עשר הערות על העשור האחרון בספרות הישראלית + המלצות

1. המדיום הוא המוּסר

עתידה של הקריאה בכלל ועתידו של המדיום הספרותי בפרט היא סוגיה תרבותית דוחקת. לא זו בלבד שזו סוגיה תרבותית בוערת, אלא שניתן כמדומה להוכיח שכמעט כל ספר פרוזה חשוב שראה אור בעולם ובישראל בשנים האחרונות דן, במובלע או ישירות, במודע או שלא במודע, בסוגיה הזו. במילים אחרות: שאלת עתיד הקריאה ועתידו של המדיום הספרותי הפכה גם להיות הסוגיה הספרותית החשובה ביותר בדורנו; לא נושא זה או אחר, לא תמה זו או אחרת, אלא סוגיית שרידותו של המדיום עצמו הפכה בעצמה לתמה ולנושא המרכזיים בהם עוסקת הספרות.

הספרות היא דינוזאור בתוך התרבות העכשווית. העשורים הקרובים יכריעו אם מדובר בטירנוזאורוס-רקס רב-עוצמה או בלטאה קטנה צמחונית שתמטנית וחלושה; העשורים הקרובים גם יכריעו אם הדינוזאור הזה ישרוד את עידן הקרח התרבותי שהוא מצא את עצמו כלוא בתוכו.

בנקודה הזו בהיסטוריה, בתחילת העשור השני של המאה ה-21, כשיש לנו את היתרון של אלה שהגיעו מאוחר לזירה ולכן התבוננותם צוננת וצלולה יותר, הולכת ומתבררת העובדה ששרידותו או אי-שרידותו של המדיום הספרותי היא סוגיה מוראלית ממדרגה ראשונה. הספרות – ואדגיש: המדיום עצמו, עוד לפני תכניו – הפכה להיות נושאת ערכים המתנגשים חזיתית בכמה ערכים המושלים בתקופתנו.

ואלה הם הערכים המקופלים במדיום הספרותי, המנוגדים לרוח התקופה:

  1. פנימיות לעומת חיצוניות. המדיום הספרותי הוא בעל יתרון מובנה בתיאור תהליכים פנימיים דקים מיני דק המתחוללים בסתרי הנפש (או המוח). ואילו הנטייה הדומיננטית של התקופה היא אל הקוטב החיצוני והגופני על חשבון הנפשי והפנימי; אל הסקס החד משמעי והפשוט על חשבון המחשבה והרגש המפותלים והמסובכים; אל הביולוגי על חשבון הפסיכולוגי; אל האובייקט על חשבון הסובייקט (תשוקה שביטא בצלילות אנדי וורהול, מהמנסחים הגדולים של רוח התקופה, באמירתו: "אני רוצה להפוך למכונה").
  2. רוחניות לעומת גשמיות, תיווך לעומת חוסר אמצעיות. המדיום הספרותי נשען על סימנים לשוניים, שהם מטבעם מופשטים ורוחניים ומנותקים מהחומריות שאותה הם מסמנים. המילה "כלב" היא הפשטה רוחנית של בעל החיים הקונקרטי, אין בה כשלעצמה שום דבר שמזכיר חיה נובחת, בעלת ארבע רגליים וזנב. זו הסיבה למאמץ המסוים הכרוך בקריאה, למשל בקריאת המשפט "הכלב סב לרגע על עקבותיו ואז טלטל את ראשו חזרה לתלם מצעדו הראשוני", מאמץ הנובע מ"תרגום" הסימנים הרוחניים-המופשטים לעולם הגשמי אותם הם מסמנים. השפה היא אכן מדיום, תוֶוך רוחני המוצב בין העולם הגשמי ובינינו. ואילו רוח התקופה משתוקקת לממשות העירומה; היא מפנה עורף אל עולם הרוח וההפשטה; היא בוחלת בתיווך ורוצה לגעת בדברים עצמם; מסרבת להמריא ולהתנתק מהעולם הגשמי. לכן מדיום מועדף בתקופתנו הוא המדיום הוויזואלי בו כלב המופיע על המסך הוא לא הפשטה של כלב בשר ודם, אלא הדבר הקרוב ביותר לאותו כלב חומרי ראשוני.
  3. מילים מול מספרים, חופש רצון מול דטרמיניזם. התרבות הכללית חותרת לקוטב המספרים על חשבון ממלכת המילים. התרבות נוהרת לכמותי הבהיר על חשבון האיכותני המעורפל. התרבות חותרת לכימות מקסימאלי של החיים, והדבר בא לידי ביטוי בדומיננטיות של הכלכלה וכן של המדעים המדויקים הנשענים על המתמטיקה בציוויליזציה המערבית הנוכחית. התרבות שלנו משתוקקת לשליטה מוחלטת במציאות וניבוי מקסימאלי שלה על סמך נוסחאות וחישובים מתמטיים ותוך איבוד רכיב מרכזי באנושיות: חופש הרצון. ואילו הספרות והמילים, גם כשהן חותרות לדיוק, תמיד משאירות ערפול מסוים, פתח לפרשנויות שונות; הן אנושיות.
  4. אינדיבידואליות לעומת עדריות. המדיום הספרותי מעודד התכנסות בעצמי, מעודד התנהגות כמעט אנטי-סוציאלית. הקורא נוטל את הספר, מתכנס בקרן זווית, משוטט בעזרת הספר בתוככי מוחו שלו, שותק או רק צוחק או בוכה לעצמו, כמו משוגע. ואילו רוח התקופה משדלת אותנו ללא הרף לא להתנתק מהחברה או מהעדר. הרשתות החברתיות באינטרנט ובעצם האינטרנט עצמו, הטלפון הסלולארי, קמפיינים פרסומיים השוטפים את מוחותינו במטרה לעצבם למחשבה אחידה, אירועים טלוויזיוניים "גדולים מהחיים" ש"כל המדינה" רואה – כל אלה משדלים אותנו ליטול חלק בחיי החברה או העדר, על חשבון האינדיבידואליות שלנו.
  5. תהליכים ארוכים לעומת קיטוע סכיזופרני ו"זבנג וגמרנו". המדיום הספרותי כפי שהוא מתגלם בז'אנר הרומן מחייב אותנו להאריך את טווח הקשב שלנו; להיות מסוגלים לקלוט תהליכים ממושכים ו/או מרובי פרקים; להיות מסוגלים להתמזג בנרטיב ארוך, במטה-נרטיב. מעמוד 7 בו פותח רומן עד עמוד 425 בו הוא מסתיים מתרחשים שלבים רבים בתהליך אחד גדול ואנו נתבעים להכיל את כולם במוחנו. ולא רק התוכן גדוש. עצם הקריאה ברומן תובעת מאיתנו השתקעות של כמה שעות, ולעיתים כמה עשרות שעות, טובות. ואילו המדיום הדומיננטי של התקופה, בצד המדיום הטלוויזיוני, הוא להיט הפופ או הרוק: שיר רב עוצמה וסוחף שאורכו אינו עולה על ארבע דקות. באורכו ומורכבותו דומה הרומן לפרקטיקה אחרת בתרבות, פרקטיקה שגם היא נתונה כיום במצור: הטיפול הפסיכולוגי. המטופל, כמו הקורא, נדרש להבנה שהוא נכנס לתהליך ארוך, שחייו הם מרובי פרקים ופרטים ולא ניתן להבינם ובטח לא לשקמם בלי להכירם היטב. רוח התקופה מצדדת בתהליכים קצרים ומהירים: כדורים וקואצ'ר במקום טיפול; משפטי סטאטוס בפייסבוק, סמס לאקוני או ציוץ בטוויטר במקום רומן.
  6. עיסוק לא תועלתני לעומת תועלתנות. בזמנים עברו הייתה השתקעות בעיסוק חסר תכלית עדות להיותך אריסטוקרט. פשוטי העם והבורגנים עבדו בשביל תוצרת; ואילו האריסטוקרטים פשוט עסקו במה שהם אוהבים, מציד ועד כתיבת שירה. היום, המצב התהפך. האתוס התועלתני האמריקאי-בורגני-פוריטאני-פרוטסטנטי כבש אותנו ואף הפך להיות רודן חסר רסן וסבלנות: כל עיסוק שאין שכרו בצדו, שלא ברור מה "יוצא ממנו", הפך להיות לא רק מושא לאדישות אלא אף מושא לבוז ולגינוי מוסרי. קריאת ספר בדיוני, לשם ההנאה מהעושר הרוחני והיופי האסתטי שמקופלים בו, היא עיסוק לא מובן לאתוס הזה. בקריאת ספר אין אפילו את התועלת החברתית שיש בצפייה בטלוויזיה, במה "שכולם רואים". על מה אתה מבטל שם את זמנך? טוען התועלתן צר האופקים, על סיפורים לא אמיתיים שגוזלים את זמנך היקר, זמן בו יכולת לשבת ו"לעשות מעצמך משהו" (כלומר להרוויח).

היותו של המדיום הספרותי דינוזאור במערכת האקולוגית-תרבותית שמקיפה אותו, היותו אופוזיציונר לנוכח האתוס העכשווי, היא אמנם מקור חולשתו אך גם יסוד ושורש כוחו של המדיום הספרותי בעת הזאת. המדיום הספרותי, הנמצא במובנים רבים מחוץ לעולם החדש והאמיץ העכשווי, חוצני ביחס לעולם הנוצץ כנזם זהב, מצוי, בדיוק משום כך, גם בנקודה ארכימדית שממנה ניתן להניף מעלה את העולם הזה, להתבונן בו מבחוץ ולבקרו. היותו של המדיום הספרותי אנכרוניסטי ביחס לעולם שמקיף אותו מאפשרת לספרות, ואפילו מחייבת אותה, להתעצב כמורדת בסדר העולם הזה.

2. מרשל מקלוהן, פוסטמודרניזם והמדיום הספרותי

המושג "פוסטמודרניזם" ידוע לשמצה בעמימותו ובאי-מוגדרותו. האם זהו עידן היסטורי? ואולי זהו אפיון של תופעה תרבותית בלבד? ואולי "פוסטמודרניזם" הוא רק שמה של פילוסופיה מסוימת, צרפתית בעיקרה? ואם כן, מה הפילוסופיה הזו אומרת? "מות האידיאולוגיה"? ש"אין אמת אחת"? או ש"כל העולם הוא טקסט הנתון לפרשנותנו"? קולמוסים רבים נשברו סביב המושג הזה ואין כאן המקום להרחיב.

אבל אני רוצה להציע הגדרה משלי ל"פוסטמודרניזם": "פוסטמודרניזם" הוא עידן ההיסטורי בו איבד הספר את בכורתו לטובת אמצעי מדיה אחרים.

כי מה שכמעט לא ידוע לגבי המושג הפופולארי הזה, "פוסטמודרניזם", שמשתמשים בו בעשורים האחרונים מומחים והדיוטות כאחד, מהודו ועד כוש ובכל דיסציפלינה אפשרית, מפוליטיקה ועד ארכיטקטורה, מראפ ועד דת, ממכאניקת קוונטים ועד פסיכותרפיה, מעיתונות ועד פיסול, הוא שהמושג צמח בדיסציפלינה אחת מובחנת: ביקורת הספרות; בעידן אחד מובחן: שנות הששים; ובמקום גיאוגרפי מובחן: ארצות הברית.

מדוע דווקא בתחום ביקורת הספרות האמריקאית צמח העיסוק בפוסטמודרניזם? מדוע אצל מבקרי ספרות אמריקאיים מרכזיים בשעתם כדוגמת אירווינג האו, סוזן סונטאג, ג'ורג' סטיינר, לסלי פידלר, איהאב חסן, ג'ון בארת ואחרים, קיים עיסוק מוקדם כל כך במה שחלקם הזדרזו לכנות "פוסטמודרניזם" (עוד לפני הדיון בפוסטמודרניזם בארכיטקטורה שפרץ בשנות השבעים)?

זה, לטענתי, אינו קוריוז או מקריות היסטורית. דווקא ביקורת הספרות – הבוחנת, חוקרת ואומדת את המדיום הוורבאלי הכתוב – חשה ביתר חריפות בהשתנות העתים הרדיקלית הממשמשת ובאה על החברות המערביות. כבר בסוף שנות החמישים ותחילת שנות הששים חשו מבקרי הספרות בארצות הברית בערעור בסיסי על מעמדן של השפה בכלל והשפה הכתובה ובתוכה הספרות בפרט ומשום כך החלו לדון, בתחילה בלחשושים ואז בקול גובר והולך, באפשרות שאנחנו חיים בעידן חדש, אותו כינו "פוסטמודרני".

מניין נבעה תחושת הערעור הזו?

צל גדול על עתיד התרבות הכתובה הטילה אחת הדמות האינטלקטואליות הכריזמטיות ביותר בשנות הששים, עידן שהיה משופע באינטלקטואלים כריזמטיים, דמות שהשפיעה השפעה עצומה על האינטלקטואלים האמריקאיים בכלל ומבקרי הספרות בתוכם בפרט: מרשל מקלוהן. שני ספריו החשובים של מקלוהן "The Gutenberg Galaxy", מ – 1962, ו – "Understanding Media", מ – 1964, מפורסמים בעקבות המכתמים שנוסחו בהם כדוגמת "המדיום הוא המסר" ו"הכפר הגלובלי". מה שפחות ידוע הוא כי הספרים המשפיעים ביותר הללו, החוזים מהפיכה תרבותית אדירה בעקבות פיתוח אמצעי המדיה האלקטרוניים, כתובים בעוינות עזה ומנומקת אינטלקטואלית לתרבות הכתובה והמודפסת, ל"גלקסיה של גוטנברג".

מקלוהן ראה במהפכת הדפוס של גוטנברג, שהתחוללה במאה ה – 15, מהפיכה שפיצלה חוש אחד ממכלול הוליסטי של חושים (העין הקוראת התפצלה מהאוזן השומעת); מהפכת הדפוס הפונטית גם פיצלה את המשמעות הסמנטית מהקוד הוויזואלי (כאמור, המילה "כלב" אינה מזכירה כלב); היא גם פיצלה את הקורא-בחרישיות מקהילתו. בכך חנכה מהפכת הדפוס, לטעמו של מקלוהן, עידן קפיטליסטי שלם שמבוסס על פיצול התמחותי. מהפכת הדפוס, לדעת מקלוהן, גם העבירה את האנושות ממצבה השבטי האוראלי-אודיאלי, בה מכשף השבט נושא דברו לקהל מאזינים מהופנט, לספירה אינדיבידואליסטית בה כל קורא יושב מבודד ספון בקיטונו. מהפיכה זו גם כפתה על האנושות חשיבה ליניארית, לוגית-קשיחה והומוגנית, כי מאז גוטנברג, כך מקלוהן, אנחנו "קוראים" את העולם כפי שאנחנו קוראים ספר: מבודדים חלק מהקיום, מבחינים בתוכו בין עבר, הווה ועתיד ומבקשים בהתנסותנו הקיומית קשרים סיבתיים ושרשורים ליניאריים.

ביקורתו הקטלנית המטרידה של מקלוהן על מהפיכת הדפוס נכרכה בחזון אוטופי מהפכני על עידן היסטורי חדש אליו צועדת באון הציוויליזציה המערבית בעקבות אמצעי המדיה האלקטרונים ובעיקר הטלוויזיה. מקלוהן חזה חזרה לדפוסים חברתיים שבטיים; חזרה לכאוס יצירתי, אלתור ומקריות, חלף הרציונליזם הקשיח שחנך הדפוס; גם ניסיוננו היומיומי יחדל להיות ליניארי, אגוד בקשר סיבתי, ויהפוך להיות סימולטני ומיידי.

הביקורת והחזון הללו השפיעו עמוקות על אנשי ספרות, שביקורתו וחזונו של מקלוהן נגעו ישירות בתחום עיסוקם. אותם מבקרי ספרות חריפים ונבוכים חנכו לפיכך מילה חדשה, "פוסטמודרניזם", והתחילו לדבר על עידן חדש, "פוסטמודרני", בגין תחושתם שמשהו משתנה ביחס לספר בתרבות המערבית, ובגלל שהם למדו ממקלוהן שערעור מעמדו של הספר המודפס כרוך בשינויים מפליגים כלליים בציוויליזציה האנושית.

כיום, חזונו האוטופי של מקלוהן נראה מעט מטופש. האם גמר "האח הגדול", תוכנית שאכן מבטאת חזרה לדפוסים שבטיים פרימיטיביים בהם צידד מקלוהן, הוא התקדמות תרבותית גדולה כל כך?

בכל אופן: פוסטמודרניזם הוא העידן התרבותי בו הספר איבד מבכורתו בתרבות. מאליו יוצא: המדיום הספרותי, בגין זרותו הבסיסית לעידן הפוסטמודרני, יכול גם לפיכך להיות מבקרו המרכזי.

3. "הראשון כנגד הקיר", יצירת מופת ישראלית

"הראשון כנגד הקיר" מאת אמיר בן-איתן / הוצ' ידיעות ספרים,  613 עמ'

ביקשתי מהעורכים לחרוג מעט מסד המילים שמוקצה בדרך כלל לביקורת שגרתית; זו אינה ביקורת שגרתית. ולמרות חשיבות הספר המבוקר, אגזול שטח יקר מהביקורת לכמה אמירות כלליות על הספרות היום, לפני שאגש ל"הראשון כנגד הקיר". הגזילה הזו תיסלח לי, אני מקווה, כי היא מכוונת להסביר את התפעלותי החריגה מהרומן הכביר הזה.

מקצוע מבקר הספרות היום כרוך לטעמי בהכרה בכמה הנחות בסיסיות הנוגעות לעידן שלנו ולספרות: א. העולם העכשווי מציע חזון בוהק ומסנוור של קיום. העולם העכשווי חותר לביטול התווך המתסכל בין החוויה לחוֹוה (ובעצם, כתוצאה מכך, לביטול החוֹוה עצמו, להתמוססותו בחוויה). ב. החזון העכשווי הבוהק והמסנוור של העידן חותר, לפיכך, לשתיקה; חתירה לגופים אנושיים אילמים המתפלשים בעסיס עונג או לגופים הניצבים מבחוץ, למול ההתפלשות, פעורי פה, בדממת מוות. ג. הספרות, כתיבתה כקריאתה, כמו השפה בכלל, היא תווך מפריע; הספרות, כתיבתה כקריאתה, היא התכנסות בשמיכת מילים, נסיגה מפני העולם. בניגוד לספרות, אמצעי המדיה הוויזואליים אינם, למעשה, אמצעי מדיה, כלומר: מתווכים, כי הם מסמנים באופן איקוני, של אחד לאחד, ובכך מסייעים לביטול החציצה והתווך. ד. הספרות כיום היא, לפיכך, מדיום אנכרוניסטי במובן העמוק, לא רק הטכנולוגי. הריחוק והתבונה הנגזרים מהיותה של השפה מדיום מתווך ולפיכך מתבונן מהצד; הסדר הנגזר מחוקי הדקדוק של השפה; הניואנסיות האינסופית של הלשון – עומדים באופוזיציה לחתירה לבלתי-אמצעיות ולמימוש התשוקה, לכאוס הדיוניסי, לחד-משמעיות של החוויות שמציע הקיום בעידן הנוכחי של האנושות.

העוינות המובנית הזו בין הספרות לרוח התקופה הובילה סופרים רבים, בייחוד בישראל, להתרחק ככל יכולתם מהשמש הבוהקת של העידן ומביטוייו המובהקים, אל הצללים שקרניה לא הגיעו אליהם. אבל ההתרחקות הזו מהשמש דנה את הספרות לצינה של חוסר רלוונטיות, לתשישות נעדרת אנרגיה. האנכרוניזם המובנה של הספרות הוא מקור חולשתה אבל גם מקור כוחה: הוא מאפשר לבחון מה נותר מהאנושי, במובן הוותיק של המילה, כיום. הוא מאפשר לספרות להפוך לזירה בה נפגשים התשוקה והתבונה, הניואנסים והעוצמה החד-משמעית המבקשת לבטל אותם. הספרות, לפיכך, יכולה להיות אובייקט מתווך, שמכהה ומקהה את כוחו של העולם על הסובייקט, כמו ירח הניצב בינו לבין השמש ומאפשר להתבונן בחמה ולשרוד. הספרות יכולה להיות משקפי-רתך שבהם מתבוננים בקור רוח בקרניים המסמאות.

וכעת לספר של בן-איתן. הרומן של אמיר בן-איתן מחולק לשניים אך במרכזו דמות אחת: הטייקון הישראלי הבדוי נחמיה גד. החלק הראשון מוצג לקורא כביוגרפיה רשמית (ששמה "בא גד"), ביוגרפיה שחותרת להצדיק את עצמה, כלומר שמאשררת את גדולתו של מושאה, אך ביוגרפיה "איכותית", ביקורתית ונשכנית. החלק השני ("זרע גד לבן") גם הוא סוג של ביוגרפיה, אוטוביוגרפיה הכתובה בגוף הראשון של הביוגרף, רביב יש"ר, ובייחוד של נסיבות היכרותו עם גד. כאן נחשפים הפרטים שהותיר יש"ר מחוץ לביוגרפיה הרשמית (אינני מתייחס כאן לכתבה במוסף סוף השבוע של העיתון המתחרה, בה נחשף שבן-איתן עצמו הוא אחיינו של אחד מהטייקונים הריאליים והמאד לא ספרותיים שלנו; הכתבה הסנסציונית הזו, שבן-איתן בחוכמה סירב להתראיין לה, רק עושה עוול לספר המתוחכם הזה).

מאז "מלך בשר ודם" של משה שמיר לא נוצר בארץ רומן שעוסק בכוח ובשררה באופן מעמיק כזה, ואשוב להשוואה הזו עוד מעט (בתרבות האמריקאית העיסוק הזה מרכזי בהרבה; "האזרח קיין" ו"הטייקון האחרון" קופצים כדוגמאות).

גד, ילד מעברה מעולי לוב, שהפך לקבלן ביצורים בינוני בקו בר-לב, אחר כך ממוטביו העסקיים של השלום עם מצרים ומיוזמי "המוביל-הבין-ארצי" של מי הנילוס לנגב; גד, שזיהה את מהפכת המחשוב הממשמשת ובאה כבר בתחילת שנות השמונים, שהרחיב את עסקי ההיי-טק שלו בשנות התשעים גם לעולם המדיה, כשהפך לבעליה של אחת מזכייניות הטלוויזיה המרכזיות בישראל; גד, שנישא ארבע פעמים ודווקא לשחקניות אשכנזיות, סקסיות להפליא, ששתיים מהן, באופן מוזר, קנו את תהילתן דווקא בהופעתן בקלטות וידאו לילדים ("שאבותיהם ישבו מרותקים למסך לא פחות מיוצאי חלציהם. רווית ודנה ([השחקניות – א.ג.] התנועעו שם במתיקות מוזרה, שעטנזית, ילדית-אימהית-חתולית, מטושטשת בדיוק במידה שאפשרה לאבות להרהר האם בדמיונם הם רואים את מה שהם חושבים שהם רואים, או שהם רואים נכוחה? רווית ודנה לא יכלו לענות על השאלה הזו בעצמן. הטשטוש הלא מודע של קווי הגבול בין אזורי נשיותן השונים היה טבוע באישיותן, אולי אף עצם אישיותן, ולא יכלו לבחון אותו כשם שאדם לא יכול לבחון את גבו. ואילו הַמַּרְאָה, כלומר הגברים, גם הם לא היו חד משמעיים, כאמור. וגד לא היה יוצא דופן בכך. אולי רק בכך שהעז לצעוד צעד נוסף, ובמודע להשתוקק לטשטוש עצמו, לכל חלקי המתיקות הנשית השעטנזית המוצעת"); גד, שראשי ממשלה, צמרת הכלכלה הישראלית ובדרנים מובילים היו מבאי ביתו הקבועים.

בכוח ספרותי כביר מצליח בן-איתן להציג בחלק הראשון של הביוגרפיה "הרשמית"  תזה משכנעת ומתסיסה דרך דמותו של גד: הזהות הלאומית הישראלית הפכה להיות זה כבר זהות תאגידית. הפטריוטיות הישראלית החדשה, זו שצמחה משנות האינתיפאדה השנייה ואילך, אבל ששורשיה נעוצים כבר בתחילת שנות התשעים, אינה מיוסדת על העבר הלאומי המשותף של הישראלים ובטח לא של היהודים. לא העבר, ואף לא שנאת "האחר", הם המלכדים את הישראלים, אלא ההווה המשגשג של הפירמה הישראלית והסיכוי לעתיד טוב יותר, תוך התגברות על פירמות יריבות אחרות. במקביל ובסינתזה לתזת הזהות התאגידית, ממחיש בן-איתן דרך עלייתו של גד, כי הזהות הלאומית הישראלית-ציונית, שהורתה באירופה ונבנתה עד שנות השבעים כזהות לאומית אירופית, כלומר זהות לאומית שמבוססת על עבר ארכאי משותף, הפכה להיות זהות לאומית כמו-אמריקאית, כלומר זהות לאומית שנבנית לא על סמך העבר המשותף (לאירים, ליהודים, לאיטלקים וכו' בארה"ב לא היה עבר משותף להיאחז בו) אלא על סמך העתיד, זהות לאומית שמושתתת על שותפות בפרויקט שמבקש להיטיב בעתיד עם כל המשתתפים בו. "התודעה הכוזבת" הישראלית משתמשת באופן טקטי בסממנים של הזהות הלאומית האירופית כדי להשיג יתרונות שונים, אף שכבר מזמן הלאומיות הישראלית אינה לאומיות מהסוג הזה; לאומיות חדשה זו מכחישה כמובן גם את אופייה התאגידי, קרי את היותה זהות שמושתתת על שותפות אינטרסים.

באופן שהופך על ראשן תפיסות מסורתיות של הלאומיות היהודית-ישראלית אך גם שולל את הגישה הביקורתית השמאלית-רדיקלית המסורתית, בן-איתן מציע, דרך גד, גישה שניתן לכנותה צינית-אמפאטית ביחס לזהות הישראלית העכשווית.

גד, שחזר למסורת אבותיו בשנות השמונים ושאימץ ורסיה פטריוטית לחזון "המזרח התיכון החדש" בשנות התשעים, מתאפיין בעצמו בגישה צינית-אמפאתית זו. הוא אינו מוליך שולל את החברה הישראלית ואת עצמו. הוא גם מוליך שולל וגם אותנטי. כשגד נפגש עם הרב ידעיה, מנהיג הספרדים החרדים, הוא חש רטט של אמת למול הרב הגדול. מקורו של הרטט הזה בעבר, בילדותו ובבית אביו, אבל הוא גם ניזון מהעתיד, מתקוותו להצליח לכרוע ברך סוף סוף בפני "אחר" גדול ממנו. אבל רטט היראה אינו מפריע לו ללעוג ל"שנוררים הגרבצנים" האלה, כשהוא יוצא מהפגישה ומורה בסלולארי להעביר אי אלה מיליוני שקלים לקופת הישיבה המדולדלת של הרב. הצעת השוחד לבן הרב, על מנת שידווח לגד על סודות אביו, היא סצנה אדירה, שבה גד מעמיד בניסיון לא רק את בן הרב אלא גם את אמונתו-הוא, הוא, שתמונת הרב ידעיה תלויה במשרדו המהודר (ואחריתה של התמונה זוכה לסצנת מפתח אכזרית גם היא).

בחלק השני של הרומן, הביוגרפיה הלא רשמית, מצליח בן-איתן להעמיק ולחשוף את "החיים הסודיים" של גד. "החיים הסודיים", טען הסופר אי. אם. פורסטר, הם מחוזה של הספרות. אולם מאז ניסח פורסטר את האמירה הזו, נדמה שבעולם מכווץ פרמטרים ובעל פני שטח בוהקים, הופכת הפסיכולוגיה עצמה למיותרת. ואילו בן איתן מצליח להעמיק לקדוח אל הצפונות של מי שיש לו הכל ולמצוא שם מרבצי משמעות עשירים. מפעים הטיפול של בן-איתן בחיי המין של גד; יש"ר, הביוגרף, הפך את אשתו השלישית של גד, רווית, לאהובתו, וכך חדר לחדר המיטות של הטיטאן. הכוח והמין, חשף יש"ר, אינם תאומים זהים אלא יעקב ועשו. תאוות השליטה והפיקוח האימתנית של גד התגלתה כהרסנית לדידו בחייו האינטימיים. הסצנה בה מתארת רווית, השחקנית, בדקדקנות מרובה את הסטייה של גד, את ההפקה הבימתית המסובכת ("הפקה בימתית", כפשוטו), שנזקק לה גד על מנת לבוא סוף כל סוף על סיפוקו (איני רוצה לחשוף כאן יותר מדי), היא אחד משיאי הרומן.

יש"ר הביוגרף (כמו אבשלום ב"מלך בשר ודם" של שמיר), הוא איש הרפלקסיה והרוח החש רגשי נחיתות וזעם מול גד איש המעשה (ינאי המלך, במקרה של משה שמיר; שהמוטיב הזה של גיבור מול מבקר מוסרי או איש רוח, נשמר בכמה מספריו: דוד המלך/אוריה החתי; אליק שנולד מהים/אחיו הסופר משה שמיר).

אולם לבו האמיתי של הרומן אינו היחסים בין יש"ר לגד. הרומן של בן-איתן בנוי באופן משוכלל עד אחרון פרטיו ומילותיו, והופך לקפסולה ספרותית הרמטית, שכובשת לה, דווקא מתוך ההרמטיות ומושלמותה האסתטית, את אותה נקודה ארכימדית בחלל שממנה ניתן בספרות לדבר באופן סמכותי על "החוץ". המאבק המהותי שעומד בלב הרומן הזה הוא, אם כן, המאבק בין הוויה לתודעה; המאבק אינו בין גד לבין יש"ר, הוא בין גד לבין בן-איתן, בין גד לבין הספרות, בין איש המעשה לבין השפה. והספרות והשפה אינן מובסות. לנוכח יריב נפילי כזה, היצירה הזו ראויה לתואר הנדיר "יצירת מופת".

להיות מבקר פירושו לסמן בקווים מרוסקים תמונת ספרות מסוימת, שהמבקר חפץ בה, מתוך תקווה שיימצאו סופרים שימלאו את הקווים המרוסקים והתמונה תופיע. בניגוד לַמשל, בנמשל – מילוי הקווים אינו משימה לילדים ואף המבקר, יוצר התרשים, אינו מסוגל למלאה. בן איתן הצליח במילוי חזונו המרוסק של המבקר המסוים הזה.

4. עמוס עוז ו"סיפור על אהבה וחושך" (ספר העשור)

שלושה מהמאפיינים המרכזיים של הספרות הישראלית בעשור האחרון הם אלה:

כתיבה אוטוביוגרפית. כמה דוגמאות: איל מגד "ארץ, אישה", רונית מטלון "קול צעדנו", לאה איני "ורד הלבנון", מאיר שלו "הדבר היה ככה", אלונה פרנקל "נערה", צבי ינאי "שלך, סנדרו", אורי ברנשטיין "ספק חיים".

כתיבה בז'אנר הרומן ההיסטורי הציוני-יהודי. כמה דוגמאות: אמיר גוטפרוינד "העולם, קצת אחר כך" ו"שואה שלנו", אלון חילו "אחוזת דג'אני", אסף ענברי "הביתה", גבריאלה אביגור-רותם "אדום עתיק", עדנה מזי"א "רומן משפחתי", שולמית לפיד "חוות העלמות", יוכי ברנדס "וידוי", מאיר שלו "יונה ונער", אסתר אטינגר "פלא לילה".

ריבוי הכתיבה של סופרים על סופרים. כמה דוגמאות: בני ציפר "עלייתו השמיימה של העורך הספרותי", אופיר טושה-גפלה "הקטרקט בעיני הרוח", מאיה ערד "אמן הסיפור הקצר", יעל הדיה "עדן", סביון ליברכט "הנשים של אבא", יצחק בן-נר "אף אחד לא מת בהליכה", חיים באר "לפני המקום", נורית גרץ "על דעת עצמו", משה אופיר "ללכת יומם ולילה", רן יגיל "נקישות ורמזי אור: מדינת ישראל נגד נוח שטרן".

שלושת המאפיינים הללו היו דומיננטיים בעשור האחרון מסיבות פנים-ספרותיות וחוץ-ספרותיות כאחת.

הסיבות החוץ-ספרותית הן, ראשית, האינתיפאדה השנייה, שערערה את האמונה שהסכסוך הישראלי פלשתיני פתיר ושלחה את הישראלים להתבונן בעברם, לחזור לארבעים ושמונה ואף קודם לכן. בנוסף, יש לזכור כי האינתיפאדה פרצה אחרי עשור בו קעקעו אינטלקטואלים ישראלים לא זניחים ובהצלחה לא מבוטלת את הנרטיב הציוני (קעקוע שהחל, פחות או יותר, מפרסום ספרו המהפכני של בני מוריס על היווצרות בעיית הפליטים הפלשתיניים ב–1987). אלה הסיבות החוץ-ספרותיות לריבוי העיסוק בתולדות הציונות בספרות הישראלית, שרובו זיבורית אך חלקו עידית.

אולם אלה הן גם הסיבות החוץ-ספרותיות לריבוי הכתיבה האוטוביוגרפית. בעקבות השבר הלאומי של האינתיפאדה השנייה, שקיבלה צביון של מלחמת אזרחים "מופרטת", בה החזית נדדה ללב הערים ולחללי האוטובוסים האזרחיים, ובה איש נעזב לנפשו כביכול (ועל רקע הפרטה כלכלית מסיבית), וכן בעקבות אבדן האמון בצדקת הדרך הציונית, פנו רבים להתבוננות עצמית פרטית, ואף לניסיון אישוש הלגיטימיות של הקיום הישראלי על בסיס הסיפור האישי, לא על בסיס האידיאולוגיה הקולקטיבית שהתערערה.

ואילו הסיבה הפנים-ספרותית לשכיחותם של שלושת המאפיינים המוזכרים היא ערעור מעמדו של המדיום הספרותי עקב שקיעת תרבות-הכתב ועליית כוחם של אמצעי מדיה מתחרים. ליתר דיוק, הסיבה הפנים-ספרותית היא ניסיון היערכותה מחדש של הרפובליקה הספרותית הישראלית (היערכות לא מודעת בעיקרה) לנוכח ערעור המעמד הזה, שהכה את הספרות הישראלית בהפתעה, בתדהמה ובאלם בשנות השמונים והתשעים, כשהרפובליקה הספרותית הישראלית טמנה את הראש בחול ונעה על אדי הדלק של תרבות הכתב העשירה שממנה נולדה.

זו, מובן מאליו, הסיבה הפנים-ספרותית לעיסוקם המרובה של הסופרים בעצמם ובדיסציפלינה שלהם בעשור האחרון. עיסוק מריר וסאטירי, בעיקרו, אבל שמצביע באופן דיאלקטי, דווקא בגין האומץ להישיר מבט בעליבות, על ניסיון שיקום.

אבל מה שמפתיע הוא שהלחץ הפנים-ספרותי המוזכר מסביר לא רק את העיסוק של הסופרים בעצמם, אלא גם את שני המאפיינים הנוספים שמניתי: הפנייה של סופרים רבים אל הכתיבה האוטוביוגרפית ואף אל הכתיבה ההיסטורית-הציונית. זאת, ראשית, כיוון שערעור מעמדו של המדיום הספרותי הוא, בעיקרו של דבר, ערעור מעמדה של הכתיבה הבדויה. הכתיבה הלא בדויה יכולה להיתפס עדיין ביתר קלות כבעלת ערך "פרקטי". לכתיבה הלא בדויה יכול להיות, למשל, מקום של כבוד בתרבות הישראלית בפרקטיקה של "חיפוש שורשים", פרקטיקה לאומית ואף בורגנית (השושלת המשפחתית!) מכובדת. כך, בגין הלחץ הפנים-ספרותי המוזכר, קרי: אבדן הביטחון העצמי של הסופרים בנחיצות הספרות ובנחיצותם, הפכו יצירות פרוזה ישראליות רבות בעשור האחרון לסוג של "עבודת שורשים". והיצירות האוטוביוגרפיות הללו, מיניה וביה, לא יכלו מלהימנע מלדון גם בציונות. פשוט משום שישראל היא ארץ מהגרים והאוטוביוגרפיות עסקו ברוב המקרים גם בחוויית ההגירה המשפחתית לישראל, סיבותיה ומשמעותה.

סיבה נוספת לפנייה לאוטוביוגרפיה בגין לחץ-פנים ספרותי: הערעור המוזכר על מעמדו של המדיום הספרותי הוא ערעור על הצורך בתיווכה של האמנות, ערעור הנובע מתשוקה לדלג על המלבושים ולגעת ישירות בבשר. הסופרים מצאו (לרוב בלא מודע) פתרון שיספק את תשוקת הדילוג הזו בכתיבה האוטוביוגרפית החשופה, כביכול כתיבה בלי מסיכות ומסווים תיווכים והסתרות.

שלושת המאפיינים המרכזיים הללו של הספרות הישראלית בעשור האחרון מצויים כולם ב"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז מ – 2002: זהו רומן אוטוביוגרפי שהנו בד בבד סיפור חניכה לספרות, מעין דיוקן הסופר כאיש צעיר, וגם רומן היסטורי שהנו כתב סנגוריה מתוחכם ומעודן בזכות הציונות. הימצאותם של שלושת המאפיינים המרכזיים יחדיו ברומן אחד היא סיבה מרכזית לכך ש"סיפור על אהבה וחושך" הוא הרומן החשוב של העשור. הרומן של עוז מתחילת העשור חשוב בהרבה מ"אישה בורחת מבשורה" מסוף העשור, בדיוק בגלל העובדה שהרומן של גרוסמן מתמודד עם המציאות הישראלית-ציונית בעת הזו, אבל לא עושה זאת דרך כתיבה אוטוביוגרפית ישירה ולא דן במקומו של הסופר בחברה. במילים אחרות: גרוסמן ניצב על כן אחד מכני הספרות הישראלית העכשווית ואילו עוז על שלושה, ולכן הרומן שלו יציב ומרכזי יותר.

הסיפור מאחורי "סיפור על אהבה וחושך" הוא סיפורה של מבוכה אדירה שהולידה אותו. והמבוכה היא גלויה וסמויה.

המבוכה הגלויה, אליה שמו לב המעירים על הספר, היא לאומית-אידיאולוגית: פקפוק בצדקתה של הציונות. המבוכה הלאומית-האידיאולוגית הזו הביאה את הסופר לכתיבה האוטוביוגרפית: ניסיון להסביר לעצמו ולקוראיו את הציונות מתוך ניסיון חייו וחיי משפחתו, ניסיון שפירושו הצגת הציונות כפתרון קיומי תולדת כורח היסטורי שמצאו אנשים מיוסרים ונרדפים ולא כפרויקט קולוניאליסטי של כובשים מנצלים מפוטמים.

אבל המבוכה הסמויה, אליה כמדומה לא שמו לב המעירים השונים על הרומן, היא פנים-ספרותית: פקפוק בנחיצותם של הספרות והסופר כיום. זו הסיבה בגינה יש לרומן אופי סיכומי ונוסטלגי, כמעט קינתי; תחושת תום עידן שאינה נוגעת לציונות ועתידה המעורפל אלא מקוננת חרש על תרבות-הכתב העברית התלויה על בלימה. עוז, שמקפיד להדגיש ברומן את קשריו האוטוביוגרפיים עם גדולי הספרות העברית, טשרניחובסקי שאת ריחו הטוב הוא זוכר, עגנון ומבטו הערמומי, זלדה הפיוטית שהייתה מורתו ביסודי, מונה את קשריו אלה לאו דווקא מטעמי גאוותנות אלא מתוך תוגה ומאמץ אחרון נואש. עוז מבקש ב"סיפור על אהבה וחושך" לענוד את עצמו כטבעת אחרונה בשלשלת-שושלת המפוארת של תרבות הכתב עברית, אך הוא מבקש לחשל עצמו אל השלשלת ולחשלה תוך כדי, מתוך תחושה שגורלה של השלשלת אולי נחרץ וסוחרי המתכות כבר להוטים להתיכה.

"סיפור על אהבה וחושך", אם כך, תוהה על עתידה של הספרות העברית כשאלה נפרדת מהתהייה המרחפת בין דפיו על המשכיותו של הפרויקט הציוני. במילים אחרות: זהו ספר על הספרות והמדיום הספרותי לא פחות משזהו ספר על הציונות והלאום היהודי.

עוז, שמתאר בהרחבה את הפטיש הספרותי בבית שבו גדל, את תשוקתו כילד להפוך לסֵפֶר ולא לסופר, יודע היטב שבזמן כתיבת הדברים מעטים יחסית הנתפסים לפטיש ספרותי דומה; הסופר, שמדגיש שוב ושוב שבירושלים של ילדותו כולם ישבו וקראו כי לא היה מה לעשות חוץ מזה, שמתאר את אביו ואמו הקוראים בכפייתיות, שמתאר באריכות את ספרייתו הענקית של דוד אביו פרופסור יוסף קלאוזנר, יודע שימי הזוהר של תרבות הכתב אותם הוא מתאר בהבלטה לא ישובו.

לטעמי, המבוכה הסמויה המוזכרת שיתקה את עוז לאורך המחצית השנייה של שנות השמונים ולאורך שנות התשעים, שנים בהן יצר יצירות חיוורות להפליא (למעט "המצב השלישי"). שנות השפל של עוז כסופר הן השנים של כינון ערוץ 2 ואוסלו, שנים שייתרו כביכול, ומשתי סיבות שונות, את הפונקציה של הספרות והסופר: או משום שכה טוב, השלום הגיע, ואין צורך יותר במכשף השבט ובניחומיו. או משום שבמקום לקרוא עוז אפשר כעת לצפות בארז טל מגיש גלגל המזל. אלה הן גם השנים הארוכות והחשוכות שהספרות העברית התנהלה בהן ללא יצירת מופת משמעותית, ללא מגדלור. דומה שמאז סוף המאה ה-19 לא חלפו שנים ארוכות כל כך על הספרות העברית ללא יצירת מופת מז'ורית (מ"התגנבות יחידים", 1986, ועד "סיפור על אהבה וחושך", 2002; באמצע היה "הדקדוק הפנימי" מ-1991, אבל זוהי יצירה גאונית-מינורית ולא מז'ורית).

המבוכה ממנה נולד הרומן הזה היא, אם כן, כפולה ואדירה. אך "סיפור על אהבה וחושך" יצא מהמבוכה הכפולה הזו כשידו על העליונה. הניצחון הזה הוא חלק מהמפעים ברומן. בצד שיקום הנרטיב הציוני, הרומן החיה את המחבר, אחרי שהוכרז על מותו.

וזה המהלך המפתיע שמתרחש ברומן: המשבר הלאומי, האינתיפאדה השנייה והכרסום בנרטיב הציוני, הוא זה שמחד גיסא שלח את הסופר להתבונן בקורות משפחתו הפרטית. אך המשבר הלאומי הוא גם זה שמאידך גיסא אפשר לסופר לזכות מחדש במקומו כ"מכשף השבט", אדון הנרטיב הלאומי, המאסטר נרטיב. הסופר כגיבור-על שנקרא לשוב מגלותו האפורה על מנת לשקם את הפצעים העמוקים שנִבעו בנרטיב הלאומי.

כי הרי את מורכבות הסכסוך הישראלי פלשתיני אי אפשר להסביר בשיר רוק ולא בקליפ ב-MTV, לא בשעשועון עם ארז טל ואפילו לא במערכון ב"ארץ נהדרת". את עומק ועדינות הרגשות המעורבים בסכסוך הזה לא תבהיר אפילו סדרת טלוויזיה רצינית (חשבו על גסות הרגשות המבוטאים ב"עמוד האש" אם מעמידים אותם ביחס לרזולוציה הרגשית שעוז מגיע אליה ברומן שלו).

כך הוליד הפיתול ההיסטורי של תחילת העשור את הצורך הדוחק בדמותו של הסופר הלאומי ועוז כרה אוזנו לצורך הזה, נענה לו והתייצב.

בקצרה נוסיף שלא רק בתחומי הספירה הלאומית מצא עוז מחדש את צידוק קיומם של הספרות והסופר. גם בספרה האישית הצליח הרומן להתוות דרך להבקעת המצור שנחנקה בתוכו הספרות. הפנייה לכתיבה האוטוביוגרפית היא הגילוי שלספרות יש כיום תפקיד ביצירת לכידות בנרטיב האישי. כתיבה אוטוביוגרפית טובה, כמו ב"סיפור על אהבה וחושך", שולחת בעקבותיה גם את הקורא להתבונן בחייו שלו, ולבקש אחר לוז אישיותו ושורש זהותו.

5. גדי טאוב ו"אלנבי" (2009) דרור בורשטיין ו"הרוצחים" (2006) – שני דורות ספרותיים ראש בראש

שני רומנים מצוינים של נציגי שני דורות ספרותיים עוקבים (להבדיל מדורות כרונולוגיים; נדמה לי שבין השניים יש הפרש כרונולוגי של חמש-שש שנים בלבד). טאוב, נציג דור שנות התשעים בספרות הישראלית, שאף ניסח ב"המרד השפוף", כמי שניצב בפנים ובחוץ בו זמנית, את תפיסת העולם של הדור הזה, ולעומתו דרור בורשטיין, נציג של דור שנות האלפיים בספרות הישראלית.

ההבדל בין שני הדורות נובע ממקורות ההשפעה התרבותיים השונים שלהם. דור שנות התשעים הוא דור שהושפע מהטלוויזיה ומהקולנוע הרבה יותר מאשר מהספרות. אתגר קרת, אורלי קסטל-בלום, אסף ציפור, עוזי וייל וחבריהם למדו קולנוע וטלוויזיה או שעסקו ביצירת קולנוע וטלוויזיה בצד כתיבתם הספרותית. הם גם ניתקו את עצמם בהתרסה ובמודע משושלת הספרות העברית. במערכון של "החמישייה הקאמרית", למשל, תוכנית טלוויזיה שקשורה הדוקות לדור שנות התשעים, לועגים ליוסף חיים ברנר, כלדמות לא רלוונטית בישראל של שנות התשעים. ואילו בורשטיין יקרא לגיבור ספרו הראשון בפרוזה "אבנר ברנר" (2003). בני דורו של בורשטיין, למשל שמעון אדף, אלון חילו ומאיה ערד, מחוברים כמותו הן למדיום הספרותי והן למסורת הספרות העברית (לשירה, במקרה של אדף).

שני הרומנים מבטאים היטב את ההבדל בין שני הדורות. "אלנבי" הוא רומן קולנועי, כמעט שאינו עוסק בעולם הפנימי, ממעט אפילו בדיבור, רומן פעולה מהודק לעילא. ואילו "הרוצחים" הוא רומן ספרותי לעילא, רומן העוסק באנשי ספרות להגנים, ושמכיל בתוכו כמה וכמה חיקויים מזהירים של סגנונות ספרותיים. "אלנבי" הוא רומן על עולם ללא נקודה ארכימדית ממנה ניתן לשפוט מוסרית את המתרחש בו. בעולם מועדוני החשפנות התל אביביים, הדמות היחידה ברומן שיש לה אפשרות למבט חיצוני, עיתונאי המתאהב גם הוא בחשפנית יפיפייה, משתקת את חושיה הביקורתיים, וליתר דיוק החושים הביקורתיים שלה נמסים כנעורת לנוכח עוצמת היצרים. ואילו  ב"הרוצחים" יש נקודה ארכימדית, אך היא שרויה בלי עולם. ישנם סופרים תלושים, מנותקים ופתטיים שנותרו נטושים ובלי כוחות על החוף של התרבות הישראלית בזמן שיא השפל של הרפובליקה הספרותית ותרבות הכתב הישראליות. ב"אלנבי" הסקס הזמין הוא זה שמצמית את העולם הפנימי, הופך אותו לזניח ביחס לגוף החשפניות הבוהק ותענוגותיו, ואף מייתר את הדיבור שהופך ללאקוני וקורקטי בלבד. ואילו ב"הרוצחים", הדמויות הראשיות הם רווקים מושבעים, מזקינים וזקנים, שהספרות היא אשת חיקם הכמעט יחידה, שבהם היא בוגדת והם בוגדים בה בחזרה. "אלנבי" הוא על עולם שכולו "בחוץ", הדמויות אינן יכולות להישאר עם עצמן ותמיד נשלפות לצאת החוצה, בעיקר בגלל ארוס, המחָבְרֶת הגדול. ואילו "הרוצחים" הוא רומן על אנשים שמפנטזים על להיות לבד, מקסימום עם ספר שיארח להם לחברה, סופרים שרוצים לכתוב יצירה בשביל אף-אחד, שמפנטזים על כתיבה טהורה שלא מיועדת לקהל כלשהו. "אלנבי" הוא על ישראליות חילונית ופוסט-אידיאולוגית, ישראליות של חולי חולין. "הרוצחים" הוא על סופרים שהספרות היא דתם, או על חוזרים בשאלה שהפכו לסופרים ואז, בערוב ימיהם,  חוזרים בתשובה, משל התבררה בדיעבד הספרות העברית החדשה כולה מן סוגריים לא גדולים במיוחד, אפיזודה יומרנית, בתולדות הדת היהודית שנמתחים מלפניה ולאחריה.

אבל, בניגוד למה שניתן לצפות מנציג דור שנות התשעים, "אלנבי" הוא רומן חמור סבר ונטול הומור ביחס ל"הרוצחים". נוכחותו של הסקס ב"אלנבי" גורמת לו להיות כה רציני. כידוע, אויבו הגדול של הסקס הוא ההומור, אי אפשר לצחוק ולהגיע לאורגזמה בו זמנית, ובכלל אורגזמה היא מהרגעים היותר רציניים בחיינו. ואילו "הרוצחים" היא יצירה קומית פרועה, על סף הניהיליסטית. קודם כל כי היא לא לוקחת את הסקס ברצינות, אם כבר אז רק את הספרות. היחס המקודש שמוענק ב"אלנבי" ליופי הנשי מוענק ב"הרוצחים" ליצירה הספרותית. אבל היחס של בורשטיין לספרות אינו של מאמין תם. מה שמבחין את בורשטיין מחזרה אנכרוניסטית על יחס הקדושה של המודרניסטים כלפי הספרות, הוא היכולת להחזיק בעת ובעונה אחת בשתי דעות מנוגדות (יכולת שסקוט פיצ'ג'ראלד כתב פעם שהיא עדות לאינטליגנציה גבוהה באמת): שהספרות היא הכל ושהיא כלום. זה פשר ההומור הפראי של בורשטיין, שהוא לוז כישרונו: היכולת להתייחס לאמנות בחרדת קודש ובו בזמן לבטא ניהיליזם תוקפני של "הבל הבלים הכל הבל".

ועוד אירוניה. "אלנבי", למרות אופיו הקולנועי, אינו חושף ספקות עצמיים ביחס למדיום הספרותי שבו הוא מסופר. ואילו "הרוצחים" הוא כאמור רומן ספרותי לעילא אבל שנושאו הוא המשבר החמור של הספרות. וזה אינו רק משבר חיצוני (בגלל הטלוויזיה, בגלל שאנשים קוראים זבל ממוסחר וכדומה), אלא משבר פנימי. הכל כבר נאמר, מקונן "הרוצחים", אין מה לחדש, אי אפשר להיות כבר מקורי, הכל חיקוי וחיקוי של חיקוי.

לכאורה בורשטיין קרוב יותר לעמוס עוז מאשר טאוב. עוז מספר ב"סיפור על אהבה וחושך" על פגישותיו עם עגנון ואילו הגיבור של בורשטיין פונה לשוקן על מנת לקבל את "הסידור המכובד של ש"י עגנון" ונענה בשלילה כיוון ש"הזמנים השתנו". ואילו עבור גיבורי טאוב עגנון הוא שטר כסף, ולא גדול במיוחד. אבל האמת היא שבורשטיין רחוק מעוז לא הרבה פחות משהוא רחוק מטאוב. זאת כיוון שהגיבורים שלו מפנים עורף לעולם, או שהעולם הפנה את עורפו להם. השוליות של איש הרוח הישראלי אותה מתאר בורשטיין קיצונית, והיא מרחיקה אותו מהזרם המרכזי של החברה הישראלית, ומעמוס עוז וגדי טאוב בכללו.

6. חוזרים בשאלה בספרות

אם במוזיקה הישראלית תופעה משמעותית בעשור האחרון היא תופעת האמנים "המתחזקים", הרי שבספרות תופעה משמעותית היא תופעה הפוכה: סופרים חוזרים בשאלה (באופן מלא או חלקי). דב אלבוים, שמעון אדף, משה אופיר, דרור פויר, דרור בורשטיין, שהרה בלאו הם כמה שמות משמעותיים לדוגמה. יש אמנם כמה דוגמאות לסופרים "מתחזקים" (נועה ירון-דיין, למשל), אבל התופעה ההפוכה דומיננטית יותר.

מדוע זה כך? מדוע היפוך המגמות בין המוזיקה לספרות?

כמה השערות:

ראשית, חוזרים בשאלה גדלו בתרבות שהיא תרבות כתב וספר מובהקת. הרי בלב התרבות עליה הם גדלו ניצב ספר, הספר, ספר הספרים. לפיכך, אך טבעי הוא שגם כשהם חוזרים בשאלה הם יחפשו למלא את החלל התרבותי שנפער בחייהם בספר ובתרבות כתב חלופיים. לכן פנייתם השכיחה לספרות.

שנית וחשוב יותר: היפוך המגמות נעוץ בהבדל שבין סוגי המדיה.

אנשים שאמונים על המדיום המוזיקלי, שהוא מדיום דומיננטי בתרבות הפוסטמודרנית, מרגישים בחלל שקיים בלב התרבות הזו. חסר להם הֶקשר רחב, חסר להם ממד עומק, חסר להם אתוס של איפוק, ריסון והפשטה, שיְפצו על הימום החושים, השיכרון הדיוניסי, הכאוטיות של תרבות הפופ והרוקנרול. פנייתם לדת היא לא רק פנייה לאלוהים אלא, בעקיפין, גם פנייה לתרבות הכתב והספר. בתרבות הכתב והספר יש פיצוי על החוסרים המוזכרים: יש בה הקשר, עומק, הפשטה, סדר, ריסון. לכן רווחת כל כך תופעת הלחנת טקסטים מהמקורות, פיוטים וכדומה, בקרב המוזיקאים המתחזקים. הם מבקשים לחזור לא רק לאלוהים אלא גם לטקסט. הטקסט ימלוך לעולם ועד.

ואילו אנשים שאמונים על המדיום הספרותי, מראש אינם זקוקים לפיצוי תרבותי שיעניק להם הקשר, עומק, סדר, הפשטה והתנתקות מהעולם הגשמי. את כל זה הרי מעניק להם המדיום עצמו. הם אינם זקוקים לחזרה בתשובה שמקפלת בתוכה גם חזרה לתרבות הכתב. יש להם הרי את תרבות הכתב עצמה.

7. מסחור הישראליות

משבר הזהות של הישראלים בתחילת העשור הניב לאורכו כמה יצירות משמעותיות שעסקו בזהות הישראלית באופן אותנטי. אך בעקבותיהן נוצרו יצירות שעסקו בזהות הישראלית באופן סנטימנטלי (כך הן יצירותיו של אשכול נבו) או אותנטי-למחצה (כך הוא "אם יש גן עדן" של רון לשם). המקרה של אמיר גוטפרוינד מאלף במיוחד. פער של שלוש שנים בלבד מפריד בין "העולם, קצת אחר כך" (2005) ל"בשבילה גיבורים עפים" (2008). בעוד היצירה הראשונה היא כתב סנגוריה יפה ומשעשע על הציונות והישראליות, היצירה השנייה היא התפלשות לתאבון והתבשמות עצמית מרתיעות ווולגריות ב"ישראליות", "ישראליות" שכולה זועקת מסחור, גסות וחנופה. ה"ישראליות" הפכה ברומן הזה למוצר אותו מוכרים לציבור. כמו במבה.

8. קול הפריפריה

בצד העיסוק במה שגרשון שקד המנוח כינה עלילת-העל הציונית, ספרים רבים בעשור האחרון ביקשו לבטא את קולם של המיעוטים השונים בחברה הישראלית. בין שלל הרומנים שהביאו לספרות הישראלית את קולה של הפריפריה (המזרחית, הרוסית, האתיופית, המתנחלית, הערבית, הבדואית ועוד) ישנן כמה דוגמאות בולטות: "קול צעדינו" של רונית מטלון (2008), "פנים צרובי חמה" של שמעון אדף (2008), "בעין החתול" של חביבה פדיה (2008), "הירח ירוק בוואדי" של דודו בוסי (2000). אבל הבולט ביותר הוא "שום גמדים לא יבואו" (2005) של שרה שילה. זהו רומן בשל מצוין שהצליח ליצור תלכיד נדיר של יופי, עומק רגשי ומחאה חברתית. הרומן מגולל את קורותיה של משפחה יוצאת מרוקו, משפחת דדון, המתגוררת בעיירת פיתוח נידחת ומוכת קטיושות בגבול הצפון, משפחה שחיה חיים מחניקים וקלאוסטרופוביים. הישג גדול של הרומן הוא ההישג הלשוני. הרומן מסופר בשפה ייחודית: משלב נמוך שממנה יוצרת שילה פיוטיות מיוחדת במינה; שפה "מפורקת" המבטאת באופן הולם את היקום המפורק כפי שחווה אותו המשפחה המיוסרת.

9. הספרות וחברת הצריכה, הספרות והגלובליזציה

אחת התופעות הבולטות של העשור האחרון היא כניסתו של הקפיטליזם והתחרות הקפיטליסטית לשדה הספרות והפיכתו של הספר למוצר צריכה. זו אינה תופעה שכולה שלילה. אני מבכר את המצב בשנות האלפיים, שבו שוק הספרים הישראלי התגלה כחי, תוסס ותחרותי, גם אם רוב מוצריו המכריע חסר ערך ספרותי, על פני התחושה שהייתה לי בשנות התשעים, של ענף תשוש, זקן ושוקע.

אבל מהתופעה הזו נגזרות כמה השלכות חשובות.

ראשית, ייצורה של הספרות בפס הייצור קפיטליסטי, כדוגמת ייצורם של גרביים או חלב, מחייב אותנו לשנות באופן מהותי את התפיסה שהספרות והתרבות בהכרח "אומרות משהו" על החברה הישראלית. המחשבה לפיה יש חברה מחד גיסא ותרבות המשקפת אותה מאידך גיסא אינה לגמרי רלוונטית בעידן שלנו. במציאות שבה חלק מהקונפליקטים מהונדס מלאכותית על ידי התרבות, על מנת להנציח את עצמה ומשיקולים כלכליים (כך, למשל, ב"האח הגדול" הראשון, יוּצר מחדש, ובאופן מלאכותי ומחושב לצורכי רייטינג, הקונפליקט בין אשכנזים ומזרחיים), יהיה נאיבי להתייחס אל כלל יצירות הספרות כמראות שקופות וניטראליות של המציאות הישראלית.

שנית, כניסת הקפיטליזם באופן מסיבי לשדה הספרות הישראלית כרוכה גם בגלובליזציה של הספרות. פירושה של הגלובליזציה בשוק הספרים הוא קיצור דרמטי של הזמן שחולף מרגע שרואה אור יצירה בולטת בשפה זרה, ובעיקר באנגלית, עד שהיא מיתרגמת לעברית. תוצאה של השינוי הדרמטי הזה היא שהספרות העברית אינה יותר אי תרבותי מבודד, אלא היא חלק ממרקם גלובלי, ויש לפיכך צורך להגדיר מחדש את הקטגוריה "ספרות עברית" (או "ספרות ישראלית").

נקודה חשובה נוספת שנגזרת מהפיכתה של הספרות ל"שוק ספרים", היא ריבוי הכותרים הרואים אור, מתוך תקווה של המו"לים "לעשות את המכה" על לפחות חלק מאינספור הכותרים שהם מוציאים. לכאורה זה עניין טכני אבל הוא הופך להיות מהותי, כי הוא מאיים על היכולת שלנו כיחידים וכחברה להבחין בין הבר לתבן ובין המלא לריקני, ולמקד את תשומת הלב בספרים בעלי הערך הפנימי הסגולי ולא באלה שבכאוס הכללי מתבלטים רק על סמך יחסי ציבור וטריקים שיווקיים. בסיטואציה כזו רק עולה חשיבותה של ביקורת הספרות, כמנווטת עבור הקהל הרחב בים הספרים הרוגש. אבל ביקורת הספרות העברית נמצאת כיום ברגע שפל גדול וזאת, בין השאר (יש עוד סיבות שלא כאן המקום לדון בהן), מכיוון שהאכסניה שבה היא נכתבת, העיתונות היומית המודפסת, נמצאת אף היא ברגע שפל. עם זאת, ישנם סימני התאוששות הן אצל הדיירת והן אצל האכסניה.

אפרופו הגודש המוזכר: חשוב לי למסור מודעה ולומר שאף על פי שאני מפקפק אם ישנם עוד חמישה אנשים בארץ שקראו כמותי מאות רבות של רומנים ישראלים עכשוויים ומכירים את הספרות הישראלית העכשווית כמוני (ואני מדבר כעת על היכרות כמותית בלבד, עניין טכני, ולא על איכות הקריאה והשיפוט), אני מודע לכך שייתכן שספר ישראלי בעל ערך נשמט ממני. יש אפילו שניים שלושה רומנים ספציפיים שאני חושד שהם בעלי ערך רב וטרם הגעתי לקוראם. אשמח מאד בעתיד לתת פומבי  לחשיבותו של ספר שהתאים, למשל, להיכנס לרשימת הספרים הטובים של העשור המופיעה פה בצד, באם אגלה שפסחתי על אחד כזה.

10. הספרות הישראלית והתרבות המערבית

יצירות מעטות, מעטות מדי, עוסקות בחיים בישראל כחיים במדינה מערבית מודרנית. הרחק מהשואה והתקומה, מההעפלה והמלחמה, הרחק מכל אלה, בקרן זווית זנוחה, הרי נמצאים רוב חיינו היומיומיים. אבל בישראל כמעט שלא נכתבות יצירות שמבקשות להיות התשובה הישראלית ליוצרים עכשוויים חשובים כמו ג'ונתן פרנזן ומישל וולבק, יצירות שעוסקות במקומם של המין, הטכנולוגיה החדשה, האינטרנט, עולם הפרסומות, תרבות הסלבז, הכסף הגדול וכן הלאה בחיינו. הבולט וכמעט היחיד (מלבד אמיר בן-איתן) שעוסק חזיתית בתמות האלה הוא יזהר הר לב. הר לב עשה זאת בצמד רומנים, פובידיליה" (2002) ו"מיקסי גריל" (2005), שחשיבותם אינה נובעת רק מערכם הסגולי אלא גם מחלוציותם.

ב"פובידיליה" הר-לב כתב את הרומן הישראלי החשוב ביותר על עולם המחשבים והשפעתו על חיינו. גיבור ספרו , מתכנת מחשבים, מגלה יום אחד שיותר אין לו יכולת או רצון לצאת מפתח ביתו. ההתפתחויות הטכנולוגיות מספקות לו את כל מה שיחפוץ בתחומי הבית. הוא גולש באינטרנט, בוהה בטלביזיה, מבצע עבודות תכנות מהבית ומזמין את צורכי המזון שלו באמצעות שליחים. הר-לב מעביר את הגיבור שלו שורה של מבחנים שבוחנים האם הניתוק המוחלט מהחוץ, הבידוד הקיצוני, אפשרי, מתוך תפיסה חריפה שמטרתה של הטכנולוגיה היא בדיוק זאת: לנתק אותנו מהתלות בעולם ובכלל זה מעמיתנו בני האדם.

"מיקסי גריל" הוא טקסט מוראלי יוצא דופן המציג את עולמו המתפורר של איש פרסום ישראלי. נתן פיין, הגיבור, הוא "מצליחן" שנישואיו מתפוררים והוא אכול תשוקת הרס עצמי. את החיים בכלל ואת חייו האישיים בפרט הוא תופס באופן רדוקטיבי (אבולוציוני וביוכימי), ראיית עולם שמשתלבת יפה עם מקצועו. קרן אור אחת יש בחייו: אהבתו-תשוקתו לדוגמנית המושלמת שהוא מצלם לפרסומת לחטיף "מיקסי גריל". הניסיון לממש את התשוקה לדוגמנית מוביל אותו להכרה טרגית במוגבלות ראיית העולם שלו. "מיקסי גריל", כמו "פובידיליה", מעודכן ורלוונטי, והעמדה המוסרית שבו מתוחכמת ויציבה.

20 הספרים הטובים של העשור (לא לפי סדר חשיבות)

1. "סיפור על אהבה וחושך" עמוס עוז (2002) –

ספר העשור. הספר הזה, שמרכזו היעדר ומוות, התאבדותה של אמו של עוז, הוא למעשה ספר על תחייה מתוך האפר. ברובד הגלוי זו סיפורה של התחייה הלאומית, קרי הציונות; הספר הוא סנגוריה על הציונות ומחאה כנגד טשטוש האבחנה בין 48' ל-67', טשטוש לו שותפים הפלשתינים והשמאל הרדיקלי (הבינלאומי והישראלי) כאחד. ברובד הסמוי זו תחייתו של הסופר וחזרתו מהגלות אליה שילחה אותו בשנות התשעים תרבות ההמונים.

2. "אבנר ברנר" (2003) ו"הרוצחים" (2006) דרור בורשטיין –

ברומן הראשון של בורשטיין ממיר אבנר ברנר, הגיבור הצעיר החוזר בשאלה, את הדת היהודית בדת האמנות. ואילו ב"הרוצחים" בא בורשטיין חשבון עם האלוהות החדשה, הספרות, והחיים העלובים שהיא גוזרת על הדבקים בה. צמד יצירות שעורכות דין וחשבון חריף ומצחיק עם המסורת המודרניסטית ויחס הקדושה שלה לאמנות (וגם עם הקשר המובלע בין המסורת המודרניסטית הזו לדת).

3. "אלנבי" (2009) גדי טאוב –

הישג נדיר בספרות המקומית מבחינת בניית העלילה ומבחינת החלישה על זירה חברתית שלמה. הזירה היא מועדונים ומועדוני חשפנות בדרום ת"א. ריאליזם במיטבו, שלפרקים מצליח לגעת במה שברנר כינה "ריאליזם סימבולי", כלומר ריאליזם שקודח וחודר לרובד קיומי עמוק בתרבות זמנו. זאת בגלל הזירה רווית המין שבה "אלנבי" מתרחש, שהיא משל לתרבות העכשווית הפתיינית ורווית המין שבה אנחנו חיים.

4. "שום גמדים לא יבואו" (2005) שרה שילה – רומן רב עוצמה המשרטט חיי משפחה שחיה חיים מחניקים וקלאוסטרופוביים, ומתאר את ניסיונות ההיחלצות הנואשים והנאיביים שלה מהחיים הללו. המשפחה, משפחת דדון, היא משפחה יוצאת מרוקו, המתגוררת בעיירת פיתוח נידחת ומוכת קטיושות בגבול הצפון, כנראה בסוף שנות השבעים. אובדנו השרירותי של אבי המשפחה מאיץ תהליך ניכור עמוק אצל בני המשפחה כלפי העיירה, המדינה, ולבסוף כלפי הטאבואים האנושיים והקיום האנושי עצמו. הרומן הוא גם הישג לשוני מרשים.

5. "עדן" (2005) יעל הדיה

יצירה ריאליסטית מרשימה. הדיה חולשת בגאון על אינספור פרטי חיים וחלקיקי רגש, ובונה בעזרתם את עולמן של חמש הדמויות הראשיות שלה, החיות במושב החקלאי-לפנים "עדן". זרם התודעה של הדמויות מקרב אותנו אליהן באורח אינטימי, ושפתה העשירה אך המדודה של הדיה מסייעת לתחושת הדיוק בתיאור עולמן. רוחב היריעה מעניק לרומן גם איכות של רומן חברתי, המשרטט את משבר הזהות של המעמד שהעיתונאי האמריקני דייוויד ברוקס כינה בשם הקולע "בובו" (בורגני-בוהמייני).

6. "אש בבית" (2008) – איריס לעאל

רומן על שני זוגות במחצית נתיב חייהם. הרומן דוהר לקראת מפגש בין הזוגות: ארוחת ערב שבת במושב בה יתברר האם מתרחשת בגידה בין גבר מזוג אחד לאישה מהזוג השני. לעאל כתבה טקסט ספרותי שכמעט כל משפט בו טעון בחידוש מקפיץ, ושעושרו המצטבר מתוך משפטיו יוצר את האשליה המספקת של לכידת מציאות רבת רבדים בפלצור המילים.

7. "והזעם עוד לא נדם" (2008) – אהרן אפלפלד

רומן מרשים. בכתיבה משורגת שרירים, נטולת שומנים, מספר אהרן אפלפלד את סיפורו של ניצול השואה, ברונו. ברונו סבור שחזרה לחיים רגילים, חיי גוף פשוטים, אחרי השואה, היא בגידה בייעוד היהודי, שהשואה רק הדגישה את מציאותו. "והזעם עוד לא נדם" מנסח עמדה פילוסופית-היסטורית חריגה בחלל הרעיוני של הספרות הישראלית. אפלפלד, דרך גיבורו, מבטא כאן עמדה הרואה בקיום היהודי קיום בעל ייעוד ושליחות.

8. "אישה בורחת מבשורה" (2008) – דויד גרוסמן

אורה, גיבורת הרומן כבת החמישים, ירושלמית פרודה ואם לשניים, יוצאת עם מאהבה משכבר, אברם, למסע בטבע הארצישראלי. הרומן הנקרא ברהיטות הזה מכיל כמה זינוקים גאוניים: זינוקים לשוניים ופסיכולוגיים, זינוקים בתיאורי טבע ומציאות חושניים, זינוקים בסצנות דרמטיות-עלילתיות. גרוסמן נטל על עצמו לגבש אמירה על המצב הישראלי העכשווי, ואכן לאורך כמה עשרות עמודים, ואולי כמה מאות, הספרות הישראלית שבה ומוצאת כאן את קולה המז'ורי.

9. "לא בבית הזה" (2007) – יוסף בר יוסף

המוקד הרגשי של הרומן הטעון והמורכב הזה הוא מאבק דוסטוייבסקאי בין אב לבן על אישה. זהו מאבק ארכיטיפי, כי הבן והאב מגלמים שני טיפוסים אנושיים שונים בתכלית. האב מכור לניאופים וליצריות גסה, איש הכסף והמין, ואילו הבן הוא היפוכו, רומנטיקן עדין ועצור.

10. "אש ידידותית" (2007) – א.ב. יהושע

א.ב.יהושע הוא גדול בעלי-המלאכה, האומנים-המיומנים, בספרות הישראלית ו"אש ידידותית" מוכיח את זה להפליא. יהושע הוא מופת חי לחובה של הסופר להגיש לקורא יצירה אפויה: מחושבת, מהוקצעת, מרובדת. אנחנו עוקבים ברומן אחר שניים, בעל ואישה, כבני ששים, אמוץ ודניאלה יערי, במשך שבוע ימים בחנוכה. בני הזוג האוהבים נפרדים בפתח הרומן. אמוץ, הבעל, מתכנן מעליות, נותר בישראל. ואילו דניאלה נוסעת לטנזניה לבקר את גיסה, שאחרי מות בנו החייל, איווה לו בה מקום לשבתו ולהתבודדותו.

11. "הצבי הבוער" (2007) – חיים לפיד

הרומן המוצלח של חיים לפיד הוא מותחן פסיכולוגי רווי הומור שחור. אלא שבמקום ההתחקות של בלש אחר פושע, כאן הגיבור, שנתקף באמנזיה משונה, מתחקה אחר עצמו. ממצאיו מובילים למסקנות מסמרות שיער ולשאלות זהות מערערות.

12. אותה האהבה כמעט" (2005) – מירי רוזובסקי

יצירה ישראלית עד שורשה, עמוקה ואכזרית ועם זאת מלאת חמלה, המתחקה אחר חברות בין שלוש נערות ואחר כך נשים על פני קרוב לחמש-עשרה שנה. רומן פסיכולוגי שכתוב במהירות ובדחיסות של מותחן. המהירות הזאת והריאליזם הלא מתפשר יונקים את הקורא פנימה לרומן שהוא גם רומן חברתי, שבתוך המערבל המהיר שלו מתערבלות פיסות חיים ישראליות לפרוזה מחושלת.

13. "עלייתו השמימה של העורך הספרותי" (2005) – בני ציפר

ספר מטורף, נועז ומצחיק, שגיבורו הוא "ציפר", עורך ספרותי נוירוטי ויצרי. בברק ובאופן דקונסטרוקטיבי סב הרומן סביב "הספרות" וחושף את הביורוקרטיה, היצריות והעסקנות הקטנונית המתלוות לעיסוק בה. כך, בצד תשוקה נעלה ליצירת יצירת-מופת, מעסיקות את "ציפר" (הגיבור) שאלות הנוגעות לתשמיש מיטתו, לעתידו במערכת העיתון, ולכתבי יד גרועים שהתלכלכו מהסנדוויץ' שלו ולכן אי אפשר להחזירם לשולח.

14. "תרה" (2005) – צרויה שלו

"תרה" חותם טרילוגיה משמעותית ביצירה הישראלית, טרילוגיה שראשיתה באתגר שמציבה המיניות לזוגיות ("חיי אהבה"), המשכה בבחינה של מוסד הנישואים ומועקותיו ("בעל ואישה") וסופה בבחינה של "מוסד" הגירושים וצרותיו ("תרה"). "תרה" מספר את סיפורה של אלה מילר, ארכיאולוגית ירושלמית בת 36, המחליטה להתגרש מבעלה. בגוף ראשון נרגש ונרקיסיסטי ותוך שינוש בשפה בשרנית מצליחה שלו לנפוח חיים בתחנות השחוקות של הליכי הפרידה, ומניידת את גיבורתה אֵלָה בכישרון רב בין פוזיציות נפשיות מגוונות של "אם", "בת", "אישה", "מאהבת".

15. "שואה שלנו" (2000) ו"העולם, קצת אחר כך" (2005) – אמיר גוטפרוינד

עוד לפני "נוטות החסד" המרשים של ג'ונתן ליטל, הצליח "שואה שלנו", הצנוע בהרבה אך האנושי, להחדיר באופן מוחשי ומצמרר את אחד מגיבוריו אל לב המאפליה, ובעקבותיו גם אותנו הקוראים. ב"העולם, קצת אחר כך", קשה להחמיץ את ההתכוונות האמביציוזית של גוטפרוינד לכתוב בְּסוּגת "הרומן הישראלי הגדול". גם אם התוצאה נופלת בהרבה מיצירות שהציגו שאפתנות דומה והגשימוה, הרי שהיצירה של גוטפרוינד, שחוש ההומור שלו דומיננטי יותר מזה של יזהר או שבתאי למשל, מענגת.

16. "פרסה וכינור" (2005) – ערן בר גיל

האם חיינו, הפעוטים והעצומים, חד פעמיים? האם תיעלם התרכובת הייחודית של קיומנו עם מותנו? ספרו העדין, היפהפה והעצוב-לפרקים של ערן בר-גיל עונה בשלילה על השאלות האלה דרך סיפורם של תאומים זהים, יוני ודני, שנמסרו לאימוץ לשתי משפחות שונות ואינם יודעים זה על קיומו של זה.

17. "שבע מידות רעות" (2006) – מאיה ערד

דיוקן מפורט ועדכני, ריאליסטי וסאטירי, של עולם האקדמיה (הרומן מתרחש באוניברסיטה יוקרתית בארצות הברית). רומן בנוי לתלפיות, מענג, שנון, משויף ופיקחי.

18. "מקופלת" (2006) – תמי גלבץ

מונולוג כובש של אישה ננטשת, בשנות הארבעים לחייה. מונולוג גדוש,  היפרבולי, אינטנסיבי, סעור, מריר, גרוטסקי, רדוף ורודף, קצבי וקוצץ כמו סכין חדה המסתערת על עלי פטרוזיליה לקצצם דק-דק ומהר-מהר. מונולוג בקצב של מכונת ירייה שגיבורת הרומן היא היורה בה ומי שרצה מהר מהר על מנת להספיק גם להיירות.

19. "ארץ אשה" (2006) – איל מגד

אוטוביוגרפיה חשופה, עתירת יופי ותבונה, זעם ורכות, נרקיסיזם וענווה, מרי והשלמה, קינה וסטואיקניות, אפיקורסיות ורליגיוזיות, שנאה ואהבה. התבוננות בילדות הנעשית ומתאפשרת על סף הזקנה. מגד מצליח לשכנע באנלוגיה שהוא עורך ב"ארץ אשה" בין החיים הפרטיים שלו לחיים הציבוריים שלנו בארץ; הקיום האישי, כמו גם הקיום הלאומי, מצריך התמודדות עם ההדחקות של הילדות, וההתמודדות הזו נעשית ב"ארץ, אשה".

20. "ספק חיים" (2002)– אוֹרי ברנשטיין

יצירה נפלאה בז'אנר האוטוביוגרפי, שכמדומה לא מספיק שמו לב אליה, היא הרומן הזה של המשורר אורי ברנשטיין. גיבורו של ברנשטיין – והמסווה הבידיוני כאן שקוף – הוא היסטוריון הסוקר פרקים מחייו לפי סדר כרונולוגי. ברנשטיין מצליח ליצור קוהרנטיות מופלאה ליצירה שלו בראש ובראשונה בעזרת השפה השירית הייחודית באמצעותה גיבורו מספר את סיפורו.

עשרת הסופרים המבטיחים

ענת עינהר

מסקרן מה יהיה ספרה הבא של עינהר. קובץ הביכורים שלה, "טורפים של קיץ" (2008), הכיל סיפורים המתרחשים בפרובינציה אורבאנית והפגין בשלות מפתיעה: משלב לשוני יציב ומאופק, רגישות מחודדת לניואנסים פסיכולוגים, וטון כמו-סטואי גם בתיאור אירועים אכזריים.

ירמי פינקוס

רומן הביכורים של פינקוס, "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט" (2008), הוא רומן היסטורי שמתרחש בשנות השלושים במזרח אירופה ונסוב על תיאטרון אידי נודד של שחקניות לא-צעירות-כבר. רומן ביכורים המפתיע, המתוק-חמוץ, דק ההבחנה, ובעל הומור והחמימות אנושית, מעורר ציפייה להמשך יצירתו של פינקוס.

אופיר טושה גפלה

טושה גפלה כתב שלושה ספרים בעשור האחרון. חלקם מלאי ברק וחלקם חלשים. ועם זאת, הברק, שהתגלה למשל ב"הקטרקט בעיני הרוח" (2005), מעורר סקרנות לראות לאן תפנה יצירתו. ב"הקטרקט בעיני הרוח" התמודד טושה גפלה עם מציאות עכשווית של ריבוי כותבים ודלות כתיבה, של שפעת ייצוגים ופיחות בערכם. ההמצאות המתוחכמות והמקוריות ברומן, הנבקעות כמו מעיינות תחת רגלי הקורא, הן משעשעות ומבדרות.

ניצן וייסמן

קובץ הביכורים המפתיע של ניצן וייסמן, "על גבול יערות הרוזמרין" (2006), הכיל ארבעה סיפורים ונסוב על ארבעה גברים, סביב שנות הארבעים לחייהם, שחווים רגעי משבר. אלה סיפורים ישירים, לא מתחכמים, אך חזקים ביותר ומסוגלים להביא את הקורא לבכי. הקובץ מעורר סקרנות ביחס להמשך כתיבתו של וייסמן.

עודד כרמלי

ספר הביכורים הרענן והחצוף של כרמלי, "כלכלת בית" (2009), שעוסק באופן סאטירי בהשתעבדות מלאת החדווה של החברה הישראלית לתחרות הכלכלית ובסגידתה להצלחה החומרית, מעורר תקווה להמשכים חצופים לא פחות.

עדי אבלס

"פצע" (2009), רומן אקזיסטנציאליסטי חריף על אינדיבידואל, שמתעקש על האינדיבידואליות שלו ומגיע בגין התעקשותו זו עד שערי טירוף הדעת, מעורר עניין ביחס להמשך יצירתו של אבלס.

אסף ענברי

ספרו הסולידי אך המרשים של המסאי אסף ענברי, "הביתה" (2009), שהנו ביוגרפיה של מקום, ביוגרפיה של קיבוץ אפיקים מינקות לזקנה ולמוות, מעורר סקרנות לגבי המשך כתיבתו בפרוזה סיפורית.

נועה ירון-דיין

רומן החזרה בתשובה שלה, "מקימי" (2007), היה רומן שנון ופיקחי שבד בבד עם תיאור התהליך הרוחני שחוותה מתח ביקורת מעניינת על התרבות הישראלית החילונית. האם תמצא נועה ירון-דיין עניין גם בכתיבה נוספת של פרוזה?

אלון חילו

"מות הנזיר" (2004), ספר הביכורים של חילו, הוא ספר קשה במובן הטוב של המילה, יצירה אפלה מרשימה שהיא אחת היצירות הבולטות של הדור הצעיר בקרב כותבי הפרוזה הישראליים. אבל "אחוזת דג'אני" (2008), ספרו השני, שנכתב גם הוא בכישרון, עורר תהיות על מקומם של הקרייריזם וחוט השדרה מוסרי בעולמו של הסופר (דומיננטיות יתר של הראשון ודילול יתר של השני יכולים להיות בעוכריו של בעל כישרון שרוצה גם להיות סופר משמעותי).

אגור שיף

שיף אינו סופר מתחיל. ארבעה ספרים שלו ראו אור. ועם זאת, כמדומה עוד לא זכה שיף בהכרה מספקת ויש לקוות, כמו שיש סיכוי, שיזכה בה בעתיד הקרוב (בימים אלה רואה אור ספרו החמישי). הרומן הלפני אחרון שלו, "מה שרציתם", הוא סאטירה שנונה המתארת את הקמתה מחדש בגדה המערבית של עיירה יהודית מזרח אירופית, על כל פרטיה ודקדוקיה, ופתיחתה כפארק שעשועים לקהל הרחב. מלבד הביקורת הפוליטית שבו על הציונות, מה שהופך את "מה שרציתם" לרומן מצוין הוא הטון הסאטירי-מלנכולי היציב שבו הוא כתוב, חוש ההומור המעודן והפרוע כאחד שבו, הדקויות המרובות והמענגות של כותב רומנים מיומן שיש בו, ההפלגות הסוריאליסטיות שמתפרצות ממנו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אלון  ביום אפריל 15, 2010 בשעה 7:37 PM

    ברכות על הבית החדש, רק למה אין לינק לעדכוני RSS?

  • איה  ביום אפריל 16, 2010 בשעה 1:10 AM

    תודה על רשימה מעניינת מאוד.

    רציתי להעיר לסעיפים 3 ו4

    להערכתי הכלכלה היא לא מדע בשום צורה ואופן ולא מוגדרת כמדע טהור, מדויק. היא עוסקת במדעי החברה ובמצבים של פסיכולוגיה חברתית למעשה. היא אכן משתמשת במספרים, המספרים מכמתים בה חומר. גם אם מדברים על אלוגריתם הוא בעצם מייצג צורה של חומר בכלכלה. המספרים בכלכלה עוסקים, בכל מיני צורות, בהתנהגות הפרט והחברה בנכסים ובממון, ובצבירת הון. כלומר חומר.
    לעניות דעתי המדע לא תמיד ולא בהכרח דטרמניסטי או מתאר מצבים שהם רק דטרמינסטים או תמיד שואף לדטרמיניזם, זה תלוי.
    בנוסף. אני חושבת שבכל מה שקשור למדע צריך לחשוב שוב מפני שהמדע בצורותיו הגבוהות מאוד מופשט – ושם נמצאת גם הרוחניות שבו הוא נפגש עם הפילוסופיה – ולכן הוא לא נכנס כל כך טוב לקטגוריות שבנית.
    בנוסף. לא מדובר בפרשנויות דווקא (כי מה לא נתון לפרשנויות) לדעתי, אלא בעולם הפנימי והדמיון של הקורא עצמו – שהקורא נפתח אליו ונחשף אליו. הספר מקרב וחושף בפני הקורא את עולמו הפנימי. לא פחות מאשר את עולם הספר עצמו. מדובר במתכונת קוגנטיבית, שקשורה למופשטות של המילים. גם פסל מופשט עושה זאת ומוזיקה מופשטת (קלאסית למשל). ככל שהיצירה נוגעת יותר בהפשטה ויותר הרמטית היא מקרבת את הקורא-צופה יותר אל עצמו

  • סילון  ביום אפריל 16, 2010 בשעה 1:39 PM

    קראתי את המאמרם בשבוע שעבר באינטרנט ועכשיו קראתי את הרשימות של ספרי העשור והמבטיחים.
    שאלה: אתה מוצא קשר בין שתי הרשימות ?

  • אריק גלסנר  ביום אפריל 17, 2010 בשעה 7:02 PM

    תודה על תגובותיכם.
    לסילון – יש קשר אבל גם אין. כלומר ישנם ספרים טובים מאד שלא מתאים למגמות גדולות כאלה ואחרות. ואני שמח עליהם במיוחד. כי מבקר שמח שמפתיעים אותו שמח להתפעל מספר מצוין שלא מתאים לאיזה קווים גדולים שהוא רואה בספרות.
    איה – אחשוב על דברייך המעניינים.
    לאלון – האם באמת אין? אנסה להבין זאת בימים הקרובים ולהפעיל את הפונקציה

  • גיורא לשם  ביום אפריל 19, 2010 בשעה 10:57 PM

    לדעתי, "על החיים ועל המוות" מאת יורם קניוק הוא ממספרי המופת של העשור האחרון.

  • אורי  ביום אפריל 21, 2010 בשעה 9:04 AM

    מאמר מרשים מאוד, כמו כלל הפעילות שלך.
    שתי הערות:
    לא תמיד אני מבין את הדבקות שלך בדברים מאז'וריים.
    אורגזמה וצחוק הם לא תמיד הפכים,תנסה פעם.

  • אריק גלסנר  ביום אפריל 21, 2010 בשעה 6:25 PM

    תודה על ההערות.
    וגם על ההמלצות(:

  • סילון  ביום אפריל 22, 2010 בשעה 8:50 PM

    בקריאה נוספת, עיני נפלה על ביטוי מעניין בהמלצה על הספר של צרויה שלו. לנפוח חיים? האם הטעות מקרית (שהרי אחרי הכל יש לומר, להפיח חיים) או מרמזת על משהו מרוח הספר ?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: