על "סחף", של אבי בן בסט, הוצאת "הקיבוץ המאוחד"

הסופר מרטין איימיס כתב פעם שתולדות הספרות העולמית הם סיפור הידרדרותה של הדמות הראשית. מאלים במיתולוגיה העתיקה עבור לגיבורים באפוסים הקדומים ומשם לאבירים ימי ביניימים; בהמשך, דמויות ממוצעות ברומן הריאליסטי, משם לאנטי-גיבורים ברומן המודרני, ולבסוף פעיות חלושות בחושך של רסיסי דמויות מפורקות ברומנים הפוסטמודרניים.

נזכרתי באיימיס כי הרומן של בן בסט, כלכלן בכיר שכיהן בעבר כמנכ"ל משרד האוצר, הוא רומן חריג בכך שהוא רומן שגיבוריו הם בני אליטה. הדמויות הגבריות הראשיות ברומן הן זכרי-אלפא ישראליים, טיפוסיים לזמנם. אני משתמש בביטוי העכשווי והשכיח (והבוטה), "זכרי אלפא", למרות שהוא אנכרוניסטי ביחס לתקופה בה מתרחש הרומן, שנות השמונים, בשביל לאפיין דרך האנכרוניזם הזה את סוג האליטה בה מדובר. בניגוד ללגיטימציה לאגואיזם שמעניק הביטוי הביולוגי "זכר אלפא", מדובר כאן על בני אליטה משרתת. אלה אינטלקטואלים יפי בלורית ונפש, אידיאליסטים פוריטנים ובוקים, מצ'ואיסטים מעודנים, ציונים שמאליים, בנים פטריוטיים לניצולי שואה. הם מצויים בקונפליקט עם הקרייריזם שלהם עצמם ועם תשוקותיהם העמוקות, שבהיותן תשוקות הן כאוטיות ואנטי-אידיאולוגיות; הם מצויים בהכחשה חלקית של אותו קרייריזם ואותן תשוקות. הרומן הזה מזכיר את "קופסה שחורה", הרומן הלא טוב של עמוס עוז, המתרחש בשנות השמונים הסוערות ובמיליה דומה. יש משהו נאיבי, פתטי, יפה, מכעיס, צבוע ומכמיר לב באליטה הישראלית הזו, שטרם פנתה "לעשות לביתה" במצח נחושה, כפי שיפנו האליטות הישראליות בשנות התשעים והאלפיים.

עוזי שטיין הוא אקדמאי מזהיר בתחום מדע המדינה המתמחה בחקר הטרור ואילו איתן אבני, חברו הטוב, הוא חוקר מרכזי במכון למחקרים גיאופוליטיים המייעץ לממשלות ישראל. השניים הנם, כנראה, באמצע-סוף שנות השלושים שלהם. הרומן הוא רומן מכתבים הנפתח ב-1981, כשעוזי ואשתו ריקי יוצאים ללימודי פוסט-דוקטורט בסטנפורד ומתחילים בהתכתבות עם איתן ואשתו דינה. הצלע הנוספת במחומש, אבל שמרכזיותה ברומן משתווה למרכזיותם של צמד הגברים, היא גליה, ידידתו הטובה של עוזי. גליה בת שלושים ושלוש, מורה אידיאליסטית החולמת ללמד בבית ספר פתוח, ובינתיים מחפשת ללא הצלחה קשר יציב עם גבר ונתונה להתקפי דיכאון. התכתבותם של החמישה נמשכת על פני למעלה מעשור.    

כתבתי פה בעבר שבישראל יוצאים רומנים רבים שניתן לכנותם "רומנים של תוכן". הרומנים הללו נכתבים על ידי אנשים שאינם סופרים, אבל ספריהם, לעיתים, בעלי ערך בגלל שכותביהם הם אנשים נבונים ורהוטים ויש להם מה לומר. גם כאן, האינטליגנציה והרהיטות המילולית של כותבי המכתבים גורמת למכתביהם להיקרא בעניין. מעניינת, למשל, חוות הדעת השלילית של בני האליטה המשרתת על שלטון בגין (הגיבורים אינם בדיוק "מפא"יניקים", הם יותר אליטה ביורוקרטית-טכנוקרטית "ממלכתית"), מעניינות תגובותיהם הביקורתיות למלחמת לבנון ולמשבר הכלכלי של שנות השמונים, מעניינת חוות הדעת של עוזי וריקי על ארצות הברית בהשוואה לישראל, מעניינים תהליך היגררותם של עוזי וריקי לירידה דה-פאקטו מהארץ, מעניינים תהליכי הפונדמנטליזציה שהדמויות החילוניות למדי הללו עדות להן, מעניינים לבטי הקריירה-מול-אמהות של ריקי ודינה וכדומה.

תוכן מעניין ישנו, אבל צורה ספרותית לא. כשמדברים על היעדר צורה ספרותית אין הכוונה שהטקסט לא כתוב "יפה". במקרה הזה הטקסט, כאמור, רהוט ואינטליגנטי (אם כי לא חושף רגישות מיוחדת לשפה). בעיית הצורה מתבטאת כאן בעיקר בהיעדר מבנה קוהרנטי. לרומן שלושה נושאים מרכזיים עוקבים. בתחילה הנושא המרכזי הוא מאבקו של איתן בבוס שלו במכון המחקר, בוס שהנו מינוי פוליטי של שרון. לנושא זה נספחים רשמיו של איתן מהפיאסקו הישראלי של מלחמת לבנון הראשונה. הנושא המרכזי השני הוא רומן האהבים שמנהל איתן מחוץ לנישואין אותו הוא חושף באופן אקסקלוסיבי לעיניו הקוראות והמתפלצות של עוזי הויקטוריאני. הנושא השלישי הוא חזרתה בתשובה והקצנתה הפוליטית של בתם של עוזי וריקי, ורד, העולה ארצה ומצטרפת להתנחלות קיצונית למגינת לבם של הוריה.

כל הנושאים מרתקים וזוכים לטיפול אינטליגנטי, אבל הכותב לא חישל את הרומן שלו, את שלוש התמות, למקשה אחת. התחושה היא שכשם שהרומן נפתח ב – 1981 ונחתם ב – 1993, ולכן עוסק במה שהעסיק את הדמויות באותן שנים, יכול היה הרומן לפתוח ב – 1977 ולהיחתם ב – 1998, ואז לעסוק בנושאים נוספים שהעסיקו את הדמויות בשנים שהתווספו.

 כאמור, "רומן של תוכן". רומן מעניין לקריאה במידה דומה לזו שבה מעניין להאזין באוטובוס לשיחה בין שני משוחחים אינטליגנטיים, רהוטים וגלויים.

 

ב

הייתה זו טעות הגהה שהפרידה סופית בין ברנר לגנסין, כלומר בין שניים מגדולי הסופרים העבריים. ברנר, בממואר המזהיר שלו על גנסין, תיאר את האירוע הקומי-טרגי שהתרחש בלונדון לפני כמאה שנה, כשגנסין שיבש, הדפיס ואף הפיץ, קטע שברנר היה חתום עליו.

טעויות הגהה הן שיכולות להפריד גם בין הקורא לרומן "סחף". הטעויות מתחילות במילותיו הראשונות ממש (ו"ו מיותרת לפני שם משפחה) וממשיכות לטעויות מעצבנות ומבלבלות בתאריכים שבראשי המכתבים ועוד. טעויות חוזרות ונשנות וחוזרות חלילה. לפני שדנים בערכו של ספר צריכה להיות רמת הפקה מינימאלית של המוצר. כאן כמעט והידרדר הספר מתחת לרמה הזו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: