Monthly Archives: אפריל 2010

קורות חיים אריק גלסנר

השכלה

2007 – 2011: דוקטורט ב"מלגת נשיא" בחוג לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן. עבודת הדוקטורט עסקה בביקורת הספרות העיתונאית בישראל בעידן הפוסטמודרני (“ביקורת-הספרות העיתונאית בישראל בעידן הפוסטמודרני”). המנחה: ד"ר רחל אלבק-גדרון. העבודה אושרה באוקטובר 2011.
1999 – 2004: תואר שני בחוג לספרות עברית באוניברסיטת ת"א. עבודת התזה עסקה בניתוח יונגיאני של יצירת י.ח. ברנר ("הדמות-שכנגד בכתבי י.ח. ברנר ויחסה לארכיטיפ 'הזקן החכם'”). המנחה: פרופסור דן לאור.
2001 – 2003: עמית מחקר ב"מרכז שלם". במסגרת עבודתי במרכז כתבתי מאמרים בתחומים מגוונים, כולל היסטוריוגרפיה ציונית, פילוסופיה פוליטית, טלוויזיה ישראלית וספרות.
1997 – 2001: תלמיד בתוכנית הבין-תחומית לתלמידים מצטיינים באוניברסיטת ת"א ע"ש עדי לאוטמן. לימודים אקדמיים בתחומים מגוונים, כולל ספרות כללית, ספרות עברית, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, מדע המדינה וביולוגיה.
1996 –1997: לימודי היסטוריה כללית באוניברסיטה הפתוחה. במסגרת לימודים אלה השגתי נקודות זכות המגיעות עד למעלה מחצי תואר.
1994 – 1995: לימודים בישיבת ה"הסדר" "אור עציון".
1991 – 1993: לימודים בישיבה הגבוהה בבית אל.

ניסיון מקצועי כללי

מרץ 2016 – העברת קורס על מושג "יצירת המופת" ועל ה"קאנון המערבי" במכללת "אורנים"

מרץ 2016 – העברת סדנת-המשך לכתיבת ביקורת ומסה במכללת "אורנים"

פברואר 2015 – הנחיית סמינר על מושג "התרבות" בתכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנות ב"בצלאל".

אוקטובר 2015 – הנחיית סדנה לכתיבת ביקורת ומסה במכללת "אורנים".

אוקטובר 2015 – הוראת קורס על מושג "התרבות" במכללת "אורנים".

נובמבר 2012 – : הוראת קורס בספרות עכשווית – "הטוב, החדש והמעניין" – בספריית "בית אריאלה" בתל אביב.

יולי 2011 – : בעל טור שבועי לביקורת ספרות במוסף הספרותי של עיתון "ידיעות אחרונות".

פברואר 2012 – 2014: הנחיית סדנה לביקורת בתכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנות ב"בצלאל".

פברואר 2013-אוגוסט 2013: הנחיית סדנה לביקורת בתואר השני בחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון שבנגב.

מרץ 2011– יולי 2012: בעל טור שבועי של ביקורת תרבות בעיתון "מקור ראשון".

מרץ 2005–מרץ 2011: מבקר ספרות המקור של עיתון "מעריב".

2009-2010: פנליסט בענייני ספרות בתוכנית "דיבור חדיש" בערוץ 8.

2004 -2007: כתיבת טור שבועי של ביקורת תרבות בעיתון "מקור ראשון".

2000–2002: עוזר הוראה של דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת ת"א.

2000–2001: עוזר הוראה בהקבץ הפסיכואנליטי של ה-B.A הכללי באוניברסיטת ת"א.

1997–2002: מוזאון "בית התפוצות": מדריך, רכז פרויקט, כותב ומפתח תכניות לימודים.

1997-2002: "גשר–מפעילים חינוכיים" (השתלמויות בנושאי לאום ותרבות ישראליים ויהודיים ויחסי חילונים דתיים): מדריך, רכז וכותב תכניות לימודים.

 

פרסומים

• רומן "ובזמן הזה" שיצא לאור בינואר 2004 בהוצאת "כתר".
* סיפור "איבוד בתולין או: חזרה בשאלה" בכתב העת "מסמרים".
* מדי שבוע ובמשך שש שנים כתיבת טור ביקורת על הספרות הישראלית העכשווית בעיתון “מעריב”.
• הקדמה לספר עיון "נגד הדקונסטרוקציה" (הוצאת "שלם”).
• מאות מאמרים וכתבות בנושאי ספרות ותרבות ישראלית וכללית בעיתונות היומית: ב"הארץ", ב"מעריב", ב"ידיעות אחרונות", ב"ynet", ב"מקור ראשון" וב"טיימאאוט" וכן בכתבי העת "תכלת", "עמדה", "אודיסיאה", "ליברל", "פנים" ו"ארץ אחרת".
* מאמר על חנוך לוין בתוך: "אדוני התרבות" (הוצאת: "עם עובד").
* סרט תעודה לערוץ 8, "מעבר להרי החושך" (ביחד עם צח ניסנבוים).

פרסים ומלגות

1997-2001 – התכנית הבין תחומית לתלמידים מצטיינים על שם עדי לאוטמן (מלגת שכר לימוד ומלגת קיום).
1998 – מלגת הצטיינות של החוג לספרות עברית באוניברסיטת ת"א.
2003-2001 – מלגת "עמית מחקר" ב"מרכז שלם".
2007-2011 – “מלגת נשיא" באוניברסיטת בר אילן.
פרס ברנשטיין לביקורת ספרות לשנת 2007.

הרצאות וכנסים

1998 – כנס התכנית הבינתחומית לתלמידים מצטיינים באוניברסיטת ת”א: הרצאה על הסופר יהושע קנז (“א-פוליטיות ביצירתו של קנז").
2000 – הרצאה על הסופר משה שמיר בכנס של החוג לספרות עברית באוניברסיטת ת"א (“כיצד מזיקה ומועילה ההיסטוריה ליצירתו של עברי חדש").
2009 – הרצאה על שורשי הפוסטמודרניות והקשר בינם לבין ביקורת הספרות בכנס NAPH בלונדון (“הפוסטמודרניזם המוקדם באמריקה של שנות הששים ומקומם של ומבקרי הספרות בקרבו").
2010 – הרצאה על ביקורת הספרות העברית בדור האחרון בכנס NAPH בניו יורק (“מבקרי הספרות הישראלים בעידן הפוסטמודרני ויחסם לדן מירון").
2010 – הרצאה בקולקוויום של התכנית ללימודי פרשנות באוניברסיטת בר אילן (“השנים המעצבות של הפוסטמודרניות").
2011 – הרצאה בכנס יעקב שבתאי באוניברסיטת בן גוריון (“שבתאי, ברנר ודוסטויבסקי – מסורת אחת?")
2013 – הרצאה בכנס באוניברסיטת בר-אילן ("על פעילותו הביקורתית של יורם ברונובסקי")
2014 – הרצאה בכנס בסמינר הקיבוצים במלאות 70 שנה למותו של דוד פוגל ("מה היה אומר ברנר על 'רומן וינאי' של פוגל?").

קצרים בעיקר על מבקרים

1. מבקרים וקליקות –

מבקר צריך להיות בחייו המקצועיים פרש בודד, אקדוחן, כמו שטבע (תרתי משמע, ועל כך – אני מאד מקווה שלא – להלן) דוד אבידן (או גבריאל מוקד?).

בחייו האישיים מבקר יכול להיות אדם חברותי מאד. אפילו מומלץ לו להיות כזה. לא זו אף זו: מבקר יכול לאהוב כבני אדם סופרים שאינו מחשיב את כתיבתם ולשטום כבני אדם סופרים שהוא מעריך את כתיבתם. ולאהוב לא כחיות מחמד לא מזיקות, כלומר לאהוב לא בגלל שהוא לא מעריך את כתיבתם, ולשטום לא מתוך הערצה וקנאה, כלומר לשטום לא בגלל שהוא מעריך את כתיבתם; אלא לאהוב-לאהוב, כי הם בני אדם שרמנטיים, חמים, פיקחיים, אינטלקטואלים מרשימים או בעלי אינטליגנציה רגשית חריפה, ולשטום ולבוז כי הם בני אדם מרוכזים בעצמם, חורים שחורים, ערפדי אנרגיה, בעלי אופי של קמראדים-חברי מפלגה פנטיים וצחיחים.

אבל להיות קליקאי בחיים המקצועיים זו מכת מוות מקצועית.

ויש קליקאים ויש קליקאים. דבר שאין צריך לאומרו הוא שהקליקאי המצוי, כלומר לא הקליקאי אלא הלקקאי, זה שאינו מוציא דבר גנאי מפיו אלא בסיטואציה הבטוחה ביותר, ובכן דבר שאין צורך לאומרו שזה אינו מבקר ספרות. זו חיה אחרת.

אבל יש את הקליקאי שהספרות אכן בוערת כאש בעצמותיו, אבל גם הוא אינו בשל להיות מבקר. וזהו סימנו של הקליקאי הזה: כל יצירה של סופר שהקליקאי סימנו אי אז, בשנות השמונים או הששים, למאה ה-20 או ה-19, כסופר אמת, תזכה לביקורת אוהדת, וכל יצירה של סופר שהקליקאי סימנו אי אז כהורס אל הקודש ולא בזכות, תזכה לביקורת עוינת.

בקיצור, הקליקאי אינו עורך מפגש עם יצירה, הוא עורך מפגש עם סופר. בקיצור נוסף, המבקר הקליקאי לא נותן לעצמו להפתיע את עצמו.

מי שרוצה להיות מבקר ספרות צריך להיות מוכן נפשית לבקר את מי שהילל בעבר ולהלל את מי שביקר בעבר; צריך להיות מוכן נפשית לכך שחברים לא יהיו לו בתחום הספרות, למעט אלה שיכולים להכיל עמדה כזו ממנו, והם מעטים, נער יספרם (לא הייתי צריך להוסיף את המובאה, זה מיותר, אבל זה גם כייף כל כך).

2. אתגר קרת שיבח ב"ידיעות אחרונות" את ספרו האחרון של גדי טאוב וכעת גדי טאוב מראיין את אתגר קרת על צאת ספרו האחרון. כשאין ביקורת ספרות, זו "הביקורת" שתישאר. וזה עוד מקרה טוב, של שני אנשים שאינם כלים ריקים, ככלות הכל, נאמר מה שנאמר.

כמובן, יש כאן את כל הרציונליזציה והיופימיזם המתבקשים: טאוב "הרי" "עוקב" אחרי קרת, "מלווה" את כתיבתו, מאז ראשית שנות התשעים, ומי מתאים ממנו לראיין את קרת?

אבל זה העניין בקליקאוּת. כלומר, שאלת תם(בל), האם יכול לקרות מצב שטאוב יגיד: "האמת, הספר של קרת לא טוב. אני מוותר על הראיון". ולא "לא טוב" באופן "מעניין", שאומר "משהו" על החברה הישראלית וכל הג'אז הזה. אלא פשוט לא טוב.

וזו רק דוגמה. הרי הארץ (ובעיקר "הארץ") מלאה ביקורות קליקאיות מהזן הזה, "האיכותי". ואני שוב לא רוצה בכלל לדבר על הזן האחר, הזנותי. שגם אותו מלאה הארץ.

3. חז"ל אמרו שמי שנולד במזל של רוצח, טוב יעשה אם יהיה שוחט. כך ימתיק את מזלו – יספק את תאוות הרצח באופן מעט פחות מזיק.

מבקר הוא מקצוע שיש בו תוקפנות לא מעטה – ואכן, בדומה למה שגרסו חז"ל זה מקצוע שמתאים לרוצחים שחפצים להמתיק את טבעם.

הסוד הוא א. להיות מודע לתוקפנות הזו. ב. לרסן אותה כשצריך. ג. לרתום אותה למטרות מוצדקות.

4. כל יום בימים האחרונים כשאני עובר ליד פיצוציות יש כדורגל בטלוויזיה. או כשאני בבית ואני מדליק את הטלוויזיה, בכל הערוצים – כדורגל.

אין לי פאנץ' לסעיף הזה. רק מועקה, תימהון, תחושת מצור.

5. מבקרי התרבות הבולטים הם מגזימנים מיומנים, טוטליטריים בדרכם, למצער בעלי חוש למיתוג. הרי בחיים הכל למחצה, לשליש ולרביע, אין מוחלט. נכון, יש תופעה כמו "קדימות הסימולאקרות", עליה כתב בודריאר, אבל יש גם אזורי קיום אחרים. נכון, יש תופעה של "אבדן האמון במטה נרטיבים" של ליוטאר, אבל יש גם אזורים אחרים, נרחבים מאד אגב, כפי שציינו מבקריו. נכון, יש מצב של "תרבות נרקיסיסטית", כפי שכתב כריסטופר לאש, אבל יש גם הפרעות נפשיות אחרות המאפיינות את התקופה, למשל, סכיזופרניה, כפי שכתב ג'יימסון בעקבות דלז וגואטרי, ואף אזורים נטולי הפרעות.

מבקרי תרבות גדולים צריכים להיות מעט אטומים, מונומאניים (כך?), ואולי אף מעט מעגלי פינות, מה שמיניה וביה מפחית מגדולתם.

6. היכולת לאתר ולתאר מצבי ביניים, מצבים לא מוחלטים, היא אתגר למבקר התרבות. אני חושב מזה זמן על מין מצב ביניים כזה, שאני מכנה אותו בעקבות דוסטוייבסקי, מצבו של "הרוצה להאמין". ב"עול ימים", כמדומני, אחת הדמויות היא לאומן רוסי שגורס שללא שיבה לאמונה הפרבוסלבית (כמדומני, כמדומני) גורל התרבות הרוסית והמערבית נחרץ. אבל, שואלים אותו, "באלוהים, באלוהים אתה מאמין?", והלאומן המעמיק משיב בגמגום, "אני…אני…אני אאמין באלוהים".

אני חושב שזה קטע שימושי לתיאור אזורים שלמים בנפש ובתרבות. למשל, זה מצב ביניים שמתאר את היחס לתרבות הגבוהה אצל רבים מהרגישים, המעודנים והעמוקים בשוחריה. הם לא בטוחים בנחיצותה ובסמכותה, אבל הם לא מוכנים להשליך אותה אחרי גוום כמו שהומלץ בזמן הגאות של העידן הפוסטמודרני. הם חשים שמשהו חיוני מאד יאבד לאנושות עם הוויתור על התרבות הגבוהה, אבל מצד שני חשים חוסר ביטחון ביחס אליה, ביחס למהותה ולתפקידה. הם "רוצים להאמין" בנחיצותה. הם "יאמינו" בתרבות הגבוהה.

7. מצבים נפשיים רבים הם מצבי ביניים. אבל אפשר להעביר חיים שלמים במצבי ביניים כאלה. למשל, באי הכרעה בין חופש וסקס לאהבה ומחויבות. לפעמים זה המצב: מצב ביניים הוא מצב הקבע שלנו.

8. מושג התרבות הגבוהה נולד כתחליף לדת, זו אמת שכדאי בהזדמנות להרחיב עליה. ולכן, למשל, הפופ ארט הוא לא רק זרם באמנות, אלא הוא החילון של התרבות, המקבילה לחילון של החברות המערביות במאה ה-19.

אבל הכוונה היא לא רק לתהליך היסטורי, ולא רק לתכנים של התרבות הגבוהה, אלא לדמיון סטרוקטורלי: היכולת של האינדיבידואל להתבטל בפני משהו גדול ממנו. זה העיקר ברעיון התרבות הגבוהה. ולכן המפגש בין "תרבות הנרקיסיזם" האופיינית לתקופתנו לרעיון התרבות הגבוהה מוליד סתירה מהותית. כלומר, כשיותר משבן אדם רוצה לבטא משהו, הוא רוצה לבטא מישהו, כלומר את עצמו, רוצה לבטא נקודה. התופעה הזו תקפה גם בתרבות הגבוהה וסודקת אותה. ואצל כולנו.

והדברים יורחבו לכשירווח.

קצרים על הקתרזיס של הבינוניות והבנליות, על שנאת היפה ומודעה קצרה בעניין "הארץ"

1. "אני אוהב אותך חזק", שר גידי גוב שיר חדש.

אני אוהב אותך חזק גם כשאת עייפה
אני אוהב אותך גם כשאת מדוכדכת
אני אוהבת אותך חזק גם כשאת עצבנית
אוהב אותך חזק גם כשאת פרועה

אני אוהב אותך חזק, אפילו כשאת לא לובשת
את השמלה הכי יפה, הכי יפה שלך
אפילו, כשלא צבעת את העניים בשחור
אפילו שלא התבשמת או עשית את תסרוקתך

אני אוהב אותך חזק, חזק חזק חזק
ולא יעזור לך אם את עייפה או מדוכדכת
אני אוהב אותך חזק, חזק חזק חזק
ולא יעזור לך אם את עצבנית, פרועה

אני אוהב אותך, לא יעזור לך כלום
לא תצליחי להעביר את אהבתי
אני אוהב אותך חזק, חזק חזק חזק
אפילו כשלא לבשת את השמלה הכי יפה שלך

המילים כל כך בנליות, מביכות. האם גוב נכנע לגל הזמר המזרחי הקלוקל ששוטף את הארץ? האם ביקש מאחד מפזמונאיה של הניאו-מזרחית לכתוב לו שיר?

לא. מסתבר שזה שיר בפרויקט של גלי צה"ל "עוד מעט נהפוך לשיר". הפרוייקט הזה בעייתי מבחינות אחרות (פולחן המוות, הקיטש הלא ייאמן המובנה בפרוייקט, ההפך מכל הדברים שאנחנו מתגאים בהם בהבחיננו בינינו לבין בני דודנו), אבל אני רוצה להתייחס לבעייתיות אחרת שהוא מבטא: רימום הבינוניות והבנליות.

הלחנת המילים הבנליות מסמנת חוסר יכולת להתרומם מפני השטח, השחתת השפה על ידי ייחוס ערך לסתמי, אבדן היכולת לקודש בשפה כי קודש נשען על הבחנה בין קודש לחול, כלומר בין טוב לרע, או בין טוב לטוב הימנו. אבל הלחנת המילים מסמנת גם יותר מכך, היא חושפת תופעה אחרת, לא חוסר ואבדן יכולת אלא תשוקה לבינוניות, קידוש הבנליות. ובמילים אחרות התמכרות לקתרזיס של הבינוניות והבנליות.

ובעצם יש לכך קשר ישיר לפולחן המוות ולקיטש של הפרויקט כולו: הרי "הקודש" של השיר הזה לא נובע מהמילים, כי הן הרי סתמיות, אלא מהמוות של כותב המילים במלחמה. המוות הוא שמקדש את המילים. זו בדיוק המשמעות של קיטש, כשהמוות מקרין על החיים, הופך לערכאה אחרונה ואקסקלוסיבית, מטשטש בצלו האפל כל מיני ניואנסים של צל ואור שמהם מורכבים החיים, מייתר במשמעותו הרוויה לכאורה את הצורך להפוך את החיים לראויים ולבעלי משמעות.

2. גידי גוב הוא זמר. אבל גידי גוב גם משתתף פעיל מאד לאחרונה בפרסומות. בדומה להנמכת הגדרות של הפזמון, התרת הכניסה לתחום הזה לכל שרבוט, לכל דכפין או נדחף, גם הטשטוש בין המסחרה לאמנות יוצר שוב את חוסר היכולת לקדושה באמנות.

3. גם ב"מחוברות" – סדרה טובה שבו בזמן מעוררת בצופה, בצופה הזה, אי נוחות רבה – הקתרזיס נבע מכך שכולם מתגלים כשווים, הסלבריטאים למחצה והאלמונים, לכולם קשה, כולם בני אדם, אין קיום נפלה, יוצא דופן. שוב הקתרזיס של הבנליות והבינוניות.

4. אינפלציה של משוררים, עליך ישראל. בויינט מתפרסם מדי זמן שיר של משורר נוסף לא מוכר, נציג נוסף במין שורה אינסופית של משוררים הרשומים כולם במרשם האוכלוסין, שבעה מיליון. "כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'", טענו קורח ועדתו. כולם נביאים, כולם משוררים. אבל אם כולם נביאים וכולם משוררים, אין נבואה ואין שירה. נבואה ושירה בנויה על רעיון של קדושה. וקדושה הנה הפרדה בין רמות שונות. אם כולם משוררים, הרי שגם הכל שירה. התוצאה היא בינוניות ובנליות. אבל זו (חלק מ) המגמה: הקתרזיס של הבינוניות והבנליות.

5. אבל חלק מהתופעות הללו נובעות גם מעניין אחר: מתחושה של ריקנות גדולה שיש במרכז: תחושה שאין לשירה ולאמנות "תוכן", אין "מה" לבטא, שהשירה או האמנות היא "שדה" שבו מתחרים על תפיסת מקום. התחושה היא שהתשוקה לביטוי היא העניין עצמו, ומי שמשתוקק יותר הוא, מיניה וביה, "משורר" או "אמן" גדול יותר.

6. צריך לדבר הרבה על שנאת היפה. רגש חשוב, חיוני, אצילי אפילו. שנאת היפה באמנות, שנאת היפה בבני האדם. זו לא קנאה. לא רק קנאה, על כל פנים. האני חש מוחלש לנוכח היפה. חש ניכור עצמי. היפה בחוץ – ובפנים מה?

האני נלחם על חייו. ההכרח לא יגונה. אבל יש גם יופי, לא רק הכרח שלא יגונה, במלחמה הזו של האני על חייו. במאבק האדיר מול רודנות היפה – יש הרבה יופי.

7. יש משהו מדאיג מאד בהתקפה על עיתון "הארץ" בשבועות האחרונים. עם כל הביקורת שיש לי על העיתון, ויש לי ואני מותחה פה ושם, אינני רוצה להתחיל לדמיין את ישראל והתרבות הישראלית בהיעדרו של העיתון החשוב הזה.

על "איך לחיות", של איל מגד, הוצאת "ידיעות ספרים"

לא תמיד קל לעקוב אחרי מה שמגד מנסה להביע בקובץ הזה, המכיל 109 אפוריזמים וקטעי פרוזה וידויים, ולא תמיד לכשעלה בידך לעקוב מתגלה המעקב כמשתלם. אבל בשביל אותן פעמים שההפך הוא הנכון, ותוך-תוכה, גלעין-גלעינה, של נשמה מיוסרת ומעניינת, המאוהבת בייסוריה ובעניין שהיא מעוררת, נחשפת לעיניך, ובעברית עשירה ומדויקת, עתירת הדהודים ועם זאת עדכנית, הכתיבה הרוויה מחלחלת לנפש ומלחלחת יובשנות שבה.

כמה תכנים עיקריים לוידוי החוזרים בואריאציות שונות. האחד הוא תחושת החמצה של החיים הנגרמת, ההחמצה, ממאוהבות עמוקה בכאב ובסבל: "האם הפחד משעמום היה כה גדול שלא הייתי מוכן אף פעם לשקול השלמה עם החיים 'כמו שהם'?". וניסוח נוסף, יפה: "יש שלוש דרכים להתמודד עם בעיה, אמר מורה נבוכים ידוע: לפתור אותה בכוחות עצמך; לפנות לעזרה; לשכוח ממנה. אני בחרתי בדרך הרביעית: להפוך את הבעיה לחזות הכול". החמצת החיים קשורה בספרות, במקצועו של המתוודה, שמתפרשת כחוסר יכולת לחיות את החיים "כמו שהם": "המכשול הוא המילים. חבלי-המילים שאי אפשר להתנתק מהם. המילים העומדות ביני לבין העולם. אילו לא הייתי שייך לזַן האומלל שחייב למלל את עצמו, אילו הייתי מסוגל לצייר, או להפוך את מה שאני חש למנגינה, ומוטב, אילו לא הייתי זקוק לתיווך בכלל". והנה הרהור נוסף, מעמיק ומנוסח באופן יפיפה, על היחסים בין הסיפור למציאות, כשהפעם הסיפור הוא דווקא מפלט מהמציאות ולא מקור סבל: "הסיפור לעולם לא יהיה מפחיד וממוטט כמו המציאות. הוא לעולם לא יהיה יצירת המופת האימתנית שהמציאות יכולה להיות". החמצת החיים והבחירה בספרות נובעים אולי, נטען כאן, ממה שניתן לכנות השקפת עולם דתית: "מי היה זה שקבע שהמלה עדיפה על הממשות, על החיים? כל חיי הייתי דתי. עבדתי במקביל את האֵלָה ואת אלוהים. את אלוהים ביראה, את האלה בזעם. נוכחותם של החיים היתה חיוורת; עבודת הקודש הפכה אותם למשניים". יש משהו אנכרוניסטי באופן מופלג בהתלבטויות הללו, שמאפיינות את הרומנטיקה של המאה ה-19. במהלך הקריאה עלו בזיכרוני קרעי ביקורות שכתב ברנר בתחילת המאה ה-20, ביקורות בהן תקף בארסיות ובלעג הרהורים מטפיסיים של סופרים רוסיים, פולניים ויהודים, פוסט-רומנטיים ואופנתיים בשעתו, שנסובו על אודות נושאים מופשטים ותלושים כמו "האישה", "אלוהים", "האמנות", חוסר היכולת לחיות. ברנר ראה בהם התפנקות ונפיחות נרקיסיסטיות, התייפייפות בורגנית. נרקיסיזם והתפנקות ואף התייפייפות לא חסרים גם למגד, אם כי אין כאן נפיחות. אבל איכשהו הכף נוטה לחיוב. אולי בגלל שמגד מודע לנרקיסיזם, ואולי דווקא בגלל האנכרוניזם המוזכר, שהופך את מגד לציפור נדירה בנוף האנטי-מטפיסי הצחיח והעכשווי.

הקטעים בהם מעצב מגד סיטואציה קונקרטית שממנה הוא מפליג למחשבותיו מעניינים יותר דרך כלל מהרגעים שאינם יוצאים ממציאות מוחשית. פרוזה, כמו החיים, משגשגת כשבשר נצמד לרוח, ולא כשהרוח משוטטת לה כאוות נפשה. מגד עורך ואריאציה משלו על התובנה הזו: הכנסת ילד לחייו, אימוץ של ילד מסיביר, והסופר כבר על סף הזקנה, אולי פותחת פתח לקרקועם של החיים. הילד יסייע לחבר את המבוגר אל המציאות, ילד הוא הרי מציאות צורחת. אפשר היה לכלכל מעט יותר בשום שכל מבני את הכנסת הילד לספר, שמשנה את מוקדו. אבל המוקד החדש מעניין. המפגש עם הילד מומשל כאן למטה אהרון היבש המוציא ציץ ופרח לעת זקנה. הילד שצץ כציץ אולי יעצור את הזמן. יותר מזה: הילד אולי יגאל על ידי שיאפשר לגאול אותו. אך מגד מקווה אף ליותר: הילד יכול להיות תיקונו של המבוגר. אם רגע הולדת הפצע של המבוגר, הרגע הגורלי, "אותו רגע, שמלבדו כל היתר הוא הסחות דעת, הליכה סחור-סחור", הוא רגע נטישתה של האם בילדות, הליכתה מהתינוק לעיסוקיה הנצרכים (גם בפסיכואנליטיות האדוקה שלו מגד אנכרוניסטי; עם זאת, בוואריאציה על שני משפטים ידועים: גם אנכרוניסט יכול להיות מדויק לעיתים), הרי שאולי יתוקן הפצע בידי המבוגר שמציל את האסופי מאם אחרת נוטשת.

אבל אולי, מתגנב הפחד אל לבו של מגד, אדם אינו יכול להיפטר מצלו: "אני מספר את הסיפור, מתעד את מה שמתרחש, מתאר את רגשותיי, אבל פתאום עולה החשד שכל זה נעשה כדי להתרחק מהמציאות; ליצור חיץ בינה לביני. להתרחק מהילד עצמו, ובעצם גם מעצמי".

ב

והנה ברנר בארסיות רלוונטית על סופרים בורגנים "רליגיוזיים": "כותבים מאמרים, מונים את העמודים, מקבלים שכר סופרים, אוכלים ושותים והולכים אל התיאטרון […] אלא שבמאמרים דנים הם על המסתורין הדתיים והגעגועים המוסריים והמרידה בשכל ובעולם על מנת לשוב ולקבל פני היושב בסתר עליון […] יודע אני את כל מר-הקדרות של הוויה בלי אלוהים […] אולם – דווקא מפני שכאבי זה הפשוט והאלמנטרי חודר ונוקב אצלי עד תהומי – איני מבין, היאך באים אנשים, המתיימרים להיות נאורים, ואינם מתביישים להשליך לתוך הלוע הנורא הפתוח פתותי דברים לא מעלים ולא מורידים […] פיקציה שהם מחפשים אחריה ומתגעגעים אליה ומוצאים אותה […] פיקציה דמתקריא אלוהות".

קצר על שני סוגי ניהיליזם ואירוניה (ניטשה ובודריאר; מודרניות ופוסטמודרניות)

הניהיליזם אצל ניטשה כרוך באירוניה. האדם שחדל להאמין באלוהים, חדל להאמין בדבר, האדם שהגיע למסקנה בדבר מוצאו החייתי, בדבר גורלו המקרי, האדם שאינו מאמין יותר בהישארות הנפש, בנצחיותו, מתייחס מעתה ואילך אל חייו בחוסר רצינות. הוא חי ומבטל את ערך החיים, הוא חי ובז לחיים, הוא חי באווירה כפולה של "הכל חשוב ולא חשוב", כניסוחה הקולע של ורד קלפטר; הוא חי באירוניה.

ניטשה, בהיותו הוגה דתי (זו הרי שגיאה חמורה לראותו כהוגה חילוני), ביקש להילחם בהפחתת המשקל האדירה הזו של הקיום, בהשלכות תפיסתו של הקיום כמקרי, חסר תכלית ותוחלת, חייתי ובר חלוף. בין השאר בחן ניטשה את רעיון "החזרה הנצחית" כאפשרות שתחזיר ותעניק לקיום את המשקל שנגרע ממנו, תחזיר לו את כובדו, מוצקותו, ערכו.  החזרה האינסופית הופכת כל צעד לבעל חשיבות, כל הכרעה ורגע לנצחיים.

הניהיליזם של דורנו קשור גם הוא לאירוניה. אבל תוכן האירוניה שונה. תחושת הפחתת המשקל האדירה של הקיום האנושי כיום אינה נובעת רק מכך שאנחנו חשים שאנחנו חיות שנוצרו באקראי לחיים של ארעי. למעשה, האירוניה היא בחלקה תחושה הפוכה במאה ושמונים מעלות. האירוניה נובעת (גם) מכך שאנחנו חשים לעיתים שאנחנו משחקים תפקיד שכבר שוחק אינסוף פעמים. לא רק באמנות רבים חשים היום שאינם יכולים לחדש, כי "הכל כבר נעשה". רבים חשים כי אינם יכולים לחדש גם בעצם קיומם. כשהם אוהבים הם מרגישים שהם משחקים תפקיד של אוהב, כשהם שונאים תפקיד של שונא, כשהם משתעממים תפקיד של משתעממים, כשהם מודעים לעצמם, לכך שהם אוהבים, שונאים, משועממים, הם משחקים תפקיד של מודעים לעצמם. החיים הם לא "באמת", הם חיים מ"יד שנייה", הם שכפול של חיים אחרים. התחושה היא שאנחנו, ולו נהיה המורכבים שבאנשים, פשוט מטבע נוסף שיוצר במִטְבּעה הוותיקה של האנושות, הוותיקה מדי. מטבע שחוק כבר.

לתחושת האירוניה הזו רעיון "החזרה הנצחית" אינו מהווה רפואה, כמובן. תחושת "החזרה הנצחית" כאן היא הרי בדיוק המחלה.

זו לטעמי הכוונה של בודריאר בסימולאקרה. כאן גם הטעות בהבנה של האינטואיציה הגאונית של בודריאר בדבר הסימולאקרה: אין מדובר בטשטוש ההבדל בין הבדיון למציאות. החשיבות של בודריאר אינה בכך שהוא "ניבא" או דיבר על הריאליטי. לא. המאיים בסימולאקרה, מה שכרסם את תודעתו של בודריאר ולא נתן לה מנוח, הנה התחושה העמומה אך המפחידה שאנחנו, בקיום שלנו, רק חוזרים על תסריט שכבר נכתב ואף שוחק אינסוף פעמים. הקיום שלנו עובר הפחתת משקל אדירה בגלל שהוא מאבד מייחודיותו וממקוריותו בעולם של שפע ייצוגים, מאבד בתחושתנו, חש בודריאר. במילים אחרות: הסימולאקרה של בודריאר היא בעצם תחושת האירוניה הפוסטמודרנית.

אבל בעצם גם על האירוניה הזו דיבר ניטשה ב"במה מזיקה ומועילה ההיסטוריה לחיים", לא? ואף הציע לה אולי סוג של פתרון שניתן לנסחו בפרפרזה על שלמה ארצי: "בואו ונשכח – נחיה".

והדברים טעונים הרחבה והבהרה (גם עצמית).

נ.ב.

יש עוד אירוניה שבודריאר (בפרשנות שלי) מתייחס אליה במקומות אחרים: המעבר של הקיום לקיום שטוח ו"סטרוקטורליסטי", כלומר לקיום פרטי שמקבל את ערכו לא מקיומו-הוא אלא מיחסו למתחרים שלו באותו "משחק לשון". לא מיחסו למהות שכבר לא ניתן לגעת בה. במובן זה, הסופר חש שהוא נאבק לא לבטא משהו שברצונו לבטא, אלא נאבק להיות טוב יותר בתחומו מהסופרים האחרים. כל התרבות של "הטוב בתחומו", קשורה לאבדן קני מידה, לאבדן קשר עם מציאות מסוימת, ולהתבססות לפיכך על קריטריונים יחסיים. במובן זה, יש הלימה בין "וועדת המידרוג" של מוסף הארץ ולאיפיון שניתן שם בזמנו, כמדומני, לדוד גרוסמן כ"הסופר הטוב בתחומו". וגם הדברים הללו עוד טעונים הרחבה רבה, כמובן.

על "בחול", של אגור שיף, הוצאת "עם עובד"

אחד ביולי 1973. בחולות הים, בין אולגה לקיסריה, מתגלה גופת צעירה. לחקירת הרצח, שאולי הנו חלק משרשרת רציחות,  מזומן רפ"ק רם דינור. דינור הוא גם המספר לנו את סיפורו. ובעצם לא לנו, אלא מספרו למישהו שהוא מכנה "אחי" ("אבל הסיפור, אח יקר שלי, מתחיל רק כאן"), ומספרו כשהוא, דינור, נמצא על ערש דווי, וכפי הנראה כתוצאה של מלחמת יום הכיפורים שפרצה שלושה חודשים לאחר תחילת החקירה.

זה ספר קולח ומותח למדי ובו הבלחות הומור משעשעות. הנה דוגמה: "אישיות ידועה? בחייך, אל תצחיקי אותי. במדינה הקטנה הזאת כולם די ידועים. ההוא היה איתך בגרעין, זאת מכירה אותך מהשואה". אבל למרות שהקריאה בו נעימה זה גם רומן בעייתי ואסביר מדוע.

על מנת להעריך את הרומן כהלכה יש לחלקו לכמה חלקים. חלק אחד הוא החלק הבלשי: תהליך פענוח רצח הצעירה טליה רבינוב. חלק שני הוא הביוגרפיה המסובכת של החוקר. כילד, דינור עבר את השואה בבית הורים פולניים מאמצים, ואחריה עלה ארצה לבקשת אביו, המשורר המפורסם יאנוש פוירבלום, שהגיע הנה לפני המלחמה. יחסי הבן והאב לא עלו יפה ודינור גדל בעיקר במוסדות. חלק שלישי הוא תיאור יחסיו של דינור עם אשתו מילכי, יחסים סימביוטיים של זוגיות ללא ילדים שכעת מתחילים להיסדק. חלק רביעי הוא המיליה הבוהימייני, האנרכיסטי והשמאלי בו הסתובבה הנרצחת. טליה התל אביבית חיה במיליה המוחה נגד הכיבוש הטרי בן השש, היא כתבה שירה, עישנה עם חבריה סמים למיניהם, האזינה בדבקות לרוקנרול עדכני שהגיע מחו"ל.

החלק המעניין ביותר ברומן הוא החלק הזה. תיאור המיליה האנרכיסטי והבוהימייני, רגע לפני פרוץ הקטסטרופה של מלחמת יום הכיפורים. שיף מצליח להטביל אותנו באווירה מסוימת של סיקסטיז ישראליים בלתי אפשריים. אווירה של סקס, סמים ורוקנרול המתרחשת תחת חמש עיניים בוחנות וחמורות של ראש ממשלה, שר ביטחון ורמטכ"ל, שתמונותיהם מתנוססות בכל אתר ואתר. המתח בין הלאומיות ומאבק הקיום הישראליים לבין הסיקסטיז בא לידי ביטוי, למשל, בתצלום בחדרה של הנרצחת: "ג'ון לנון ויוקו אונו במיטה (צוירה עליו בועת קומיקס היוצאת מפיו של לנון, ובתוכה נכתב: 'שטחים תמורת שלום? חלמתם!')". המתח בין הישראליות הקונפורמיסטית לבין נציגי הסיקסטיז הישראליים מתחדד במפגש בין הבלש בן הארבעים, נציג הממסד כביכול, ניצול השואה, לבין חבריה של טליה. דינור מתהפנט מההאזנה ל"צד האפל של הירח", תקליטם הטרי של "פינק פלויד" שמצא בדירתה של טליה. בהמשך הוא מעשן לראשונה בחייו סמים שקיבל מבני חבורתה הפריקים. אט אט הופך דינור לנגד עינינו לפריק בעצמו.

החלק הבלשי לוקה בכמה בעיות "טכניות" בטיבן אבל שגורעות מעוצמתו. העלילה הבלשית מואצת ומושהית באופן שרירותי. מצד אחד ישנן קפיצות גדולות בחקירה, סיוע נדיב של "האל מהמכונה" (למשל: הבלש מוצא כך סתם נעל של נכים בזירת הפשע). מצד שני ישנה התמהמהות לא מוסברת במפגש עם החשוד המרכזי שזהותו מתבררת בשלב מוקדם למדי. פתרון הרצח הניתן בסוף הרומן מפתיע למדי, אבל הדרך אל הפתרון הזה לוקה בהיעדר גימור וליטוש שקיימים בספרות בלשית ריאליסטית במיטבה. כי ספרות בלשית במיטבה צריכה מצד אחד להציב תנאים בלתי אפשריים לפענוח פשע ומאידך גיסא להציע את פתרונו כנובע מחריפותו המיוחדת, או אף שקדנותו ועקשנותו, של הבלש, ולא כפענוח המסתייע באלת המזל ויד המקרה.

החלק העוסק בנישואיו של הבלש אינו מקיים קשר ברור עם שאר חלקי הרומן, וגם ההיגיון של התערערות הנישואים, והנימוק להצגתה, אינם ברורים עד תום.

אבל הבעיה החמורה ביותר ברומן היא היעדר קשר בין החלק הדן בביוגרפיה של השוטר לבין החלק הפורש את עלילת הפשע. בספרי בלש רבים ניתנת הביוגרפיה של הבלש במשורה וברמז. במקרים שהיא אינה ניתנת במשורה תפקידה הוא להסביר משהו הקשור בעלילה: את הסיבה שבגללה נהיה הבלש בלש, או משהו מהותי באופי פעילותו כבלש. כאן, לעומת זאת, הביוגרפיה של הבלש תופסת מקום רב, אבל היא אינה קשורה למקצועו או למעשה הפשע שהוטל עליו לפענח. היעדר הקשר הזה, שהסופר חש בו כנראה, הוביל לקיצוניות ההפוכה: ניסיון יצירת קשר הדוק מאד, ולמעשה ישיר, בין ביוגרפיית הבלש ובין הפשע. הקישור הזה שרירותי ומאולץ, צירוף מקרים חריג, והוא פוגע מאד בספר.

ב

אפילו הרצח האלים של טליה רבינוב הוא אולי סוג של ניסיון ליצירת סיקסטיז בישראל. כאילו טליה רבינוב ניסתה במותה להפוך לשרון טייט, שנרצחה ארבע שנים לפניה בקליפורניה בידי מנסון, באירוע שהוא אחד האירועים המכוננים של שנות הששים במערב. במדינה בה מתים במלחמות הרבה יותר מאשר בפשיעה, פשיעה אזרחית היא גם סוג של נורמאליות, טוען הסב טקסט ברומן. כדברי דינור: "רק לעיתים נדירות חומקים עסקיה של המשטרה מהשכחה הציבורית. ובכל מקרה, גם לאגדות הפשע המפוארות ביותר יש אורך חיים מוגבל לעומת מלחמות".

על "אנשים טובים", של ניר ברעם, הוצאת "עם עובד"

זה ספר שאפתני. דבר משמח, שאפתנות ספרותית. מרחיב את בית החזה. הופך את הספרות הישראלית לזירה יצרית של אמביציות מתגוששות. ובתקווה, גם של כישרונות מתיזי ניצוצות שיתלוו לאמביציות המתחככות.

השאפתנות הובילה את הסופר לנושא הגדול מכולם: מלחמת העולם השנייה. לא, לא השואה. זו נמצאת רק בשוליים של הרומן המתרחש בין 1938 ל-1941. אלא הנאציזם והקומוניזם והעימות ביניהם. הרומן מתלווה (בגוף שלישי) לתומס הייזלברג, פרסומאי ברלינאי, אדם ללא תכונות המחפש אחר זהותו וחושד בהיעדרה, המוצא עצמו בשירות משרד החוץ הנאצי. לסירוגין מתלווה הרומן (גם כן בגוף שלישי) לאלכסנדרה וייסברג הצעירה והחצי-יהודיה, שבקשת נקמה נוראה במאהבת של אביה, הובילה אותה, בשלהי עידן הטיהורים הסטליניסטיים, להתגייסות לשירות הביטחון האימתני הסובייטי.

הבחירה בנושא הנ"ל בעייתית. ראשית, היא מריחה מפנייה של הסופר לקהלים לא ישראליים. יש תחושה מטרידה שזהו ספר שנכתב לקוראים בגרמנית לא פחות משהוא נכתב לקוראים ישראליים (ספרו הקודם של ברעם תורגם לגרמנית). שנית, בחירה בנושא גדול נושאת אחריות כבדה. כאן, למשל, נרמז בין השיטין על תיקוֹ מוסרי בין רצחנות הנאצים לרצחנות-הפנים הסובייטית. זו סוגיה פילוסופית ומוסרית כבירה, ואני לא חש שלברעם יש כיום את האוטוריטה לפסוק בה. וגם, מתגנב אל הלב החשד, קוראיו הגרמניים העתידיים של הרומן הטו (בלא מודע) את תוצאת ההשוואה כך שתחמיא להם. שלישית, הבחירה בנושא כה "ראוי" למי שרוצה לכתוב ספרות "גדולה", היא בחירה מתבקשת מדי, כמעט מכאנית-אטומה, וההליכה בתלם "המכובד" הזה מצטרפת לתחושה הדקה מני דק, המלווה את הקריאה ברומן, התחושה שלפנינו מין חיקוי פסטישי ערמומי של רומן "איכותי". רביעית, ואולי החשוב ביותר: הבחירה בנושא הגדול לא מתלווה כאן לשינוי עמוק שעורך הרומן בתפיסתנו את הנושא הגדול גופו.

ולמרות כל האמור זה רומן מרשים מכמה בחינות. ראשית, משום שבעוד בחלק השאפתני באופן מוצהר הרומן אינו מצטיין, הרי שדווקא במשימות השגרתיות והצנועות יותר שבהן נבחן רומן מן המניין, הוא עומד בכבוד גדול. שתי הדמויות הראשיות שלו, בייחוד הגרמני, מעניינות. לפרקים מעניינות מאד. בפשטות: אתה רוצה לדעת מה יעלה בגורלן. הזירות האנושיות והלוקיישנים הגיאוגרפיים השונים בקרבם ממוקמים הגיבורים מתוארים בחיוניות רבה, שגוברת על תחושת הפסטיש שהזכרתי. הסופר מגלה הכרת מציאות מרשימה. למשל מרשימה ההבנה שהוא מגלה למערכות ביורוקרטיות גדולות. השפה אינה מתיפייפת והרומן נעדר סנטימנטליות שהציקה ברומן הקודם של ברעם. לבסוף, יש לברעם חוש חריף לדקויות רגשיות, ובפרט חוש נדיר לדקויות של רגשות זדוניים ו/או לא-פוטוגניים. נקודה זו, האחרונה, היא נכס שיכול להפוך כשלעצמו כותב לסופר.

בעצם, הנושא הגדול של הרומן השאפתני הזה הוא עצמו שאפתנות וקרייריזם. שני הגיבורים עסוקים בטיפוס מקצועי בעולם מטורף ובמחירו המוסרי. ברעם בכך קרוב להלך רוח רווח ובעייתי שחנכה חנה ארנדט: החלפת הדיון ברוע ובאידיאולוגיה הנאציים בדיון ביכולת הארגונית וביעילות הדורסנית של המערכת הביורוקרטית הנאצית ואף היקסמות מהם. זו, במובנים רבים, היקסמות אנכרוניסטית של הווה תאגידי ופוסט-אידיאולוגי המושלך על העבר. ההיקסמות ממנכ"לים יצירתיים כמו סטיב ג'ובס לא רחוקה כל כך מהעיסוק באייכמן כקרייריסט, "ספציאליסט", מקצוען של השמדה; העיסוק במנגנון ההשמדה הנאצי, שחיפש ומצא ביעילות כזו את היהודים האירופאים, אינו רחוק כל כך מההתפעלות מיעילותו של מנוע החיפוש של "גוגל".

אבל, וזו מעלתו השנייה של הרומן, ברעם יוצר מהאנכרוניזם הזה, השלכת ההווה על העבר, דבר מה מעניין. בניגוד למגמה המוזכרת, האנכרוניזם שלו בוטה וכמעט-חשוף. תומס עובד בשירותה של חברה אמריקאית "מילטון לחקר שווקים" ומנהל את סניפה הברלינאי. תומס גם מטופל אצל פסיכואנליטיקאית יהודייה. כך מתאפשר לברעם להחדיר פרספקטיבה של עידן אמריקאי, אינדיווידואליסטי וגלובלי, לשנות השלושים. האנכרוניזם הזה הופך, למשל, למרתק כשברעם שולח את תומס לבנות מודל של "חקר שווקים" לניתוח האופי הפולני שמשרת את הנאצים במלחמתם.

בקריאה נדיבה, ייתכן והעמדת הקפיטליזם האמריקאי בצד הנאציזם ואף בשירותו, לא רק יוצרת עניין בגין הקונטרסטיות החריפה, אלא אף מעניקה זווית רעננה להבנת הנאציזם. בקריאה נדיבה פחות, ההצבה הזו חושפת את התשוקה הלא מודעת של הטקסט: טיהור שמם של השאפתנות האישית והקפיטליזם האמריקאי. השאפתנות האישית של הגיבור הגרמני-אמריקאי נתפסת כחיובית, בגלל שהאלטרנטיבה היא לאומנות רצחנית או דיקטטורה טורפנית של הפרולטריון.

ב

כאמור, הבחירה בנושא היסטורי גדול לא מביאה כאן לשינוי בתפיסתנו ההיסטורית. לפיכך, תחושת הגדלות שיש ברומן אינה נובעת ממנו עצמו, היא נובעת מהנשימה הכבדה של ההיסטוריה שגיבוריו של ברעם דבוקים לחזה. אפילו המתח העלילתי שאול בחלקו מאותה היסטוריה: הציפייה לפרוץ התקפה הגרמנית ברוסיה ביוני 1941. הבעיה הזו קיימת גם ביצירה מרשימה מזו של ברעם, "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל. בניגוד ל"מלחמה ושלום", שהציג תזה היסטורית רדיקלית רעננה לזמנה בכל הנוגע למלחמות נפוליאון, שהתרחשו כששים שנה לפני פרסום הרומן של טולסטוי, "נוטות החסד" ו"אנשים טובים" אינם מציגים בעיקרו של דבר ראייה חדשנית של האירועים שהתרחשו לפני כשבעים שנה.

עשר הערות על העשור האחרון בספרות הישראלית + המלצות

1. המדיום הוא המוּסר

עתידה של הקריאה בכלל ועתידו של המדיום הספרותי בפרט היא סוגיה תרבותית דוחקת. לא זו בלבד שזו סוגיה תרבותית בוערת, אלא שניתן כמדומה להוכיח שכמעט כל ספר פרוזה חשוב שראה אור בעולם ובישראל בשנים האחרונות דן, במובלע או ישירות, במודע או שלא במודע, בסוגיה הזו. במילים אחרות: שאלת עתיד הקריאה ועתידו של המדיום הספרותי הפכה גם להיות הסוגיה הספרותית החשובה ביותר בדורנו; לא נושא זה או אחר, לא תמה זו או אחרת, אלא סוגיית שרידותו של המדיום עצמו הפכה בעצמה לתמה ולנושא המרכזיים בהם עוסקת הספרות.

הספרות היא דינוזאור בתוך התרבות העכשווית. העשורים הקרובים יכריעו אם מדובר בטירנוזאורוס-רקס רב-עוצמה או בלטאה קטנה צמחונית שתמטנית וחלושה; העשורים הקרובים גם יכריעו אם הדינוזאור הזה ישרוד את עידן הקרח התרבותי שהוא מצא את עצמו כלוא בתוכו.

בנקודה הזו בהיסטוריה, בתחילת העשור השני של המאה ה-21, כשיש לנו את היתרון של אלה שהגיעו מאוחר לזירה ולכן התבוננותם צוננת וצלולה יותר, הולכת ומתבררת העובדה ששרידותו או אי-שרידותו של המדיום הספרותי היא סוגיה מוראלית ממדרגה ראשונה. הספרות – ואדגיש: המדיום עצמו, עוד לפני תכניו – הפכה להיות נושאת ערכים המתנגשים חזיתית בכמה ערכים המושלים בתקופתנו.

ואלה הם הערכים המקופלים במדיום הספרותי, המנוגדים לרוח התקופה:

  1. פנימיות לעומת חיצוניות. המדיום הספרותי הוא בעל יתרון מובנה בתיאור תהליכים פנימיים דקים מיני דק המתחוללים בסתרי הנפש (או המוח). ואילו הנטייה הדומיננטית של התקופה היא אל הקוטב החיצוני והגופני על חשבון הנפשי והפנימי; אל הסקס החד משמעי והפשוט על חשבון המחשבה והרגש המפותלים והמסובכים; אל הביולוגי על חשבון הפסיכולוגי; אל האובייקט על חשבון הסובייקט (תשוקה שביטא בצלילות אנדי וורהול, מהמנסחים הגדולים של רוח התקופה, באמירתו: "אני רוצה להפוך למכונה").
  2. רוחניות לעומת גשמיות, תיווך לעומת חוסר אמצעיות. המדיום הספרותי נשען על סימנים לשוניים, שהם מטבעם מופשטים ורוחניים ומנותקים מהחומריות שאותה הם מסמנים. המילה "כלב" היא הפשטה רוחנית של בעל החיים הקונקרטי, אין בה כשלעצמה שום דבר שמזכיר חיה נובחת, בעלת ארבע רגליים וזנב. זו הסיבה למאמץ המסוים הכרוך בקריאה, למשל בקריאת המשפט "הכלב סב לרגע על עקבותיו ואז טלטל את ראשו חזרה לתלם מצעדו הראשוני", מאמץ הנובע מ"תרגום" הסימנים הרוחניים-המופשטים לעולם הגשמי אותם הם מסמנים. השפה היא אכן מדיום, תוֶוך רוחני המוצב בין העולם הגשמי ובינינו. ואילו רוח התקופה משתוקקת לממשות העירומה; היא מפנה עורף אל עולם הרוח וההפשטה; היא בוחלת בתיווך ורוצה לגעת בדברים עצמם; מסרבת להמריא ולהתנתק מהעולם הגשמי. לכן מדיום מועדף בתקופתנו הוא המדיום הוויזואלי בו כלב המופיע על המסך הוא לא הפשטה של כלב בשר ודם, אלא הדבר הקרוב ביותר לאותו כלב חומרי ראשוני.
  3. מילים מול מספרים, חופש רצון מול דטרמיניזם. התרבות הכללית חותרת לקוטב המספרים על חשבון ממלכת המילים. התרבות נוהרת לכמותי הבהיר על חשבון האיכותני המעורפל. התרבות חותרת לכימות מקסימאלי של החיים, והדבר בא לידי ביטוי בדומיננטיות של הכלכלה וכן של המדעים המדויקים הנשענים על המתמטיקה בציוויליזציה המערבית הנוכחית. התרבות שלנו משתוקקת לשליטה מוחלטת במציאות וניבוי מקסימאלי שלה על סמך נוסחאות וחישובים מתמטיים ותוך איבוד רכיב מרכזי באנושיות: חופש הרצון. ואילו הספרות והמילים, גם כשהן חותרות לדיוק, תמיד משאירות ערפול מסוים, פתח לפרשנויות שונות; הן אנושיות.
  4. אינדיבידואליות לעומת עדריות. המדיום הספרותי מעודד התכנסות בעצמי, מעודד התנהגות כמעט אנטי-סוציאלית. הקורא נוטל את הספר, מתכנס בקרן זווית, משוטט בעזרת הספר בתוככי מוחו שלו, שותק או רק צוחק או בוכה לעצמו, כמו משוגע. ואילו רוח התקופה משדלת אותנו ללא הרף לא להתנתק מהחברה או מהעדר. הרשתות החברתיות באינטרנט ובעצם האינטרנט עצמו, הטלפון הסלולארי, קמפיינים פרסומיים השוטפים את מוחותינו במטרה לעצבם למחשבה אחידה, אירועים טלוויזיוניים "גדולים מהחיים" ש"כל המדינה" רואה – כל אלה משדלים אותנו ליטול חלק בחיי החברה או העדר, על חשבון האינדיבידואליות שלנו.
  5. תהליכים ארוכים לעומת קיטוע סכיזופרני ו"זבנג וגמרנו". המדיום הספרותי כפי שהוא מתגלם בז'אנר הרומן מחייב אותנו להאריך את טווח הקשב שלנו; להיות מסוגלים לקלוט תהליכים ממושכים ו/או מרובי פרקים; להיות מסוגלים להתמזג בנרטיב ארוך, במטה-נרטיב. מעמוד 7 בו פותח רומן עד עמוד 425 בו הוא מסתיים מתרחשים שלבים רבים בתהליך אחד גדול ואנו נתבעים להכיל את כולם במוחנו. ולא רק התוכן גדוש. עצם הקריאה ברומן תובעת מאיתנו השתקעות של כמה שעות, ולעיתים כמה עשרות שעות, טובות. ואילו המדיום הדומיננטי של התקופה, בצד המדיום הטלוויזיוני, הוא להיט הפופ או הרוק: שיר רב עוצמה וסוחף שאורכו אינו עולה על ארבע דקות. באורכו ומורכבותו דומה הרומן לפרקטיקה אחרת בתרבות, פרקטיקה שגם היא נתונה כיום במצור: הטיפול הפסיכולוגי. המטופל, כמו הקורא, נדרש להבנה שהוא נכנס לתהליך ארוך, שחייו הם מרובי פרקים ופרטים ולא ניתן להבינם ובטח לא לשקמם בלי להכירם היטב. רוח התקופה מצדדת בתהליכים קצרים ומהירים: כדורים וקואצ'ר במקום טיפול; משפטי סטאטוס בפייסבוק, סמס לאקוני או ציוץ בטוויטר במקום רומן.
  6. עיסוק לא תועלתני לעומת תועלתנות. בזמנים עברו הייתה השתקעות בעיסוק חסר תכלית עדות להיותך אריסטוקרט. פשוטי העם והבורגנים עבדו בשביל תוצרת; ואילו האריסטוקרטים פשוט עסקו במה שהם אוהבים, מציד ועד כתיבת שירה. היום, המצב התהפך. האתוס התועלתני האמריקאי-בורגני-פוריטאני-פרוטסטנטי כבש אותנו ואף הפך להיות רודן חסר רסן וסבלנות: כל עיסוק שאין שכרו בצדו, שלא ברור מה "יוצא ממנו", הפך להיות לא רק מושא לאדישות אלא אף מושא לבוז ולגינוי מוסרי. קריאת ספר בדיוני, לשם ההנאה מהעושר הרוחני והיופי האסתטי שמקופלים בו, היא עיסוק לא מובן לאתוס הזה. בקריאת ספר אין אפילו את התועלת החברתית שיש בצפייה בטלוויזיה, במה "שכולם רואים". על מה אתה מבטל שם את זמנך? טוען התועלתן צר האופקים, על סיפורים לא אמיתיים שגוזלים את זמנך היקר, זמן בו יכולת לשבת ו"לעשות מעצמך משהו" (כלומר להרוויח).

היותו של המדיום הספרותי דינוזאור במערכת האקולוגית-תרבותית שמקיפה אותו, היותו אופוזיציונר לנוכח האתוס העכשווי, היא אמנם מקור חולשתו אך גם יסוד ושורש כוחו של המדיום הספרותי בעת הזאת. המדיום הספרותי, הנמצא במובנים רבים מחוץ לעולם החדש והאמיץ העכשווי, חוצני ביחס לעולם הנוצץ כנזם זהב, מצוי, בדיוק משום כך, גם בנקודה ארכימדית שממנה ניתן להניף מעלה את העולם הזה, להתבונן בו מבחוץ ולבקרו. היותו של המדיום הספרותי אנכרוניסטי ביחס לעולם שמקיף אותו מאפשרת לספרות, ואפילו מחייבת אותה, להתעצב כמורדת בסדר העולם הזה.

2. מרשל מקלוהן, פוסטמודרניזם והמדיום הספרותי

המושג "פוסטמודרניזם" ידוע לשמצה בעמימותו ובאי-מוגדרותו. האם זהו עידן היסטורי? ואולי זהו אפיון של תופעה תרבותית בלבד? ואולי "פוסטמודרניזם" הוא רק שמה של פילוסופיה מסוימת, צרפתית בעיקרה? ואם כן, מה הפילוסופיה הזו אומרת? "מות האידיאולוגיה"? ש"אין אמת אחת"? או ש"כל העולם הוא טקסט הנתון לפרשנותנו"? קולמוסים רבים נשברו סביב המושג הזה ואין כאן המקום להרחיב.

אבל אני רוצה להציע הגדרה משלי ל"פוסטמודרניזם": "פוסטמודרניזם" הוא עידן ההיסטורי בו איבד הספר את בכורתו לטובת אמצעי מדיה אחרים.

כי מה שכמעט לא ידוע לגבי המושג הפופולארי הזה, "פוסטמודרניזם", שמשתמשים בו בעשורים האחרונים מומחים והדיוטות כאחד, מהודו ועד כוש ובכל דיסציפלינה אפשרית, מפוליטיקה ועד ארכיטקטורה, מראפ ועד דת, ממכאניקת קוונטים ועד פסיכותרפיה, מעיתונות ועד פיסול, הוא שהמושג צמח בדיסציפלינה אחת מובחנת: ביקורת הספרות; בעידן אחד מובחן: שנות הששים; ובמקום גיאוגרפי מובחן: ארצות הברית.

מדוע דווקא בתחום ביקורת הספרות האמריקאית צמח העיסוק בפוסטמודרניזם? מדוע אצל מבקרי ספרות אמריקאיים מרכזיים בשעתם כדוגמת אירווינג האו, סוזן סונטאג, ג'ורג' סטיינר, לסלי פידלר, איהאב חסן, ג'ון בארת ואחרים, קיים עיסוק מוקדם כל כך במה שחלקם הזדרזו לכנות "פוסטמודרניזם" (עוד לפני הדיון בפוסטמודרניזם בארכיטקטורה שפרץ בשנות השבעים)?

זה, לטענתי, אינו קוריוז או מקריות היסטורית. דווקא ביקורת הספרות – הבוחנת, חוקרת ואומדת את המדיום הוורבאלי הכתוב – חשה ביתר חריפות בהשתנות העתים הרדיקלית הממשמשת ובאה על החברות המערביות. כבר בסוף שנות החמישים ותחילת שנות הששים חשו מבקרי הספרות בארצות הברית בערעור בסיסי על מעמדן של השפה בכלל והשפה הכתובה ובתוכה הספרות בפרט ומשום כך החלו לדון, בתחילה בלחשושים ואז בקול גובר והולך, באפשרות שאנחנו חיים בעידן חדש, אותו כינו "פוסטמודרני".

מניין נבעה תחושת הערעור הזו?

צל גדול על עתיד התרבות הכתובה הטילה אחת הדמות האינטלקטואליות הכריזמטיות ביותר בשנות הששים, עידן שהיה משופע באינטלקטואלים כריזמטיים, דמות שהשפיעה השפעה עצומה על האינטלקטואלים האמריקאיים בכלל ומבקרי הספרות בתוכם בפרט: מרשל מקלוהן. שני ספריו החשובים של מקלוהן "The Gutenberg Galaxy", מ – 1962, ו – "Understanding Media", מ – 1964, מפורסמים בעקבות המכתמים שנוסחו בהם כדוגמת "המדיום הוא המסר" ו"הכפר הגלובלי". מה שפחות ידוע הוא כי הספרים המשפיעים ביותר הללו, החוזים מהפיכה תרבותית אדירה בעקבות פיתוח אמצעי המדיה האלקטרוניים, כתובים בעוינות עזה ומנומקת אינטלקטואלית לתרבות הכתובה והמודפסת, ל"גלקסיה של גוטנברג".

מקלוהן ראה במהפכת הדפוס של גוטנברג, שהתחוללה במאה ה – 15, מהפיכה שפיצלה חוש אחד ממכלול הוליסטי של חושים (העין הקוראת התפצלה מהאוזן השומעת); מהפכת הדפוס הפונטית גם פיצלה את המשמעות הסמנטית מהקוד הוויזואלי (כאמור, המילה "כלב" אינה מזכירה כלב); היא גם פיצלה את הקורא-בחרישיות מקהילתו. בכך חנכה מהפכת הדפוס, לטעמו של מקלוהן, עידן קפיטליסטי שלם שמבוסס על פיצול התמחותי. מהפכת הדפוס, לדעת מקלוהן, גם העבירה את האנושות ממצבה השבטי האוראלי-אודיאלי, בה מכשף השבט נושא דברו לקהל מאזינים מהופנט, לספירה אינדיבידואליסטית בה כל קורא יושב מבודד ספון בקיטונו. מהפיכה זו גם כפתה על האנושות חשיבה ליניארית, לוגית-קשיחה והומוגנית, כי מאז גוטנברג, כך מקלוהן, אנחנו "קוראים" את העולם כפי שאנחנו קוראים ספר: מבודדים חלק מהקיום, מבחינים בתוכו בין עבר, הווה ועתיד ומבקשים בהתנסותנו הקיומית קשרים סיבתיים ושרשורים ליניאריים.

ביקורתו הקטלנית המטרידה של מקלוהן על מהפיכת הדפוס נכרכה בחזון אוטופי מהפכני על עידן היסטורי חדש אליו צועדת באון הציוויליזציה המערבית בעקבות אמצעי המדיה האלקטרונים ובעיקר הטלוויזיה. מקלוהן חזה חזרה לדפוסים חברתיים שבטיים; חזרה לכאוס יצירתי, אלתור ומקריות, חלף הרציונליזם הקשיח שחנך הדפוס; גם ניסיוננו היומיומי יחדל להיות ליניארי, אגוד בקשר סיבתי, ויהפוך להיות סימולטני ומיידי.

הביקורת והחזון הללו השפיעו עמוקות על אנשי ספרות, שביקורתו וחזונו של מקלוהן נגעו ישירות בתחום עיסוקם. אותם מבקרי ספרות חריפים ונבוכים חנכו לפיכך מילה חדשה, "פוסטמודרניזם", והתחילו לדבר על עידן חדש, "פוסטמודרני", בגין תחושתם שמשהו משתנה ביחס לספר בתרבות המערבית, ובגלל שהם למדו ממקלוהן שערעור מעמדו של הספר המודפס כרוך בשינויים מפליגים כלליים בציוויליזציה האנושית.

כיום, חזונו האוטופי של מקלוהן נראה מעט מטופש. האם גמר "האח הגדול", תוכנית שאכן מבטאת חזרה לדפוסים שבטיים פרימיטיביים בהם צידד מקלוהן, הוא התקדמות תרבותית גדולה כל כך?

בכל אופן: פוסטמודרניזם הוא העידן התרבותי בו הספר איבד מבכורתו בתרבות. מאליו יוצא: המדיום הספרותי, בגין זרותו הבסיסית לעידן הפוסטמודרני, יכול גם לפיכך להיות מבקרו המרכזי.

3. "הראשון כנגד הקיר", יצירת מופת ישראלית

"הראשון כנגד הקיר" מאת אמיר בן-איתן / הוצ' ידיעות ספרים,  613 עמ'

ביקשתי מהעורכים לחרוג מעט מסד המילים שמוקצה בדרך כלל לביקורת שגרתית; זו אינה ביקורת שגרתית. ולמרות חשיבות הספר המבוקר, אגזול שטח יקר מהביקורת לכמה אמירות כלליות על הספרות היום, לפני שאגש ל"הראשון כנגד הקיר". הגזילה הזו תיסלח לי, אני מקווה, כי היא מכוונת להסביר את התפעלותי החריגה מהרומן הכביר הזה.

מקצוע מבקר הספרות היום כרוך לטעמי בהכרה בכמה הנחות בסיסיות הנוגעות לעידן שלנו ולספרות: א. העולם העכשווי מציע חזון בוהק ומסנוור של קיום. העולם העכשווי חותר לביטול התווך המתסכל בין החוויה לחוֹוה (ובעצם, כתוצאה מכך, לביטול החוֹוה עצמו, להתמוססותו בחוויה). ב. החזון העכשווי הבוהק והמסנוור של העידן חותר, לפיכך, לשתיקה; חתירה לגופים אנושיים אילמים המתפלשים בעסיס עונג או לגופים הניצבים מבחוץ, למול ההתפלשות, פעורי פה, בדממת מוות. ג. הספרות, כתיבתה כקריאתה, כמו השפה בכלל, היא תווך מפריע; הספרות, כתיבתה כקריאתה, היא התכנסות בשמיכת מילים, נסיגה מפני העולם. בניגוד לספרות, אמצעי המדיה הוויזואליים אינם, למעשה, אמצעי מדיה, כלומר: מתווכים, כי הם מסמנים באופן איקוני, של אחד לאחד, ובכך מסייעים לביטול החציצה והתווך. ד. הספרות כיום היא, לפיכך, מדיום אנכרוניסטי במובן העמוק, לא רק הטכנולוגי. הריחוק והתבונה הנגזרים מהיותה של השפה מדיום מתווך ולפיכך מתבונן מהצד; הסדר הנגזר מחוקי הדקדוק של השפה; הניואנסיות האינסופית של הלשון – עומדים באופוזיציה לחתירה לבלתי-אמצעיות ולמימוש התשוקה, לכאוס הדיוניסי, לחד-משמעיות של החוויות שמציע הקיום בעידן הנוכחי של האנושות.

העוינות המובנית הזו בין הספרות לרוח התקופה הובילה סופרים רבים, בייחוד בישראל, להתרחק ככל יכולתם מהשמש הבוהקת של העידן ומביטוייו המובהקים, אל הצללים שקרניה לא הגיעו אליהם. אבל ההתרחקות הזו מהשמש דנה את הספרות לצינה של חוסר רלוונטיות, לתשישות נעדרת אנרגיה. האנכרוניזם המובנה של הספרות הוא מקור חולשתה אבל גם מקור כוחה: הוא מאפשר לבחון מה נותר מהאנושי, במובן הוותיק של המילה, כיום. הוא מאפשר לספרות להפוך לזירה בה נפגשים התשוקה והתבונה, הניואנסים והעוצמה החד-משמעית המבקשת לבטל אותם. הספרות, לפיכך, יכולה להיות אובייקט מתווך, שמכהה ומקהה את כוחו של העולם על הסובייקט, כמו ירח הניצב בינו לבין השמש ומאפשר להתבונן בחמה ולשרוד. הספרות יכולה להיות משקפי-רתך שבהם מתבוננים בקור רוח בקרניים המסמאות.

וכעת לספר של בן-איתן. הרומן של אמיר בן-איתן מחולק לשניים אך במרכזו דמות אחת: הטייקון הישראלי הבדוי נחמיה גד. החלק הראשון מוצג לקורא כביוגרפיה רשמית (ששמה "בא גד"), ביוגרפיה שחותרת להצדיק את עצמה, כלומר שמאשררת את גדולתו של מושאה, אך ביוגרפיה "איכותית", ביקורתית ונשכנית. החלק השני ("זרע גד לבן") גם הוא סוג של ביוגרפיה, אוטוביוגרפיה הכתובה בגוף הראשון של הביוגרף, רביב יש"ר, ובייחוד של נסיבות היכרותו עם גד. כאן נחשפים הפרטים שהותיר יש"ר מחוץ לביוגרפיה הרשמית (אינני מתייחס כאן לכתבה במוסף סוף השבוע של העיתון המתחרה, בה נחשף שבן-איתן עצמו הוא אחיינו של אחד מהטייקונים הריאליים והמאד לא ספרותיים שלנו; הכתבה הסנסציונית הזו, שבן-איתן בחוכמה סירב להתראיין לה, רק עושה עוול לספר המתוחכם הזה).

מאז "מלך בשר ודם" של משה שמיר לא נוצר בארץ רומן שעוסק בכוח ובשררה באופן מעמיק כזה, ואשוב להשוואה הזו עוד מעט (בתרבות האמריקאית העיסוק הזה מרכזי בהרבה; "האזרח קיין" ו"הטייקון האחרון" קופצים כדוגמאות).

גד, ילד מעברה מעולי לוב, שהפך לקבלן ביצורים בינוני בקו בר-לב, אחר כך ממוטביו העסקיים של השלום עם מצרים ומיוזמי "המוביל-הבין-ארצי" של מי הנילוס לנגב; גד, שזיהה את מהפכת המחשוב הממשמשת ובאה כבר בתחילת שנות השמונים, שהרחיב את עסקי ההיי-טק שלו בשנות התשעים גם לעולם המדיה, כשהפך לבעליה של אחת מזכייניות הטלוויזיה המרכזיות בישראל; גד, שנישא ארבע פעמים ודווקא לשחקניות אשכנזיות, סקסיות להפליא, ששתיים מהן, באופן מוזר, קנו את תהילתן דווקא בהופעתן בקלטות וידאו לילדים ("שאבותיהם ישבו מרותקים למסך לא פחות מיוצאי חלציהם. רווית ודנה ([השחקניות – א.ג.] התנועעו שם במתיקות מוזרה, שעטנזית, ילדית-אימהית-חתולית, מטושטשת בדיוק במידה שאפשרה לאבות להרהר האם בדמיונם הם רואים את מה שהם חושבים שהם רואים, או שהם רואים נכוחה? רווית ודנה לא יכלו לענות על השאלה הזו בעצמן. הטשטוש הלא מודע של קווי הגבול בין אזורי נשיותן השונים היה טבוע באישיותן, אולי אף עצם אישיותן, ולא יכלו לבחון אותו כשם שאדם לא יכול לבחון את גבו. ואילו הַמַּרְאָה, כלומר הגברים, גם הם לא היו חד משמעיים, כאמור. וגד לא היה יוצא דופן בכך. אולי רק בכך שהעז לצעוד צעד נוסף, ובמודע להשתוקק לטשטוש עצמו, לכל חלקי המתיקות הנשית השעטנזית המוצעת"); גד, שראשי ממשלה, צמרת הכלכלה הישראלית ובדרנים מובילים היו מבאי ביתו הקבועים.

בכוח ספרותי כביר מצליח בן-איתן להציג בחלק הראשון של הביוגרפיה "הרשמית"  תזה משכנעת ומתסיסה דרך דמותו של גד: הזהות הלאומית הישראלית הפכה להיות זה כבר זהות תאגידית. הפטריוטיות הישראלית החדשה, זו שצמחה משנות האינתיפאדה השנייה ואילך, אבל ששורשיה נעוצים כבר בתחילת שנות התשעים, אינה מיוסדת על העבר הלאומי המשותף של הישראלים ובטח לא של היהודים. לא העבר, ואף לא שנאת "האחר", הם המלכדים את הישראלים, אלא ההווה המשגשג של הפירמה הישראלית והסיכוי לעתיד טוב יותר, תוך התגברות על פירמות יריבות אחרות. במקביל ובסינתזה לתזת הזהות התאגידית, ממחיש בן-איתן דרך עלייתו של גד, כי הזהות הלאומית הישראלית-ציונית, שהורתה באירופה ונבנתה עד שנות השבעים כזהות לאומית אירופית, כלומר זהות לאומית שמבוססת על עבר ארכאי משותף, הפכה להיות זהות לאומית כמו-אמריקאית, כלומר זהות לאומית שנבנית לא על סמך העבר המשותף (לאירים, ליהודים, לאיטלקים וכו' בארה"ב לא היה עבר משותף להיאחז בו) אלא על סמך העתיד, זהות לאומית שמושתתת על שותפות בפרויקט שמבקש להיטיב בעתיד עם כל המשתתפים בו. "התודעה הכוזבת" הישראלית משתמשת באופן טקטי בסממנים של הזהות הלאומית האירופית כדי להשיג יתרונות שונים, אף שכבר מזמן הלאומיות הישראלית אינה לאומיות מהסוג הזה; לאומיות חדשה זו מכחישה כמובן גם את אופייה התאגידי, קרי את היותה זהות שמושתתת על שותפות אינטרסים.

באופן שהופך על ראשן תפיסות מסורתיות של הלאומיות היהודית-ישראלית אך גם שולל את הגישה הביקורתית השמאלית-רדיקלית המסורתית, בן-איתן מציע, דרך גד, גישה שניתן לכנותה צינית-אמפאטית ביחס לזהות הישראלית העכשווית.

גד, שחזר למסורת אבותיו בשנות השמונים ושאימץ ורסיה פטריוטית לחזון "המזרח התיכון החדש" בשנות התשעים, מתאפיין בעצמו בגישה צינית-אמפאתית זו. הוא אינו מוליך שולל את החברה הישראלית ואת עצמו. הוא גם מוליך שולל וגם אותנטי. כשגד נפגש עם הרב ידעיה, מנהיג הספרדים החרדים, הוא חש רטט של אמת למול הרב הגדול. מקורו של הרטט הזה בעבר, בילדותו ובבית אביו, אבל הוא גם ניזון מהעתיד, מתקוותו להצליח לכרוע ברך סוף סוף בפני "אחר" גדול ממנו. אבל רטט היראה אינו מפריע לו ללעוג ל"שנוררים הגרבצנים" האלה, כשהוא יוצא מהפגישה ומורה בסלולארי להעביר אי אלה מיליוני שקלים לקופת הישיבה המדולדלת של הרב. הצעת השוחד לבן הרב, על מנת שידווח לגד על סודות אביו, היא סצנה אדירה, שבה גד מעמיד בניסיון לא רק את בן הרב אלא גם את אמונתו-הוא, הוא, שתמונת הרב ידעיה תלויה במשרדו המהודר (ואחריתה של התמונה זוכה לסצנת מפתח אכזרית גם היא).

בחלק השני של הרומן, הביוגרפיה הלא רשמית, מצליח בן-איתן להעמיק ולחשוף את "החיים הסודיים" של גד. "החיים הסודיים", טען הסופר אי. אם. פורסטר, הם מחוזה של הספרות. אולם מאז ניסח פורסטר את האמירה הזו, נדמה שבעולם מכווץ פרמטרים ובעל פני שטח בוהקים, הופכת הפסיכולוגיה עצמה למיותרת. ואילו בן איתן מצליח להעמיק לקדוח אל הצפונות של מי שיש לו הכל ולמצוא שם מרבצי משמעות עשירים. מפעים הטיפול של בן-איתן בחיי המין של גד; יש"ר, הביוגרף, הפך את אשתו השלישית של גד, רווית, לאהובתו, וכך חדר לחדר המיטות של הטיטאן. הכוח והמין, חשף יש"ר, אינם תאומים זהים אלא יעקב ועשו. תאוות השליטה והפיקוח האימתנית של גד התגלתה כהרסנית לדידו בחייו האינטימיים. הסצנה בה מתארת רווית, השחקנית, בדקדקנות מרובה את הסטייה של גד, את ההפקה הבימתית המסובכת ("הפקה בימתית", כפשוטו), שנזקק לה גד על מנת לבוא סוף כל סוף על סיפוקו (איני רוצה לחשוף כאן יותר מדי), היא אחד משיאי הרומן.

יש"ר הביוגרף (כמו אבשלום ב"מלך בשר ודם" של שמיר), הוא איש הרפלקסיה והרוח החש רגשי נחיתות וזעם מול גד איש המעשה (ינאי המלך, במקרה של משה שמיר; שהמוטיב הזה של גיבור מול מבקר מוסרי או איש רוח, נשמר בכמה מספריו: דוד המלך/אוריה החתי; אליק שנולד מהים/אחיו הסופר משה שמיר).

אולם לבו האמיתי של הרומן אינו היחסים בין יש"ר לגד. הרומן של בן-איתן בנוי באופן משוכלל עד אחרון פרטיו ומילותיו, והופך לקפסולה ספרותית הרמטית, שכובשת לה, דווקא מתוך ההרמטיות ומושלמותה האסתטית, את אותה נקודה ארכימדית בחלל שממנה ניתן בספרות לדבר באופן סמכותי על "החוץ". המאבק המהותי שעומד בלב הרומן הזה הוא, אם כן, המאבק בין הוויה לתודעה; המאבק אינו בין גד לבין יש"ר, הוא בין גד לבין בן-איתן, בין גד לבין הספרות, בין איש המעשה לבין השפה. והספרות והשפה אינן מובסות. לנוכח יריב נפילי כזה, היצירה הזו ראויה לתואר הנדיר "יצירת מופת".

להיות מבקר פירושו לסמן בקווים מרוסקים תמונת ספרות מסוימת, שהמבקר חפץ בה, מתוך תקווה שיימצאו סופרים שימלאו את הקווים המרוסקים והתמונה תופיע. בניגוד לַמשל, בנמשל – מילוי הקווים אינו משימה לילדים ואף המבקר, יוצר התרשים, אינו מסוגל למלאה. בן איתן הצליח במילוי חזונו המרוסק של המבקר המסוים הזה.

4. עמוס עוז ו"סיפור על אהבה וחושך" (ספר העשור)

שלושה מהמאפיינים המרכזיים של הספרות הישראלית בעשור האחרון הם אלה:

כתיבה אוטוביוגרפית. כמה דוגמאות: איל מגד "ארץ, אישה", רונית מטלון "קול צעדנו", לאה איני "ורד הלבנון", מאיר שלו "הדבר היה ככה", אלונה פרנקל "נערה", צבי ינאי "שלך, סנדרו", אורי ברנשטיין "ספק חיים".

כתיבה בז'אנר הרומן ההיסטורי הציוני-יהודי. כמה דוגמאות: אמיר גוטפרוינד "העולם, קצת אחר כך" ו"שואה שלנו", אלון חילו "אחוזת דג'אני", אסף ענברי "הביתה", גבריאלה אביגור-רותם "אדום עתיק", עדנה מזי"א "רומן משפחתי", שולמית לפיד "חוות העלמות", יוכי ברנדס "וידוי", מאיר שלו "יונה ונער", אסתר אטינגר "פלא לילה".

ריבוי הכתיבה של סופרים על סופרים. כמה דוגמאות: בני ציפר "עלייתו השמיימה של העורך הספרותי", אופיר טושה-גפלה "הקטרקט בעיני הרוח", מאיה ערד "אמן הסיפור הקצר", יעל הדיה "עדן", סביון ליברכט "הנשים של אבא", יצחק בן-נר "אף אחד לא מת בהליכה", חיים באר "לפני המקום", נורית גרץ "על דעת עצמו", משה אופיר "ללכת יומם ולילה", רן יגיל "נקישות ורמזי אור: מדינת ישראל נגד נוח שטרן".

שלושת המאפיינים הללו היו דומיננטיים בעשור האחרון מסיבות פנים-ספרותיות וחוץ-ספרותיות כאחת.

הסיבות החוץ-ספרותית הן, ראשית, האינתיפאדה השנייה, שערערה את האמונה שהסכסוך הישראלי פלשתיני פתיר ושלחה את הישראלים להתבונן בעברם, לחזור לארבעים ושמונה ואף קודם לכן. בנוסף, יש לזכור כי האינתיפאדה פרצה אחרי עשור בו קעקעו אינטלקטואלים ישראלים לא זניחים ובהצלחה לא מבוטלת את הנרטיב הציוני (קעקוע שהחל, פחות או יותר, מפרסום ספרו המהפכני של בני מוריס על היווצרות בעיית הפליטים הפלשתיניים ב–1987). אלה הסיבות החוץ-ספרותיות לריבוי העיסוק בתולדות הציונות בספרות הישראלית, שרובו זיבורית אך חלקו עידית.

אולם אלה הן גם הסיבות החוץ-ספרותיות לריבוי הכתיבה האוטוביוגרפית. בעקבות השבר הלאומי של האינתיפאדה השנייה, שקיבלה צביון של מלחמת אזרחים "מופרטת", בה החזית נדדה ללב הערים ולחללי האוטובוסים האזרחיים, ובה איש נעזב לנפשו כביכול (ועל רקע הפרטה כלכלית מסיבית), וכן בעקבות אבדן האמון בצדקת הדרך הציונית, פנו רבים להתבוננות עצמית פרטית, ואף לניסיון אישוש הלגיטימיות של הקיום הישראלי על בסיס הסיפור האישי, לא על בסיס האידיאולוגיה הקולקטיבית שהתערערה.

ואילו הסיבה הפנים-ספרותית לשכיחותם של שלושת המאפיינים המוזכרים היא ערעור מעמדו של המדיום הספרותי עקב שקיעת תרבות-הכתב ועליית כוחם של אמצעי מדיה מתחרים. ליתר דיוק, הסיבה הפנים-ספרותית היא ניסיון היערכותה מחדש של הרפובליקה הספרותית הישראלית (היערכות לא מודעת בעיקרה) לנוכח ערעור המעמד הזה, שהכה את הספרות הישראלית בהפתעה, בתדהמה ובאלם בשנות השמונים והתשעים, כשהרפובליקה הספרותית הישראלית טמנה את הראש בחול ונעה על אדי הדלק של תרבות הכתב העשירה שממנה נולדה.

זו, מובן מאליו, הסיבה הפנים-ספרותית לעיסוקם המרובה של הסופרים בעצמם ובדיסציפלינה שלהם בעשור האחרון. עיסוק מריר וסאטירי, בעיקרו, אבל שמצביע באופן דיאלקטי, דווקא בגין האומץ להישיר מבט בעליבות, על ניסיון שיקום.

אבל מה שמפתיע הוא שהלחץ הפנים-ספרותי המוזכר מסביר לא רק את העיסוק של הסופרים בעצמם, אלא גם את שני המאפיינים הנוספים שמניתי: הפנייה של סופרים רבים אל הכתיבה האוטוביוגרפית ואף אל הכתיבה ההיסטורית-הציונית. זאת, ראשית, כיוון שערעור מעמדו של המדיום הספרותי הוא, בעיקרו של דבר, ערעור מעמדה של הכתיבה הבדויה. הכתיבה הלא בדויה יכולה להיתפס עדיין ביתר קלות כבעלת ערך "פרקטי". לכתיבה הלא בדויה יכול להיות, למשל, מקום של כבוד בתרבות הישראלית בפרקטיקה של "חיפוש שורשים", פרקטיקה לאומית ואף בורגנית (השושלת המשפחתית!) מכובדת. כך, בגין הלחץ הפנים-ספרותי המוזכר, קרי: אבדן הביטחון העצמי של הסופרים בנחיצות הספרות ובנחיצותם, הפכו יצירות פרוזה ישראליות רבות בעשור האחרון לסוג של "עבודת שורשים". והיצירות האוטוביוגרפיות הללו, מיניה וביה, לא יכלו מלהימנע מלדון גם בציונות. פשוט משום שישראל היא ארץ מהגרים והאוטוביוגרפיות עסקו ברוב המקרים גם בחוויית ההגירה המשפחתית לישראל, סיבותיה ומשמעותה.

סיבה נוספת לפנייה לאוטוביוגרפיה בגין לחץ-פנים ספרותי: הערעור המוזכר על מעמדו של המדיום הספרותי הוא ערעור על הצורך בתיווכה של האמנות, ערעור הנובע מתשוקה לדלג על המלבושים ולגעת ישירות בבשר. הסופרים מצאו (לרוב בלא מודע) פתרון שיספק את תשוקת הדילוג הזו בכתיבה האוטוביוגרפית החשופה, כביכול כתיבה בלי מסיכות ומסווים תיווכים והסתרות.

שלושת המאפיינים המרכזיים הללו של הספרות הישראלית בעשור האחרון מצויים כולם ב"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז מ – 2002: זהו רומן אוטוביוגרפי שהנו בד בבד סיפור חניכה לספרות, מעין דיוקן הסופר כאיש צעיר, וגם רומן היסטורי שהנו כתב סנגוריה מתוחכם ומעודן בזכות הציונות. הימצאותם של שלושת המאפיינים המרכזיים יחדיו ברומן אחד היא סיבה מרכזית לכך ש"סיפור על אהבה וחושך" הוא הרומן החשוב של העשור. הרומן של עוז מתחילת העשור חשוב בהרבה מ"אישה בורחת מבשורה" מסוף העשור, בדיוק בגלל העובדה שהרומן של גרוסמן מתמודד עם המציאות הישראלית-ציונית בעת הזו, אבל לא עושה זאת דרך כתיבה אוטוביוגרפית ישירה ולא דן במקומו של הסופר בחברה. במילים אחרות: גרוסמן ניצב על כן אחד מכני הספרות הישראלית העכשווית ואילו עוז על שלושה, ולכן הרומן שלו יציב ומרכזי יותר.

הסיפור מאחורי "סיפור על אהבה וחושך" הוא סיפורה של מבוכה אדירה שהולידה אותו. והמבוכה היא גלויה וסמויה.

המבוכה הגלויה, אליה שמו לב המעירים על הספר, היא לאומית-אידיאולוגית: פקפוק בצדקתה של הציונות. המבוכה הלאומית-האידיאולוגית הזו הביאה את הסופר לכתיבה האוטוביוגרפית: ניסיון להסביר לעצמו ולקוראיו את הציונות מתוך ניסיון חייו וחיי משפחתו, ניסיון שפירושו הצגת הציונות כפתרון קיומי תולדת כורח היסטורי שמצאו אנשים מיוסרים ונרדפים ולא כפרויקט קולוניאליסטי של כובשים מנצלים מפוטמים.

אבל המבוכה הסמויה, אליה כמדומה לא שמו לב המעירים השונים על הרומן, היא פנים-ספרותית: פקפוק בנחיצותם של הספרות והסופר כיום. זו הסיבה בגינה יש לרומן אופי סיכומי ונוסטלגי, כמעט קינתי; תחושת תום עידן שאינה נוגעת לציונות ועתידה המעורפל אלא מקוננת חרש על תרבות-הכתב העברית התלויה על בלימה. עוז, שמקפיד להדגיש ברומן את קשריו האוטוביוגרפיים עם גדולי הספרות העברית, טשרניחובסקי שאת ריחו הטוב הוא זוכר, עגנון ומבטו הערמומי, זלדה הפיוטית שהייתה מורתו ביסודי, מונה את קשריו אלה לאו דווקא מטעמי גאוותנות אלא מתוך תוגה ומאמץ אחרון נואש. עוז מבקש ב"סיפור על אהבה וחושך" לענוד את עצמו כטבעת אחרונה בשלשלת-שושלת המפוארת של תרבות הכתב עברית, אך הוא מבקש לחשל עצמו אל השלשלת ולחשלה תוך כדי, מתוך תחושה שגורלה של השלשלת אולי נחרץ וסוחרי המתכות כבר להוטים להתיכה.

"סיפור על אהבה וחושך", אם כך, תוהה על עתידה של הספרות העברית כשאלה נפרדת מהתהייה המרחפת בין דפיו על המשכיותו של הפרויקט הציוני. במילים אחרות: זהו ספר על הספרות והמדיום הספרותי לא פחות משזהו ספר על הציונות והלאום היהודי.

עוז, שמתאר בהרחבה את הפטיש הספרותי בבית שבו גדל, את תשוקתו כילד להפוך לסֵפֶר ולא לסופר, יודע היטב שבזמן כתיבת הדברים מעטים יחסית הנתפסים לפטיש ספרותי דומה; הסופר, שמדגיש שוב ושוב שבירושלים של ילדותו כולם ישבו וקראו כי לא היה מה לעשות חוץ מזה, שמתאר את אביו ואמו הקוראים בכפייתיות, שמתאר באריכות את ספרייתו הענקית של דוד אביו פרופסור יוסף קלאוזנר, יודע שימי הזוהר של תרבות הכתב אותם הוא מתאר בהבלטה לא ישובו.

לטעמי, המבוכה הסמויה המוזכרת שיתקה את עוז לאורך המחצית השנייה של שנות השמונים ולאורך שנות התשעים, שנים בהן יצר יצירות חיוורות להפליא (למעט "המצב השלישי"). שנות השפל של עוז כסופר הן השנים של כינון ערוץ 2 ואוסלו, שנים שייתרו כביכול, ומשתי סיבות שונות, את הפונקציה של הספרות והסופר: או משום שכה טוב, השלום הגיע, ואין צורך יותר במכשף השבט ובניחומיו. או משום שבמקום לקרוא עוז אפשר כעת לצפות בארז טל מגיש גלגל המזל. אלה הן גם השנים הארוכות והחשוכות שהספרות העברית התנהלה בהן ללא יצירת מופת משמעותית, ללא מגדלור. דומה שמאז סוף המאה ה-19 לא חלפו שנים ארוכות כל כך על הספרות העברית ללא יצירת מופת מז'ורית (מ"התגנבות יחידים", 1986, ועד "סיפור על אהבה וחושך", 2002; באמצע היה "הדקדוק הפנימי" מ-1991, אבל זוהי יצירה גאונית-מינורית ולא מז'ורית).

המבוכה ממנה נולד הרומן הזה היא, אם כן, כפולה ואדירה. אך "סיפור על אהבה וחושך" יצא מהמבוכה הכפולה הזו כשידו על העליונה. הניצחון הזה הוא חלק מהמפעים ברומן. בצד שיקום הנרטיב הציוני, הרומן החיה את המחבר, אחרי שהוכרז על מותו.

וזה המהלך המפתיע שמתרחש ברומן: המשבר הלאומי, האינתיפאדה השנייה והכרסום בנרטיב הציוני, הוא זה שמחד גיסא שלח את הסופר להתבונן בקורות משפחתו הפרטית. אך המשבר הלאומי הוא גם זה שמאידך גיסא אפשר לסופר לזכות מחדש במקומו כ"מכשף השבט", אדון הנרטיב הלאומי, המאסטר נרטיב. הסופר כגיבור-על שנקרא לשוב מגלותו האפורה על מנת לשקם את הפצעים העמוקים שנִבעו בנרטיב הלאומי.

כי הרי את מורכבות הסכסוך הישראלי פלשתיני אי אפשר להסביר בשיר רוק ולא בקליפ ב-MTV, לא בשעשועון עם ארז טל ואפילו לא במערכון ב"ארץ נהדרת". את עומק ועדינות הרגשות המעורבים בסכסוך הזה לא תבהיר אפילו סדרת טלוויזיה רצינית (חשבו על גסות הרגשות המבוטאים ב"עמוד האש" אם מעמידים אותם ביחס לרזולוציה הרגשית שעוז מגיע אליה ברומן שלו).

כך הוליד הפיתול ההיסטורי של תחילת העשור את הצורך הדוחק בדמותו של הסופר הלאומי ועוז כרה אוזנו לצורך הזה, נענה לו והתייצב.

בקצרה נוסיף שלא רק בתחומי הספירה הלאומית מצא עוז מחדש את צידוק קיומם של הספרות והסופר. גם בספרה האישית הצליח הרומן להתוות דרך להבקעת המצור שנחנקה בתוכו הספרות. הפנייה לכתיבה האוטוביוגרפית היא הגילוי שלספרות יש כיום תפקיד ביצירת לכידות בנרטיב האישי. כתיבה אוטוביוגרפית טובה, כמו ב"סיפור על אהבה וחושך", שולחת בעקבותיה גם את הקורא להתבונן בחייו שלו, ולבקש אחר לוז אישיותו ושורש זהותו.

5. גדי טאוב ו"אלנבי" (2009) דרור בורשטיין ו"הרוצחים" (2006) – שני דורות ספרותיים ראש בראש

שני רומנים מצוינים של נציגי שני דורות ספרותיים עוקבים (להבדיל מדורות כרונולוגיים; נדמה לי שבין השניים יש הפרש כרונולוגי של חמש-שש שנים בלבד). טאוב, נציג דור שנות התשעים בספרות הישראלית, שאף ניסח ב"המרד השפוף", כמי שניצב בפנים ובחוץ בו זמנית, את תפיסת העולם של הדור הזה, ולעומתו דרור בורשטיין, נציג של דור שנות האלפיים בספרות הישראלית.

ההבדל בין שני הדורות נובע ממקורות ההשפעה התרבותיים השונים שלהם. דור שנות התשעים הוא דור שהושפע מהטלוויזיה ומהקולנוע הרבה יותר מאשר מהספרות. אתגר קרת, אורלי קסטל-בלום, אסף ציפור, עוזי וייל וחבריהם למדו קולנוע וטלוויזיה או שעסקו ביצירת קולנוע וטלוויזיה בצד כתיבתם הספרותית. הם גם ניתקו את עצמם בהתרסה ובמודע משושלת הספרות העברית. במערכון של "החמישייה הקאמרית", למשל, תוכנית טלוויזיה שקשורה הדוקות לדור שנות התשעים, לועגים ליוסף חיים ברנר, כלדמות לא רלוונטית בישראל של שנות התשעים. ואילו בורשטיין יקרא לגיבור ספרו הראשון בפרוזה "אבנר ברנר" (2003). בני דורו של בורשטיין, למשל שמעון אדף, אלון חילו ומאיה ערד, מחוברים כמותו הן למדיום הספרותי והן למסורת הספרות העברית (לשירה, במקרה של אדף).

שני הרומנים מבטאים היטב את ההבדל בין שני הדורות. "אלנבי" הוא רומן קולנועי, כמעט שאינו עוסק בעולם הפנימי, ממעט אפילו בדיבור, רומן פעולה מהודק לעילא. ואילו "הרוצחים" הוא רומן ספרותי לעילא, רומן העוסק באנשי ספרות להגנים, ושמכיל בתוכו כמה וכמה חיקויים מזהירים של סגנונות ספרותיים. "אלנבי" הוא רומן על עולם ללא נקודה ארכימדית ממנה ניתן לשפוט מוסרית את המתרחש בו. בעולם מועדוני החשפנות התל אביביים, הדמות היחידה ברומן שיש לה אפשרות למבט חיצוני, עיתונאי המתאהב גם הוא בחשפנית יפיפייה, משתקת את חושיה הביקורתיים, וליתר דיוק החושים הביקורתיים שלה נמסים כנעורת לנוכח עוצמת היצרים. ואילו  ב"הרוצחים" יש נקודה ארכימדית, אך היא שרויה בלי עולם. ישנם סופרים תלושים, מנותקים ופתטיים שנותרו נטושים ובלי כוחות על החוף של התרבות הישראלית בזמן שיא השפל של הרפובליקה הספרותית ותרבות הכתב הישראליות. ב"אלנבי" הסקס הזמין הוא זה שמצמית את העולם הפנימי, הופך אותו לזניח ביחס לגוף החשפניות הבוהק ותענוגותיו, ואף מייתר את הדיבור שהופך ללאקוני וקורקטי בלבד. ואילו ב"הרוצחים", הדמויות הראשיות הם רווקים מושבעים, מזקינים וזקנים, שהספרות היא אשת חיקם הכמעט יחידה, שבהם היא בוגדת והם בוגדים בה בחזרה. "אלנבי" הוא על עולם שכולו "בחוץ", הדמויות אינן יכולות להישאר עם עצמן ותמיד נשלפות לצאת החוצה, בעיקר בגלל ארוס, המחָבְרֶת הגדול. ואילו "הרוצחים" הוא רומן על אנשים שמפנטזים על להיות לבד, מקסימום עם ספר שיארח להם לחברה, סופרים שרוצים לכתוב יצירה בשביל אף-אחד, שמפנטזים על כתיבה טהורה שלא מיועדת לקהל כלשהו. "אלנבי" הוא על ישראליות חילונית ופוסט-אידיאולוגית, ישראליות של חולי חולין. "הרוצחים" הוא על סופרים שהספרות היא דתם, או על חוזרים בשאלה שהפכו לסופרים ואז, בערוב ימיהם,  חוזרים בתשובה, משל התבררה בדיעבד הספרות העברית החדשה כולה מן סוגריים לא גדולים במיוחד, אפיזודה יומרנית, בתולדות הדת היהודית שנמתחים מלפניה ולאחריה.

אבל, בניגוד למה שניתן לצפות מנציג דור שנות התשעים, "אלנבי" הוא רומן חמור סבר ונטול הומור ביחס ל"הרוצחים". נוכחותו של הסקס ב"אלנבי" גורמת לו להיות כה רציני. כידוע, אויבו הגדול של הסקס הוא ההומור, אי אפשר לצחוק ולהגיע לאורגזמה בו זמנית, ובכלל אורגזמה היא מהרגעים היותר רציניים בחיינו. ואילו "הרוצחים" היא יצירה קומית פרועה, על סף הניהיליסטית. קודם כל כי היא לא לוקחת את הסקס ברצינות, אם כבר אז רק את הספרות. היחס המקודש שמוענק ב"אלנבי" ליופי הנשי מוענק ב"הרוצחים" ליצירה הספרותית. אבל היחס של בורשטיין לספרות אינו של מאמין תם. מה שמבחין את בורשטיין מחזרה אנכרוניסטית על יחס הקדושה של המודרניסטים כלפי הספרות, הוא היכולת להחזיק בעת ובעונה אחת בשתי דעות מנוגדות (יכולת שסקוט פיצ'ג'ראלד כתב פעם שהיא עדות לאינטליגנציה גבוהה באמת): שהספרות היא הכל ושהיא כלום. זה פשר ההומור הפראי של בורשטיין, שהוא לוז כישרונו: היכולת להתייחס לאמנות בחרדת קודש ובו בזמן לבטא ניהיליזם תוקפני של "הבל הבלים הכל הבל".

ועוד אירוניה. "אלנבי", למרות אופיו הקולנועי, אינו חושף ספקות עצמיים ביחס למדיום הספרותי שבו הוא מסופר. ואילו "הרוצחים" הוא כאמור רומן ספרותי לעילא אבל שנושאו הוא המשבר החמור של הספרות. וזה אינו רק משבר חיצוני (בגלל הטלוויזיה, בגלל שאנשים קוראים זבל ממוסחר וכדומה), אלא משבר פנימי. הכל כבר נאמר, מקונן "הרוצחים", אין מה לחדש, אי אפשר להיות כבר מקורי, הכל חיקוי וחיקוי של חיקוי.

לכאורה בורשטיין קרוב יותר לעמוס עוז מאשר טאוב. עוז מספר ב"סיפור על אהבה וחושך" על פגישותיו עם עגנון ואילו הגיבור של בורשטיין פונה לשוקן על מנת לקבל את "הסידור המכובד של ש"י עגנון" ונענה בשלילה כיוון ש"הזמנים השתנו". ואילו עבור גיבורי טאוב עגנון הוא שטר כסף, ולא גדול במיוחד. אבל האמת היא שבורשטיין רחוק מעוז לא הרבה פחות משהוא רחוק מטאוב. זאת כיוון שהגיבורים שלו מפנים עורף לעולם, או שהעולם הפנה את עורפו להם. השוליות של איש הרוח הישראלי אותה מתאר בורשטיין קיצונית, והיא מרחיקה אותו מהזרם המרכזי של החברה הישראלית, ומעמוס עוז וגדי טאוב בכללו.

6. חוזרים בשאלה בספרות

אם במוזיקה הישראלית תופעה משמעותית בעשור האחרון היא תופעת האמנים "המתחזקים", הרי שבספרות תופעה משמעותית היא תופעה הפוכה: סופרים חוזרים בשאלה (באופן מלא או חלקי). דב אלבוים, שמעון אדף, משה אופיר, דרור פויר, דרור בורשטיין, שהרה בלאו הם כמה שמות משמעותיים לדוגמה. יש אמנם כמה דוגמאות לסופרים "מתחזקים" (נועה ירון-דיין, למשל), אבל התופעה ההפוכה דומיננטית יותר.

מדוע זה כך? מדוע היפוך המגמות בין המוזיקה לספרות?

כמה השערות:

ראשית, חוזרים בשאלה גדלו בתרבות שהיא תרבות כתב וספר מובהקת. הרי בלב התרבות עליה הם גדלו ניצב ספר, הספר, ספר הספרים. לפיכך, אך טבעי הוא שגם כשהם חוזרים בשאלה הם יחפשו למלא את החלל התרבותי שנפער בחייהם בספר ובתרבות כתב חלופיים. לכן פנייתם השכיחה לספרות.

שנית וחשוב יותר: היפוך המגמות נעוץ בהבדל שבין סוגי המדיה.

אנשים שאמונים על המדיום המוזיקלי, שהוא מדיום דומיננטי בתרבות הפוסטמודרנית, מרגישים בחלל שקיים בלב התרבות הזו. חסר להם הֶקשר רחב, חסר להם ממד עומק, חסר להם אתוס של איפוק, ריסון והפשטה, שיְפצו על הימום החושים, השיכרון הדיוניסי, הכאוטיות של תרבות הפופ והרוקנרול. פנייתם לדת היא לא רק פנייה לאלוהים אלא, בעקיפין, גם פנייה לתרבות הכתב והספר. בתרבות הכתב והספר יש פיצוי על החוסרים המוזכרים: יש בה הקשר, עומק, הפשטה, סדר, ריסון. לכן רווחת כל כך תופעת הלחנת טקסטים מהמקורות, פיוטים וכדומה, בקרב המוזיקאים המתחזקים. הם מבקשים לחזור לא רק לאלוהים אלא גם לטקסט. הטקסט ימלוך לעולם ועד.

ואילו אנשים שאמונים על המדיום הספרותי, מראש אינם זקוקים לפיצוי תרבותי שיעניק להם הקשר, עומק, סדר, הפשטה והתנתקות מהעולם הגשמי. את כל זה הרי מעניק להם המדיום עצמו. הם אינם זקוקים לחזרה בתשובה שמקפלת בתוכה גם חזרה לתרבות הכתב. יש להם הרי את תרבות הכתב עצמה.

7. מסחור הישראליות

משבר הזהות של הישראלים בתחילת העשור הניב לאורכו כמה יצירות משמעותיות שעסקו בזהות הישראלית באופן אותנטי. אך בעקבותיהן נוצרו יצירות שעסקו בזהות הישראלית באופן סנטימנטלי (כך הן יצירותיו של אשכול נבו) או אותנטי-למחצה (כך הוא "אם יש גן עדן" של רון לשם). המקרה של אמיר גוטפרוינד מאלף במיוחד. פער של שלוש שנים בלבד מפריד בין "העולם, קצת אחר כך" (2005) ל"בשבילה גיבורים עפים" (2008). בעוד היצירה הראשונה היא כתב סנגוריה יפה ומשעשע על הציונות והישראליות, היצירה השנייה היא התפלשות לתאבון והתבשמות עצמית מרתיעות ווולגריות ב"ישראליות", "ישראליות" שכולה זועקת מסחור, גסות וחנופה. ה"ישראליות" הפכה ברומן הזה למוצר אותו מוכרים לציבור. כמו במבה.

8. קול הפריפריה

בצד העיסוק במה שגרשון שקד המנוח כינה עלילת-העל הציונית, ספרים רבים בעשור האחרון ביקשו לבטא את קולם של המיעוטים השונים בחברה הישראלית. בין שלל הרומנים שהביאו לספרות הישראלית את קולה של הפריפריה (המזרחית, הרוסית, האתיופית, המתנחלית, הערבית, הבדואית ועוד) ישנן כמה דוגמאות בולטות: "קול צעדינו" של רונית מטלון (2008), "פנים צרובי חמה" של שמעון אדף (2008), "בעין החתול" של חביבה פדיה (2008), "הירח ירוק בוואדי" של דודו בוסי (2000). אבל הבולט ביותר הוא "שום גמדים לא יבואו" (2005) של שרה שילה. זהו רומן בשל מצוין שהצליח ליצור תלכיד נדיר של יופי, עומק רגשי ומחאה חברתית. הרומן מגולל את קורותיה של משפחה יוצאת מרוקו, משפחת דדון, המתגוררת בעיירת פיתוח נידחת ומוכת קטיושות בגבול הצפון, משפחה שחיה חיים מחניקים וקלאוסטרופוביים. הישג גדול של הרומן הוא ההישג הלשוני. הרומן מסופר בשפה ייחודית: משלב נמוך שממנה יוצרת שילה פיוטיות מיוחדת במינה; שפה "מפורקת" המבטאת באופן הולם את היקום המפורק כפי שחווה אותו המשפחה המיוסרת.

9. הספרות וחברת הצריכה, הספרות והגלובליזציה

אחת התופעות הבולטות של העשור האחרון היא כניסתו של הקפיטליזם והתחרות הקפיטליסטית לשדה הספרות והפיכתו של הספר למוצר צריכה. זו אינה תופעה שכולה שלילה. אני מבכר את המצב בשנות האלפיים, שבו שוק הספרים הישראלי התגלה כחי, תוסס ותחרותי, גם אם רוב מוצריו המכריע חסר ערך ספרותי, על פני התחושה שהייתה לי בשנות התשעים, של ענף תשוש, זקן ושוקע.

אבל מהתופעה הזו נגזרות כמה השלכות חשובות.

ראשית, ייצורה של הספרות בפס הייצור קפיטליסטי, כדוגמת ייצורם של גרביים או חלב, מחייב אותנו לשנות באופן מהותי את התפיסה שהספרות והתרבות בהכרח "אומרות משהו" על החברה הישראלית. המחשבה לפיה יש חברה מחד גיסא ותרבות המשקפת אותה מאידך גיסא אינה לגמרי רלוונטית בעידן שלנו. במציאות שבה חלק מהקונפליקטים מהונדס מלאכותית על ידי התרבות, על מנת להנציח את עצמה ומשיקולים כלכליים (כך, למשל, ב"האח הגדול" הראשון, יוּצר מחדש, ובאופן מלאכותי ומחושב לצורכי רייטינג, הקונפליקט בין אשכנזים ומזרחיים), יהיה נאיבי להתייחס אל כלל יצירות הספרות כמראות שקופות וניטראליות של המציאות הישראלית.

שנית, כניסת הקפיטליזם באופן מסיבי לשדה הספרות הישראלית כרוכה גם בגלובליזציה של הספרות. פירושה של הגלובליזציה בשוק הספרים הוא קיצור דרמטי של הזמן שחולף מרגע שרואה אור יצירה בולטת בשפה זרה, ובעיקר באנגלית, עד שהיא מיתרגמת לעברית. תוצאה של השינוי הדרמטי הזה היא שהספרות העברית אינה יותר אי תרבותי מבודד, אלא היא חלק ממרקם גלובלי, ויש לפיכך צורך להגדיר מחדש את הקטגוריה "ספרות עברית" (או "ספרות ישראלית").

נקודה חשובה נוספת שנגזרת מהפיכתה של הספרות ל"שוק ספרים", היא ריבוי הכותרים הרואים אור, מתוך תקווה של המו"לים "לעשות את המכה" על לפחות חלק מאינספור הכותרים שהם מוציאים. לכאורה זה עניין טכני אבל הוא הופך להיות מהותי, כי הוא מאיים על היכולת שלנו כיחידים וכחברה להבחין בין הבר לתבן ובין המלא לריקני, ולמקד את תשומת הלב בספרים בעלי הערך הפנימי הסגולי ולא באלה שבכאוס הכללי מתבלטים רק על סמך יחסי ציבור וטריקים שיווקיים. בסיטואציה כזו רק עולה חשיבותה של ביקורת הספרות, כמנווטת עבור הקהל הרחב בים הספרים הרוגש. אבל ביקורת הספרות העברית נמצאת כיום ברגע שפל גדול וזאת, בין השאר (יש עוד סיבות שלא כאן המקום לדון בהן), מכיוון שהאכסניה שבה היא נכתבת, העיתונות היומית המודפסת, נמצאת אף היא ברגע שפל. עם זאת, ישנם סימני התאוששות הן אצל הדיירת והן אצל האכסניה.

אפרופו הגודש המוזכר: חשוב לי למסור מודעה ולומר שאף על פי שאני מפקפק אם ישנם עוד חמישה אנשים בארץ שקראו כמותי מאות רבות של רומנים ישראלים עכשוויים ומכירים את הספרות הישראלית העכשווית כמוני (ואני מדבר כעת על היכרות כמותית בלבד, עניין טכני, ולא על איכות הקריאה והשיפוט), אני מודע לכך שייתכן שספר ישראלי בעל ערך נשמט ממני. יש אפילו שניים שלושה רומנים ספציפיים שאני חושד שהם בעלי ערך רב וטרם הגעתי לקוראם. אשמח מאד בעתיד לתת פומבי  לחשיבותו של ספר שהתאים, למשל, להיכנס לרשימת הספרים הטובים של העשור המופיעה פה בצד, באם אגלה שפסחתי על אחד כזה.

10. הספרות הישראלית והתרבות המערבית

יצירות מעטות, מעטות מדי, עוסקות בחיים בישראל כחיים במדינה מערבית מודרנית. הרחק מהשואה והתקומה, מההעפלה והמלחמה, הרחק מכל אלה, בקרן זווית זנוחה, הרי נמצאים רוב חיינו היומיומיים. אבל בישראל כמעט שלא נכתבות יצירות שמבקשות להיות התשובה הישראלית ליוצרים עכשוויים חשובים כמו ג'ונתן פרנזן ומישל וולבק, יצירות שעוסקות במקומם של המין, הטכנולוגיה החדשה, האינטרנט, עולם הפרסומות, תרבות הסלבז, הכסף הגדול וכן הלאה בחיינו. הבולט וכמעט היחיד (מלבד אמיר בן-איתן) שעוסק חזיתית בתמות האלה הוא יזהר הר לב. הר לב עשה זאת בצמד רומנים, פובידיליה" (2002) ו"מיקסי גריל" (2005), שחשיבותם אינה נובעת רק מערכם הסגולי אלא גם מחלוציותם.

ב"פובידיליה" הר-לב כתב את הרומן הישראלי החשוב ביותר על עולם המחשבים והשפעתו על חיינו. גיבור ספרו , מתכנת מחשבים, מגלה יום אחד שיותר אין לו יכולת או רצון לצאת מפתח ביתו. ההתפתחויות הטכנולוגיות מספקות לו את כל מה שיחפוץ בתחומי הבית. הוא גולש באינטרנט, בוהה בטלביזיה, מבצע עבודות תכנות מהבית ומזמין את צורכי המזון שלו באמצעות שליחים. הר-לב מעביר את הגיבור שלו שורה של מבחנים שבוחנים האם הניתוק המוחלט מהחוץ, הבידוד הקיצוני, אפשרי, מתוך תפיסה חריפה שמטרתה של הטכנולוגיה היא בדיוק זאת: לנתק אותנו מהתלות בעולם ובכלל זה מעמיתנו בני האדם.

"מיקסי גריל" הוא טקסט מוראלי יוצא דופן המציג את עולמו המתפורר של איש פרסום ישראלי. נתן פיין, הגיבור, הוא "מצליחן" שנישואיו מתפוררים והוא אכול תשוקת הרס עצמי. את החיים בכלל ואת חייו האישיים בפרט הוא תופס באופן רדוקטיבי (אבולוציוני וביוכימי), ראיית עולם שמשתלבת יפה עם מקצועו. קרן אור אחת יש בחייו: אהבתו-תשוקתו לדוגמנית המושלמת שהוא מצלם לפרסומת לחטיף "מיקסי גריל". הניסיון לממש את התשוקה לדוגמנית מוביל אותו להכרה טרגית במוגבלות ראיית העולם שלו. "מיקסי גריל", כמו "פובידיליה", מעודכן ורלוונטי, והעמדה המוסרית שבו מתוחכמת ויציבה.

20 הספרים הטובים של העשור (לא לפי סדר חשיבות)

1. "סיפור על אהבה וחושך" עמוס עוז (2002) –

ספר העשור. הספר הזה, שמרכזו היעדר ומוות, התאבדותה של אמו של עוז, הוא למעשה ספר על תחייה מתוך האפר. ברובד הגלוי זו סיפורה של התחייה הלאומית, קרי הציונות; הספר הוא סנגוריה על הציונות ומחאה כנגד טשטוש האבחנה בין 48' ל-67', טשטוש לו שותפים הפלשתינים והשמאל הרדיקלי (הבינלאומי והישראלי) כאחד. ברובד הסמוי זו תחייתו של הסופר וחזרתו מהגלות אליה שילחה אותו בשנות התשעים תרבות ההמונים.

2. "אבנר ברנר" (2003) ו"הרוצחים" (2006) דרור בורשטיין –

ברומן הראשון של בורשטיין ממיר אבנר ברנר, הגיבור הצעיר החוזר בשאלה, את הדת היהודית בדת האמנות. ואילו ב"הרוצחים" בא בורשטיין חשבון עם האלוהות החדשה, הספרות, והחיים העלובים שהיא גוזרת על הדבקים בה. צמד יצירות שעורכות דין וחשבון חריף ומצחיק עם המסורת המודרניסטית ויחס הקדושה שלה לאמנות (וגם עם הקשר המובלע בין המסורת המודרניסטית הזו לדת).

3. "אלנבי" (2009) גדי טאוב –

הישג נדיר בספרות המקומית מבחינת בניית העלילה ומבחינת החלישה על זירה חברתית שלמה. הזירה היא מועדונים ומועדוני חשפנות בדרום ת"א. ריאליזם במיטבו, שלפרקים מצליח לגעת במה שברנר כינה "ריאליזם סימבולי", כלומר ריאליזם שקודח וחודר לרובד קיומי עמוק בתרבות זמנו. זאת בגלל הזירה רווית המין שבה "אלנבי" מתרחש, שהיא משל לתרבות העכשווית הפתיינית ורווית המין שבה אנחנו חיים.

4. "שום גמדים לא יבואו" (2005) שרה שילה – רומן רב עוצמה המשרטט חיי משפחה שחיה חיים מחניקים וקלאוסטרופוביים, ומתאר את ניסיונות ההיחלצות הנואשים והנאיביים שלה מהחיים הללו. המשפחה, משפחת דדון, היא משפחה יוצאת מרוקו, המתגוררת בעיירת פיתוח נידחת ומוכת קטיושות בגבול הצפון, כנראה בסוף שנות השבעים. אובדנו השרירותי של אבי המשפחה מאיץ תהליך ניכור עמוק אצל בני המשפחה כלפי העיירה, המדינה, ולבסוף כלפי הטאבואים האנושיים והקיום האנושי עצמו. הרומן הוא גם הישג לשוני מרשים.

5. "עדן" (2005) יעל הדיה

יצירה ריאליסטית מרשימה. הדיה חולשת בגאון על אינספור פרטי חיים וחלקיקי רגש, ובונה בעזרתם את עולמן של חמש הדמויות הראשיות שלה, החיות במושב החקלאי-לפנים "עדן". זרם התודעה של הדמויות מקרב אותנו אליהן באורח אינטימי, ושפתה העשירה אך המדודה של הדיה מסייעת לתחושת הדיוק בתיאור עולמן. רוחב היריעה מעניק לרומן גם איכות של רומן חברתי, המשרטט את משבר הזהות של המעמד שהעיתונאי האמריקני דייוויד ברוקס כינה בשם הקולע "בובו" (בורגני-בוהמייני).

6. "אש בבית" (2008) – איריס לעאל

רומן על שני זוגות במחצית נתיב חייהם. הרומן דוהר לקראת מפגש בין הזוגות: ארוחת ערב שבת במושב בה יתברר האם מתרחשת בגידה בין גבר מזוג אחד לאישה מהזוג השני. לעאל כתבה טקסט ספרותי שכמעט כל משפט בו טעון בחידוש מקפיץ, ושעושרו המצטבר מתוך משפטיו יוצר את האשליה המספקת של לכידת מציאות רבת רבדים בפלצור המילים.

7. "והזעם עוד לא נדם" (2008) – אהרן אפלפלד

רומן מרשים. בכתיבה משורגת שרירים, נטולת שומנים, מספר אהרן אפלפלד את סיפורו של ניצול השואה, ברונו. ברונו סבור שחזרה לחיים רגילים, חיי גוף פשוטים, אחרי השואה, היא בגידה בייעוד היהודי, שהשואה רק הדגישה את מציאותו. "והזעם עוד לא נדם" מנסח עמדה פילוסופית-היסטורית חריגה בחלל הרעיוני של הספרות הישראלית. אפלפלד, דרך גיבורו, מבטא כאן עמדה הרואה בקיום היהודי קיום בעל ייעוד ושליחות.

8. "אישה בורחת מבשורה" (2008) – דויד גרוסמן

אורה, גיבורת הרומן כבת החמישים, ירושלמית פרודה ואם לשניים, יוצאת עם מאהבה משכבר, אברם, למסע בטבע הארצישראלי. הרומן הנקרא ברהיטות הזה מכיל כמה זינוקים גאוניים: זינוקים לשוניים ופסיכולוגיים, זינוקים בתיאורי טבע ומציאות חושניים, זינוקים בסצנות דרמטיות-עלילתיות. גרוסמן נטל על עצמו לגבש אמירה על המצב הישראלי העכשווי, ואכן לאורך כמה עשרות עמודים, ואולי כמה מאות, הספרות הישראלית שבה ומוצאת כאן את קולה המז'ורי.

9. "לא בבית הזה" (2007) – יוסף בר יוסף

המוקד הרגשי של הרומן הטעון והמורכב הזה הוא מאבק דוסטוייבסקאי בין אב לבן על אישה. זהו מאבק ארכיטיפי, כי הבן והאב מגלמים שני טיפוסים אנושיים שונים בתכלית. האב מכור לניאופים וליצריות גסה, איש הכסף והמין, ואילו הבן הוא היפוכו, רומנטיקן עדין ועצור.

10. "אש ידידותית" (2007) – א.ב. יהושע

א.ב.יהושע הוא גדול בעלי-המלאכה, האומנים-המיומנים, בספרות הישראלית ו"אש ידידותית" מוכיח את זה להפליא. יהושע הוא מופת חי לחובה של הסופר להגיש לקורא יצירה אפויה: מחושבת, מהוקצעת, מרובדת. אנחנו עוקבים ברומן אחר שניים, בעל ואישה, כבני ששים, אמוץ ודניאלה יערי, במשך שבוע ימים בחנוכה. בני הזוג האוהבים נפרדים בפתח הרומן. אמוץ, הבעל, מתכנן מעליות, נותר בישראל. ואילו דניאלה נוסעת לטנזניה לבקר את גיסה, שאחרי מות בנו החייל, איווה לו בה מקום לשבתו ולהתבודדותו.

11. "הצבי הבוער" (2007) – חיים לפיד

הרומן המוצלח של חיים לפיד הוא מותחן פסיכולוגי רווי הומור שחור. אלא שבמקום ההתחקות של בלש אחר פושע, כאן הגיבור, שנתקף באמנזיה משונה, מתחקה אחר עצמו. ממצאיו מובילים למסקנות מסמרות שיער ולשאלות זהות מערערות.

12. אותה האהבה כמעט" (2005) – מירי רוזובסקי

יצירה ישראלית עד שורשה, עמוקה ואכזרית ועם זאת מלאת חמלה, המתחקה אחר חברות בין שלוש נערות ואחר כך נשים על פני קרוב לחמש-עשרה שנה. רומן פסיכולוגי שכתוב במהירות ובדחיסות של מותחן. המהירות הזאת והריאליזם הלא מתפשר יונקים את הקורא פנימה לרומן שהוא גם רומן חברתי, שבתוך המערבל המהיר שלו מתערבלות פיסות חיים ישראליות לפרוזה מחושלת.

13. "עלייתו השמימה של העורך הספרותי" (2005) – בני ציפר

ספר מטורף, נועז ומצחיק, שגיבורו הוא "ציפר", עורך ספרותי נוירוטי ויצרי. בברק ובאופן דקונסטרוקטיבי סב הרומן סביב "הספרות" וחושף את הביורוקרטיה, היצריות והעסקנות הקטנונית המתלוות לעיסוק בה. כך, בצד תשוקה נעלה ליצירת יצירת-מופת, מעסיקות את "ציפר" (הגיבור) שאלות הנוגעות לתשמיש מיטתו, לעתידו במערכת העיתון, ולכתבי יד גרועים שהתלכלכו מהסנדוויץ' שלו ולכן אי אפשר להחזירם לשולח.

14. "תרה" (2005) – צרויה שלו

"תרה" חותם טרילוגיה משמעותית ביצירה הישראלית, טרילוגיה שראשיתה באתגר שמציבה המיניות לזוגיות ("חיי אהבה"), המשכה בבחינה של מוסד הנישואים ומועקותיו ("בעל ואישה") וסופה בבחינה של "מוסד" הגירושים וצרותיו ("תרה"). "תרה" מספר את סיפורה של אלה מילר, ארכיאולוגית ירושלמית בת 36, המחליטה להתגרש מבעלה. בגוף ראשון נרגש ונרקיסיסטי ותוך שינוש בשפה בשרנית מצליחה שלו לנפוח חיים בתחנות השחוקות של הליכי הפרידה, ומניידת את גיבורתה אֵלָה בכישרון רב בין פוזיציות נפשיות מגוונות של "אם", "בת", "אישה", "מאהבת".

15. "שואה שלנו" (2000) ו"העולם, קצת אחר כך" (2005) – אמיר גוטפרוינד

עוד לפני "נוטות החסד" המרשים של ג'ונתן ליטל, הצליח "שואה שלנו", הצנוע בהרבה אך האנושי, להחדיר באופן מוחשי ומצמרר את אחד מגיבוריו אל לב המאפליה, ובעקבותיו גם אותנו הקוראים. ב"העולם, קצת אחר כך", קשה להחמיץ את ההתכוונות האמביציוזית של גוטפרוינד לכתוב בְּסוּגת "הרומן הישראלי הגדול". גם אם התוצאה נופלת בהרבה מיצירות שהציגו שאפתנות דומה והגשימוה, הרי שהיצירה של גוטפרוינד, שחוש ההומור שלו דומיננטי יותר מזה של יזהר או שבתאי למשל, מענגת.

16. "פרסה וכינור" (2005) – ערן בר גיל

האם חיינו, הפעוטים והעצומים, חד פעמיים? האם תיעלם התרכובת הייחודית של קיומנו עם מותנו? ספרו העדין, היפהפה והעצוב-לפרקים של ערן בר-גיל עונה בשלילה על השאלות האלה דרך סיפורם של תאומים זהים, יוני ודני, שנמסרו לאימוץ לשתי משפחות שונות ואינם יודעים זה על קיומו של זה.

17. "שבע מידות רעות" (2006) – מאיה ערד

דיוקן מפורט ועדכני, ריאליסטי וסאטירי, של עולם האקדמיה (הרומן מתרחש באוניברסיטה יוקרתית בארצות הברית). רומן בנוי לתלפיות, מענג, שנון, משויף ופיקחי.

18. "מקופלת" (2006) – תמי גלבץ

מונולוג כובש של אישה ננטשת, בשנות הארבעים לחייה. מונולוג גדוש,  היפרבולי, אינטנסיבי, סעור, מריר, גרוטסקי, רדוף ורודף, קצבי וקוצץ כמו סכין חדה המסתערת על עלי פטרוזיליה לקצצם דק-דק ומהר-מהר. מונולוג בקצב של מכונת ירייה שגיבורת הרומן היא היורה בה ומי שרצה מהר מהר על מנת להספיק גם להיירות.

19. "ארץ אשה" (2006) – איל מגד

אוטוביוגרפיה חשופה, עתירת יופי ותבונה, זעם ורכות, נרקיסיזם וענווה, מרי והשלמה, קינה וסטואיקניות, אפיקורסיות ורליגיוזיות, שנאה ואהבה. התבוננות בילדות הנעשית ומתאפשרת על סף הזקנה. מגד מצליח לשכנע באנלוגיה שהוא עורך ב"ארץ אשה" בין החיים הפרטיים שלו לחיים הציבוריים שלנו בארץ; הקיום האישי, כמו גם הקיום הלאומי, מצריך התמודדות עם ההדחקות של הילדות, וההתמודדות הזו נעשית ב"ארץ, אשה".

20. "ספק חיים" (2002)– אוֹרי ברנשטיין

יצירה נפלאה בז'אנר האוטוביוגרפי, שכמדומה לא מספיק שמו לב אליה, היא הרומן הזה של המשורר אורי ברנשטיין. גיבורו של ברנשטיין – והמסווה הבידיוני כאן שקוף – הוא היסטוריון הסוקר פרקים מחייו לפי סדר כרונולוגי. ברנשטיין מצליח ליצור קוהרנטיות מופלאה ליצירה שלו בראש ובראשונה בעזרת השפה השירית הייחודית באמצעותה גיבורו מספר את סיפורו.

עשרת הסופרים המבטיחים

ענת עינהר

מסקרן מה יהיה ספרה הבא של עינהר. קובץ הביכורים שלה, "טורפים של קיץ" (2008), הכיל סיפורים המתרחשים בפרובינציה אורבאנית והפגין בשלות מפתיעה: משלב לשוני יציב ומאופק, רגישות מחודדת לניואנסים פסיכולוגים, וטון כמו-סטואי גם בתיאור אירועים אכזריים.

ירמי פינקוס

רומן הביכורים של פינקוס, "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט" (2008), הוא רומן היסטורי שמתרחש בשנות השלושים במזרח אירופה ונסוב על תיאטרון אידי נודד של שחקניות לא-צעירות-כבר. רומן ביכורים המפתיע, המתוק-חמוץ, דק ההבחנה, ובעל הומור והחמימות אנושית, מעורר ציפייה להמשך יצירתו של פינקוס.

אופיר טושה גפלה

טושה גפלה כתב שלושה ספרים בעשור האחרון. חלקם מלאי ברק וחלקם חלשים. ועם זאת, הברק, שהתגלה למשל ב"הקטרקט בעיני הרוח" (2005), מעורר סקרנות לראות לאן תפנה יצירתו. ב"הקטרקט בעיני הרוח" התמודד טושה גפלה עם מציאות עכשווית של ריבוי כותבים ודלות כתיבה, של שפעת ייצוגים ופיחות בערכם. ההמצאות המתוחכמות והמקוריות ברומן, הנבקעות כמו מעיינות תחת רגלי הקורא, הן משעשעות ומבדרות.

ניצן וייסמן

קובץ הביכורים המפתיע של ניצן וייסמן, "על גבול יערות הרוזמרין" (2006), הכיל ארבעה סיפורים ונסוב על ארבעה גברים, סביב שנות הארבעים לחייהם, שחווים רגעי משבר. אלה סיפורים ישירים, לא מתחכמים, אך חזקים ביותר ומסוגלים להביא את הקורא לבכי. הקובץ מעורר סקרנות ביחס להמשך כתיבתו של וייסמן.

עודד כרמלי

ספר הביכורים הרענן והחצוף של כרמלי, "כלכלת בית" (2009), שעוסק באופן סאטירי בהשתעבדות מלאת החדווה של החברה הישראלית לתחרות הכלכלית ובסגידתה להצלחה החומרית, מעורר תקווה להמשכים חצופים לא פחות.

עדי אבלס

"פצע" (2009), רומן אקזיסטנציאליסטי חריף על אינדיבידואל, שמתעקש על האינדיבידואליות שלו ומגיע בגין התעקשותו זו עד שערי טירוף הדעת, מעורר עניין ביחס להמשך יצירתו של אבלס.

אסף ענברי

ספרו הסולידי אך המרשים של המסאי אסף ענברי, "הביתה" (2009), שהנו ביוגרפיה של מקום, ביוגרפיה של קיבוץ אפיקים מינקות לזקנה ולמוות, מעורר סקרנות לגבי המשך כתיבתו בפרוזה סיפורית.

נועה ירון-דיין

רומן החזרה בתשובה שלה, "מקימי" (2007), היה רומן שנון ופיקחי שבד בבד עם תיאור התהליך הרוחני שחוותה מתח ביקורת מעניינת על התרבות הישראלית החילונית. האם תמצא נועה ירון-דיין עניין גם בכתיבה נוספת של פרוזה?

אלון חילו

"מות הנזיר" (2004), ספר הביכורים של חילו, הוא ספר קשה במובן הטוב של המילה, יצירה אפלה מרשימה שהיא אחת היצירות הבולטות של הדור הצעיר בקרב כותבי הפרוזה הישראליים. אבל "אחוזת דג'אני" (2008), ספרו השני, שנכתב גם הוא בכישרון, עורר תהיות על מקומם של הקרייריזם וחוט השדרה מוסרי בעולמו של הסופר (דומיננטיות יתר של הראשון ודילול יתר של השני יכולים להיות בעוכריו של בעל כישרון שרוצה גם להיות סופר משמעותי).

אגור שיף

שיף אינו סופר מתחיל. ארבעה ספרים שלו ראו אור. ועם זאת, כמדומה עוד לא זכה שיף בהכרה מספקת ויש לקוות, כמו שיש סיכוי, שיזכה בה בעתיד הקרוב (בימים אלה רואה אור ספרו החמישי). הרומן הלפני אחרון שלו, "מה שרציתם", הוא סאטירה שנונה המתארת את הקמתה מחדש בגדה המערבית של עיירה יהודית מזרח אירופית, על כל פרטיה ודקדוקיה, ופתיחתה כפארק שעשועים לקהל הרחב. מלבד הביקורת הפוליטית שבו על הציונות, מה שהופך את "מה שרציתם" לרומן מצוין הוא הטון הסאטירי-מלנכולי היציב שבו הוא כתוב, חוש ההומור המעודן והפרוע כאחד שבו, הדקויות המרובות והמענגות של כותב רומנים מיומן שיש בו, ההפלגות הסוריאליסטיות שמתפרצות ממנו.

קצרים

1. לונדון וקירשנבאום, מנחי התוכנית שהייתה הטובה בטלוויזיה המסחרית, קיפדו ראשם לטובת הסוגה העילית "נשות הטייסים", ומתחילים את תוכניתם רבע שעה מאוחר יותר.

אבל הדברים לא הסתיימו בזה. לונדון וקירשנבאום גם קיפלו זנבם הטווסי הגאה (גאה בצדק), בפנייה ליעקב אילון במהלך התוכנית לצורכי פרומו לחדשות, פנייה שפעם (כשהייתה בסוף התוכנית ולא על חשבון זמנם של השניים) הייתה רוויות אירוניה והוכחה סב-טקסטואלית לבכירותם של המנחים הוותיקים, בכירות שהייתה מקובלת גם על "יעקב" ו"מיקי" (הפאמיליאריות והסנטימנטליות הישראליות החדשות והכוזבות, שמתבטאות בשימוש בשמות הפרטיים, לעומת היעדר הפאמיליאריות כביכול, ולמעשה מרחק נכון, שמתבטא בכינוי בשם המשפחה של בני הדור הקודם, "לונדון" ו"קירשנבאום"; "ירון" ו"מוטי" תקראו לחברים שלכם), וכיום מעין רוח נמוכה וצייתנית מצד השניים נלווית למפגש הפסגה החד-צדדי הזה (חד-צדדי כי רק צד אחד הוא פסגה).

וגם נכרתה חלק מתכולתם, בנוסף לקיפוד ראשם וקיפול זנבם, בכך שחלק מתכני התוכנית הפכו לראיונות פרומו לתוכניות ערוץ 10, ראיונות שהשניים מנהלים ככפויי שד. ראיונות פרומו התדירים כמדומה הרבה יותר משבעבר.

 

לקחת את "הזקנים החכמים" של הטלוויזיה הישראלית ולהשפיל אותם כך הנה עדות חמורה מאד לניוון של המדיה הזו, חמורה יותר מעוד תוכנית ריאליטי חלולה. ההשפלה הזו מבטאת חוסר סובלנות קיצוני, המדיה חשה באופוזיציה שיש בתוכה וכמו בעידן הטיהורים הסטליניסטי חשה לחסלה, חשה שיש להאבידה מארץ.

 

2. "יציאה מהארון" של מפורסמים הופכת אט אט מהצהרה בעלת חשיבות חברתית לצעד מחושב בניהול הקריירה. במילים אחרות: אנשים לא נשארים בארון מפחד, אלא מפני שהם מבקשים לצאת מהארון ברגע הנכון לקריירה שלהם, נכון לצורכי משיכת תשומת לב. במילים אחרות-אחרות: אנשים כועסים על כך שמוציאים אותם בעל כורחם מהארון (מעשה נבלה בעיניי, בלי קשר) כי הם רצו לעשות זאת במועד מתאים יותר לצורכי פרסום מוצרם התרבותי. 

אני מתייחס למשל ליציאה מהארון של ריקי מרטין (זה השם?), ולאו דווקא לזו של פוליקר, ששתיהן אירעו השבוע. ולעוד מקרה של הוצאה מהארון בשגגה שאירע לאחרונה.

 

3. היחס שלנו לטלוויזיה המסחרית הגיע לדרגה כזו של חשדנות ואי אמון, הורגלנו במערכת שיטתית של הטעיה ושקר במצח נחושה, לתרבות תרמית חצופה כל כך, שהיחס לפרומואים שהבטיחו שפוליקר ייחשף היה, כמעט מקיר לקיר, יחס מבטל. "כן, בטח ייחשף, מה זה", אמר לעצמו האזרח המורגל בשקרים ונציגו בביקורת הטלוויזיה, "ייחשף שהוא אוהב גם מוזיקה בולגרית, לא רק יוונית".

מה שלא ייאמן הוא, שגם אחרי שידור הסרט, ואחרי שהתברר שפוליקר בהחלט נחשף בו, גם אם בצורה מעודנת ולא בהמית (בסדר, הוא לא אמר "אני אוהב את זה ב***, וגם למ***"), סוקרי הטלוויזיה בעיתונות התלבטו האם באמת הייתה בכלל יציאה מהארון, כי אולי הפרומואים שיקרו כרגיל. הם פשוט לא האמינו למראה עיניהם. התכחשו לו.  

4. דרור רפאל בתוכניתו החביבה יחסית (אם אתם בתור לרופא שיניים, למשל, או אם סיימת את "האתיקה" של שפינוזה ואתם צריכים קצת הסחת דעת לפני "ההקדמה לפנומנולוגיה של הרוח" של הגל), שואל אשה דתיה, בלי כוונה הומוריסטית, אם היא שומרת "במרחק נגיעה". הטלוויזיה המסחרית חודרת לכל סדק בתרבות הישראלית, ממלאה הכל כמו מים. מטביעה גם את שפת היומיום.

מקרה משמעותי יותר: "עם כל הצער שבדבר", אמר פוליקר באחד מהרגעים בסרט המוזכר. היה לי ברור שפוליקר מצטט – ובלי כוונה! כבובת פיתום! זה העיקרון פה – את "ארץ נהדרת" בחיקוי שלה לפואד.

זה רגע חשוב מאד בעיניי, מערער: אחד מגדולי זמרנו ויוצרנו נזקק למטבע לשון של תוכנית טלוויזיה פופולרית, מרכין את ראשו מבלי משים למדיה חזקה משלו, כפי שהוא גם עושה בעצם, במובן מסוים, בעצם השתתפותו בסרט.

5. אני רוצה לומר משהו לא פופולרי: אני מחשיב את עצמי כשמאל ציוני (לא סוציולוגית, עם זאת; אני לא קשור לרקע הסוציולוגי של השמאל הציוני בשום מובן) ואני בעד פתרון שתי המדינות. ועדיין, אני חושב שאנחנו מזלזלים מדי בטיעון של המתנחלים (בניסוח וסיגנון שלי) שללא קשר מוחשי לחבלי ארץ בעלי חשיבות בהיסטוריה היהודית יתערער משהו בסיסי במחויבות שלנו לארץ הזו (ומאליו גם במחויבותנו לחברה שמתקיימת עליה). 

מרוב לעג מוצדק לפולחן המקומות הקדושים שכחנו לדעתי עובדה פשוטה, שללא קשר ואפילו פוטנציאל לקשר (כלומר, הידיעה שהכותל, שלא נבקר בו מיוזמתנו לעולם, כי הוא מקום קודר, פרימיטיבי, משמים, מזוהם ומכוער, ניצב בכל זאת מאחורי כותלנו; מה שחז"ל כינו "פת בסלו"; הנשוי אינו מועד לחטוא בענייני מין כי יש לו אישה בבית, כמו שמי שמזון מצוי בסלו אינו מועד לחטוף אוכל מכל הבא ליד) לארץ ישראל ההיסטורית הקונקרטית, קְשרנו למקום הזה יימצא נקלש, נגרע, נפחת, נפגג.

הרי האירוניה הגדולה של ההיסטוריה הובילה את היהודים במאה ה-20 להתנחל דווקא בחבלי ארץ בעלי חשיבות משנית מבחינה היסטורית-יהודית. בארץ פלישתים, או בנחלת שבט דן, שבט בהחלט לא חשוב במיוחד, או בנחלת בנות צלופחד בעמק חפר, נחלת נשים, או הלאה וצפונה, באזור חיפה ועכו, שהתלמוד מתלבט אם הינה ארץ ישראל כלל ועיקר, או בעמק יזרעאל של בעלות אוב, איזבליות, יהואים זרים ומוזרים למיניהם וממלכת ישראל החוטאת.

 ב"ימי צקלג" לועג יזהר לסוגייה אם צקלג עליה נלחמים בתש"ח היא עיר מקראית. אבל מאמץ הלעג מסגיר את העובדה שזו סוגייה חשובה בעצם. וגם המבט שמשיטים הלוחמים כפעם בפעם אל ההרים הסגלגלים שבמזרח, כלומר אל נחלת יהודה, שממנה, כמו טוען הטקסט בעקיפין (או במפורש, אלף עמודים, לך תזכור), מוענקת לגיטימציה מעורפלת למאבק בכברת ארץ באדמת פלישתים, כברת ארץ שאולי בכל זאת דוד המלך בזמן גלותו התהלך ושכן בה.

פעם חשבתי שבעידן היי-טקי וגלובלי אין חשיבות לקרבה החושנית לאדמה, שזה עניין שזמנו תם. היה זה בתקופה שעברתי בעצמי מהכפר אל העיר.

אבל אינני בטוח בכך היום. אולי בגין געגועיי כעירוני לילדותי ונערותי בכפר. לאדמה ולדממה הכפריות. ולאופק בו ניבטו במעורפל ובימי אחרי-גשם הר גריזים והר עיבל.

אולי בגלל שההתעקשות הפלשתינית של העשור האחרון, הצומוד, עוררו אותי מתרדמתי המערבית הדוגמאטית.

 

ומה הפתרון? שאלה טובה. חילופי שטחים מסיביים כנראה.  

 

נ.ב.

וכל זה בלי קשר לכך שהמתנחלים עצמם איבדו חלק נכבד מהאוטוריטה של טיעוניהם, בגלל – שבמקביל לחלקים בחברה הישראלית כולה – הפכו גם הם למגזר, מגזר שדואג לאינטרסים שלו ונחשד, ובצדק, בשימוש בטיעונים ממלכתיים כהסוואה לשתדלנות מגזרית.

 

6. אולי ההתבוננות הביקורתית בטלוויזיה, שאני חוטא בה מדי פעם, אינה נחוצה. אולי הטלוויזיה הפכה כבר מזמן למשהו שהאליטות התרבותיות, ולא רק הן, מדירות רגליהן ממנה, לא סופרות אותה, ואין לייחס לה ולביקורתה חשיבות יתרה.

אבל, מאידך, "ארץ נהדרת" היא כן עניין של כולם. אפילו של פוליקר, כאמור.

 

7. ספרים טובים חדשים: "ויינסברג, אוהיו" של שרווד אנדרסון – יצירת מופת. "הקורבן" של סול בלו – יצירת מופת לא ידועה מספיק שבלו פרסם בגיל 32, ב-1947, והינה הרומן השני שלו. יצירה הנותנת דין וחשבון מוסרי ונבואי על העלייה החברתית המטאורית של יהדות ארצות הברית, ובעקיפין של הספרות היהודית אמריקאית. דין וחשבון בוגר, אמיץ ונחוץ גם היום על אנטישמיות מחד גיסא וצדקנות והתחסדות יהודיות מאידך גיסא.

ספר מאכזב: "אוניית המגדלור" של זיגפריד לנץ. 

 

8. פרומו ל"קצרים" הבא: בודריאר, הפוסט-סטרוקטורליסט המעניין ביותר בקרב בני דורו – בחינת ההשערה שרעיון הסימולאקרה שלו נובע בעצם ממצבו הייחודי של התיאורטיקן הצרפתי, כל תיאורטיקן צרפתי, בשליש האחרון של המאה ה-20; כשהתפוצצות שיחנית תיאורטית (מרקסיזם, פנומנולוגיה, פסיכואנליזה, סטרוקטורליזם) הביאה (בטעות) למחשבה שבעצם אין רפרנטים אלא רק שיחים – כלומר, ניסיון הסבר שלי של הפרויקט הפוסט-סטרוקטורליסטי כפרוייקט שנולד ממציאות אינטלקטואלית ייחודית, פרובינציאלית במובן זה שהיא קשורה לזירה הצרפתית בלבד, שהביאה לראיית עולם היפר-אינטלקטואלית, ראיית עולם מעורפלת ראייה – דיון ראשוני ביחס בין בודריאר ווולבק.

הישארו עמנו!