קצרים

1. לונדון וקירשנבאום, מנחי התוכנית שהייתה הטובה בטלוויזיה המסחרית, קיפדו ראשם לטובת הסוגה העילית "נשות הטייסים", ומתחילים את תוכניתם רבע שעה מאוחר יותר.

אבל הדברים לא הסתיימו בזה. לונדון וקירשנבאום גם קיפלו זנבם הטווסי הגאה (גאה בצדק), בפנייה ליעקב אילון במהלך התוכנית לצורכי פרומו לחדשות, פנייה שפעם (כשהייתה בסוף התוכנית ולא על חשבון זמנם של השניים) הייתה רוויות אירוניה והוכחה סב-טקסטואלית לבכירותם של המנחים הוותיקים, בכירות שהייתה מקובלת גם על "יעקב" ו"מיקי" (הפאמיליאריות והסנטימנטליות הישראליות החדשות והכוזבות, שמתבטאות בשימוש בשמות הפרטיים, לעומת היעדר הפאמיליאריות כביכול, ולמעשה מרחק נכון, שמתבטא בכינוי בשם המשפחה של בני הדור הקודם, "לונדון" ו"קירשנבאום"; "ירון" ו"מוטי" תקראו לחברים שלכם), וכיום מעין רוח נמוכה וצייתנית מצד השניים נלווית למפגש הפסגה החד-צדדי הזה (חד-צדדי כי רק צד אחד הוא פסגה).

וגם נכרתה חלק מתכולתם, בנוסף לקיפוד ראשם וקיפול זנבם, בכך שחלק מתכני התוכנית הפכו לראיונות פרומו לתוכניות ערוץ 10, ראיונות שהשניים מנהלים ככפויי שד. ראיונות פרומו התדירים כמדומה הרבה יותר משבעבר.

 

לקחת את "הזקנים החכמים" של הטלוויזיה הישראלית ולהשפיל אותם כך הנה עדות חמורה מאד לניוון של המדיה הזו, חמורה יותר מעוד תוכנית ריאליטי חלולה. ההשפלה הזו מבטאת חוסר סובלנות קיצוני, המדיה חשה באופוזיציה שיש בתוכה וכמו בעידן הטיהורים הסטליניסטי חשה לחסלה, חשה שיש להאבידה מארץ.

 

2. "יציאה מהארון" של מפורסמים הופכת אט אט מהצהרה בעלת חשיבות חברתית לצעד מחושב בניהול הקריירה. במילים אחרות: אנשים לא נשארים בארון מפחד, אלא מפני שהם מבקשים לצאת מהארון ברגע הנכון לקריירה שלהם, נכון לצורכי משיכת תשומת לב. במילים אחרות-אחרות: אנשים כועסים על כך שמוציאים אותם בעל כורחם מהארון (מעשה נבלה בעיניי, בלי קשר) כי הם רצו לעשות זאת במועד מתאים יותר לצורכי פרסום מוצרם התרבותי. 

אני מתייחס למשל ליציאה מהארון של ריקי מרטין (זה השם?), ולאו דווקא לזו של פוליקר, ששתיהן אירעו השבוע. ולעוד מקרה של הוצאה מהארון בשגגה שאירע לאחרונה.

 

3. היחס שלנו לטלוויזיה המסחרית הגיע לדרגה כזו של חשדנות ואי אמון, הורגלנו במערכת שיטתית של הטעיה ושקר במצח נחושה, לתרבות תרמית חצופה כל כך, שהיחס לפרומואים שהבטיחו שפוליקר ייחשף היה, כמעט מקיר לקיר, יחס מבטל. "כן, בטח ייחשף, מה זה", אמר לעצמו האזרח המורגל בשקרים ונציגו בביקורת הטלוויזיה, "ייחשף שהוא אוהב גם מוזיקה בולגרית, לא רק יוונית".

מה שלא ייאמן הוא, שגם אחרי שידור הסרט, ואחרי שהתברר שפוליקר בהחלט נחשף בו, גם אם בצורה מעודנת ולא בהמית (בסדר, הוא לא אמר "אני אוהב את זה ב***, וגם למ***"), סוקרי הטלוויזיה בעיתונות התלבטו האם באמת הייתה בכלל יציאה מהארון, כי אולי הפרומואים שיקרו כרגיל. הם פשוט לא האמינו למראה עיניהם. התכחשו לו.  

4. דרור רפאל בתוכניתו החביבה יחסית (אם אתם בתור לרופא שיניים, למשל, או אם סיימת את "האתיקה" של שפינוזה ואתם צריכים קצת הסחת דעת לפני "ההקדמה לפנומנולוגיה של הרוח" של הגל), שואל אשה דתיה, בלי כוונה הומוריסטית, אם היא שומרת "במרחק נגיעה". הטלוויזיה המסחרית חודרת לכל סדק בתרבות הישראלית, ממלאה הכל כמו מים. מטביעה גם את שפת היומיום.

מקרה משמעותי יותר: "עם כל הצער שבדבר", אמר פוליקר באחד מהרגעים בסרט המוזכר. היה לי ברור שפוליקר מצטט – ובלי כוונה! כבובת פיתום! זה העיקרון פה – את "ארץ נהדרת" בחיקוי שלה לפואד.

זה רגע חשוב מאד בעיניי, מערער: אחד מגדולי זמרנו ויוצרנו נזקק למטבע לשון של תוכנית טלוויזיה פופולרית, מרכין את ראשו מבלי משים למדיה חזקה משלו, כפי שהוא גם עושה בעצם, במובן מסוים, בעצם השתתפותו בסרט.

5. אני רוצה לומר משהו לא פופולרי: אני מחשיב את עצמי כשמאל ציוני (לא סוציולוגית, עם זאת; אני לא קשור לרקע הסוציולוגי של השמאל הציוני בשום מובן) ואני בעד פתרון שתי המדינות. ועדיין, אני חושב שאנחנו מזלזלים מדי בטיעון של המתנחלים (בניסוח וסיגנון שלי) שללא קשר מוחשי לחבלי ארץ בעלי חשיבות בהיסטוריה היהודית יתערער משהו בסיסי במחויבות שלנו לארץ הזו (ומאליו גם במחויבותנו לחברה שמתקיימת עליה). 

מרוב לעג מוצדק לפולחן המקומות הקדושים שכחנו לדעתי עובדה פשוטה, שללא קשר ואפילו פוטנציאל לקשר (כלומר, הידיעה שהכותל, שלא נבקר בו מיוזמתנו לעולם, כי הוא מקום קודר, פרימיטיבי, משמים, מזוהם ומכוער, ניצב בכל זאת מאחורי כותלנו; מה שחז"ל כינו "פת בסלו"; הנשוי אינו מועד לחטוא בענייני מין כי יש לו אישה בבית, כמו שמי שמזון מצוי בסלו אינו מועד לחטוף אוכל מכל הבא ליד) לארץ ישראל ההיסטורית הקונקרטית, קְשרנו למקום הזה יימצא נקלש, נגרע, נפחת, נפגג.

הרי האירוניה הגדולה של ההיסטוריה הובילה את היהודים במאה ה-20 להתנחל דווקא בחבלי ארץ בעלי חשיבות משנית מבחינה היסטורית-יהודית. בארץ פלישתים, או בנחלת שבט דן, שבט בהחלט לא חשוב במיוחד, או בנחלת בנות צלופחד בעמק חפר, נחלת נשים, או הלאה וצפונה, באזור חיפה ועכו, שהתלמוד מתלבט אם הינה ארץ ישראל כלל ועיקר, או בעמק יזרעאל של בעלות אוב, איזבליות, יהואים זרים ומוזרים למיניהם וממלכת ישראל החוטאת.

 ב"ימי צקלג" לועג יזהר לסוגייה אם צקלג עליה נלחמים בתש"ח היא עיר מקראית. אבל מאמץ הלעג מסגיר את העובדה שזו סוגייה חשובה בעצם. וגם המבט שמשיטים הלוחמים כפעם בפעם אל ההרים הסגלגלים שבמזרח, כלומר אל נחלת יהודה, שממנה, כמו טוען הטקסט בעקיפין (או במפורש, אלף עמודים, לך תזכור), מוענקת לגיטימציה מעורפלת למאבק בכברת ארץ באדמת פלישתים, כברת ארץ שאולי בכל זאת דוד המלך בזמן גלותו התהלך ושכן בה.

פעם חשבתי שבעידן היי-טקי וגלובלי אין חשיבות לקרבה החושנית לאדמה, שזה עניין שזמנו תם. היה זה בתקופה שעברתי בעצמי מהכפר אל העיר.

אבל אינני בטוח בכך היום. אולי בגין געגועיי כעירוני לילדותי ונערותי בכפר. לאדמה ולדממה הכפריות. ולאופק בו ניבטו במעורפל ובימי אחרי-גשם הר גריזים והר עיבל.

אולי בגלל שההתעקשות הפלשתינית של העשור האחרון, הצומוד, עוררו אותי מתרדמתי המערבית הדוגמאטית.

 

ומה הפתרון? שאלה טובה. חילופי שטחים מסיביים כנראה.  

 

נ.ב.

וכל זה בלי קשר לכך שהמתנחלים עצמם איבדו חלק נכבד מהאוטוריטה של טיעוניהם, בגלל – שבמקביל לחלקים בחברה הישראלית כולה – הפכו גם הם למגזר, מגזר שדואג לאינטרסים שלו ונחשד, ובצדק, בשימוש בטיעונים ממלכתיים כהסוואה לשתדלנות מגזרית.

 

6. אולי ההתבוננות הביקורתית בטלוויזיה, שאני חוטא בה מדי פעם, אינה נחוצה. אולי הטלוויזיה הפכה כבר מזמן למשהו שהאליטות התרבותיות, ולא רק הן, מדירות רגליהן ממנה, לא סופרות אותה, ואין לייחס לה ולביקורתה חשיבות יתרה.

אבל, מאידך, "ארץ נהדרת" היא כן עניין של כולם. אפילו של פוליקר, כאמור.

 

7. ספרים טובים חדשים: "ויינסברג, אוהיו" של שרווד אנדרסון – יצירת מופת. "הקורבן" של סול בלו – יצירת מופת לא ידועה מספיק שבלו פרסם בגיל 32, ב-1947, והינה הרומן השני שלו. יצירה הנותנת דין וחשבון מוסרי ונבואי על העלייה החברתית המטאורית של יהדות ארצות הברית, ובעקיפין של הספרות היהודית אמריקאית. דין וחשבון בוגר, אמיץ ונחוץ גם היום על אנטישמיות מחד גיסא וצדקנות והתחסדות יהודיות מאידך גיסא.

ספר מאכזב: "אוניית המגדלור" של זיגפריד לנץ. 

 

8. פרומו ל"קצרים" הבא: בודריאר, הפוסט-סטרוקטורליסט המעניין ביותר בקרב בני דורו – בחינת ההשערה שרעיון הסימולאקרה שלו נובע בעצם ממצבו הייחודי של התיאורטיקן הצרפתי, כל תיאורטיקן צרפתי, בשליש האחרון של המאה ה-20; כשהתפוצצות שיחנית תיאורטית (מרקסיזם, פנומנולוגיה, פסיכואנליזה, סטרוקטורליזם) הביאה (בטעות) למחשבה שבעצם אין רפרנטים אלא רק שיחים – כלומר, ניסיון הסבר שלי של הפרויקט הפוסט-סטרוקטורליסטי כפרוייקט שנולד ממציאות אינטלקטואלית ייחודית, פרובינציאלית במובן זה שהיא קשורה לזירה הצרפתית בלבד, שהביאה לראיית עולם היפר-אינטלקטואלית, ראיית עולם מעורפלת ראייה – דיון ראשוני ביחס בין בודריאר ווולבק.

הישארו עמנו!

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דודי  On אפריל 1, 2010 at 3:44 PM

    תוספת קטנה לנקודה 6. הביקורת שלך היא בדר"כ על התנהלות הערוצים המסחריים (פרומואים, פרסומות וכדומה) ופחות על המוצר הטלוויזיוני עצמו.

    כיום, הימנעות מהערוצים המסחריים אינה רק נחלת אינטלקטואלים גבוהי מצח. יש לא מעט צעירים שאוהבים סדרות טלוויזיה ("האוס" נניח), אבל לא צופים בכלל בערוצים המסחריים, וחלקם גם לא מחובר בכלל לכבלים או ללוויין אלא מוריד מה שמוריד באינטרנט.

  • ענבל  On אפריל 1, 2010 at 5:11 PM

    יותר נכון, חשש. שלא תעשה בחירה פופוליסטית ותעבור מביקורת ספרות לביקורת טלוויזיה (בבמות הממוסדות הכוונה). מה נעשה בלעדיך אם תפרוש מביקורת הספרות אני לא יודעת.

  • אריק גלסנר  On אפריל 1, 2010 at 6:44 PM

    תודה על דברייך. אין חשש.

  • רני  On אפריל 1, 2010 at 8:30 PM

    הנושא היכן הוקמו ישובים יהודיים עד 1945 נניח, נדון. סיבות שעלו.זמינות קרקע ומחירה – יהודים קנו היכן שקרקע נמכרה. למשל בשדרת ההר מרכזית צפונה מקו ה 200 ממ כמעט שלא נמכרה קרקע בכלל. קרקע החמרה הייתה קרקע גרועה וכנ"ל החולות. קרקע טרה רוסה בכמות משקעים מעל נניח 400 ממ לא נמכרה בכלל באיזורים נקיים מקדחת.
    אבל דומני שהתופעה גם קשורה במבנה הכפר הערבי וביחס לקרקע ובריכוז קרקעות בידי ספסרי נדל"ן [ משפחת סוסוק ] קודם לתחילת העליות.הנושא עוד לא מוצע בכל מקרה היו המון גורמים ודומני שראוי להשקיע בעניין זה, זה נושא מעניין.
    למה התאכזבת מספינת המיגדלור ? אני נהנתי מאוד בעיקר מההספקטים הימיים ומהעובדה שמול רב החובל מוצב עורך דין שהוא סמל סימלי הנוכלות והרוע משהו לחשוב עליו עורך דין מול רב חובל כסמל לדבר מה. לטעמי טעם של סתם קורא זה בכלל לא ספר גרוע והכותב יודע דבר מה על העולם הטכני שהוא מדבר עליו. הסתלקות הספינה מתפקידה לעולם בסוף הסיפור היא כביכול נבואה שמתגשמת עכשיו. יותר ויותר מגדלורים בעולם מושבתים גם כך בארץ. ראה המגדלור ביפו ובפתח הירקון. לטעמי ספר טוב יותר מהרבה ספרים המתפרסמים בעברית בארץ.

  • רני  On אפריל 1, 2010 at 8:32 PM

    משפחת סורסוק ועוד.

  • גיורא לשם  On אפריל 2, 2010 at 1:03 AM

    צריך לזכור כי מה שקרוי פלשת הוא גם ארץ יהודה, וזה כבר פחות שולי.
    לדבקים בארץ יהודה, דווקא השומרון נראה קצת תלוש מן ההיסטוריה.
    מי שלמד על האדמה, כמוני, בבית ספר חקלאי, לא יירפא מעולם מן הערגה לצמח ולמקום גידולו, לחיה ולבית גידולה.
    קצב הלבלוב והפריחה הוא דימוי של קצב השירה.
    ולהיפך!

  • אריק גלסנר  On אפריל 2, 2010 at 9:10 AM

    לגבי אוניית המגדלור הרי שתחושתי הייתה שזו גרסת נסיוב מדוללת של יצירות אקזיסטנציאליסטיות רבות עוצמה כדוגמת "הדבר" של קאמי או חיקוי חיוור לפורטרטים רבי עוצמה כמו קוטוזוב המצביא השתקן ב"מלחמה ושלום" שכאן עוצבה בדמותו הקברניט. כלומר, חיקוי, וחיקוי מטריד דווקא בגלל שמדובר בעמדות קיומיות יקרות ללב.

  • יעל שכנאי  On אפריל 2, 2010 at 10:24 AM

    המגיבה למעלה.

    אריק, בנוסף, קוראת עכשיו בהנאה גדולה את מאיה ערד "אמן הסיפור הקצר" והלילה, בשתיים לפנות בוקר,למעשה, עוד קראתי את הביקורת שלך פה על הספר. מצוינת וקולעת.

  • אריק גלסנר  On אפריל 2, 2010 at 11:15 PM

    תודה רבה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: