קצר על השפה

1. א. כאותן אמהות הלועסות בעבור תינוקיהן את המזון המוצק על מנת להופכו לרך, נימוח, כך השפה לועסת עבורנו את עולמנו זה הצחיח הקשיח, על מנת להקל עלינו את בליעתו ועיכולו.

 

המילה "מוות" לועסת עבורנו את התופעה האלימה האילמת אותה היא מתארת. מקלה במקצת את בליעתה ועיכולה.

המילה "מוות" הופכת את המוות לכמעט אנושי (בהיותה של השפה אנושית; "ויהי האדם לנפש חיה", תרגם אונקלוס: "לרוח ממללא", לרוח מדברת).

 

ב. כאותם כלבים המשתינים על מנת לסמן את הטריטוריה שלהם, כך אנחנו מסמנים באמצעות השפה פיסות פיסות מהעולם הגדול המקיף אותנו, הופכים אותן לאחוזותינו.

השפה כגידור קרן-זווית בקרקע-עולם אינסופית.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נועם  On מרץ 22, 2010 at 3:24 PM

    ב. "קרקע-עולם אינסופית" – המילה נזרקה מקרן זווית ולכדה את האינסוף.

  • אריק גלסנר  On מרץ 23, 2010 at 2:20 AM

    זו באמת שאיפה נעלה של הלשון, ללכוד את האינסוף. אפרופו ללכוד, אני מדמה את הניסיון של השפה ללכוד את הויטליות של הקיום לניסיון כליאה של כלב חסון בתוך שק. הכלב-העולם. השק-המילים.
    יצירה שכלאה כלב בתוכה היא יצירה שאני מעריך.

  • עידן  On מרץ 26, 2010 at 2:24 PM

    קראתי את ביקורתך היום בה טענת שהנימה של הספר המבוּקר נראית לך שאולה מספרו של וולבק חלקיקים אלמנטריים.

    רציתי לשאול שאלה כללית – הרי ידוע שסופרים משפיעים ומושפעים. איפה עובר קו הגבול בין השפעה לבין פלגיאט? האם זהו סוג הדברים החמקמקים האלו שאי אפשר בדיוק לאמוד אותם? כולם יודעים שעמוס עוז הושפע עמוקות מברדיצ'בסקי למשל, אבל אף אחד לא יגיע שהוא "גנב" ממנו.

    יש לזה בכלל תשובה?

  • עידן  On מרץ 26, 2010 at 2:44 PM

    מיותר לציים שאני לא סופרו של הספר המבוקר, ולא קשור אליו בשום אופן. זאת שאלה כללית, שתמיד הפריעה לי ועניינה אותי.

  • אריק גלסנר  On מרץ 26, 2010 at 8:08 PM

    שאלתך טובה. זו שאלה עדינה: עד כמה זו השפעה או פלאגיאט, עד כמה זה רצון להשתייך למסורת מסוימת ועד כמה זה רצון לטשטש השתייכות כזו בחזות כוזבת מקורית, עד כמה זו השפעה אידיאית כללית ועד כמה זו נטילת רעיונות על כרעיהם וקרבם וניסוחם, עד כמה זו השפעה כללית ועד כמה זו גניבה של מוזיקה של טקסט. וגם גניבה אינה דבר חמור בהכרח, כי חצי מהסופרים הרציניים בישראל היום גנבו למשל את המוזיקה שלהם בשלב זה או אחר משבתאי. .

    אני מנסה לדון בכל מקרה לגופו.
    כל ספר והשאלה עד כמה תחושת השאילה/חיקוי דומיננטית או הפריעה לי בקריאה.

    במקרה של הביקורת היום זו לא הייתה בעייה אקוטית ברומן, תחושת הטון השאול כפי שכיניתי אותה, והיו בעיות אחרות חמורות יותר, כפי שכתבתי בביקורתי.
    ועם זאת, כפי שגם כתבתי זה רומן מרשים בחלקים רבים שלו.

  • גיורא לשם  On מרץ 28, 2010 at 1:33 AM

    הכותרת היא שמה של מסה מאת ת"ס אליוט.
    היא שואלת את השאלה הזאת ומשיבה עליה.
    יצירת אמנות היא חתירה בתוך המסורת ופרישה ממנה בעת ובעונה אחת.
    מכאן נובע המתח של כל יצירת אמנות חשובה.
    יש מקרים בודדים בהיסטוריה שיוצרים ענקיים מיצו את המסורת עד כי הבאים אחריהם היו צריכים למצוא נתיב בעצמם.
    כוונתי ליוצרים בשיעור קומתם של שקספיר, באך ופיקאסו, אם לציין שמות אחדים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: