנים, כשלא משל ברוחו והוציא את זרעו לבטלה. איך קרא בדמעות ובדבקות את "התיקון הכללי" של רבי נחמן מברסלב כל אימת שכשל. איך דימה שתחושת החולשה שפקדה אותו בתום ההקאה היא עונשו של המוז"ל. שהריח הרע שדימה שיוצא מפיו הוא תוצאה של הוז"ל. איזו איוולת. למי יש את הזכות לאסור עלי לעשות ככל העולה על רוחי בגופי. איזה עוד נחמה נותרה לי חוץ מאשר גופי. בתיעוב הוא רומס את המילים "הוצאת זרע לבטלה" ומחליף אותן ב"אוננות". מילה מדעית, טבעית. הוא ממשמש בהתלהבות באיברו, משלהב אותו לנקמה ברודן האכזרי שנזרק ללא גינונים בתחנה הקודמת, רוכב על גבו המתקמר ומתקשח של איברו, שוורידיו בולטים ממאמץ, אל החירות. הפורקן אדיר והוא מקפיד להתענג גם על היעדרם של רגשי אשמה, שניצבו כמו צלליות בפינות החדר. כן, זה טבעי. כן, כך, רק כך, צריך לנהוג. והוא ממשיך וממשיך בפעילות הטבעית שלאלוהים ולאדם אין את הזכות לאסור עליו. הוא סוחט את האיבר שוב ושוב, מאונן שלוש וארבע פעמים ביום, חמש, ופעם אחת אפילו שמונה. הוא לא חושב כלל על נשים, אלא רק על פלא האיבר, פלא הגדילה וההתקשות והפלא המזנק ממנו. רק באופן תיאורטי הוא יודע שנשים או זכרן אמורים לגרות ולעורר את האיבר לפעולתו. הוא לא נזקק להן. האיבר עצמו, המודע לפתע לקיומו, מעורר את עצמו. ידיו שלו המלטפות אותו טובות ומפתיעות יותר מידי אלף נשים. האיבר תשוש ומתכנס בין רגליו, מסב ביגיעה על כריותיו, אבל הוא לא נותן לו מנוח. במרירות ובאכזריות הוא רוצה למוץ מהחיים את כל העסיס שלהם מיד, בלי שהיות. יותר מדי שנים חיכה. כל הטחת זרע היא יריקה בפניו של אלוהים, כל מנת זרע לבנבן מתווספת לכף הזכות של מאזני חייו, הפקדה לפלוס בחשבון חייו.

כעת הוא חש איך הוסרו כל הכבלים באמת, איך מתחילה הדהירה האמיתית. כל מה שהוא זקוק לו כדי לצאת לדרך נמצא איתו, בין רגליו. הוא לא זקוק למשאות מיותרים, לא לספרים, לא לחברים ולא לאלוהים. הוא דוהר על איברו כמו על סוס, נעצר רק לפרקים כדי לאכול, לשתות ולנוח, רק כדי להזין את סוסו להמשך הדהרה.

 

*

הוא קודח, נפשו מזיעה, מוחו הומה, איברו תשוש. רגעי ההפוגה אחרי הגמירה זרים כל-כך, כמו אי שליֵו שהוטל לחופו מְים סוער, כך שאורכות כמה דקות עד שהוא מסוגל להתמצא בחבל הארץ החדש, לגלות את מקווי המים המתוקים, את עצי הקוקוס, לבנות את המחסה המאולתר. אבל כעבור כמה שעות נעלם האי תחתיו בפיצוץ גרעיני אי שם בשורשו והוא שוב באוקיינוס המין הרוגש.

כשאין איש בבית הוא מטלפן לקווים הארוטיים, שמספריהם מתפרסמים בלוויית ציטוטי גסות מדהימה, לא תשוער, בעיתונים. השיחות הארוטיות המוקלטות עצמן, שחלקן באנגלית שנדמית לו מלאת חדוות זימה וחודרנות שערורייתיות, מדהימות אף יותר. כאילו לעומק הזימה אין שיעור, אין קץ. כל נקב גוף מסתיר מאחוריו נקב גוף נוסף, מרעיש יותר, נוזלי גוף שאינם נוגעים לכאורה למין נוגעים פתאום, אתרים מהוגנים הופכים לזירות הפקרות. הוא מסתחרר מהעומק, יודע שהציפה מעלה תהיה קשה יותר ויותר. הוא צריך לא להפריז בשיחות הללו, הן יקרות והוא חושש שאמו תגלה אותן בחשבון הטלפון, אבל הוא לא יכול לעצור בעצמו.

הוא מרגיש שהוא מאבד שליטה. עליו לזנק לתוך התהום כדי לעמוד סוף סוף על קרקעית כלשהי, ליטול את העוקץ מהמדרון הלא מסתיים, לגלות שגם למדרון הזה יש תחתית, שיא שאחריו מגיעה סוף סוף התפכחות.

*

באחת החתונות, התוכפות יותר ויותר בקרב חבריו בשיעור בי"ת, המזרזפות אט אט לקראת קילוח יציב, הוא פוגש במפתיע בחבר המתאבד שלו מהישיבה התיכונית, החבר שסיפר לו שבכוונתו ליטול את חייו והוא רץ לספר על כך לאם, רץ להצילו. הוא לא יכול להימנע מלספר לכל מי שהוא נפגש איתו מה עובר עליו. הוא כבר לא בחור ישיבה חיוור ולמדן. החבר המתאבד מאזין לו בשקיקה. החבר שהשתקם מרוצה מהמעמד המיושב שהוא זוכה בו, כל-כך במפתיע, על רקע ההתפרצות הרוטטת של חברו, התלמיד הטוב. אתה יודע מה, אומר החבר המתאבד, כאילו מתוך אמפתיה שמלווה בהרהור ארוך ומעמיק, יש לי מישהי שמתאימה לך. ידידה שלי, ציירת, דתייה, אבל מתלבטת, היא בטוח תבין על מה אתה מדבר. מה? מי? הוא מתבלבל, נרעש כבר לקראת הבחורה האלמונית, ידידה שלך? היא היתה חברה שלך פעם? לא, לא, מרגיע אותו החבר, רק ידידה. כמה ימים אחר-כך הוא לוקח מחברו את הטלפון אחרי שהחבר הודיע לו שהבחורה מסכימה להיפגש.

 

*

הוא הוזה עליה. כן, זה הדבר שהוא זקוק לו. אהבה גדולה. רֵעת נפש שתעריך עד כמה הוא מיוחד, חברה שתשכיח את חרפת יעל, שתמחק אותה. הוא מאזין לשירים של שלמה ארצי, מדמיין לעצמו את האהבה, איך לצדו נמצאת מישהי מסעירה, יפה, מורכבת, שתיסע יחד איתו במהירות בכבישים. היא תצייר והוא יכתוב.

הוא נוסע לאסוף אותה מביתה בפתח-תקווה. הם קבעו בשיחת הטלפון ללכת יחד ליוטבתה בטיילת בתל-אביב. יש שם תעודת כשרות והמקום גם ליד הים. כשהוא מגיע לבית הפרטי המטופח הבחורה יוצאת לקראתו. הוא מחניק בכוח את אכזבתו. הבחורה לובשת שמלת אוהל שמאהילה על גופה המלא, מרכיבה משקפיים על מבט ערני אך מעט חשדן. זו לא ידידת הנפש שהוא חשב עליה, זו שתחלץ אותו מכלא הבדידות. אבל למה? בגלל שהיא שמנה? הוא מנסה לחנוק למוות את המחשבות שלו, שנראות לו מזעזעות. הבחורה סוקרת את פניו בעיון ונדמה לו שגם בבדיחות דעת. הוא מרגיש מורת רוח קלה.

אז מה, אתה רוצה לחזור בשאלה? היא שואלת, מיד עם כניסתה לרכב. הוא פותח לדבר, וככל שהוא מדבר הוא נסחף יותר ויותר. לא, הוא לא יודע, הוא דווקא מחפש אלוהים, אם היא מבינה למה הוא מתכוון. היא מהנהנת. היא מבינה. הוא רק גילה שהחיים מורכבים כל-כך ואולי אפשר להגיע לאלוהים בדרכים אחרות. ואולי זה לא כזה חשוב להגיע לאלוהים. הוא לא יודע, הוא מבולבל, אבל הוא התחיל לכתוב. כאן הוא משתתק לרגע ומציץ בפניה. הבחורה שותקת והוא ממשיך, משתדל לנווט את הרכב בלי יותר מדי הססנות ברחובות תל-אביב הזרים. ומה איתךְ? הוא נזכר שעליו להתעניין גם בה, נראה לך שתישארי דתייה? כן, אני חושבת שכן, היא אומרת והוא מתרעם בלבו על החבר שתיאר אותה כחילונית. בטח שהיא תישאר דתייה, הוא חושב לעצמו בנחשול טינה, מה היא תעשה בתור חילונית. הוא מזועזע מהמחשבות שלו. אבל בעצם, הוא מהרהר מיד, אלה הן מחשבות מסוג המחשבות המעניינות שהוא נהנה להכניס לאוסף החדש שלו.

היא לא מאמינה בלשבור מסגרות, ממשיכה הבחורה, זה נראה לה מיותר, העיקר מה שקורה מבפנים. הוא מחנה לבסוף את הרכב, אחרי חיפוש חנייה מתיש, תפל, והם נכנסים ליוטבתה ומזמינים. הטיילת והמסעדה מהממות את חושיו. הוא ממשיך לספר לה על עצמו, לא פוסח על דבר, כפי שהתרגל להתוודות בחודשים האחרונים. היא מקשיבה בעניין ובסוף הפגישה הם קובעים להיפגש פעם נוספת.

למה הוא קבע איתה לפעם נוספת? הוא מוכיח את עצמו בדרך הביתה, הרי הוא לא רוצה אותה, הוא מוליך אותה שולל. אבל מצד שני, היה לו נעים איתה, היא הקשיבה לו בעניין, והיא גם באמת ציירת, אמנית, הבטיחה להביא כמה ציורים לפגישה הבאה.

אבל בפגישה הבאה הוא לא מצליח להחניק את התמרמרותו, שותק יותר מדי, מחייך בעקמומיות לשאלתה מה קרה לו. הבחורה מרגישה בזה. נראה לה שהוא עוד לא סגור על עצמו, היא אומרת. הוא משתדל לא להנהן, לתת לה את ההרגשה שהיא זו שאינה מעוניינת בו.

הוא חוזר לבית בכפר בהקלה עצומה, אבל דבר-מה מתחיל לבעור בו.

 

*

למה החבר המתאבד חשב שהיא מתאימה לו? למה הוא עצמו לא נהיה חבר שלה? בגלל שהיא שמנה? כן, רק בגלל זה. לו, "הרוחני", החבר חושב שהיא מתאימה, לו, הרחפן, החבר חושב שלא יפריעו עניינים כאלה, לו, החלש, החבר חושב שלא מגיעה מישהי יותר טובה. אבל זה כן מפריע לו והיא לא מתאימה לו וכן מגיעה לו מישהי טובה יותר. הוא לא ייתן, לא ייתן, שיתייחסו אליו כך. כן, הם רוצים לסגור אותו בשמורה הרוחנית, ככה זה מגיל אפס, ככה זה מאז יעל. הם רוצים שיתנחם בכך שהוא תלמיד טוב, "בוגר לגילו", תלמיד חכם, רב, איש שענייני העולם הזה לא מעניינים אותו כפי שהם מעניינים אותם, כפי שהם מעניינים את כולם. ובצדק. זה הדבר היחיד שחשוב אבל הם רוצים להסתיר את זה ממנו כי הם חושבים שהוא לא יכול לעמוד באמת הזאת, הם חושבים שהוא לא מוכשר להצליח בדרך העולם הזאת. גם אבא שלו היה רוחני, גם הוא היה מסור לארץ-ישראל במקום לענייני העולם הזה, וכולם שיבחו אותו על הטוהר שלו ועל הענווה שלו ועל מסירותו ועל נאמנותו רק כדי להסתיר ממנו את האמת.

הם חושבים שהוא בדיוק כמו אבא שלו, לכן אמא שלו מודאגת, לכן יעל רוצה לדבר איתו, לכן החבר המתאבד שידך לו את הציירת הלא-יפה הזאת. לכן הם היו רוצים שיישאר בישיבה, בסביבה מגוננת, שבה סוג הכישרון המסוים והלא-חשוב שיש לו זוכה להערכה. הם חושבים כולם שהוא לא מתאים לחיים. כן, הם רוצים לסגור אותו בישיבה, מזייפים כולם הערכה ללימודים בישיבה בעוד שהיא, בעצם, עיר מקלט לאנשים חלושים, שאינם יכולים להתמודד עם החיים. כולם מזייפים הערכה ללימודים הללו אבל אף-אחד בעצם לא מאמין בזה. צריך להציל את האנשים החלשים והרוחניים בדרך כלשהי אז מזייפים הערכה לרוחניות. כולם, כולם, יעל והדודים שלו, המוכרת בחנות הספרים והחבר המתאבד, כל העולם, כולם, כולם, יודעים מה חשוב באמת. חשוב להיות חזק, חשוב להיות עשיר, חשוב להיות יפה, חשוב להיות ערמומי, חשוב להיות חצוף, חשוב להיות חילוני, חשוב לדעת לנצח, לרמוס, לתחמן, לשכב, לזיין, לאכול ולשתות, להרוויח. אבל יש כאלה, חלושים, שמסתירים את כל זה מעיניהם ומנסים בטוב-לב דוחה לדחוק אותם לשמורה, בה ידַמו לעצמם שהם חשובים והסביבה תשתף עם זה פעולה ותעריץ אותם כביכול. זה המס שהסביבה משלמת לאנשים מסוגו כדי שלא יתמרדו והם, החזקים, יוכלו להתפנות לעסוק בדברים החשובים באמת.

כן, רצו לדחוק אותו להיות רוחני, עניו, למדן, חיוור, רב, לקבל את זה שכל היעלות של העולם לא ירצו אותו אף פעם. אבל הוא לא מוכן שיכלאו אותו, הוא לא ייתן, הוא יראה לכולם שהוא לא רוחני, הוא לא "ישיבה בוחער", איזה גועל, עם דבלולי זקן, רכון על ספרי לימוד. הוא לא כמו אבא שלו. גם הוא רוצה שיפחדו ממנו, שיאהבו אותו, שייפלו לרגליו.

כן, מגיל צעיר הם מכוונים אותו לזה, מאזינים כאילו בשקיקה לדברי התורה שלו, מתמוגגים כביכול מהרצינות שלו, מתפעלים מהציונים הגבוהים שלו, לוחשים באוזניו בהתפעלות שהוא בוגר לגילו, לוחשים כאילו לעצמם, אבל מכוונים טוב טוב שהוא ישמע שהוא נולד מהול, כביכול בעל ייחוד וייעוד, מסתירים ממנו את טבעו של העולם מתוך אמונה שהוא לא יעמוד בזה, שטוּב העולם לא מגיע לאנשים כמוהו.

הוא לא רוצה להיות בוגר, לא רוצה, הוא רוצה להיות ילד, ילד לא אחראי שעושה מה שבא לו. הם רוצים להפוך אותו מהר מהר לאבא, לכן השידוך הזה עם הציירת שמחפשת לה בעל, הם רוצים להפוך אותו לאבא לפני שהיה ילד, כשלו עצמו לא היה אבא, כשלא היו לו בכלל נעורים, כמו שלא היו לביאליק. הם רוצים להפוך אותו למבוגר, אחראי, מסור לאשה לא יפה, מגדל ילדים, ועוד ילדים, אומר דבר תורה, ועוד אחד. הוא לא מוכן, לא מוכן. הוא לא ייתן להם.

 

*

הוא מדפדף בקדחתנות חרֵדה בעיתון ונעצר מול מודעות שירותי הליווי. לבו דופק כשהוא מתקשר. קול משועמם עונה לו שעליו להגיע לטלפון ציבורי ברמת-אביב ורק משם להתקשר. הוא מבקש מאמו את הרכב ונוסע לרמת-אביב. בדרך הוא מגלה ששכח את העיתון עם מספר הטלפון בבית. הוא כועס על עצמו אבל בעצם נאחז בזה, כאילו בכך אותתו לו שעליו לחזור על עקבותיו. אבל האש כבר אחזה בו בקצהו ושום דבר לא יוכל לכבות אותו עכשיו. עוד מעט יהפוך ללהבה רוקדת ומשתוללת בתוך מכונית לבנה שהנהגים מביטים לעברה בחרדה כשהם חולפים על פניה. הוא מגיע למרכז המסחרי ברמת אביב ג', מסתכל סביבו בזרות, ומחפש עיתון. הוא חושש שמוכר העיתונים יודע בדיוק מה הוא מחפש. הוא רואה על פניו, המוכר, שכל חדשות היום, כל עמודי הכלכלה, כל ידיעות הספורט וכל מדורי הדעות, מעניינים אותו כקליפת השום. רק מודעה קטנה בעיתון מעניינת אותו. אם היה אמיץ דיו היה מציץ בעיתון בדוכן עצמו ומצלם בזכרונו את הטלפון וחוסך את השקלים של קניית העיתון. מצד שני, הוא חושב באירוניה, הוא הולך לשלם עוד מעט הרבה יותר. הוא מתקשר מהטלפון הציבורי שהקול הנשי המשועמם, שנדמה שבעליו לועס מסטיק בזמן שהוא מדבר, הפנה אותו אליו. מה המספר של הטלפון שאתה מדבר ממנו, אומר הקול בקוצר רוח. למה היא רוצה לדעת? הוא תוהה. היא נשמעת מרוצה כשהוא קורא את המספר באוזניה ומיד הוא מבין שהיא רוצה לדעת אם אכן הוא נמצא היכן שהוא אומר שהוא נמצא ולא סתם מטריד אותה מביתו. הוא חש גאווה על כך שעמד במבחן, שהוא בסדר. האשה, היא לא נשמעת לו בחורה, אומרת שזה עולה מאתיים שקלים. הוא נבוך, יש לו רק מאה ושמונים והכספומט לא יוציא לו יותר מזה היום. איך הוא שכח בבית לשאול את הפרט הכי חשוב? יש לי רק מאה ושמונים, הוא מגמגם, אבל מיד הוא מוסיף בביטחון של נואשים, אני אתן לך גם את השעון שלי, זה שעון טוב. היא שותקת, מתלבטת, אבל משהו בנואשות שלו כנראה משכנע אותה. היא מורה לו להגיע לאחד החדרים בקאונטרי קלאב, מכוונת אותו מכיוון שהוא לא מכיר את המקום כאילו היתה דודה המסבירה לאחיינה היכן מתקיים האירוע המשפחתי. הוא מחנה את הרכב בחניון העפר שליד הקאונטרי קלאב, ואומר לשומר, כפי שהורתה לו לומר, שהוא מבקר מישהו באחד החדרים. הוא דופק על הדלת ודווקא הדלת שמאחוריו נפתחת לרגע ומיד נסגרת. נדמה לו שראש של גבר הציץ לכיוונו אבל אולי רק נדמה לו כך. הוא דופק שוב והדלת מולו נפתחת.

*

פותחת לו אשה כבת שלושים וחמש. מבטה אירוני וערני. שערה המגיע לקצה אוזניה בלונדיני, שפתיה צבועות באדום והיא לובשת מכנסי ברמודה וחולצה שקופה שמבעדה בולט פס אטום של חזייה שחורה. היא נאה למדי אבל יופייה אינו משתק. אז הגעת בסוף, היא מחייכת ומושיבה אותו על הספה לידה. זה פעם ראשונה שלי, הוא פולט וחש מלאכותי, כאילו הוא משחק תפקיד. אה, ככה, היא אומרת, והוא לא בטוח אם היא מתפעלת או אדישה. איפה המתנה שלי, היא שואלת בלי להקשות את קולה, ברכות. הוא מוציא בחיפזון רוטט ומעט מעושה, אינסטינקט שנועד להרבות את התענוג, הוא מהרהר במטושטש, את הארנק ומניח בידה את מאה ושמונים השקלים ומוריד מפרק ידו את השעון. היא מחייכת אליו ועם זאת בוחנת בעיניה את השעון הגברי. טוב, זה יהיה בסדר.

הוא מבקש ללכת לשירותים לרגע ובחדר השירותים הקטן של חדר המלון, שנראה לו מפואר, הוא ממשמש באיברו, בודק אם הוא כשיר. הוא חוזר לחדר הגדול והאשה כבר שוכבת על המיטה, את החולצה השקופה הסירה והיא אוחזת בידיה בשולי מכנסי הברמודה, מקפלת את ברכיה לבטנה ומורידה את המכנסיים ואת התחתונים. בוא, תראה, היא לוחשת לו. הוא מקרב את פניו לעבר איבר המין שלה ולוחש, אז ככה זה נראה. להפתעתו הוא לא מופתע ממה שהוא רואה למרות שהפעם הראשונה והאחרונה שראה ערווה, כך הוא עדיין קורא לזה במחשבתו, לא "כוּס", היתה בעיתון "לאישה" שבחדר-ההמתנה במרפאה שבה עובדת אמו. אז ככה זה נראה, הוא אומר ומרגיש איך הוא מזייף מעט את השתאותו. אפשר ללקק את זה, הוא שואל בקול בתולי, בתולי כמעט במכוון, וכעת האשה מביטה בו בעיון. אתה רוצה? טוב, אם אתה רוצה. שיער הערווה שלה מסולסל כמו בלורית גלית שחורה סביב הפתח. השיער המסתלסל נעים למגע הלשון שלו והוא מלקק הלוך ושוב סביב הלוע האדום.

אבל האשה הופכת פתאום קצרת רוח. היא מרחיקה את האגן מפניו ומורידה את חזייתה השחורה. שדיה מתפרצים קדימה, מושכים יותר ופחות בו-זמנית, כאשר הם חשופים ואינם דחוסים ומוגבהים, והוא מבקש בקול בתולי לינוק מהם. היא נעתרת בקוצר רוח מסוים והוא יונק.

בוא, תתפשט, היא פוקדת. הוא מוריד את בגדיו והיא נותנת בידיו קונדום. מה, מה עושים עם זה? הוא שואל, במבוכה אמיתית כעת, והיא מורה לו לשכב על הגב ונוטלת מידיו את הקונדום. היא לוחכת את איברו כמה לחיכות חטופות ומנסה להלביש אבל האיבר שלו לא זקוף מספיק. בוא, תירגע, היא מניחה את ידה על חזהו ויורדת בידה למטה, לערוץ העמוק והמיוער. איברו מתאושש והיא מלבישה את הקונדום. כעת היא מתהפכת על גבה ומסמנת לו לעלות עליה. היא אוחזת באיברו ומחליקה אותו לתוכה. ומה עכשיו? הוא שואל, שוב, במבוכה אמיתית. קדימה ואחורה, האשה אומרת, וצוחקת בגסות פתאום, פשוט קדימה ואחורה, כל אחד יכול לעשות את זה. הוא נע קדימה ואחורה אבל אחרי ההנאה שנמסכה עם ההחלקה לַתוך החמים שלה הוא לא מצליח ליהנות ונע בצורה מכאנית. בוא, נעשה את זה אחרת, אומרת האשה וכורעת על ארבע. הוא רואה את אחוריה הלבנים מולו, ואת נקביה, ומכניס את האיבר לנקב התחתון. באותו קול בתולי ומתפעל שרכש לו בדקות האחרונות הוא אומר לה, זה כמו חיות ככה, זה יפה. היא משועשעת, כן, זה כמו חיות, אבל בוא נמהר קצת, טוב?

אחרי שגמר הוא חש אסיר תודה ונושק לה בהתלהבות מבוישת על הלחי. היא מחייכת וטופחת על כתפו והוא יוצא לאור המסמא שבחוץ. מאוכזב, משבא על סיפוקו, הוא בכל זאת גאה. לא רק על עצם המעשה אלא על כך שהמעשה מסמן את המרחק העצום שגמא, הביצה העמוקה שבה שקע כולו, עד לנחיריו, הדרך שבה פנה, שאין ממנה יותר חזרה.

האם כעת סומן ההבדל בין חייו לחיי אבא שלו?

 

*

והחורף הזה, שבו חזה בכל חודש בתקופה חדשה בתכלית, הנמתחת לנגד עיניו בפועל ממש, שבו הוא ניצב במרכז וברא עולמות חדשים והחריבם מדי כמה שבועות, החורף הזה מתקדם ללא רחמים לקראת התבהרות. באביב מתגייסים בני גילו הלומדים בישיבות ההסדר. האם יתגייס איתם? הרי כעת הוא יודע בוודאות שלהישאר עשר שנים בישיבה הגבוהה ההררית כפי שתכנן אין בכוונתו, להיעשות רב אין הוא חפץ, לקבור את עצמו בקבר שכרו לו אין הוא מוכן. ואולי יתגייס לבדו, לשלוש שנים? כמו כולם? כמו החילונים? המחשבה קוסמת לרגע, לגזור את עצמו מכולם, לקרוע את כל הבגדים שלבש בתשע-עשרה השנים האחרונות, להשליך אותם בערימה בחוף ולצלול לשלוש שנים באגם הצבאי.

אבל לא, הוא לא מסוגל, הוא מפחד, מפחד מלהתעסק בנשק, במדים, בטנק או בנגמ"ש, מפחד מעמיתיו החיילים, מהפקידות הצחקניות. הוא לא מפחד מהערבים או מלבנון, הוא מפחד מכך שהחטא הקדמון יתגלה. יתגלה חטא המגושמות שמסמל בעיניו את החולשה שעברה לו בירושה. הנכות הזאת שקשורה בעיניו לנישואיו המאוחרים של אבא שלו, לגובהו המופרז, לגבו הכפוף, לדיבורו המהוסס, למשקפיו העבים, ללהיטותו האידיאולוגית.

מה יעשה אפוא? להתגייס או להמתין? עזות המצח של המציאות, שבאה ושוטחת בפניו את תביעותיה, מקוממת אותו. ומה עם החופש שניתן בידיו זה עתה? האם הוא תעתוע בלבד? אשליה שמחזיקה מעמד חודשים ספורים בלבד? האם מה שהתרחש בתוכו פנימה, במוחו, בגופו, זניח כל-כך ביחס לדרישות של העולם הכביר שמודד אותו כמו ענק שמודד חגב? מה היו שוות סערות הנפש? חיבוטי האמונה? כתיבת השירים? האוננות? איבוד הבתולים? מה היה המחול המשוגע שחולל כל החורף הזה אם בהקשת אצבע צרידה יכולה המציאות להעמיד אותו בדום? והעובדה שהגילוי הזה מצטרף לאוסף הגילויים שלו על חייו אינה מעודדת הפעם, מכיוון שהגילוי הזה ממחיש כמה אפסית תאוות האספנות עצמה. מדוע הוא, שאוצר בתוכו מחשבות נעלות והרות גורל כל-כך, צריך בכלל להתגייס? הוא יודע שהוא חי בזמן דמדומים, עוד לא נודע לכולם, לא נודע למשפחה, לא נודע בכפר, על השינוי שחל בו, וכשייוודע לא יוכל להוסיף עליו חריגה בוטה נוספת.

כמי שיודע שהוא עולה על פס ייצור שמסלולו נקבע מראש, אלימותו בלתי נמנעת והתקדמותו אינה ניתנת לעצירה, הוא נרשם לבסוף לאחת מישיבות ההסדר ומצטרף לחיול שנקבע כמה ימים לפני הפסח. הוא לובש את המדים שנותנים לו, נעמד בשלשות כפי שמלמדים אותו, מנסה לתחוב את הדיסקיות לנעליו כראוי, קונה בהתלהבות בורקס משומן בשקם כדי להתנחם לשעה קלה ולחוש מיוזע ושמן מיד אחרי הבליסה. את גערות המפקדים ואת צעקותיהם הוא מקבל בסרקזם. כן, כך נראה החופש שחלמת עליו, זהו הייחוד שאותו דימית לעצמך, אלה חיי ההוגה שביקשת לעצמך. לבוש במדים, מושא ללעג ולצעקות של נערים אטומים, מלקט דקות שבהן יוכל לקרוא משהו, לצאת מכל הטירוף הזה, מגניב מבטים נמקים בתשוקה לחיילות הצחקניות בבסיס הקליטה. כן, כאלה הם החיים. לא אלוהים ולא שטן, לא התאבדות ולא לידה מחדש. רק חודשים ארוכים ואפורים, מדים ירוקים וצייתנות, אדישות גמורה כלפיך ואי-יכולתך להיות אדיש כלפיהם, חלומות על שחרור שמקיצים מהם בעודם נחלמים.

לפני שהם משתחררים לסוף השבוע הראשון בשירות מקבלים החיילים כמה מאות שקלים. מענק גיוס. הוא יודע כיצד יבזבז אותם.

 

קצר על המחצית השנייה של חיינו

במחצית השנייה של חיינו, כשכבר איננו חדשים וספונטניים לעצמנו, כשאנחנו כבר מכירים את עצמנו הכר היטב, הכר עד דק, הכר לעייפה, אנחנו מתבוננים בעצמנו כמתבוננים במכונה נוצצת-לשעבר ואטומה-לפנים שפירקנו ופענחנו עד תום, שאותנו כבר לא מפתיעה וגם לא תפתיע. ועם זאת, לפליאתנו הקלה, המכונה המפוענחת והמוּעמת ממשיכה לפעול.

 

משולים אנחנו, במחצית השנייה של חיינו, לאותו אדם שירד רועד במדרגות אבן לולייניות עם נר בוער רוטט בידו האחת, וכף ידו השנייה מחפה עליו. כל מדרגה חושפת לנשימתו הרוטטת והמשתאה של היורד ציורי קיר מוזרים, מסתוריים, עתיקים, סוטים. ולבסוף, כשמגיע היורד למין מרתף, הוא מגשש בקירו וחש במפסק חשמלי. וכשהוא לוחץ על המפסק מציף את המרתף כולו ואת פיר המדרגות שמעליו אור יקרות פלואורסנטי. אור לבן, מסמא, מחטא, חילוני, משעמם.

 

או אז, במחצית השנייה של חיינו, אנחנו הופכים למקיאווליסטיים, כמעט בעל כורחנו. תכונותינו, פנימיותנו האינטימית, המוכרות לנו, המודעות לנו כעת, הופכות לחיילים פשוטים בצבאותינו, משרתות ושפחות למטרותינו ותשוקותינו, קביים למהלכינו בעולם הגדול, הסואן.

מעולם לא עשינו שימוש כה יעיל בתכונותינו, טרם הכרנון-כה, כמו שלפיכך מעולם לא נלווה בוז-עצמי קל להצגתן, להצגת תכונותינו בעולם, שאכן הופכת לסוג של "הצגה" המועלת בחוסר חשק בעיירת שדה פרובינציאלית בפעם האלף ובשביל הכסף, כמו במחצית השנייה של חיינו. 

 

ולתשוקות, לתשוקות הגדולות העצומות המייסרות שלנו, אנחנו מתייחסים כעת, במחצית השנייה של חיינו, בסלחנות ובאירוניה. כמו לקרוב משפחה מביך שהסכנו לנוכחותו.

ועם זאת, תשוקותינו במחצית הזו, השנייה, למרבה הפלא, לא נחלשו; הסלחנות והאירוניה לא התגלו כקטלניות מבחינתן.

הן, התשוקות, במחצית השנייה של חיינו, קיבלו את ציביונה של הכפייתיות. מה שהסעיר אותנו בעבר כבר לא ניתן לשירוש, נקרש, חוזר באופן מכאני, מודע לעצמו, אובססיבי.

לפיכך, אולי אפילו אכזרית ורודנית יותר השפעת התשוקות עלינו, כעת במחצית השנייה של חיינו.

 

קצרים על "האח הגדול" ועוד

1. ההקשר הנכון בו כנראה צריכים לדון בתופעות כמו "האח הגדול" הוא הפשיזם.

לא, לא בגין תוכני "המשחק" (ביטוי אירוני משולש: זה הרי רק משחק למרות שאתם/אנחנו, המתמודדים, לוקחים אותו ברצינות – כי זה באמת הרבה יותר ממשחק אם אנחנו/אתם, המתמודדים, לוקחים אותו בכזו רצינות – הרבה יותר ממשחק אם מיליון איש לוקחים אותו ברצינות, עד כדי לפנות לו שני ערבים בשבוע), כלומר כליאתם של אנשים בדירה ופיקוח מתמיד, פאנאופטיקוני, עליהם.

ההקשר הוא פשיסטי לא בגין התוכן, אלא בגין מנגנון התעמולה האדיר, האימתני, הלווייתני, התוקף את התודעה האינדיבידואלית מכל העברים ובכל האמצעים הכבירים של תקשורת ההמונים, ושהופך את האירוע הזה לאירוע ש"חייבים" להיחשף אליו, כלומר חייבים להקדיש לו חלק מהתודעה, מוכרחים לפנות מקום לתכניו באונה מאונות המוח, כלומר להפריש חלק מהרכוש הפרטי והאינדיבידואלי ביותר שלנו לצורכי הכלל.

במקום כפיפת ראש למדינה או למפלגה או לאידיאולוגיה בפשיזם, אנחנו נתבעים בבידור ההמונים העכשווי לצמצם את האינדיבידואליות שלנו לטובת התנחלותם של פריטי מידע על תוכנית, לפנות חדר בנפש הפרטית שלנו למתמודד הזה וההוא, לבולעם אל קרבנו על קרבם כרעיהם להגם ושאר אביזרייהו.

בקיצור, "האח הגדול" תובע מאיתנו להתבטל מעט.

1א. בתוך מנגנון התעמולה האדיר הזה, הסמי-פאשיסטי, שמור מקום של קלון לשני משתפי פעולה זניחים, מין מרשלי פטן דה-לה שמאטה, אך שהתרפסותם בפני, ובכן, האח הגדול, מעוררת סלידה מיוחדת: הסוג הראשון הוא אותו גדוד של "מבקרי תרבות" שמְשווים סוג של יוקרה (עאלק) לתוכנית בניתוחים מלומדים אודות הדמויות ויחסיהן עם המציאות הישראלית (מה המתמודדת ההוא או המתמודד הזה אומרים "עלינו"?).

הסוג השני הוא מובלעת מרתיעה במיוחד בתוך הסוג הראשון, אבל יש לה שם פרטי: עיתון "הארץ". 

אנשים אינטליגנטיים, בעלי רקורד אינטליגנטי מוכח, שמשתפים פעולה עם "המשחק" (הרי זה רק "משחק", תקליל בן אדם) בכתיבת מאמרים מלומדים אודותיו.

והמהדרין, בהשתתפות ישירה בו.  

 

2. פיליפ רות, בתגובה לפולמוס שניצת לפני כמה חודשים (או יותר? אני מדמם זמן לאחרונה בקצב שמחריד אותי), בעקבות הכרזתו הדבילית של מזכיר ועדת פרס הנובל על בידודה ואי הרלוונטיות של הספרות האמריקאית, הצהיר בצדק על חוסנה של הספרות האמריקאית ועל היותה הספרות המעניינת ביותר של המחצית השנייה של המאה ה-20 (או משהו בסגנון, בסיגנון שלי).

רות צודק.

עד גיל 30 לא התעניינתי במיוחד בספרות האמריקאית והייתי מכור לרוסים הגדולים של המאה ה-19 ולצרפתים שעד דורם של סארטר וקאמי, אבל מאז עברתי גיור לחומרה והפכתי לחסיד של הספרות הגדולה הזו, שבארץ הושפעו סופרנו דווקא מהסופרים הלא נכונים שלה: קארבר, למשל.

קארבר הוא אולי הצ'כוב האמריקאי (אני לא מעריך במיוחד את הפרוזה של צ'כוב, בניגוד למחזות; למרות שפעם, כשראיינתי את דן צלקה המנוח, הוא ניבא שכשאזקין אעריך את הפרוזה הזו, ואף תקענו כף בהתערבות שאם אוהב את צ'כוב בעוד כ"ה שנים אזמין אותו לבקבוק קוניאק וההפך. ועד היום איני יודע אם הוא ידע כבר שלא יהיה כאן בעוד כ"ה שנים). אבל לספרות הזו יש כמה כמעט-דוסטוייבסקים (בלו? רות?), גוגולים (הלר?), טולסטויים (אפדייק? נורמן מיילר?), שדווקא מהם פחות התרשמו בארץ.

וחשבתי לי שעובדת נוכחותה של הספרות האמריקאית בתעשיית הסרטים ההוליוודית, עובדה שמוזכרת לעיתים כעדות לחולשת הספרות (בבחינת "לא קראתי את הספר, אבל ראיתי את הסרט"), היא דווקא חלק מחוסנה של הספרות הזו.

כי הרי, באמת, מה הייתה עושה הוליווד בלי חומרי הגלם של הספרות האמריקאית? בלי "based on a novel"? חשבו על זה, זו עובדה מדהימה: בארצות הברית, ובה בלבד, הספר הוא חומר הגלם, הבסיס, הלוז, למדיום רב העוצמה ביותר של תקשורת ההמונים: הקולנוע האמריקאי. זה לא מחליש את הספר לעומת תרבויות בהן אין קשר הדוק בין הקולנוע לספרות, אלא דווקא מחזקו.

3. אנחנו עוברים תהליכים של פרימיטיביזציה ואינפנטיליזציה (ולאומניזציה; לאומנות שהיא "לאומנות חדשה", כזו שקשורה ל"האח הגדול" ותקשורת ההמונים ואבדן יכולת הקשב שנובע מהמדיה החדשה, ולא לאומנות מסורתית). אחת הדוגמאות לתהליכים הללו הוא פרסונליזציה ילדותית של הסכסוך הישראלי-פלשתיני. מפקד משטרת דובאי מאשים אישית את מאיר דגן. ואילו אנחנו, שבועות מספר לפני התפוצצות הפרשה, ואולי אף שבוע בלבד, פיארנו ורוממנו את אותו מאיר דגן. "המוסד", בילדותיות השנייה שלנו, הוא כבר לא מוסד – הוא איש גדול עם גדול.

(וכאן המקום להזכיר את הסצינה האלמותית ב"כוכב הלכת של מר סאמלר", של סול בלו, כשהכייס השחור הענק שמר סאמלר, האינטלקטואל היהודי הקשיש, תפס אותו בשעת גניבה ברכבת התחתית, עוקב אחר מר סאמלר ובמקום חשוך משכיב אותו על הרצפה, שולף את איברו, ובשתיקה דמומה מנפנף בו נגד פניו של איש הרוח המעודן, כאומר: אל תסתבך, חבל, אני יש לי את זה, אני פשוט יותר גדול, ואז עוזבו לנפשו).   

באותו אופן, בלוויית קורט אווירה מאפיוזית, שגם היא חלק מהפרימיטיביזציה, מדברים "חברים" על סגולותיו האישיות של תת אלוף צ'יקו תמיר, ועל כך שעשו לו זובור, בלי להבחין שהעניין הפרסונלי אינו ממין העניין. יש כאן עקרונות מופשטים: קצין בצה"ל לא יכול לשקר ולצאת בזול מהשקר שלו. בלי קשר לזה שיש לו "חברים", ושהוא אחלה גבר שיודע להרוג הרבה ערבים ואף שיש לו גדול. אבל ממש.

4. על פרוייקט הספרות העברית של "ידיעות ספרים" אכתוב בהזדמנות, כשאגמור בדעתי מה דעתי. כרגע, מעורר בי הפרוייקט אי נוחות שאנסה להגדיר אותה לעצמי ולכם בעזרת בודריאר.

בודריאר מדבר על שבט נידח בפפואה גיניאה (כך?), שהנו השבט האחרון שטרם בא במגע על הציוויליזציה ולכן החליטו האנתרופולוגים לכתר את שטח מחייתו כדי לשמר את ה"אותנטיות" שלו, כשבט שלא בא במגע עם המערב החקרני. אבל ה"אותנטיות" הזו נפגמה לעד מרגע שהיא אותנטיות שמיוצרת באופן מלאכותי.

באופן דומה, הערך הסגולי של יצירות הפרוזה הישראליות החשובות עובר פיחות חריף, אך באופן חמקמק, מרגע שאיבד מתומתו, משעה שמנסים לייצר להמונים באופן מלאכותי את הערך הסגולי הזה.

דורש הבהרה (עצמית, קודם כל) והרחבה. 

על "סחף", של אבי בן בסט, הוצאת "הקיבוץ המאוחד"

הסופר מרטין איימיס כתב פעם שתולדות הספרות העולמית הם סיפור הידרדרותה של הדמות הראשית. מאלים במיתולוגיה העתיקה עבור לגיבורים באפוסים הקדומים ומשם לאבירים ימי ביניימים; בהמשך, דמויות ממוצעות ברומן הריאליסטי, משם לאנטי-גיבורים ברומן המודרני, ולבסוף פעיות חלושות בחושך של רסיסי דמויות מפורקות ברומנים הפוסטמודרניים.

נזכרתי באיימיס כי הרומן של בן בסט, כלכלן בכיר שכיהן בעבר כמנכ"ל משרד האוצר, הוא רומן חריג בכך שהוא רומן שגיבוריו הם בני אליטה. הדמויות הגבריות הראשיות ברומן הן זכרי-אלפא ישראליים, טיפוסיים לזמנם. אני משתמש בביטוי העכשווי והשכיח (והבוטה), "זכרי אלפא", למרות שהוא אנכרוניסטי ביחס לתקופה בה מתרחש הרומן, שנות השמונים, בשביל לאפיין דרך האנכרוניזם הזה את סוג האליטה בה מדובר. בניגוד ללגיטימציה לאגואיזם שמעניק הביטוי הביולוגי "זכר אלפא", מדובר כאן על בני אליטה משרתת. אלה אינטלקטואלים יפי בלורית ונפש, אידיאליסטים פוריטנים ובוקים, מצ'ואיסטים מעודנים, ציונים שמאליים, בנים פטריוטיים לניצולי שואה. הם מצויים בקונפליקט עם הקרייריזם שלהם עצמם ועם תשוקותיהם העמוקות, שבהיותן תשוקות הן כאוטיות ואנטי-אידיאולוגיות; הם מצויים בהכחשה חלקית של אותו קרייריזם ואותן תשוקות. הרומן הזה מזכיר את "קופסה שחורה", הרומן הלא טוב של עמוס עוז, המתרחש בשנות השמונים הסוערות ובמיליה דומה. יש משהו נאיבי, פתטי, יפה, מכעיס, צבוע ומכמיר לב באליטה הישראלית הזו, שטרם פנתה "לעשות לביתה" במצח נחושה, כפי שיפנו האליטות הישראליות בשנות התשעים והאלפיים.

עוזי שטיין הוא אקדמאי מזהיר בתחום מדע המדינה המתמחה בחקר הטרור ואילו איתן אבני, חברו הטוב, הוא חוקר מרכזי במכון למחקרים גיאופוליטיים המייעץ לממשלות ישראל. השניים הנם, כנראה, באמצע-סוף שנות השלושים שלהם. הרומן הוא רומן מכתבים הנפתח ב-1981, כשעוזי ואשתו ריקי יוצאים ללימודי פוסט-דוקטורט בסטנפורד ומתחילים בהתכתבות עם איתן ואשתו דינה. הצלע הנוספת במחומש, אבל שמרכזיותה ברומן משתווה למרכזיותם של צמד הגברים, היא גליה, ידידתו הטובה של עוזי. גליה בת שלושים ושלוש, מורה אידיאליסטית החולמת ללמד בבית ספר פתוח, ובינתיים מחפשת ללא הצלחה קשר יציב עם גבר ונתונה להתקפי דיכאון. התכתבותם של החמישה נמשכת על פני למעלה מעשור.    

כתבתי פה בעבר שבישראל יוצאים רומנים רבים שניתן לכנותם "רומנים של תוכן". הרומנים הללו נכתבים על ידי אנשים שאינם סופרים, אבל ספריהם, לעיתים, בעלי ערך בגלל שכותביהם הם אנשים נבונים ורהוטים ויש להם מה לומר. גם כאן, האינטליגנציה והרהיטות המילולית של כותבי המכתבים גורמת למכתביהם להיקרא בעניין. מעניינת, למשל, חוות הדעת השלילית של בני האליטה המשרתת על שלטון בגין (הגיבורים אינם בדיוק "מפא"יניקים", הם יותר אליטה ביורוקרטית-טכנוקרטית "ממלכתית"), מעניינות תגובותיהם הביקורתיות למלחמת לבנון ולמשבר הכלכלי של שנות השמונים, מעניינת חוות הדעת של עוזי וריקי על ארצות הברית בהשוואה לישראל, מעניינים תהליך היגררותם של עוזי וריקי לירידה דה-פאקטו מהארץ, מעניינים תהליכי הפונדמנטליזציה שהדמויות החילוניות למדי הללו עדות להן, מעניינים לבטי הקריירה-מול-אמהות של ריקי ודינה וכדומה.

תוכן מעניין ישנו, אבל צורה ספרותית לא. כשמדברים על היעדר צורה ספרותית אין הכוונה שהטקסט לא כתוב "יפה". במקרה הזה הטקסט, כאמור, רהוט ואינטליגנטי (אם כי לא חושף רגישות מיוחדת לשפה). בעיית הצורה מתבטאת כאן בעיקר בהיעדר מבנה קוהרנטי. לרומן שלושה נושאים מרכזיים עוקבים. בתחילה הנושא המרכזי הוא מאבקו של איתן בבוס שלו במכון המחקר, בוס שהנו מינוי פוליטי של שרון. לנושא זה נספחים רשמיו של איתן מהפיאסקו הישראלי של מלחמת לבנון הראשונה. הנושא המרכזי השני הוא רומן האהבים שמנהל איתן מחוץ לנישואין אותו הוא חושף באופן אקסקלוסיבי לעיניו הקוראות והמתפלצות של עוזי הויקטוריאני. הנושא השלישי הוא חזרתה בתשובה והקצנתה הפוליטית של בתם של עוזי וריקי, ורד, העולה ארצה ומצטרפת להתנחלות קיצונית למגינת לבם של הוריה.

כל הנושאים מרתקים וזוכים לטיפול אינטליגנטי, אבל הכותב לא חישל את הרומן שלו, את שלוש התמות, למקשה אחת. התחושה היא שכשם שהרומן נפתח ב – 1981 ונחתם ב – 1993, ולכן עוסק במה שהעסיק את הדמויות באותן שנים, יכול היה הרומן לפתוח ב – 1977 ולהיחתם ב – 1998, ואז לעסוק בנושאים נוספים שהעסיקו את הדמויות בשנים שהתווספו.

 כאמור, "רומן של תוכן". רומן מעניין לקריאה במידה דומה לזו שבה מעניין להאזין באוטובוס לשיחה בין שני משוחחים אינטליגנטיים, רהוטים וגלויים.

 

ב

הייתה זו טעות הגהה שהפרידה סופית בין ברנר לגנסין, כלומר בין שניים מגדולי הסופרים העבריים. ברנר, בממואר המזהיר שלו על גנסין, תיאר את האירוע הקומי-טרגי שהתרחש בלונדון לפני כמאה שנה, כשגנסין שיבש, הדפיס ואף הפיץ, קטע שברנר היה חתום עליו.

טעויות הגהה הן שיכולות להפריד גם בין הקורא לרומן "סחף". הטעויות מתחילות במילותיו הראשונות ממש (ו"ו מיותרת לפני שם משפחה) וממשיכות לטעויות מעצבנות ומבלבלות בתאריכים שבראשי המכתבים ועוד. טעויות חוזרות ונשנות וחוזרות חלילה. לפני שדנים בערכו של ספר צריכה להיות רמת הפקה מינימאלית של המוצר. כאן כמעט והידרדר הספר מתחת לרמה הזו.