קצרים על הקתרזיס של הבינוניות והבנליות, על שנאת היפה ומודעה קצרה בעניין "הארץ"

1. "אני אוהב אותך חזק", שר גידי גוב שיר חדש.

אני אוהב אותך חזק גם כשאת עייפה
אני אוהב אותך גם כשאת מדוכדכת
אני אוהבת אותך חזק גם כשאת עצבנית
אוהב אותך חזק גם כשאת פרועה

אני אוהב אותך חזק, אפילו כשאת לא לובשת
את השמלה הכי יפה, הכי יפה שלך
אפילו, כשלא צבעת את העניים בשחור
אפילו שלא התבשמת או עשית את תסרוקתך

אני אוהב אותך חזק, חזק חזק חזק
ולא יעזור לך אם את עייפה או מדוכדכת
אני אוהב אותך חזק, חזק חזק חזק
ולא יעזור לך אם את עצבנית, פרועה

אני אוהב אותך, לא יעזור לך כלום
לא תצליחי להעביר את אהבתי
אני אוהב אותך חזק, חזק חזק חזק
אפילו כשלא לבשת את השמלה הכי יפה שלך

המילים כל כך בנליות, מביכות. האם גוב נכנע לגל הזמר המזרחי הקלוקל ששוטף את הארץ? האם ביקש מאחד מפזמונאיה של הניאו-מזרחית לכתוב לו שיר?

לא. מסתבר שזה שיר בפרויקט של גלי צה"ל "עוד מעט נהפוך לשיר". הפרוייקט הזה בעייתי מבחינות אחרות (פולחן המוות, הקיטש הלא ייאמן המובנה בפרוייקט, ההפך מכל הדברים שאנחנו מתגאים בהם בהבחיננו בינינו לבין בני דודנו), אבל אני רוצה להתייחס לבעייתיות אחרת שהוא מבטא: רימום הבינוניות והבנליות.

הלחנת המילים הבנליות מסמנת חוסר יכולת להתרומם מפני השטח, השחתת השפה על ידי ייחוס ערך לסתמי, אבדן היכולת לקודש בשפה כי קודש נשען על הבחנה בין קודש לחול, כלומר בין טוב לרע, או בין טוב לטוב הימנו. אבל הלחנת המילים מסמנת גם יותר מכך, היא חושפת תופעה אחרת, לא חוסר ואבדן יכולת אלא תשוקה לבינוניות, קידוש הבנליות. ובמילים אחרות התמכרות לקתרזיס של הבינוניות והבנליות.

ובעצם יש לכך קשר ישיר לפולחן המוות ולקיטש של הפרויקט כולו: הרי "הקודש" של השיר הזה לא נובע מהמילים, כי הן הרי סתמיות, אלא מהמוות של כותב המילים במלחמה. המוות הוא שמקדש את המילים. זו בדיוק המשמעות של קיטש, כשהמוות מקרין על החיים, הופך לערכאה אחרונה ואקסקלוסיבית, מטשטש בצלו האפל כל מיני ניואנסים של צל ואור שמהם מורכבים החיים, מייתר במשמעותו הרוויה לכאורה את הצורך להפוך את החיים לראויים ולבעלי משמעות.

2. גידי גוב הוא זמר. אבל גידי גוב גם משתתף פעיל מאד לאחרונה בפרסומות. בדומה להנמכת הגדרות של הפזמון, התרת הכניסה לתחום הזה לכל שרבוט, לכל דכפין או נדחף, גם הטשטוש בין המסחרה לאמנות יוצר שוב את חוסר היכולת לקדושה באמנות.

3. גם ב"מחוברות" – סדרה טובה שבו בזמן מעוררת בצופה, בצופה הזה, אי נוחות רבה – הקתרזיס נבע מכך שכולם מתגלים כשווים, הסלבריטאים למחצה והאלמונים, לכולם קשה, כולם בני אדם, אין קיום נפלה, יוצא דופן. שוב הקתרזיס של הבנליות והבינוניות.

4. אינפלציה של משוררים, עליך ישראל. בויינט מתפרסם מדי זמן שיר של משורר נוסף לא מוכר, נציג נוסף במין שורה אינסופית של משוררים הרשומים כולם במרשם האוכלוסין, שבעה מיליון. "כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'", טענו קורח ועדתו. כולם נביאים, כולם משוררים. אבל אם כולם נביאים וכולם משוררים, אין נבואה ואין שירה. נבואה ושירה בנויה על רעיון של קדושה. וקדושה הנה הפרדה בין רמות שונות. אם כולם משוררים, הרי שגם הכל שירה. התוצאה היא בינוניות ובנליות. אבל זו (חלק מ) המגמה: הקתרזיס של הבינוניות והבנליות.

5. אבל חלק מהתופעות הללו נובעות גם מעניין אחר: מתחושה של ריקנות גדולה שיש במרכז: תחושה שאין לשירה ולאמנות "תוכן", אין "מה" לבטא, שהשירה או האמנות היא "שדה" שבו מתחרים על תפיסת מקום. התחושה היא שהתשוקה לביטוי היא העניין עצמו, ומי שמשתוקק יותר הוא, מיניה וביה, "משורר" או "אמן" גדול יותר.

6. צריך לדבר הרבה על שנאת היפה. רגש חשוב, חיוני, אצילי אפילו. שנאת היפה באמנות, שנאת היפה בבני האדם. זו לא קנאה. לא רק קנאה, על כל פנים. האני חש מוחלש לנוכח היפה. חש ניכור עצמי. היפה בחוץ – ובפנים מה?

האני נלחם על חייו. ההכרח לא יגונה. אבל יש גם יופי, לא רק הכרח שלא יגונה, במלחמה הזו של האני על חייו. במאבק האדיר מול רודנות היפה – יש הרבה יופי.

7. יש משהו מדאיג מאד בהתקפה על עיתון "הארץ" בשבועות האחרונים. עם כל הביקורת שיש לי על העיתון, ויש לי ואני מותחה פה ושם, אינני רוצה להתחיל לדמיין את ישראל והתרבות הישראלית בהיעדרו של העיתון החשוב הזה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יונתן  On אפריל 27, 2010 at 11:00 AM

    1.השיר הזה הוא לא שיר קודש וגם לא שיר שמתיימר לאיזו קדושה או למשהו בכלל,הוא שיר אהבה של בן אדם שהיה דחוף לו לכתוב שיר לאהובתו ולא ללמוד ספרות כדי להרגיש שהוא יכול לנתח שירים נפלאים ומורמים מעם שאף אחד לא ממש מבין חוץ מהכותבים והמבקרים שלהם.

    2.לא מיוחסת קדושה לשיר כשיר אלא כזיכרון,זאת לא תרבות מוות שמעודדת אנשים ללכת ולמות אלא תרבות שמזכירה שבמותם ציוו לנו את החיים,בלי מרכאות,נכון שלא היו מלחינים את השיר לו אותו חייל היה בחיים אבל לו היה בחיים היה יכול לשיר את זה בעצמו לאהובתו

    2.ב.אמנות תמיד הייתה מסחרית,פעם היו פטרונים ועכשיו פרסומות.

    3.סלבריטאים ואנשים רגילים אכן שווים,יותר מזה הסלבריטאים שלנו בד"כ מצליחים לגלם את שיא הבנליות במחשבה ובהתנהגות.

    4.5. זאת לא התשוקה לביטוי שהופכת אדם למשורר יותר גדול,זאת היכולת שלו לשווק עצמו ככזה.

    6.היפה נשחט כשנשחטו כל הפרות הקדושות וכשכל התפיסות והאמונות רוסקו,אבל סליחה את האצבע המאשימה אין להפנות לציבור אלא לאלו שעמלו כל כך קשה במלאכת השחיטה.

    7.עיתונים עלו ועיתונים נפלו,מה כבר יקרה אם העיתון הזה ייפול?

  • שאול  On אפריל 27, 2010 at 12:03 PM

    השיר הולחן במסגרת פרויקט זכרון. זהו הקונטקסט וכך יש לראות אותו. כל נסיון, כמו זה שעשית אתה, להתבונן בו באותן העיניים בהן מתבוננים בשירים שהולחנו למטרה מסחרית או תרבותית הוא מגוחך והאמת, גם פוגע בבני משפחתו ומכריו של כותב השיר.

  • אריק גלסנר  On אפריל 27, 2010 at 12:11 PM

    לשאול,
    ראשית, השיר נכנס לפליי-ליסט, לפחות אני שמעתיו מחוץ למסגרת יום הזיכרון. הוא לא מוגבל ליום הזיכרון.
    שנית, יש בהלחנה, ובביצוע על ידי זמר מפורסם, עירוב של מין בשאינו מינו: אבל על מותו של אדם ומעשה אמנות. מותו של אדם הוא כאב שאיננו יכולים להתחיל לשערו עבור משפחתו, אבל המוות הזה אינו הופך את המת לפזמונאי. זה חוסר טעם וטשטוש ספירות של החברה שיצרה את הפרויקט, במקרה הזה גל"ץ, לא חלילה של המשפחה. 

  • שלי  On אפריל 27, 2010 at 12:25 PM

    לגמרי. על הכול.

  • יובל א  On אפריל 27, 2010 at 1:00 PM

    "זו בדיוק המשמעות של קיטש, כשהמוות מקרין על החיים, הופך לערכאה אחרונה ואקסקלוסיבית, מטשטש בצלו האפל כל מיני ניואנסים של צל ואור שמהם מורכבים החיים, מייתר במשמעותו הרוויה לכאורה את הצורך להפוך את החיים לראויים ולבעלי משמעות."

    בדיוק המשמעות? אתה מכתוון לקיטש בכלל, או לקיטשיות של המקרה הזה? כי לגבי קיטש בכלל, זו לא בדיוק המשמעות כלל – יש קיטש שאינו כזה, ויש כזה שאינו קיטש. לא?

  • אריק גלסנר  On אפריל 27, 2010 at 1:27 PM

    ליובל. קיטש בפרשנות שלי הוא התמקדות ב"גדול מהחיים" כמהות האמנות, ואף הקיום בכלל, תופעת "המדהים" בהקשר הישראלי, מחיקה של ניואנסים, חוסר יכולת להבחין, לחוות ולהסתפק בניואנסים.
    יש הגדרות נוספות.

  • שאול  On אפריל 27, 2010 at 1:41 PM

    וואלה? נכנס לפלייליסט? איך העיזו? ולערב מין בשאינו מינו? זה כבר חילול קודש. שמע, זה נראה לי מגוחך העיסוק בזה וכפי שכתבתי גם לא רגיש במיוחד. אבל זה הבלוג שלך.

  • איה  On אפריל 27, 2010 at 1:43 PM

    לאריק

    אני בורה אני ובהיתי דקה תמימה בשיר ובמה שכתבת עליו ולא הבנתי על מה למען השם אתה מדבר! עכשיו שקראתי את התגובות הבנתי. אני בטוחה שלא רק אני לא שומעת קבועה של גלצ ובטח יש עוד כמה שלא הבינו באיזה פרויקט מדובר ומי זה שכתב את השיר ששר גידי גוב. שלא שמעתי בכלל. אני מקווה בכל אופן

    חוץ מזה. אם היפה הוא הטוב, לא מתקיימת שום עריצות ואין צורך להרוג אותו. מהו היפה. המיופייף הוא לא היפה. הקיטש ברור שלא. בטח שלא השמאלץ או הפתייני הקורץ והשטוח. היפה הוא הטוב ולכן אין בו אותם מרכיבים שמנית קודם
    עריצותו של הוולגרי המתיימר להיות יפה, ומתקרא יפה – זה כבר סיפור אחר

    למגיב יונתן,
    בית מדיצ'י והכנסיה היו פטרונים גדולים של האמנות וכך כל המצנאטים אבל הם לא סחרו באמנות. פטרונות אין משמעה סחר. להפך. האמנות נעשתה בעצם עבורם. ובזכותם התקיימו האמנים הגדולים המאסטרים ונוצרה האמנות הגדולה. אבל רוב רובו של הציבור באותם ימים, כל השאר שמחוץ למעגל העשיר הזה לא ידע דבר על אותה אמנות. מעטים עסקו אהבו והבינו באמנות. (והיום? כמה מבינים ועוסקים באמנות?) באותם ימים האמנות לא נסחרה. היא ישבה לה באחוזות בכנסיות ובבתים הגדולים של המצנאטים העשירים. היום לא מדובר בפטרונות, אלא ב"נותני חסות", בתמורה פרסומת. זה עניין לגמרי אחר. הכנסיה לא "נתנה חסות" בתמורה למשהו. עבור הכנסיה נוצרה היצירה, כלומר כדי להאדיר את ישו, את האמונה, את הדת- לספר את סיפורי הברית החדשה, סיפורי המקרא, וכך הלאה. אתה מבלבל בין דבר לדבר לדבר

  • יובל א  On אפריל 27, 2010 at 3:55 PM

    לאריק: תודה על התגובה.
    אני מתנצל אבל לא הבנתי את ההגדרה שלך. אתה מונה מספר מאפיינים בהגדרה, אשר לא ברור אם יש בינהם תלות או שמא ההגדרה מחייבת עמידה בכל אחד לחוד ובכולם ביחד. שנית, לא הבנתי אם אתה מתכוון שעתה יש לך אוסף של תנאים הכרחיים ומספיקים (פלוס מינוס?) לכך שדבר-מה הינו קיטש.
    שלישית, כתבת "יש הגדרות נוספות". האם הכוונה היא שלא מדובר בשאלה ממשית אודות טיבו של הקיטש, אלא שההגדרה שרירותית?

  • אריק גלסנר  On אפריל 27, 2010 at 5:21 PM

    ליובל א
    השימוש שלי במילה קיטש אינו ריגורוזי, אני מסכים. יש מקום לדייק במונחים. אני משתמש תדיר במילה "קיטש" כדי לאפיין משיכה לקיצוניות, מלודרמה ורגשנות. שיא הקיטש זו התמכרות למוות, כי הרי מוות הוא המלודרמה בהא הידיעה של החיים. יותר מאהבה נכזבת והפסד כספי, נכון?
    בהקשרים אחרים אנשים אחרים משתמשים במילה "קיטש" לתיאור סגנון מצועצע, או לייפוי והתעלמות מהמכוער בקיום. לא לזה כוונתי. "קיטש" היא מילה מורכבת עם הרבה הגדרות, ראיתי עכשיו שגם בויקיפדיה כתבו כך(:

  • יובל א  On אפריל 27, 2010 at 7:47 PM

    אני לא בטוח שהמוות הוא תמיד המלודרמה בהא הדיעה של החיים (של מי? איזה מוות? איזה חיים?), אבל הבנתי למה אתה מתכוון.
    לגבי דיוק: אני לא בטוח שאי אפשר היה להחליף את המילה "קיטש" בפסקה הראשונה בתגובה שלך במילה "שמאלץ", למשל.

  • chicky00  On אפריל 27, 2010 at 8:33 PM

    בקשר למאמר המעניין כאן, קראתי מאמר שמשווה בין מלקולם מקלארן, ממציא הסקס פיסטולס, לבין סימון קאוול, ממציא אמריקן איידול, באחד העיתונים האנגליים. הוא טען שלמעשה קאוול לקח ממקלארן את התפיסה שכל אחד יכול להיות זמר, שהגיעה מהפעולות של התנועה הסיטואציוניסטית שמקלארן כסטודנט לאמנות התחנך על ברכיה (וגם לתפישות דאדא וסוריאליזם). אך בניגוד לעוקץ הפוליטי והמתריס של מקלארן מול הכבדות והמעמדות הבריטיים, אמריקן איידול רק לקחו את 'כל אחד יכול להיות זמר', וויתרו על הקוצניות של הפאנק.
    כך גם לגבי השירה, יש סוגים שונים של שירה חסרת-יפעה ושירה שבה כל אחד הוא משורר. כך גם לגבי מוזיקה חסרת-יפעה.
    וכדאי גם לשים לב שהתפישה של 'כוכב נולד' היא תפישה של הערצת העבר ושנאת העתיד, פוטורופוביה, לא פחות מאותם אירועים לזכר משורר מת שבו משוררים צעירים משתפים פעולה עם ההקבלה בין שירה למוות – הרי עושים בכוכב נולד בעיקר גרסאות כיסוי לשירים ישנים וטובים.
    לכן, אני אומר שצריך להיזהר מפסילה גורפת של התפישה הלא-אליטיסטית בתרבות, כי היא מתחלקת לשתי מחלקות הפוכות לחלוטין, שאפשר לסמן על ידי המקלארניסטים והקאוולים. ניתן להבדיל בין השניים בקלות: האחד מאשר את הקיים ומתגעגע אל עצמו, והשני מתריס נגד הקיים ומכיל עוקץ חברתי-פוליטי מטריד.
    ואגב, אם תפתח ספר שירה מקרי מחנות ספרים, כזה שמומן על ידי קרן עירונית או המשורר, סביר שתמצא שיר בנאלי ונטול כשרון לא פחות ממה שמתפרסם בוויינט. 

  • ימימה  On אפריל 27, 2010 at 8:37 PM

    מסכימה. גם בעיני הפרויקט הזה, לא נעים לומר, הרבה פעמים מביך משהו. בכל מקרה, מצאתי את עצמי בלי להתכוון מעבירה תחנה בכל פעם שאמרו "עכשיו מתוך הפרויקט…" (מותר לי בתור אחות שכולה לומר דברים כאלה, נכון? או שזה עדיין חסר רגישות?)

  • יונתן  On אפריל 27, 2010 at 9:04 PM

    איה-הפטרונים תמכו באמנות כי האדירה אותם,הם אולי לא מכרו אותה אבל היא היוותה נכס עבורם.

  • אריק גלסנר  On אפריל 27, 2010 at 9:32 PM

    תודה על התגובות.
    תודה ימימה.
    לרועי, תודה על הערותיך. אני רוצה לומר לפרוטוקול, ואולי אפתח את זה בפוסט אחר, שהיחס שלי לאליטיזם תרבותי הוא אמביוולנטי, למרות מה שאולי ניתן לחשוב. הרי יש הקבלה מאד לא נעימה בין אליטיזם בתרבות לתרבות "המצוינות" הקפיטליסטית וגם לתפיסה של "the winner takes it all". ובכלל, יש איזו קשיות לב צחיחה באליטיזם מודרניסטי ויסוד לא אוהב אדם. העניינים הם, לפיכך, סבוכים מאד.
    מה שבטוח שלחיות בעולם בלי הבחנה, בלי מה שכיניתי קדושה, לחיות בעולם נטול היררכיות, נראית לי חוויה לא נעימה יותר לטווח הארוך, מאשר האופציה ההפוכה. אבל זה בנקודות, ולא בנוק אאוט.וגם, רק אם יוצרים הבחנה בין יצירות ליוצרים. לא היוצרים הם הגאונים או הלא גאונים אלא היצירות. צריך להבחין בין השיפוט האנושי, בו אין מקום להיררכיות, בו כולם שווים ולא רק כמליצה, כולם באמת שווים, לבין היצירות. וארחיב לכישרווח.

  • איה  On אפריל 27, 2010 at 10:52 PM

    ליונתן- בלי להכנס לשאלה אם היצירות האדירו או אם זו הייתה המטרה, "נותני החסות" מעוניינים בכסף, הרבה פחות מאשר בהאדרה. הם "נותנים חסות" כדי לפרסם את מרכולתם את המצרכים שהם מוכרים. הם סוחרים. המצנאטים לא היו סוחרים. ולא שאני מגנה עליהם או מדברת בשבחם. זה פשוט סיפור אחר

    • גיורא לשם  On מאי 22, 2010 at 10:34 PM

      אריק,
      אני מתלבט. דומני שהקשר בין "אליטיזם תרבותי" במובנה של יצירת התרבות הפוך לתרבות ה"מצויינות" הקפיטליסטית.
      בין השאר, מפני ש"אליטיזם תרבותי" בבריאתה של יצירת אמנות, למשל, מנוגד לרצונו של הקפיטליזם לשלם אלא תמורת נכסים בפועל, נאמר ציור או פסל. פוגה של באך לא תזכה לתשלום, וגם ספר מופת של יורם קניוק יזכה לפרוטות בלבד.
      לדעתי, גם בשיפוט האנושי יש הירארכיות; חייבות להיות הירארכיות. בוא נודה על האמת: יש אנשים שאינם מביאים שום תועלת בקיומם. מעציב לומר את זה, לא יפה לומר את זה, אולם אמירה אחרת היא שקר.
      כדמוקרט, אני מאמין שצריך להיות שוויון בגישה למשאבים, אולם ממילא לא יוכל להתקיים שוויון בניצולם של המשאבים. יש שיידעו להשתמש בהם היטב ויש שלא ידעו.

      • אריק גלסנר  On מאי 23, 2010 at 8:55 PM

        תרבות "המצוינות" בקפיטליזם העכשווי מזכירה מאד את התפיסה הקלסית של המבקר מתיו ארנולד לדוגמה בדבר ביקורת הספרות שתפקידה לאתר את "הטוב ביותר שנחשב ונאמר". זה מעורר למחשבה. אני בעד מצוינות בספרות אבל הדמיון הזה מביך.

  • דוד  On אפריל 28, 2010 at 10:23 AM

    אני חושב שאתה מפספס. אין כאן עניין של "פולחן המוות", זו בעיניי קלישאה, אלא של רצון להנציח. בעשורים האחרונים חלו תמורות בנושא דרך ההתמודדות (החיצונית, לפחות) עם המוות- הטכנולוגיות החדשות והנגישות מאפשרות להנציח את המתים בדרכים שונות כמו שיר מוקלט, סרט, מצגת, תמונות (קצת ישן אבל קשור)וכו', ולכך גם תרמה האינדיבידואליזציה, אשר כבר "אינה עוברת לסדר היום" על המוות. אם פעם אנשים חיו, מתו ונשכחו, הרי שהיום, במיוחד לגבי צעירים שנפטרו בטרם עת, המשפחות מנסות בכל כוחן להנציח את זכר יקיריהם. אני שייך לגדוד ש 12 מחייליו נהרגו באסון הקטיושה בכפר גלעדי, במלחמת להנון השנייה, ולרבים מהם ייסדו טורניר כדורגל/כדורסל/מסע אופניים לזכרם (שההגעה אליהם והפצת קיומם קשורות אף הן לטכנולוגיה).
    ואם תאמר, שהעניין הוא בהנצחה בגלגל"צ ולא במסגרת משפחתית, הרי שלגבי נופלים, אשר נהרגו למען מטרה קולקטיבית, יש רצון ואולי אף תביעה להנצחה בספירה הקולקטיבית. אני זוכר חייל מילואים שנהרג בזמן שפרצה שערורייה עם אולמרט, וכעבור חודש עיתון "הארץ" ראיין את אלמנתו למוסף, והיא אמרה בין היתר שהיא הרגישה ששכחו אותה. היא ציפתה לתקשורת, כנראה כדי להנציח את האירוע ואת בעלה.
    ואין לזלזל בזה: גם אתה (שתיבדל לחיים ארוכים) הוצאת ספר ומפעיל בלוג בין היתר כדי להשאיר חותם בספירה הציבורית. מה שכן, יש קשר בין הרצון של כולנו להנציח את עצמנו בספירה הציבורית לבין הבינוניות. וגידי גוב? אתה צודק ב 100%. הוא למעשה אחד המולטי-טאלנטים הראשונים.

  • צ'יקי  On אפריל 29, 2010 at 11:28 AM

    טוב, גם אני בעד קדושה, במובן המונטי פייתוני. אי אפשר להצחיק ללא קיום של קדושה.
    בגלל זה הפוסט מעניין, כי אתה מחלל את הקדושה הישראלית בתחילתו, את דת הצבא.

  • תולעת ספרים  On מאי 3, 2010 at 9:28 PM

    כן צ׳יקי, בגלל זה הפוסט מעניין, כי הוא מחלל את קדושת הצבא… כמה צפוי (ואף בנאלי) מצדך.
    לבעל האכסניה: גיליתי את הבלוג הזה היום (״החתול שבפנים״ מקשר אליו), ומה שמחתי! קראתי שני פוסטים נוסף על זה, וכבר מדגדגות לי האצבעות להקליק על כל השאר, והרגליים ללכת ולרכוש לי כמה מהספרים המוזכרים. בעיקר התרשמתי (חוויה סוביקטיבית שלי) מהיכולת לראות גם בדברים שאינם בהכרח כוס התה שלך את היופי או את הדברים שנעשו היטב. לו חלילה נפל ״הארץ״, מדורו הספרותי ודאי לא יחסר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: