קצר על שני סוגי ניהיליזם ואירוניה (ניטשה ובודריאר; מודרניות ופוסטמודרניות)

הניהיליזם אצל ניטשה כרוך באירוניה. האדם שחדל להאמין באלוהים, חדל להאמין בדבר, האדם שהגיע למסקנה בדבר מוצאו החייתי, בדבר גורלו המקרי, האדם שאינו מאמין יותר בהישארות הנפש, בנצחיותו, מתייחס מעתה ואילך אל חייו בחוסר רצינות. הוא חי ומבטל את ערך החיים, הוא חי ובז לחיים, הוא חי באווירה כפולה של "הכל חשוב ולא חשוב", כניסוחה הקולע של ורד קלפטר; הוא חי באירוניה.

ניטשה, בהיותו הוגה דתי (זו הרי שגיאה חמורה לראותו כהוגה חילוני), ביקש להילחם בהפחתת המשקל האדירה הזו של הקיום, בהשלכות תפיסתו של הקיום כמקרי, חסר תכלית ותוחלת, חייתי ובר חלוף. בין השאר בחן ניטשה את רעיון "החזרה הנצחית" כאפשרות שתחזיר ותעניק לקיום את המשקל שנגרע ממנו, תחזיר לו את כובדו, מוצקותו, ערכו.  החזרה האינסופית הופכת כל צעד לבעל חשיבות, כל הכרעה ורגע לנצחיים.

הניהיליזם של דורנו קשור גם הוא לאירוניה. אבל תוכן האירוניה שונה. תחושת הפחתת המשקל האדירה של הקיום האנושי כיום אינה נובעת רק מכך שאנחנו חשים שאנחנו חיות שנוצרו באקראי לחיים של ארעי. למעשה, האירוניה היא בחלקה תחושה הפוכה במאה ושמונים מעלות. האירוניה נובעת (גם) מכך שאנחנו חשים לעיתים שאנחנו משחקים תפקיד שכבר שוחק אינסוף פעמים. לא רק באמנות רבים חשים היום שאינם יכולים לחדש, כי "הכל כבר נעשה". רבים חשים כי אינם יכולים לחדש גם בעצם קיומם. כשהם אוהבים הם מרגישים שהם משחקים תפקיד של אוהב, כשהם שונאים תפקיד של שונא, כשהם משתעממים תפקיד של משתעממים, כשהם מודעים לעצמם, לכך שהם אוהבים, שונאים, משועממים, הם משחקים תפקיד של מודעים לעצמם. החיים הם לא "באמת", הם חיים מ"יד שנייה", הם שכפול של חיים אחרים. התחושה היא שאנחנו, ולו נהיה המורכבים שבאנשים, פשוט מטבע נוסף שיוצר במִטְבּעה הוותיקה של האנושות, הוותיקה מדי. מטבע שחוק כבר.

לתחושת האירוניה הזו רעיון "החזרה הנצחית" אינו מהווה רפואה, כמובן. תחושת "החזרה הנצחית" כאן היא הרי בדיוק המחלה.

זו לטעמי הכוונה של בודריאר בסימולאקרה. כאן גם הטעות בהבנה של האינטואיציה הגאונית של בודריאר בדבר הסימולאקרה: אין מדובר בטשטוש ההבדל בין הבדיון למציאות. החשיבות של בודריאר אינה בכך שהוא "ניבא" או דיבר על הריאליטי. לא. המאיים בסימולאקרה, מה שכרסם את תודעתו של בודריאר ולא נתן לה מנוח, הנה התחושה העמומה אך המפחידה שאנחנו, בקיום שלנו, רק חוזרים על תסריט שכבר נכתב ואף שוחק אינסוף פעמים. הקיום שלנו עובר הפחתת משקל אדירה בגלל שהוא מאבד מייחודיותו וממקוריותו בעולם של שפע ייצוגים, מאבד בתחושתנו, חש בודריאר. במילים אחרות: הסימולאקרה של בודריאר היא בעצם תחושת האירוניה הפוסטמודרנית.

אבל בעצם גם על האירוניה הזו דיבר ניטשה ב"במה מזיקה ומועילה ההיסטוריה לחיים", לא? ואף הציע לה אולי סוג של פתרון שניתן לנסחו בפרפרזה על שלמה ארצי: "בואו ונשכח – נחיה".

והדברים טעונים הרחבה והבהרה (גם עצמית).

נ.ב.

יש עוד אירוניה שבודריאר (בפרשנות שלי) מתייחס אליה במקומות אחרים: המעבר של הקיום לקיום שטוח ו"סטרוקטורליסטי", כלומר לקיום פרטי שמקבל את ערכו לא מקיומו-הוא אלא מיחסו למתחרים שלו באותו "משחק לשון". לא מיחסו למהות שכבר לא ניתן לגעת בה. במובן זה, הסופר חש שהוא נאבק לא לבטא משהו שברצונו לבטא, אלא נאבק להיות טוב יותר בתחומו מהסופרים האחרים. כל התרבות של "הטוב בתחומו", קשורה לאבדן קני מידה, לאבדן קשר עם מציאות מסוימת, ולהתבססות לפיכך על קריטריונים יחסיים. במובן זה, יש הלימה בין "וועדת המידרוג" של מוסף הארץ ולאיפיון שניתן שם בזמנו, כמדומני, לדוד גרוסמן כ"הסופר הטוב בתחומו". וגם הדברים הללו עוד טעונים הרחבה רבה, כמובן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דוד  On אפריל 19, 2010 at 9:18 PM

    לכן יש חשיבות אדירה להבחנה שבין הקיום כהוויה לבין הקיום כהתהוות. כאשר מוציאים את ההיסטוריה מהמשחק, אז החיים נראים רפטטיבים, ואילו כאשר חיים את ההיסטוריה, אז האני האינדיבידואלי מוצא את מקומו מחדש

  • ניר עברון  On אפריל 20, 2010 at 6:37 AM

    תמיד מעניין אצלך, אריק.
    ראשית, נא לרשום את מחאתי על תיוג ניטשה כהוגה דתי. גם אם נקבל (בערבון) את טענתו של היידגר, שניטשה הוא אחרון המטאפיזיקנים, עדיין… הוגה דתי, צורם לי. זה לא מכבד את תפקידו בתהליכי החילון של הפילוסופיה והאומנות.
    שנית, הבשורה הגדולה של ניטשה היתה בדיוק שאין "מטבעה" אנושית, שאין טבע אנושי נצחי העומד ביחס אלינו כמקור לשלל חיקוייו. מכאן שהפחד הניטישייאני הוא הפחד לחצות את החיים מבלי לשיר שיר חדש; לחיות ולמות בלי לומר משהו שטרם נאמר. אבל האפשרות לחידוש תמיד קיימת. הרי אם אין לחיים/דמיון/בריאת-עצמי אף גבול א-פריורי (פרט למגבלות שמטיל עלינו העולם הפיזי שלתוכו "נזרקנו"), הרי שהבחירה בידינו.
    נכון, יש בניטשה, כמו בברדיצ'בסקי, כמו בברנר הרבה מהפתוס האנטי-רומנטי הזה של העולם המרוקן ממשמעות, של אימת ההלך הבודד לו נגלית ברגע אינטרוספקיטיבי מכריע התהום ש"בפנים" או "בחוץ", אבל זה מכיוון שהם עדיין השתייכו פסיכולוגית לתמונת העולם שמרדו בה, ולפיה משמעות העולם חיצונית לו – שוכנת באל הנורא או בהעדרו הנורא בדיוק אותה מידה. כאשר משתחררים מהתמונה הזו, ממשחק סכום האפס שהיא כופה עלינו (או שהעולם ספוג ממשמעות או שהוא מרוקן ממנה) יוצא האוויר גם מהפתוס הזה. החיים לא מפסידים משמעות מכך, או זוכים במשמעות שלא הייתה בהם קודם.

  • אריק גלסנר  On אפריל 21, 2010 at 6:27 PM

    תודה על ההערות.

  • הכל נכון  On מאי 11, 2010 at 10:58 AM

    ואני ממריץ אותך בזאת לכתוב בהקדם בקורת על ספרו החדש של אתגר קרת. מאוד מסקרן אותי מה אתה אומר עליו. קראתי את 4 הסיפורים בהארץ ובעיניי הוא מעולה. מה נהיה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: