ביקורת על "הנפשיים", מאת עמיחי שלו, הוצאת "ידיעות ספרים"

לעמיחי שלו יש את הכישרון הבולט והלא מצוי ליצור שטף סיפורי קונקרטי-אינדוקטיבי (מייד אבהיר). "הנפשיים", רומן המסופר כמונולוג מפי גיבורו, אורי קרביץ, מתאר את ימיו המעטים של הגיבור בבסיס טירונים ליד ג'נין, בו הוא עובר טירונות עם עמיתים בעלי פרופיל נמוך מסיבות נפשיות. מהבסיס הבוצי והערפילי, כשמסביבו מהומת איומי התאבדות ויציאה מהדעת של עמיתיו ושלוֹ, נודדות מחשבותיו של אורי לעברו: להתייתמותו מאמו, שמתה ספק מהתאבדות ספק בתאונה, ליחסיו נעדרי הלחלוחית והחום עם אביו, ליחסיו עם קרן, צעירה מהתנחלות שפגש בפסטיבל ערד ושהיא "נפשית" לא פחות ממנו, למחשבות על להקת "נושאי המגבעת" שאורי מעריץ אותה ואת האתוס הדאדאיסטי שלה ועוד. כל זה מסופר, כאמור, ברהיטות-פרוזה בלתי מצויה, רהיטות-פרוזה שמבקר ספרות בן הדורות הקודמים היה מכתיר בגינה את עמיחי שלו בשם התואר המחמיא אך האמביוולנטי מעט "מספר טבעי". רהיטות-הפרוזה הזו מכילה גם כמה קטעי זרם תודעה פיוטיים, פרועים ומרשימים והיא, הרהיטות, גורמת לך גם לסלוח לכך שעמדת המתבגר המתריס שאורי מאייש הפכה זה כבר להיות נוסחה (נוסחה שביני לביני אני מנסח את תגובתי לה כך: בספרות, ואולי גם בחיים? מי שאי אפשר שלא לחבב אותו אני דווקא לא מחבב אותו),

וגם תובנות יפות יש פה פה ושם. למשל, על הדיאלקטיקה של הכוח והחולשה: "דוד נכנס לצריף, נראה מתלהב. האיום בהתאבדות מכניס בו כוח. הוא ערני דווקא בגלל המקום הכי נמוך של החולשה. להגיד 'אני רוצה להתאבד', זה להגיע לשיא". תובנה יפה וארוכה אחרת היא הפילוח החברתי המעניין שעורך הגיבור בנתחו את ההבדלים הסוציולוגיים-מוזיקליים בין "הפינגוויניסטים", ה"פריקים", ה"טְרֶשֶרים" וה"ערסים".

אבל העיסוק בתובנות יאפשר לנו להבין את המגבלה של "הנפשיים". תובנה פירושה התרוממות מעל המציאות, פרשנות שלה, הענקת משמעות. ואילו אצל שלו בולט מאד הפער בין היכולת הסיפורית המרשימה, זו שכיניתי קונקרטית-אינדוקטיבית, כלומר היכולת לספר סיפור בחושניות (באותו מובן של המילה שאינו קשור דווקא לסקס, כי לא הכל בחיים זה סקס, סקס, סקס) בלתי מצויה, חושניות שבמובן מסוים היא נשמת אפה של אמנות הפרוזה הסיפורית, לבין היעדר היכולת המושגית, היכולת להתרומם מעל הפרטים ולהעניק להם משמעות מעניינת, עמוקה וחדשנית.

כי מהי המשמעות של הרומן הזה? מהו המסר שלו? מה רצה שלו "לומר"? או שסך החלקים של הרומן, השלם, אינו גדול מחלקיו? הקורא ב"הנפשיים" מיטלטל בין שתי אפשרויות, שתיהן גרועות, כהיטלטלות אודיסאוס בין המפלצות סקילה וכריבדיס: או שאין מסר והספר פשוט מספר בשטף ובחושניות נדירים את קורות הימים, או שיש מסר והוא בנאלי: במחלקת "הנפשיים" קשה, קשה מאד.

הרי אי אפשר לקרוא את הרומן הזה בלי השוואתו ל"התגנבות יחידים" של קנז (הספר החשוב ביותר של קנז, לא "בדרך אל החתולים", לידיעת "ידיעות ספרים"), העוסק בקבוצת טירונים בעלי כושר לקוי. ההבדל בין שתי היצירות הוא, ראשית, ההבדל בין הדרמה למלודרמה. אצל שלו דוחקות הסצנות האכזריות והקשות אחת בכתפי חברתה במרוצתן להיכתב, להשתטח על הדף לעינינו: שני טירונים הופכים את עמיתם לעבד מין, טירון מתאבד, טירון אחר משתגע, טירון נוסף יורה דרך קבע בדמויות חשודות כביכול והיד עוד נטויה. אבל ההבדל הוא מהותי יותר: קנז, אכזרי לא פחות משלו, בעצם יותר, שגם יצירתו משופעת באלימות, התעללות, ואלימות והתעללות עצמיות, מצליח לקשר בין בסיס הטירונים לעולם היומיומי שלנו. בסיס הטירונים שלו הוא משל קיומי. ואילו אצל שלו הופך אט אט בסיס הטירונים למופע ביזאר. אמנם מופע ביזאר חזק לעיתים, אבל שמשמעותו אינה חורגת מהעולם המתואר בו; הטירונים דפוקים מדי וחריגים מדי מכדי לנגוע באמת בנפשנו.

ועוד הבדל יש הנוגע לעמדת המספר, והוא גם הבדל דורי, כנראה. שלו, כבן דורו של אתגר קרת, אינו יכול להימלט מעמדת המספר המבקשת את חיבתנו, ואילו אצל קנז, מלבס, המספר, חושף בעצמו צדדים לא מצודדים ואף גועליים ולא מבקש את רחמנו ואהדתנו (ולכן דווקא זוכה בה, לפי הכלל הדיאלקטי שניסיתי להציג לעיל).

זו היא, הקורא, ביקורת אמביוולנטית. באחד הקטעים האכזריים ב"הנפשיים" מעיר המפקד את אחד הטירונים, שמסרב לקום מהמיטה, באמצעות צינור מכבי אש. צינור כזה, מתפרע ושיצא משליטה, יכול להיות גם משל לרומן הזה: עז שטף ונעדר הכוונה.  

 

ב

הורגלנו, בטעות, בעשורים האחרונים, לבוז לשאלת "המסר" ברומנים, לראות בה ערבוב של אידיאולוגיה באמנות החופשית מכל כבלים, כלומר ערבוב של מין בשאינו מינו לכאורה; לראות בה גול עצמי לאמנות, קרי ניסיון פרימיטיבי לעריכת תקציר שייתר את הצורה המוגמרת של היצירה (בבחינת: "היצירה היא משל מוסרי על צעיר מיוסר שרוצח זקנה ואו אז חוזר בתשובה"). אבל "מסר" אינו אידיאולוגיה, הוא משמעות, שהנה דבר מה אחר. ה"מסר" גם ניצב פעמים רבות על קו התפר בין האסתטיקה למשמעות; כלומר, פעמים רבות הוא שמארגן את הצורה האמנותית מלהתפרע לכל עבר. המשמעות של "המשמעות" היא לפעמים אסתטית בעיקרה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אחד שקרא  On מרץ 23, 2010 at 12:06 PM

    קראתי את הספר. אני חושב שהוא לא מושלם, אבל מאוד חזק וגם חשוב. נכון שאת הגיבור קל לחבב, אבל לדעתי הוא מתנהג לפעמים כמי שלא קל לחבב אותו, מבחינת הפעולות שהוא עושה, בניגוד לדעתך; הוא לא מדבר במקרה האונס, הוא לפעמים לא מתנהג בחבריות כלפי החיילים, הוא צועק ומגחך על נשים ברחוב. בקשר למסר, טוב, זה קצת בנאלי מה המסר לא? זה סיפור חזק שאפשר לקלוט ממנו כל מיני מסרים. אבל סך הכל ביקורת מעניינית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: