על "איך לחיות", של איל מגד, הוצאת "ידיעות ספרים"

לא תמיד קל לעקוב אחרי מה שמגד מנסה להביע בקובץ הזה, המכיל 109 אפוריזמים וקטעי פרוזה וידויים, ולא תמיד לכשעלה בידך לעקוב מתגלה המעקב כמשתלם. אבל בשביל אותן פעמים שההפך הוא הנכון, ותוך-תוכה, גלעין-גלעינה, של נשמה מיוסרת ומעניינת, המאוהבת בייסוריה ובעניין שהיא מעוררת, נחשפת לעיניך, ובעברית עשירה ומדויקת, עתירת הדהודים ועם זאת עדכנית, הכתיבה הרוויה מחלחלת לנפש ומלחלחת יובשנות שבה.

כמה תכנים עיקריים לוידוי החוזרים בואריאציות שונות. האחד הוא תחושת החמצה של החיים הנגרמת, ההחמצה, ממאוהבות עמוקה בכאב ובסבל: "האם הפחד משעמום היה כה גדול שלא הייתי מוכן אף פעם לשקול השלמה עם החיים 'כמו שהם'?". וניסוח נוסף, יפה: "יש שלוש דרכים להתמודד עם בעיה, אמר מורה נבוכים ידוע: לפתור אותה בכוחות עצמך; לפנות לעזרה; לשכוח ממנה. אני בחרתי בדרך הרביעית: להפוך את הבעיה לחזות הכול". החמצת החיים קשורה בספרות, במקצועו של המתוודה, שמתפרשת כחוסר יכולת לחיות את החיים "כמו שהם": "המכשול הוא המילים. חבלי-המילים שאי אפשר להתנתק מהם. המילים העומדות ביני לבין העולם. אילו לא הייתי שייך לזַן האומלל שחייב למלל את עצמו, אילו הייתי מסוגל לצייר, או להפוך את מה שאני חש למנגינה, ומוטב, אילו לא הייתי זקוק לתיווך בכלל". והנה הרהור נוסף, מעמיק ומנוסח באופן יפיפה, על היחסים בין הסיפור למציאות, כשהפעם הסיפור הוא דווקא מפלט מהמציאות ולא מקור סבל: "הסיפור לעולם לא יהיה מפחיד וממוטט כמו המציאות. הוא לעולם לא יהיה יצירת המופת האימתנית שהמציאות יכולה להיות". החמצת החיים והבחירה בספרות נובעים אולי, נטען כאן, ממה שניתן לכנות השקפת עולם דתית: "מי היה זה שקבע שהמלה עדיפה על הממשות, על החיים? כל חיי הייתי דתי. עבדתי במקביל את האֵלָה ואת אלוהים. את אלוהים ביראה, את האלה בזעם. נוכחותם של החיים היתה חיוורת; עבודת הקודש הפכה אותם למשניים". יש משהו אנכרוניסטי באופן מופלג בהתלבטויות הללו, שמאפיינות את הרומנטיקה של המאה ה-19. במהלך הקריאה עלו בזיכרוני קרעי ביקורות שכתב ברנר בתחילת המאה ה-20, ביקורות בהן תקף בארסיות ובלעג הרהורים מטפיסיים של סופרים רוסיים, פולניים ויהודים, פוסט-רומנטיים ואופנתיים בשעתו, שנסובו על אודות נושאים מופשטים ותלושים כמו "האישה", "אלוהים", "האמנות", חוסר היכולת לחיות. ברנר ראה בהם התפנקות ונפיחות נרקיסיסטיות, התייפייפות בורגנית. נרקיסיזם והתפנקות ואף התייפייפות לא חסרים גם למגד, אם כי אין כאן נפיחות. אבל איכשהו הכף נוטה לחיוב. אולי בגלל שמגד מודע לנרקיסיזם, ואולי דווקא בגלל האנכרוניזם המוזכר, שהופך את מגד לציפור נדירה בנוף האנטי-מטפיסי הצחיח והעכשווי.

הקטעים בהם מעצב מגד סיטואציה קונקרטית שממנה הוא מפליג למחשבותיו מעניינים יותר דרך כלל מהרגעים שאינם יוצאים ממציאות מוחשית. פרוזה, כמו החיים, משגשגת כשבשר נצמד לרוח, ולא כשהרוח משוטטת לה כאוות נפשה. מגד עורך ואריאציה משלו על התובנה הזו: הכנסת ילד לחייו, אימוץ של ילד מסיביר, והסופר כבר על סף הזקנה, אולי פותחת פתח לקרקועם של החיים. הילד יסייע לחבר את המבוגר אל המציאות, ילד הוא הרי מציאות צורחת. אפשר היה לכלכל מעט יותר בשום שכל מבני את הכנסת הילד לספר, שמשנה את מוקדו. אבל המוקד החדש מעניין. המפגש עם הילד מומשל כאן למטה אהרון היבש המוציא ציץ ופרח לעת זקנה. הילד שצץ כציץ אולי יעצור את הזמן. יותר מזה: הילד אולי יגאל על ידי שיאפשר לגאול אותו. אך מגד מקווה אף ליותר: הילד יכול להיות תיקונו של המבוגר. אם רגע הולדת הפצע של המבוגר, הרגע הגורלי, "אותו רגע, שמלבדו כל היתר הוא הסחות דעת, הליכה סחור-סחור", הוא רגע נטישתה של האם בילדות, הליכתה מהתינוק לעיסוקיה הנצרכים (גם בפסיכואנליטיות האדוקה שלו מגד אנכרוניסטי; עם זאת, בוואריאציה על שני משפטים ידועים: גם אנכרוניסט יכול להיות מדויק לעיתים), הרי שאולי יתוקן הפצע בידי המבוגר שמציל את האסופי מאם אחרת נוטשת.

אבל אולי, מתגנב הפחד אל לבו של מגד, אדם אינו יכול להיפטר מצלו: "אני מספר את הסיפור, מתעד את מה שמתרחש, מתאר את רגשותיי, אבל פתאום עולה החשד שכל זה נעשה כדי להתרחק מהמציאות; ליצור חיץ בינה לביני. להתרחק מהילד עצמו, ובעצם גם מעצמי".

ב

והנה ברנר בארסיות רלוונטית על סופרים בורגנים "רליגיוזיים": "כותבים מאמרים, מונים את העמודים, מקבלים שכר סופרים, אוכלים ושותים והולכים אל התיאטרון […] אלא שבמאמרים דנים הם על המסתורין הדתיים והגעגועים המוסריים והמרידה בשכל ובעולם על מנת לשוב ולקבל פני היושב בסתר עליון […] יודע אני את כל מר-הקדרות של הוויה בלי אלוהים […] אולם – דווקא מפני שכאבי זה הפשוט והאלמנטרי חודר ונוקב אצלי עד תהומי – איני מבין, היאך באים אנשים, המתיימרים להיות נאורים, ואינם מתביישים להשליך לתוך הלוע הנורא הפתוח פתותי דברים לא מעלים ולא מורידים […] פיקציה שהם מחפשים אחריה ומתגעגעים אליה ומוצאים אותה […] פיקציה דמתקריא אלוהות".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דרור  On אפריל 25, 2010 at 10:11 AM

    שאלה על ברנר,
    עוד לא קראתי מכתביו וכבר זמן מה אני תוהה מאיפה להתחיל, מה כדאי, מה פחות כדאי? האם יש רומן מסוים שאתה ממליץ עליו?

    אשמח לקרוא את תשובתך.

  • אריק גלסנר  On אפריל 25, 2010 at 2:24 PM

    שלום דרור,
    נראה לי שכדאי להתחיל ב"בחורף", הרומן הראשון שלו. ואחר כך "מסביב לנקודה", הרומן השני. או הנובלות, בלשון ימינו.

  • דרור  On אפריל 25, 2010 at 3:26 PM

    תודה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: