קצרים על "האח הגדול" ועוד

1. ההקשר הנכון בו כנראה צריכים לדון בתופעות כמו "האח הגדול" הוא הפשיזם.

לא, לא בגין תוכני "המשחק" (ביטוי אירוני משולש: זה הרי רק משחק למרות שאתם/אנחנו, המתמודדים, לוקחים אותו ברצינות – כי זה באמת הרבה יותר ממשחק אם אנחנו/אתם, המתמודדים, לוקחים אותו בכזו רצינות – הרבה יותר ממשחק אם מיליון איש לוקחים אותו ברצינות, עד כדי לפנות לו שני ערבים בשבוע), כלומר כליאתם של אנשים בדירה ופיקוח מתמיד, פאנאופטיקוני, עליהם.

ההקשר הוא פשיסטי לא בגין התוכן, אלא בגין מנגנון התעמולה האדיר, האימתני, הלווייתני, התוקף את התודעה האינדיבידואלית מכל העברים ובכל האמצעים הכבירים של תקשורת ההמונים, ושהופך את האירוע הזה לאירוע ש"חייבים" להיחשף אליו, כלומר חייבים להקדיש לו חלק מהתודעה, מוכרחים לפנות מקום לתכניו באונה מאונות המוח, כלומר להפריש חלק מהרכוש הפרטי והאינדיבידואלי ביותר שלנו לצורכי הכלל.

במקום כפיפת ראש למדינה או למפלגה או לאידיאולוגיה בפשיזם, אנחנו נתבעים בבידור ההמונים העכשווי לצמצם את האינדיבידואליות שלנו לטובת התנחלותם של פריטי מידע על תוכנית, לפנות חדר בנפש הפרטית שלנו למתמודד הזה וההוא, לבולעם אל קרבנו על קרבם כרעיהם להגם ושאר אביזרייהו.

בקיצור, "האח הגדול" תובע מאיתנו להתבטל מעט.

1א. בתוך מנגנון התעמולה האדיר הזה, הסמי-פאשיסטי, שמור מקום של קלון לשני משתפי פעולה זניחים, מין מרשלי פטן דה-לה שמאטה, אך שהתרפסותם בפני, ובכן, האח הגדול, מעוררת סלידה מיוחדת: הסוג הראשון הוא אותו גדוד של "מבקרי תרבות" שמְשווים סוג של יוקרה (עאלק) לתוכנית בניתוחים מלומדים אודות הדמויות ויחסיהן עם המציאות הישראלית (מה המתמודדת ההוא או המתמודד הזה אומרים "עלינו"?).

הסוג השני הוא מובלעת מרתיעה במיוחד בתוך הסוג הראשון, אבל יש לה שם פרטי: עיתון "הארץ". 

אנשים אינטליגנטיים, בעלי רקורד אינטליגנטי מוכח, שמשתפים פעולה עם "המשחק" (הרי זה רק "משחק", תקליל בן אדם) בכתיבת מאמרים מלומדים אודותיו.

והמהדרין, בהשתתפות ישירה בו.  

 

2. פיליפ רות, בתגובה לפולמוס שניצת לפני כמה חודשים (או יותר? אני מדמם זמן לאחרונה בקצב שמחריד אותי), בעקבות הכרזתו הדבילית של מזכיר ועדת פרס הנובל על בידודה ואי הרלוונטיות של הספרות האמריקאית, הצהיר בצדק על חוסנה של הספרות האמריקאית ועל היותה הספרות המעניינת ביותר של המחצית השנייה של המאה ה-20 (או משהו בסגנון, בסיגנון שלי).

רות צודק.

עד גיל 30 לא התעניינתי במיוחד בספרות האמריקאית והייתי מכור לרוסים הגדולים של המאה ה-19 ולצרפתים שעד דורם של סארטר וקאמי, אבל מאז עברתי גיור לחומרה והפכתי לחסיד של הספרות הגדולה הזו, שבארץ הושפעו סופרנו דווקא מהסופרים הלא נכונים שלה: קארבר, למשל.

קארבר הוא אולי הצ'כוב האמריקאי (אני לא מעריך במיוחד את הפרוזה של צ'כוב, בניגוד למחזות; למרות שפעם, כשראיינתי את דן צלקה המנוח, הוא ניבא שכשאזקין אעריך את הפרוזה הזו, ואף תקענו כף בהתערבות שאם אוהב את צ'כוב בעוד כ"ה שנים אזמין אותו לבקבוק קוניאק וההפך. ועד היום איני יודע אם הוא ידע כבר שלא יהיה כאן בעוד כ"ה שנים). אבל לספרות הזו יש כמה כמעט-דוסטוייבסקים (בלו? רות?), גוגולים (הלר?), טולסטויים (אפדייק? נורמן מיילר?), שדווקא מהם פחות התרשמו בארץ.

וחשבתי לי שעובדת נוכחותה של הספרות האמריקאית בתעשיית הסרטים ההוליוודית, עובדה שמוזכרת לעיתים כעדות לחולשת הספרות (בבחינת "לא קראתי את הספר, אבל ראיתי את הסרט"), היא דווקא חלק מחוסנה של הספרות הזו.

כי הרי, באמת, מה הייתה עושה הוליווד בלי חומרי הגלם של הספרות האמריקאית? בלי "based on a novel"? חשבו על זה, זו עובדה מדהימה: בארצות הברית, ובה בלבד, הספר הוא חומר הגלם, הבסיס, הלוז, למדיום רב העוצמה ביותר של תקשורת ההמונים: הקולנוע האמריקאי. זה לא מחליש את הספר לעומת תרבויות בהן אין קשר הדוק בין הקולנוע לספרות, אלא דווקא מחזקו.

3. אנחנו עוברים תהליכים של פרימיטיביזציה ואינפנטיליזציה (ולאומניזציה; לאומנות שהיא "לאומנות חדשה", כזו שקשורה ל"האח הגדול" ותקשורת ההמונים ואבדן יכולת הקשב שנובע מהמדיה החדשה, ולא לאומנות מסורתית). אחת הדוגמאות לתהליכים הללו הוא פרסונליזציה ילדותית של הסכסוך הישראלי-פלשתיני. מפקד משטרת דובאי מאשים אישית את מאיר דגן. ואילו אנחנו, שבועות מספר לפני התפוצצות הפרשה, ואולי אף שבוע בלבד, פיארנו ורוממנו את אותו מאיר דגן. "המוסד", בילדותיות השנייה שלנו, הוא כבר לא מוסד – הוא איש גדול עם גדול.

(וכאן המקום להזכיר את הסצינה האלמותית ב"כוכב הלכת של מר סאמלר", של סול בלו, כשהכייס השחור הענק שמר סאמלר, האינטלקטואל היהודי הקשיש, תפס אותו בשעת גניבה ברכבת התחתית, עוקב אחר מר סאמלר ובמקום חשוך משכיב אותו על הרצפה, שולף את איברו, ובשתיקה דמומה מנפנף בו נגד פניו של איש הרוח המעודן, כאומר: אל תסתבך, חבל, אני יש לי את זה, אני פשוט יותר גדול, ואז עוזבו לנפשו).   

באותו אופן, בלוויית קורט אווירה מאפיוזית, שגם היא חלק מהפרימיטיביזציה, מדברים "חברים" על סגולותיו האישיות של תת אלוף צ'יקו תמיר, ועל כך שעשו לו זובור, בלי להבחין שהעניין הפרסונלי אינו ממין העניין. יש כאן עקרונות מופשטים: קצין בצה"ל לא יכול לשקר ולצאת בזול מהשקר שלו. בלי קשר לזה שיש לו "חברים", ושהוא אחלה גבר שיודע להרוג הרבה ערבים ואף שיש לו גדול. אבל ממש.

4. על פרוייקט הספרות העברית של "ידיעות ספרים" אכתוב בהזדמנות, כשאגמור בדעתי מה דעתי. כרגע, מעורר בי הפרוייקט אי נוחות שאנסה להגדיר אותה לעצמי ולכם בעזרת בודריאר.

בודריאר מדבר על שבט נידח בפפואה גיניאה (כך?), שהנו השבט האחרון שטרם בא במגע על הציוויליזציה ולכן החליטו האנתרופולוגים לכתר את שטח מחייתו כדי לשמר את ה"אותנטיות" שלו, כשבט שלא בא במגע עם המערב החקרני. אבל ה"אותנטיות" הזו נפגמה לעד מרגע שהיא אותנטיות שמיוצרת באופן מלאכותי.

באופן דומה, הערך הסגולי של יצירות הפרוזה הישראליות החשובות עובר פיחות חריף, אך באופן חמקמק, מרגע שאיבד מתומתו, משעה שמנסים לייצר להמונים באופן מלאכותי את הערך הסגולי הזה.

דורש הבהרה (עצמית, קודם כל) והרחבה. 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דוד שליט  On מרץ 7, 2010 at 12:26 PM

    מענג

  • מאתר ביהמ  On מרץ 7, 2010 at 12:29 PM

    אתה סופר עלוב. מבקר הכותב על חברים שלו וספרות ממסדית.
    לך דחוף לעצמך איזה ספר של הספריי החדשה לתחת

  • באסטר קיטון  On מרץ 7, 2010 at 12:30 PM

    יצא לי להחשף למספר רשימות שלך גלסנר. (ב"ארץ אחרת", זו כאן ובמספר מקומות נוספים). אם יורשה לי: אתה לרוב כותב דברי טעם, אבל מגיש אותם בצורה כ"כ נפוחה, כ"כ מודע לכתיבה שלך, לכך שאתה "כותב", שזה מלאה. זה מנכר, וזה בעיקר הופך מהר מאוד ל-לא קריא.

    זה אינו "טוקבק" משמיץ מהזן המוכר. זו נקודה אמיתית למחשבה.

    נקודה נוספת למחשבה:
    יצא לך, גם בעבר לכתוב ביקורת על התנהלויות כאלה ואחרות של עיתון הארץ. והאמת שאני מסכימה עם התוכן של רוב הביקורות.
    אך, שאל את עצמך, מה מצאת בנפשך לסמן עיתון זה כמטרה (חוזרת) לחיצי הביקורת שלך? אולי גלום שם זעם כבוש על אי- היותך חלק ממילייה זה?

    שוב, נקודות למחשבה.

  • מירי ש  On מרץ 7, 2010 at 12:44 PM

    ועוד בעניין 4 –
    הספרות העברית איננה "פרוייקט", למרות הניסיון לשוות לה מראית עין כזו. "ידיעות אחרונות" מותחים את המותג "ספרות עברית" כדי להזות על בתי שחיים החמוצים מעט בושם אינטלקטואלי.

    עולות לא מעט תהיות בעניין הקאנון שנקבע –
    מי קבע את הרשימה?
    מילת המפתח היא מכובדות, והרי ספרות טובה לא יכולה להרשות לעצמה להיות עד כדי כך מדושנת.

    מעניינים שיקולי המערכת –
    למה נבחר דווקא 'כריסטוס של הדגים' של הופמן, למשל? האם הבחירה היא תולדה של זכויות יוצרים, או כל סיבה מנהלתית אחרת? ולמה דווקא 'מיכאל שלי'? קל לדמיין את הוועדה יושבת, מונה מזרחים, נשים, סופרי שואה, סופרי מלחמות.

    פאשיזם, אמרת? אמרת.

  • יוסי זיו  On מרץ 7, 2010 at 1:11 PM

    אני נהנה, בד"כ לקרוא את הבלוג שלך (למעט עודף מה של בודריאר ושות') אבל לא להעריך את הפרוזה של צ'כוב?! משהו השתבש! דן צלקה צדק מאוד, וחבל שהוא כבר לא איתנו. המלצה – עזוב הכל עכשיו ולך אל הסיפורים של צ'כוב

  • משורר  On מרץ 7, 2010 at 1:17 PM

    המינגווי, גינזברג, קרואק, פוקנר, דלילו, וונגוט, וויט, סלינג'ר, פיצג'רלד.

    את כל אלה האמריקאים גלסנר לא מכיר!!!!

    אז איך הוא מחזיק מעצמו מבקר ספרות?

    אה כן, כי הוא קורא יצירות מופת ישראליות…

  • עמיחי  On מרץ 7, 2010 at 1:44 PM

    מכיוון שיש לך כשרון כתיבה נדיר ונפש רגישה השואפת לתום וטוהר מידות, מדוע שלא תפרסם את דבריך בבלוג משלך, במקום לתפוס טרמפ על בלוגים של אחרים? אם תעשה כך, הדבר יחזק את מעמדך המוסרי הנעלה, אפילו יותר.

  • דביר  On מרץ 7, 2010 at 1:54 PM

    פרויקט הספרות של "ידיעות" ראוי לניתוח מעמיק ממש כמו הדיווח של "הארץ" על "האח הגדול". זונת הרחוב מתפרכסת בנופך, זונת הצמרת באודם זול. ממש פורים שמח, יהודים. ובמילים אחרות – חבל על הזמן, במובן המקורי של הביטוי.
    מה שכן, בעניין ההתערבות והאותנטיות – עיקרון אי הוודאות של הייזנברג ניסח זאת טוב יותר מבודריאר. ולראיה, אין, באמת אין, מה לעשות חוץ מלאבחן.

  • אתר ביהמ"ש  On מרץ 7, 2010 at 2:24 PM

    ויפה שקלטת שיש לי כשרון כתיבה נדיר, ונפש רגישה.
    את מוזמנת להכנס לאתר ביהמ"ש ולקרוא עוד יצירות מופת שלי

  • עמיחי  On מרץ 7, 2010 at 2:49 PM

    גם את מוזמנת.

  • נועם  On מרץ 7, 2010 at 3:36 PM

    1. האח הגדול? לא חייבים לראות. באמת שלא. זה גם לא כל כך קשה.
    2. (וגם 4). אולי כבר הגיע הזמן להתנער קצת מהמטריה הלאומית הזו. (הנה סכנדר קובטי לא רוצה להיות קולנוען ישראלי. אבל מנחם גולן מעיר לו ברדיו – אם לא תהיה ישראלי מאיפה יבוא הכסף לסרט הבא?). בספרות. בספורט. בכל דבר שהוא במידה רבה הישג אישי ולא "לאומי". ממילא הלאומיות מתפרקת מכל כיוון.
    3. גם צה"ל והמוסד יעברו עוד מעט הפרטה, וממילא אלה עם הגדול לא יהיו "שלנו" אלא של איזה אח גדול עם כיס גדול (שמשרדיו פרוסים על חמש יבשות והוא מושקע בכמה בורסות).

  • נועם  On מרץ 7, 2010 at 3:37 PM

    אריק, אם לא תנכש עשבים, לא תהיה לך גינה מוצלחת בערוגת התגובות.

  • אריק גלסנר  On מרץ 7, 2010 at 3:54 PM

    המדיניות שלי היא לא למחוק תגובות, אלא במקרים חריגים.
    חוץ מזה יש משהו משעשע ומוסיף צבע בחלקן, לא?
    מעניין לראות כמה צדקו חז"ל בהצביעם על הגיוון האנושי: "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות"…

  • נועם  On מרץ 7, 2010 at 4:19 PM

    אדם נתקל במגילה הזו (בפעם ה-99), ומגלגל למטה ומתייאש באמצע ועוזב.

  • טיפש  On מרץ 7, 2010 at 4:22 PM

    גלסנר, הוא כותב ירוד, שעושרו הרוחני רדוד ביותר. חסר מושג בספרות העולם. אפשר לומר שמעריב מגדלים בחממה אוסף של חסרי כישרון כמו רן יגיל, ליאור דיין וגלסנר.
    וכי מה יש לצפות מנימרודי שטרוד כל העת בהאזנות סתר למוזס?

  • אריק גלסנר  On מרץ 7, 2010 at 4:22 PM

    זה באמת חריג.
    מחקתי פעם אחת והוא חזר וצץ. נראה לי שאין טעם לשחק בחתול ובעכבר.

  • מירי ש  On מרץ 7, 2010 at 4:33 PM

    שמתם לב שיעקב שבתאי לא נכנס לרשימה?
    אומר את זה שוב:
    יעקב שבתאי לא נכנס לרשימה.
    'חיי אהבה' של צרויה שלו כן, ו'זכרון דברים' לא. בידור.

  • רונן  On מרץ 7, 2010 at 5:34 PM

    אהבתי את הדברים שכתבת על האח הגדול, אם כי אני חושב שמוטב פשוט לנסות ולהתייחס כמה שפחות לתופעה הזאת. כל התייחסות, ולו ביקורתית, רק מגבירה את עוצמתה.

    ולגבי הטרול – אני מסכים עם קודמיי – זה מקרה שחייבים לפעול ולמחוק את הודעותיו.

  • אריק גלסנר  On מרץ 7, 2010 at 5:48 PM

    קיבלתי את דין התנועה.

  • טרול אלים  On מרץ 7, 2010 at 7:59 PM

    עוד לא הבנתי למה התוכנית לא טובה או לא מעניינת. לא הוכחת את זה בכתיבה שלך כאן, זו פשוט נקודת המוצא שלך.

  • יהודית  On מרץ 7, 2010 at 8:24 PM

    הוא פשוט שם של בלוג שכותב ליאור עזיז בקפה דה מרקר בעקביות וגם נמחק בעקביות יום יום על ידי האתר. זו עוד התחזות שלו לאתר כביכול רשמי. אין שום תביעה שלו שאושרה על ידי בית המשפט, כי לא שולמה אגרה, והתביעות מופיעות בכל מיני אתרים בעשרות נוסחאות, עד כה הוא שתל אותן בלמעלה מ-7000 מקומות, בהתחלה זה הצחיק את כולם, אבל ככל שזה מצטבר ודאי תתחייב התערבות החוק, שאינו מגן על כמות כזאת של פרסומים הזויים, תביעות אלטרנטיביות, ופתיחים מכפישים.

  • אבידן  On מרץ 7, 2010 at 9:41 PM

    צפיתי בתוכנית.

    יש לי תחושה שרבים ממבקרי התוכנית – לא צפו בה כלל (אני מדבר גם על מספר ביקורות טלוויזיה שהתפרסמו לאחרונה, שקיבלתי מהן את התחושה שחוץ מהרעש התודעתי שהתוכנית מייצרת, כמו שאתה כותב, לכותב אין באמת מושג מה קורה בתוכנית).

    יש לי עוד תחושה, שאנשים נוטים לאמץ דעות קיצוניות מדי על תוכנית. כלומר – זה חשוב, צריך ללמוד מזה, זה משקף את הישראליות, בואו ננתח את משתתפי התוכנית עד דק. או – זה רע, זה לא משקף כלום, זה מסחרי, זה מפלצתי, זה התחתית בהתגלמותה.

    אבל אני נוטה להרגיש שזה קצת מזה וקצת מזה – התוכנית באמת מסחרית ביותר, הרעש הרב מדי די מרתיע, העיסוק האובססיבי מיותר. ועדיין, זה לפעמים אותנטי, ולפעמים באמת אפשר ללמוד מזה משהו על אנשים צעירים שחיים כאן – איך הם מסתדרים אחד עם השני, מה באמת חשוב להם ולמה, בשביל מה הם מוכנים לריב ועל מה הם מסכימים בקלות. וכן, יש הרבה סתמיות והרבה כלום ועדיף לקרוא בעצם ספר טוב. ועדיין, רגעים מעניינים יש.

    פאשיזם במובן שאתה מדבר עליו יש בעצם בכל תופעה פופולרית, לא? האם לא היה בסרט אווטאר מעין פאשיזם שכזה? וסדרת הארי פוטר? וקוקה קולה? כולם מייצרים, או לפחות מנסים ליצור, את התחושה שאם לא חווית את זה, פספסת כנראה משהו משמעותי"".

  • אריק גלסנר  On מרץ 7, 2010 at 9:46 PM

    ולאבידן. במידה מסוימת אתם צודקים: התוכנית מפחידה אותי , כפי שציינתי, גם בלי קשר לתכניה, וכי היא פשוט גדולה מדי. עם זאת, בניגוד לתופעות אחרות כמו הארי פוטר יש כאן מנגנון שיווק משומן שהוביל למרכזיותה. בניגוד לקוקה קולה, המרכזיות שלה גונבת תשומת לב ורגש והשקעת אינטלקט. קוקה קולה לא גונבת את אותה מידה של תשומת לב ורגש. אבל להיות אנטי-פשיסט זה באמת גם להיות חסיד של ביזור, לפחד מאנשים או רעיונות או מדיה שהופכים להיות גדולים מדי, ולא משנה אם הם סדרת טלוויזיה, ספר או פוליטיקאי.

  • דוד  On מרץ 8, 2010 at 7:22 AM

    אני מסכים עם ההיבט הפאשיסטי, אבל אני סבור שלא צריך להפריז. מעל המדרגת הכותבים, המנתחים את התוכנית לעומק, יש מדרגה אחרת של כאלה, היוצאים נגדה ובין היתר טוענים כי היא מקיפה אותך מכל מקום, לא ניתן לנהל שיחה מבלי לדבר על זה וכו'. אני סבור שזה מוגזם מאד. אפשר לחיות מבלי להתייחס לתוכנית ומבלי למצוא את עצמך בפינה. יכול להיות שעבור מי שמכלה את זמנו בסמול טוק רב מדי, העניין יותר מסובך, אבל בעיקרון- לא צריך לתת לתוכנית הזו יותר כוח ממה שיש לה, כי מעצם הגדרתה, כוחה האמיתי נקבע על ידינו. לכן, דרך אגב, אני חושב שלא יקרה כלום אם בבלוג מסוג כזה למשל לא תתייחס אליה ולשכמותיה לעולם.

  • אהרן  On מרץ 9, 2010 at 1:44 AM

    לאריק שלום

    התוכל להרחיב במקצת אודות סעיף 2.
    פיליפ רות הוא אכן סופר גדול ואמן אמיתי. נזיר ספרותי המתבודד ומקדיש חייו לספריו המושלמים.

    לא ידעתי שהאירופאים כועסים עליו שאיננו בוחש בשפיר ושליה הפוליטי. זוכרני שבספרו המוקדם יחסית "חיי כגבר" הוא לועג בכשרון לכל הצדקנות הליברלית. גם ב"התחתנתי עם קומוניסט" יש ביקורת על הרדיקליות.
    ככלל, יש משהו באמנות של ספריו המשדר אליטיזם, מזכיר את נבוקוב. רבותיו הם הנרי ג'יימס והמסורת הספרותית ולא פטפוטים רדיקליים.

  • אריק גלסנר  On מרץ 9, 2010 at 4:39 PM

    האירופאים אינם כועסים על רות. פשוט מזכיר ועדת הנובל אמר דברי הבל בכך שאמר שהוועדה לא מעניקה נובל זה שנים לאמריקאי בגלל שהספרות האמריקאית "מנותקת" מבעיות העולם, או משהו כזה. אמירה מקוממת ובורה כי אין ספרות כיום ויטאלית כמו הספרות האמריקאית במחצית השנייה של המאה ה – 20 (ויטלית מאד הייתה היא גם במחצית הראשונה אבל אז היו לה מתחרים רבי עוצמה הצרפת ובשפה הגרמנית). הצרפתים איבדו את זה בפרוזה בעשורים האחרונים. "קבוצת 47" הגרמנית והדור של איימיס, באנוויל, מקיואן, רושדי באנגליה ולפניהם "הצעירים הזועמים" הם מתחרים של האמריקאיים הגדולים אבל עדיין מאחריהם. רות אמר בראיון לאחרונה בתשובה לשאלה על דברי המזכיר שהוא חושב שאכן הספרות האמריקאית היא החזקה ביותר היום בעולם (הוא התייחס למיילר, בלו ואפדייק שנפטרו).

  • גיורא לשם  On מרץ 9, 2010 at 7:20 PM

    סוגות השירה והמסה בארה"ב הן מן המעניינות והתוססות כיום בעולם הספרות.

  • מסכימה עם הטענה ש..  On מרץ 12, 2010 at 3:42 PM

    וכן, צריך להוקיע את זה ככזה אף שהם לא ישאלו אותנו. אבל גם הטלויזיה זו תופעה פשיסטית, ואם תביט בהופעות המוניות של להקות רוק- קשה להתעלם מכך שזה מקרין סממנים פשיסטים. העידן הזה הוא בעצם פשיסטי, וגם אסור להגיד את זה כי אז תצא לא מובן. אני מסכימה אתך כמובן. כל הכבוד על הוקעת הארץ המתחסדים.ומופתעת פחות לטובה מראיית הטוב שברומנים האמריקאים שעליהם הוליבוד מתבססת. בד"כ אין כאן חיבור שמקדם אמנות, רק מקדם כסף. אולי בעצם הכסף זאת האמנות האמיתית? האמריקאים בטח שאומרים בדיוק את זה ובטח שבסרטים שלהם גם. גם בספרות שלהם. אם ראית "התיקונים".איכפת לו בעיקר לעשות מזה כסף. זאת אמנות המותק של מציאת חן.

  • יהודה  On מרץ 18, 2010 at 9:26 PM

    הסיבה הפשוטה היא שהוא היה אמור להכנס, וההוצאה נתקלה בבעית זכויות יוצרים. (מוזרה, אמנם, כיון שספרים אחרים של הספריה החדשה כן יצאו, אבל נניח לזה.) בכל מקרה, אני חושב שהפרוייקט של ידיעות מבורך לא בשל יצירת הקאנונים באופן מלאכותי, כי אם בשל הורדת מחיר הספרים להמונים. לשלם 40 שקל לספר פרוזה משובח שעולה הרבה גם בחנויות יד שניה.

  • יהודה  On מרץ 18, 2010 at 9:27 PM

    הסיבה הפשוטה היא שהוא היה אמור להכנס, וההוצאה נתקלה בבעית זכויות יוצרים. (מוזרה, אמנם, כיון שספרים אחרים של הספריה החדשה כן יצאו, אבל נניח לזה.) בכל מקרה, אני חושב שהפרוייקט של ידיעות מבורך לא בשל יצירת הקאנונים באופן מלאכותי, כי אם בשל הורדת מחיר הספרים להמונים. לשלם 40 שקל לספר פרוזה משובח שעולה הרבה גם בחנויות יד שניה.

  • גיורא לשם  On אפריל 18, 2010 at 8:51 PM

    התופעה האמריקנית מפליאה אותי למדי.
    דווקא בתחומים מעוטי ה"רייטינג" הספרות האמריקנית עולה על ספרויות רבות, ובעיקר על הפרוזה הנכתבת בה.
    הצבר השירה האמריקנית משנת 1944 (שנת פריצתם של לואל ובישופ) עד היום והצבר המסה הביקורתית (גם האקמאית) עולה על המשוער.
    אין לי שום קושי לקבוע ששירתם של סילביה פלאת, אן סקסטון, אדריין ריץ', רנדל ג'ארל ואחרים בני הדור השפיעה על התודעה האמריקנית יותר מיצירות בני דורם האחרים.
    השפעתו של אלן גינזברג על החברה האמריקנית ותודעתה היתה הרבה יותר עמוקה מזו של כותבים כנורמן מיילר או בלו, לרבות על החברה, התרבות, הפוליטיקה ואפילו אורח החיים היומיומי.
    הצרה היא שאנחנו ניזונים יותר מדי מסרטים, מסדרות ומאופנות שמכתיבים עתונאים ויחצ"נים שאינם בקיאים בחומר בצורה רצינית, או שאין להם עניין להיות בקיאים בו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: