קצרים בעיקר על מבקרים

1. מבקרים וקליקות –

מבקר צריך להיות בחייו המקצועיים פרש בודד, אקדוחן, כמו שטבע (תרתי משמע, ועל כך – אני מאד מקווה שלא – להלן) דוד אבידן (או גבריאל מוקד?).

בחייו האישיים מבקר יכול להיות אדם חברותי מאד. אפילו מומלץ לו להיות כזה. לא זו אף זו: מבקר יכול לאהוב כבני אדם סופרים שאינו מחשיב את כתיבתם ולשטום כבני אדם סופרים שהוא מעריך את כתיבתם. ולאהוב לא כחיות מחמד לא מזיקות, כלומר לאהוב לא בגלל שהוא לא מעריך את כתיבתם, ולשטום לא מתוך הערצה וקנאה, כלומר לשטום לא בגלל שהוא מעריך את כתיבתם; אלא לאהוב-לאהוב, כי הם בני אדם שרמנטיים, חמים, פיקחיים, אינטלקטואלים מרשימים או בעלי אינטליגנציה רגשית חריפה, ולשטום ולבוז כי הם בני אדם מרוכזים בעצמם, חורים שחורים, ערפדי אנרגיה, בעלי אופי של קמראדים-חברי מפלגה פנטיים וצחיחים.

אבל להיות קליקאי בחיים המקצועיים זו מכת מוות מקצועית.

ויש קליקאים ויש קליקאים. דבר שאין צריך לאומרו הוא שהקליקאי המצוי, כלומר לא הקליקאי אלא הלקקאי, זה שאינו מוציא דבר גנאי מפיו אלא בסיטואציה הבטוחה ביותר, ובכן דבר שאין צורך לאומרו שזה אינו מבקר ספרות. זו חיה אחרת.

אבל יש את הקליקאי שהספרות אכן בוערת כאש בעצמותיו, אבל גם הוא אינו בשל להיות מבקר. וזהו סימנו של הקליקאי הזה: כל יצירה של סופר שהקליקאי סימנו אי אז, בשנות השמונים או הששים, למאה ה-20 או ה-19, כסופר אמת, תזכה לביקורת אוהדת, וכל יצירה של סופר שהקליקאי סימנו אי אז כהורס אל הקודש ולא בזכות, תזכה לביקורת עוינת.

בקיצור, הקליקאי אינו עורך מפגש עם יצירה, הוא עורך מפגש עם סופר. בקיצור נוסף, המבקר הקליקאי לא נותן לעצמו להפתיע את עצמו.

מי שרוצה להיות מבקר ספרות צריך להיות מוכן נפשית לבקר את מי שהילל בעבר ולהלל את מי שביקר בעבר; צריך להיות מוכן נפשית לכך שחברים לא יהיו לו בתחום הספרות, למעט אלה שיכולים להכיל עמדה כזו ממנו, והם מעטים, נער יספרם (לא הייתי צריך להוסיף את המובאה, זה מיותר, אבל זה גם כייף כל כך).

2. אתגר קרת שיבח ב"ידיעות אחרונות" את ספרו האחרון של גדי טאוב וכעת גדי טאוב מראיין את אתגר קרת על צאת ספרו האחרון. כשאין ביקורת ספרות, זו "הביקורת" שתישאר. וזה עוד מקרה טוב, של שני אנשים שאינם כלים ריקים, ככלות הכל, נאמר מה שנאמר.

כמובן, יש כאן את כל הרציונליזציה והיופימיזם המתבקשים: טאוב "הרי" "עוקב" אחרי קרת, "מלווה" את כתיבתו, מאז ראשית שנות התשעים, ומי מתאים ממנו לראיין את קרת?

אבל זה העניין בקליקאוּת. כלומר, שאלת תם(בל), האם יכול לקרות מצב שטאוב יגיד: "האמת, הספר של קרת לא טוב. אני מוותר על הראיון". ולא "לא טוב" באופן "מעניין", שאומר "משהו" על החברה הישראלית וכל הג'אז הזה. אלא פשוט לא טוב.

וזו רק דוגמה. הרי הארץ (ובעיקר "הארץ") מלאה ביקורות קליקאיות מהזן הזה, "האיכותי". ואני שוב לא רוצה בכלל לדבר על הזן האחר, הזנותי. שגם אותו מלאה הארץ.

3. חז"ל אמרו שמי שנולד במזל של רוצח, טוב יעשה אם יהיה שוחט. כך ימתיק את מזלו – יספק את תאוות הרצח באופן מעט פחות מזיק.

מבקר הוא מקצוע שיש בו תוקפנות לא מעטה – ואכן, בדומה למה שגרסו חז"ל זה מקצוע שמתאים לרוצחים שחפצים להמתיק את טבעם.

הסוד הוא א. להיות מודע לתוקפנות הזו. ב. לרסן אותה כשצריך. ג. לרתום אותה למטרות מוצדקות.

4. כל יום בימים האחרונים כשאני עובר ליד פיצוציות יש כדורגל בטלוויזיה. או כשאני בבית ואני מדליק את הטלוויזיה, בכל הערוצים – כדורגל.

אין לי פאנץ' לסעיף הזה. רק מועקה, תימהון, תחושת מצור.

5. מבקרי התרבות הבולטים הם מגזימנים מיומנים, טוטליטריים בדרכם, למצער בעלי חוש למיתוג. הרי בחיים הכל למחצה, לשליש ולרביע, אין מוחלט. נכון, יש תופעה כמו "קדימות הסימולאקרות", עליה כתב בודריאר, אבל יש גם אזורי קיום אחרים. נכון, יש תופעה של "אבדן האמון במטה נרטיבים" של ליוטאר, אבל יש גם אזורים אחרים, נרחבים מאד אגב, כפי שציינו מבקריו. נכון, יש מצב של "תרבות נרקיסיסטית", כפי שכתב כריסטופר לאש, אבל יש גם הפרעות נפשיות אחרות המאפיינות את התקופה, למשל, סכיזופרניה, כפי שכתב ג'יימסון בעקבות דלז וגואטרי, ואף אזורים נטולי הפרעות.

מבקרי תרבות גדולים צריכים להיות מעט אטומים, מונומאניים (כך?), ואולי אף מעט מעגלי פינות, מה שמיניה וביה מפחית מגדולתם.

6. היכולת לאתר ולתאר מצבי ביניים, מצבים לא מוחלטים, היא אתגר למבקר התרבות. אני חושב מזה זמן על מין מצב ביניים כזה, שאני מכנה אותו בעקבות דוסטוייבסקי, מצבו של "הרוצה להאמין". ב"עול ימים", כמדומני, אחת הדמויות היא לאומן רוסי שגורס שללא שיבה לאמונה הפרבוסלבית (כמדומני, כמדומני) גורל התרבות הרוסית והמערבית נחרץ. אבל, שואלים אותו, "באלוהים, באלוהים אתה מאמין?", והלאומן המעמיק משיב בגמגום, "אני…אני…אני אאמין באלוהים".

אני חושב שזה קטע שימושי לתיאור אזורים שלמים בנפש ובתרבות. למשל, זה מצב ביניים שמתאר את היחס לתרבות הגבוהה אצל רבים מהרגישים, המעודנים והעמוקים בשוחריה. הם לא בטוחים בנחיצותה ובסמכותה, אבל הם לא מוכנים להשליך אותה אחרי גוום כמו שהומלץ בזמן הגאות של העידן הפוסטמודרני. הם חשים שמשהו חיוני מאד יאבד לאנושות עם הוויתור על התרבות הגבוהה, אבל מצד שני חשים חוסר ביטחון ביחס אליה, ביחס למהותה ולתפקידה. הם "רוצים להאמין" בנחיצותה. הם "יאמינו" בתרבות הגבוהה.

7. מצבים נפשיים רבים הם מצבי ביניים. אבל אפשר להעביר חיים שלמים במצבי ביניים כאלה. למשל, באי הכרעה בין חופש וסקס לאהבה ומחויבות. לפעמים זה המצב: מצב ביניים הוא מצב הקבע שלנו.

8. מושג התרבות הגבוהה נולד כתחליף לדת, זו אמת שכדאי בהזדמנות להרחיב עליה. ולכן, למשל, הפופ ארט הוא לא רק זרם באמנות, אלא הוא החילון של התרבות, המקבילה לחילון של החברות המערביות במאה ה-19.

אבל הכוונה היא לא רק לתהליך היסטורי, ולא רק לתכנים של התרבות הגבוהה, אלא לדמיון סטרוקטורלי: היכולת של האינדיבידואל להתבטל בפני משהו גדול ממנו. זה העיקר ברעיון התרבות הגבוהה. ולכן המפגש בין "תרבות הנרקיסיזם" האופיינית לתקופתנו לרעיון התרבות הגבוהה מוליד סתירה מהותית. כלומר, כשיותר משבן אדם רוצה לבטא משהו, הוא רוצה לבטא מישהו, כלומר את עצמו, רוצה לבטא נקודה. התופעה הזו תקפה גם בתרבות הגבוהה וסודקת אותה. ואצל כולנו.

והדברים יורחבו לכשירווח.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • noam  On אפריל 29, 2010 at 8:37 AM

    מילה של דוסטוייבסקי על עמדות ואמונה (6), גם (ואולי דווקא) כשהיא מובעת בגמגום מהוסס, מכה כברק של אמת. מים צוניים לעומת הסימולאקרות והמטה-נרטיבים של הצרפתים (7).
    .
    וחוץ מזה מעניית אותי דעתך על מה שעשו במוסף ספרים של הארץ, כשתנו לסופרים (אפילו יואל הופמן השתתף בזה!) להמליץ קולגות שבאו לאיזה כינוס.

  • noam  On אפריל 29, 2010 at 8:40 AM

    מעניית = מעניינת
    להמליץ קולגות = להמליץ על קולגות

  • noam  On אפריל 29, 2010 at 8:42 AM

    צוניים = צוננים
    .
    אוף

  • א.נ.  On אפריל 29, 2010 at 9:07 AM

    עמית יקר

    אותו לאומן רוסי (שאטוב מ"שדים" כמדומני) לועג לאותם מומחים חברתיים
    שמצאו קרצייה ממין לא ידוע והם כורעים ברך,הם וזכוכית המגדלת
    שלהם,להיטיב לראות – מוקד הבעייה היא שהקרציה מתכרבלת על רגלו
    של הפיל,העומד מעליהם וחדקו מונף לרוצץ את גולגלתם.
    ולעניין: המבקר (כמו המומחים של שאטוב) יכול להיות כל מיני דברים: שמן,רזה,נמוך,גבוה,איש רעים להתרועע או יצור דכאני ומסתגר,אלים בהתנסחות אבל אב טוב ורך לילדיו,והפוך,הוא יכול להיות גם אלים וגם אב רע לילדיו מניף אגרוף רשע על אשת חיקו כי
    היא מטרידה אותו ולא נותנת לו להיפנות לכתיבת ספר בן 2000 עמודים על המרכיבים האורגאניים והאורגיאסטיים בשירת המשעולים העברית.ולבסוף,יהיה זקן חולה ששערו הלבין,הוא יכול להיות ברנר
    והוא יכול להיות ביאליק על הפער הבלתי נתפש בין שתי פרסונות כה מרכזיות בספרות א ח ת.
    מה שקובע לעניינו הוא שאלת הייצוג,היינו,האם הוא מייצג את הספרות עליה הוא כותב והרצף ההיסטורי שלה הוא חי ותקף בעיניו (גם אם הוא האחרון בעולם שלדבר יש משמעות בעיניו).בלשון בני אדם: האם הוא שומר סף נאמן של שעריה וגבוליה,שהוא עצמו מתווה,לעצמו קודם כל ואל החוץ.
    הסופר,מדרך הטבע,דואג לגורל ס פ ר ו.המבקר דואג וחושש לגורל ה ס פ ר ו ת,ולפיכך,הוא ידבר משפטים עם הספר הבודד,אם צריך,ינקר את עיניו וישלח אותו לגלות בבל.כאן התהום בין הסופר לבין המבקר
    – המבקר מייצג את הספרות הספציפית עליה הוא כותב כ מ כ ל ו ל.
    השאלה שאולי ראויה להישאל כאן היא איזה מרחק יכול ובעיקר צריך המבקר ללכת בהגנתו על הספרות – שאם הוא הולך רחוק מדייףהוא שמן,
    גוץ,אלים,טיפוס קרימינאלי שרק כפסע בינו לבין תא המעצר,יצור דיכאוני ודכאני הנדרש השכם והערב לתרופות פסיכיאטריות,והוא גם (ובמפורש) גזען חשוך ואלים,בן עדתו ההגמונית שאינה נותנת לספרויות
    שבאות ממקום פ ח ו ת ה ג מ ו נ י זכות קיום (מוכר לך מאיזה מקום,יקירי?)
    בקיצור,יהיה מה שיהיה,מגורל המבקר קשה מאוד לחמוק,שאז אנו נדרשים לעצם ה ת ו פ ע ה.האם הוא דכאני? האם הוא נבל בשם התורה?
    האם הוא מודע למושג סימולקארה? האם קרא והפנים את פוקו? (אבל שוכחים לשאול האם קרא והפנים את מימזים לאאורבך) המושגים בהם אנו עוסקים,נזילים ומשתנים על פי האופנות המתחלפות והתכ
    סיות הנזילות של התרבות ברצף הזמן.מה שלא משתנה,הוא הגורל והתפקיד.ממנו אפשר לברוח ולהתפלל שלא יבלע אותנו הלוויתן של "מובי דיק".

    ותשמע ממני,הקונצ'רטו לחליל של מרקדנטה היא יצירה חלולה מדרג
    ג' גם אם היא מנוגנת בחליל זהב עשרים וארבע קאראט שנבנה על ידי חרש חלילים עילאי והמנגן הוא ג'ון גאלווי הגדול.זה רק לאיור התיזה של הסימולקארה.

    שלך,ביקר,
    קולגה וידיד

  • חולי  On אפריל 29, 2010 at 9:08 AM

    אהלן,
    בעיני מבקר זה אחד שנהנה יותר כשהוא לא נהנה מאשר כשהוא נהנה…
    לא רק בספרות…
    🙂

  • איגלסיאס  On אפריל 29, 2010 at 9:26 AM

    לחוליו

    במילים אחרות,לטעמך המבקר הוא תלמיד נאמן של דה מאזוך
    יותר משהוא תלמיד מהימן של פוקו או אריך אאורבך.
    ועל זה נאמר חבל"ז (של המבקר) יש מקומות טובים יותר
    לעניין ההוא.
    אני משוכנע שבעניין הזה (המקומות הטובים יותר) יש בינינו הסכמה

  • אריק גלסנר  On אפריל 29, 2010 at 10:17 AM

    תודה על הערותיכם והארותיכם.
    לנועם – הרוסים ודאי וודאי שהם בעלי אמת גדולים יותר מהצרפתים של הדור האחרון. לגבי גיליון ספרים לצערי לא יצא לי לקרוא – או לא לצערי – מישהו בקפה שבו אני קורא העלים את הגיליון(:
    לא.נ. – מעניין אם באמת הציטוט שהבאתי מ"עול ימים" כביכול הוא מ"שדים", כפי שאתה סבור. אבדוק בהזדמנות. ותודה על הערותיך בכלל.
    לחולי – אני לא מסכים עם ההגדרה שלך. אני נהנה מספרות כשאני נהנה ממנה (זה אמנם טאוטולוגיה, כלומר סינונימים, או, במילים אחרות, מילים נרדפות). ואני אסיר תודה במיוחד לספרות שמצחיקה אותי עד כדי כאב בטן. זה נדיר, אמנם. אבל כשזה קורה אני אסיר תודה.

  • גדי  On אפריל 29, 2010 at 1:00 PM

    אריק שלום.
    אני לא נוהג להחמיא לבלוגריסטים בד"כ, אבל אחרי שסעיפים שש ושמונה גררו ממני זעקות התפעלות, לא נותר לי אלא להוסיף –
    "וואו".

  • גיורא לשם  On אפריל 29, 2010 at 3:07 PM

    קראתי והרהרתי.
    לא מצאתי אלא דימוי אחד למבקר ספרות: איש שבידו מעדר או מחרשה.
    כדי לעבוד היטב עליו להתכופף ולמשוך את כלי העבודה שלו כדי לחשוף רובדי עומק של הקרקע, לחשוף אותם ולהפוך כדי שיתאוורו היטב וישאו פרי הילולים. לעתים הם משאירים אחריהם מהמורות.
    כל השאר הם בעלי משדדות: הם מחליקים את העפר כדי שהכל יהיה וייראה שטוח ובלתי מכשיל. בדרך כלל, מה שצומח בעקבות עבודתם הוא בגובה דשא.

  • גיורא לשם  On אפריל 29, 2010 at 3:10 PM

    אופס,
    במקום "שיתאוורו" צ"ל "שיתאווררו".

  • גיורא לשם  On אפריל 29, 2010 at 3:36 PM

    אני חולק על הבחנה אחת:
    חלק ניכר מן התרבות הגבוהה נולד בד בבד עם תפיסה גבוהה, לא ממסדית, של הדת והאמונה.
    זה, כנראה, המכנה המשותף בין התנ"ך (בחלקיו האמנותיים), לפאסיונים של י"ס באך, למשל.

  • א.נ  On אפריל 29, 2010 at 5:16 PM

    אם מותר

    גם אני עצרתי בסעיף 6 ןתהיתי

    אם מבקר מיצג תרבות גבוהה פר סה.

    האם המבקר מייצג בהכרח סוג של אנינות

    אני לא לגמרי בטוח

    אני לא בטוח שדוסטוייבסקי ייצג "תרבות גבוהה"

    למעשה הוא התבונן בה ובדריוואטים של (אצולה כפרית) בעיו ספקנית
    ומבודחת.

    תרבות גבוהה היא ביי פרודקט אפשרי של מצב כלכלי יציב,איתן וגבוה במהלך כמה דורות.

    כמו שהסביר שאטוב מ"שדים"לאהובתו שבאה לעיר השדה ומבקשת לייסד כריכייה לספרים ישניםף"אבל צריך שמישהו יקרא ספרים כדי שיתבלו ואז,אחרי כמה דורות,יגיעו למסקנה שצריך לכרוך מחדש"(הציטוט הוא בתרגום חופשי)

    ולגיורא לשם : כדי שבאך חגיע למה שיגיע,צריך היה תשתית של כמה דורות שיעסקו במוסיקה באופן יציב.משפחתו של בארך עסקה במוסיקה
    כמה דורות לפני שנולד.

    באך לא ייצג בזכות עצמו שום תרבות גבוהה.גם מוצרט לא.מעמדו בהירארכיה היה כשל חדרן או עוזר טבח.התפישה של הפסיונים כתרבות גבוהה היא בדיעבד.בזמנו טענו שבאך ממוטט את מוסיקת הקודש בגין השפעה של האופרה בופה האיטלקית!

    בסלון הבורגני של היום,מחוץ להקשר,באך מייצג תרבות גבוהה – והסטריליזציה הבסיסית
    המהותית של השיעתוק המיכאני (דיסקים,תקליטים) תורמת לכך לא מעט.

    האם הצליל המקורי של הבארוק ייצכ איזה שהוא זכות ושקיפות? שטויות! דיי לשמוע בארוק צרפתי כדי להבין כמה היה משונן ופרוע
    במקורו (הצליל הכי קרוב לגיטארה חשמלית ששמעתי)ויצירות מסוג זה כתב מלחין הבית של המלך לואי ה14 ! התפישה הטהרנית של מוסיקת הבארוק היא בת ימינו!והחיבור שלה לדת אף מפעם לא היה פשוט או זורם.

    בלא להתווכח עם הקביעה של גלסנר,ראוי שנהיה זהירים בקביעות קרדינאליות מסוג זה,ככל שנבקש לבדל עצמנו מתרבות הפנאי הממוסחרת בת זמננו.

    ספרות היא עומק,בוננות,יכולת אבחנה עילאית,היא לא זהה נאו שוות ערך למושג תרבות גבוהה.היא לכל היותר דחף מעמקים.

  • גיורא לשם  On אפריל 29, 2010 at 6:25 PM

    לא.נ.
    גישתי לגבי סוגיית באך שונה בתכלית, בין השאר מפני שהבארוק הצרפתי שונה מן הבארוק הגרמני ומשום שבצרפת מדובר בקאתוליות ובגרמניה מדובר בפרוטסטנטיות.
    הבה ונניח בצד את מעסיקיו של באך ואת מה שחשבו עליו בני דורו.
    הוא עצמו ידע, בלא ספק, שהוא הגדול במלחינים עד תקופתו.
    בנו, קרל פיליפ, גם הוא יודע את זה ומעיד על כך בכתב.
    תעצומות יצירתו והיקף יצירותיו החשובות היה כל-כך גדול עד כי, חרף על ההתעלמות ממנו במשך כ-100 שנה, נשמרו כמעט כל כתבי-היד שלו!
    על התפישה של הפאסיונים כתרבות גבוהה יש עדויות בכתב אפילו בתקופתו, ואפילו אלו שלא אהבו את ביצוען בכנסייה.
    על פני מכשלה אחת הצלחתי להתגבר כעבור כך-וכך שנים. באך ה"מתוקתק", החמוּר והקפדני התגלה לי בבגרותי כ"משורר" של ערגה, של מהפכנות הרמונית שלא תיאמן, ושל העזה מהפכנית שכמעט לא היתה דוגמתה. לתחושתי, הוא הצליח ליצור אשליה היסטורית של ה"שמרן הגדול". אך עם מותו מתה, למעשה, מוזיקת הבארוק לדורותיה.
    האם זה שמרן או מהפכן?
    על מהפכנים אומרים שהם יוצרים מציאות חדשה? האם אי-אפשר לומר את זה עליו?
    בחירתי בבאך לא היתה מקרית. החיבור הגדול הזה בין יכולת טכנית לתוכן ההבעה הוא יחיד במינו: דומה בעוצמתו לשקספיר!
    עם כל זה, דומני שבאך אינו הדגם הטוב לדורנו.
    הרושם שלי הוא שצריך לבוא אל דורנו בקשיים שניצבו לפני מונטוורדי, כאשר כל המסורות שקדמו לו קרסו כמעט בבת-אחת: הליטינית, המשמעת הכנסייתית, לידת אולם הקונצרטים הבורגני, הצורך במדיום ווקאלי שאינו שירת קודש. אנו חווים את קריסת כל המבנים, התרבותיים והחברתיים, ומונטוורדי, בהקשר הזה, הוא אולי מגדול בשביל תועי הדרך.
    א.נ., הנח לסאלון הבורגני בן-זמננו. דעותיו אינן מעניינות. אנחנו, בודדים לעצמנו, יודעים שמדובר בסאלון מפלסטיק.
    הדבר היחיד שיכול להיות לנו ביד הוא הנבל של אורפיאו. בצלילו לא נשמעת סתירה כלשהי בין תרבות גבוהה לדחף המעמקים.

  • א.נ  On אפריל 29, 2010 at 7:34 PM

    אין בינינו הסכמה.
    באך היה אדם פרוע.טענות כלפי ההרחבות המוסיקאליות התודעתיות שעיצב
    נשמעו מוקדם מאוד,כאשר חזר מהשתלמותו בעוגב אצל בוקסטהודה הזקן
    וגם מאוחר יותר שהרחיב את גבולות הפאסיון נשמעו מחאות גם מהנהלת
    הכניסייה וגם מן הקהל.
    שוב אני טוען ,התפישה המזוככת של המוסיקה היא פרי זמננו וההתפתחות הטכנית.הבארוק הצרפתי היא פרוע ואלים,באך היה פרוע ואלים,הביצועים של זמנו (על ידי תלמידי בית ספר בו כיהן כמנהל מוסיקלי ונגנים שכירים שנשכרו בעבור הזול) היו בהכרח מחוספסים.

    ספק אם היתה הסכמה באשר לכיוון הכלים (הכיוון בכלי בארוק הוא
    בעייתי להפליא בלי שום קשר והיכולת לנגן בכלי מכוון ל א ו ר ך הפסיונים של באך מוטלת בספק גדול)

    תפישת הגדולה של באך היתה הסכמה של מעט מוסיקאים מקצועיים
    ונשארה נחלתם לאורך מאה שנים לפחות.ספק אם היו מודעים לעומק והיקף גדולתו – רוב כתבי היד של באך היו מעבר להשגתם,כיוון שכמעט
    לא הודפסו! מכלול יצירתו של באך הודפס רק מאמצע המאה השמונה עשרה ואילך!
    כל הפרספציות שלנו היום מוטות סלון בורגני.גם תפישת הספרות.
    אני מפקפק אם המרחק בין הבארוק הצרפתי והגרמני היה כה מהותי –
    הבארוק הוא בארוק.הוא מחוספס,פגום מבחינה טכנית (יציבות כלי הנגינה) ומאפשר (בעקבות כך) ביטוי אישי שמעבר להקשר הנאותות שכפתה הקאתוליות או הפרוטסטאנטיות.
    כלומר,ראיית הגדולה של באך היא פרספקטיבית בראש וראשונה,היא השלכה של זמננו לעבר.היא האלהה בורגנית בעולם שבו האלוהות ירדה קומה או שתיים. (בתי שניגנה בכניסייה בהולנד עם קבוצת בארוק סיפרה לי שהכניסיות ריקות לחלוטין – ורק הקונצרטים מביאים קהל!)
    נראה לי שהמצב בספרות לא שונה,ואפילו גרוע יותר מכמה בחינות.סופר החורג במשהו מהנושאים שהבורגנות מאשרת מסתכן מאוד.מסתכן אף יותר מימי באך.

    בעולם ללא אלוהים,באך מייצג לא רק תרבות גבוהה במובן הרופף והמסוכן של המושג,הוא מייצג סוג של אלוהות תחליפית.(מה משמעות הדבר עוד לא ברור!)
    ראייה היסטורית ביקורתית ממתנת דרושה לנו כאוויר לנשימה.
    אין בדברים האלה כדי להפחית מגדולתו של באך,היא רק מתבוננת מכיוון אחר.

    נקווה שהויכוח לא חורג מגבולות ההרשאה של בעל הבלוג.בכל זאת,
    שלושה מבקרי ספרות מתקוטטים על פרספקטיבה היסטורית עם באך כפארדיגמה הוא עניין נדיר במקומותינו.תרבות גבוהה? איני סבור.
    בשנים האחרונות,ככל שאני מתוודע יותר להיבטים הטכניים והמעשיים של המוסיקה באמצעות בנותיי,אני רואה תמונה יותר שלמה,פחות בוהקת וסטרילית,אבל לא פחות עמוקה.גדולה היא עדיין,לדידי,הדחף לעומק.

  • גיורא לשם  On אפריל 29, 2010 at 7:50 PM

    לא.נ.
    כנראה שסגנוני רהוט מדי, ועל כן מובן באופן מוטעה.
    אני טוען באופן פשוט, שמי שניפץ לרסיסים את כל מסורות המוזיקה שקדמו לו היה מהפכן.
    זה לא מסתדר עם הבורגנות שאתה מנסה להדביק לתפישת עולמי.
    מדוע אני מנסה לדבוק במידה כלשהי בדמויות של קומפוזיטורים?
    הם היחידים המסוגלים להבהיר בעשייתם את האפשרויות השונות שבדיבורה החי של שירה, כן, שירה בת זמננו, אם כי אין הם דגמיה, אלא מורים שראוי להבין את לבטיהם. ככל שאני קורא ביקורת שירה עברית, ה"חור השחור" בבדיקת אופן פעולתו של ה"זמן המתנסח בשורה פיוטית" כופה עלי לנסות ולצלול אל תוכו כדי לנסות ולהבין כיצד אפשר להפיק ממנו משמעות.

  • א.נ  On אפריל 29, 2010 at 9:31 PM

    גיורא

    הידע שלי במוסיקה דיי אקלקטי ומלוקט.במגבלה זו,איני יודע עד כמה האנאלוגיות שלי צולעות,ובכל זאת:

    תחושתי היא שבאך לא היה מהפכן במובן הפשוט לא המילה.
    באך פיתח והקצין ומיצה מבניים מוסיקאליים ק י י מ י ם.
    (למשל,את הפסקאליה והקונצ'רטו גרוסו.
    הנדל פיתח את הקונצ'רטו גרוסו במקביל,והגיע להישגים קרובים מאוד
    לבאך.
    השאלה היא,להבנתי,אם באך היה מהפכן מבחינת הביטוי האישי.כאן אולי הוויכוח מתרחב לשאלת הבארוק ואיך הוא נוגן נכתב אז והיום.

    הכיוון שלך לעניין ראיית השירה במרחב הזמן מוכשל מתוכו בדיוק
    מן הטענה בתגובתי הקודמת – באך היה מוסיקאי מלידה ומדורות.
    הוא ידע בדיוק מה טווח חוקי הנאותות המוסיקאלית ושבר אותם
    בלי היסוס (ראה מה עשה לעוגבאות שלמד מדיטריך בוקסטהודה).אבל המלחין ונגן הויולה דה גמבה של לואי ה14 לא ציית לחוקי הנאותות המוסיקאלית לא פחות -אבל הוא היה גמביסט עילאי.הבעייה של השירה בת זמננו היא שאיש לא למד
    את החוקים כדי לשברם.מעשה השיר היום הוא בעיקר פרי בורות אלוהית.
    הלא רק אמול או שלשום כתב לך מבקר השירה של הארץ שהחוקים בשירה
    נכונים תמיד למה שנכתב אתמול!לשיר הנכתב היום הם רלוואנטיים כשלג דאשתקד! השיר נברא מחדש על בסיס דף חלק.אין לו עבר,אין לו עתיד,איןמצדדיו ומאחוריו דבר.הוא ברוא התודעה של מבקר הארץ (וכל מאן דהוא) הרי זה קורה יום יום בבלוג שאתה חבר בו!
    אין הוויה משברית בשירה.המשבר הוא קודם כל עיוורון ובורות פרי המיכאניזם הבורגני של היש: יש באך במעלית,יש מקלדת לכל אדם.יש ידע באינטרנט אבל כל זה הוא אות מתה הננזלת והולכת על מסך מהבהב.(הלא שלחו אותך
    מבקר שירה בעל ותק מוכח של ארבעים שנות עיסוק אינטנסיבי ב שירה לבדוק בויקיפדיה מה זה שיר רק אתמול!)נתעלם מהבורגנות ונכריז על מאנדריניות מהותית,אבל גם הדגם הזה לא יצלח.
    כתבת לי על מונטוורדי,שהיה כפות במגבלות הקול האנושי וחלל התהודה של הכניסייה.אלה והדת ,היינו,טקסיה,שמרו אותו משבירת
    כלים.ג'זואלדו המופרע והרוצח הוא אולי הדגם הנאות לבדיקה שאתה מבקש
    לעשות בהקשר השירה המודרנית,אבל גם זה: את חוקי המוסיקה של זמנו ידע על בוריים!

    אני לא מדביק לך בורגנות.היא נדבקת לכולנו.היא המובן מאיליו
    של ה'רדי מייד' היא מכוונת לנו מראש את הכלים התודעתיים.הסימולקארה הוא גלגול המחילות ההכרחי שלה.

    התאימות של המודלים ההיסטוריים לתקופתנו (באך,בוקסטהודה) היא בעייתית מאוד.יש משהו משתק במאגר הידע האנושי היוצר את הבריחה ממנו.מי שכתבה חתול ושק (ולא חתול בשק)משוכנעת שהיא מכיילת מחדש
    את המילון הפואטי! באך הוא לדידה ביי פרודקט של יצור מעליות!!
    משהו במילון המושגים שלנו,המנדרינים בעיני עצמנו,לא מתפקד החוצה
    גיורא!
    תרבות גבוהה? אבוי!
    ושוב,מחילה מבעל הבלוג על ההפלגות וסטיות הכיוון.

  • אריק גלסנר  On אפריל 30, 2010 at 12:06 AM

    אני מתכבד לארח את הדיון הזה(:

  • א.נ  On אפריל 30, 2010 at 6:03 AM

    ואני מתנצל על התגובה האחרונה,ש'התפלקה' מהמכונה בטרם סידור
    פנימי של הטיעון והגהה.
    עיקרי הדברים:
    היעדר מסורת ומחוייבות ראשיתית כלפיה (כמו בתקופת באך לפני שפיתח ושינה והרחיב את המוסיקה של הבארוק עד קו הגבול של עצמה ושל יכולת הכלים בני התקופה- ההתרחבות היתה אמנם תודעתית בראש וראשונה),ההסתמכות
    האוטומטית על ה"רדי מייד",המידע הממוחשב במתכונתו המשמימה (משום שהוא עירום ממחוללים פנימיים,הוא חשוף ולרוב מחוסר הקשר)יוצר סוג של בריחה אל ה'דף
    החלק' בתודעה ובשירה.כותב השירה בן זמננו הוא כביכול מהדורה חדשה
    של ה'פרא האציל' בתוך הלכסיקון השירי.מטעם זה השירה הפכה להיות
    רבויה,העיסוק בה אינטואיטיבי במקרה הטוב ועיוור לתוקיה במקרה
    הפחות טוב.הבאכים של השירה היום (אלפים ורבבות!) אינם יודעים
    איך לאחוז כלי נגינה כלשהו ומאיזה צד הוא 'מנגן' (הם משתמשים
    בפסיחה ובשבירת השורה בלי לדעת שיש דבר כזה,שבירה ופסיחה,וזו רק
    דוגמא ראשונית!)בהשאלה:הם מחברים מוסיקה בלא לדעת לקרוא תווים.הבורות המהותית,העקרונית הזאת משותפת גם למשוררים יותר נודעים ומוכרים.היעדר המשמעת הפנימית ותחושת הניפלות והבדדה,
    ההתכנסות ב'אני' מונעת מראש כל דיון או דיון ביקורתיגם משום שאיןלמשוררים האלה כלים לדיון. הם אינם יכולים להגן על התיזה השירית שלהם,שכן אין להם תיזה.המבקר בעיניהם הוא טרחן,הדיון מעיק
    על תודעתם של המשוררים האלה אוטם וממסך אותם כדבעי.במקום שבו הרדי מייד שולט,כל דבר הדורש כינון והכוונה תודעתית הוא מלאכה מעיקה ומנג'סת שיש לפרוק אותה מעליך בטרם תקרוס,תודעתית.(המבקר השירה הותיק בארץ
    נשלח בזעף אל הויקיפדיה,כדי שילמד מזשיר!- וזה קרה שלשום בבלוג של סופרים ומשוררים הנקרא,ולא בכדי, "בננות")
    המתנה היפה ביותר שקיבל באך הצעיר מעודו מפטרונו הזועף היא הקצבה כספית לנייר תווים! אל יהא הדבר קל בעיניכם,נייר במאה השבע עשרה! פתאום כל תו שכתב מקבל משמעות שונה לחלוטין!
    על רקע הדברים האלה,כל דיון המתחשב ברצף ההיסטורי שאינו לוקח את הנתונים האלה בחשבון הדברים,יצא פגום.נקודת המוצא של המבקר,השאיפה למנדריניות,שאלת ה'תרבות הגבוהה' במקום שבו התרבות
    הוא שם קוד להתנהגות מול כלים מכאניים יומיומיים: מחשב,מכונת כביסה,כספומט,לבוש,חלל מגורים וכו' צריכה דיון מחודש וכיוון כלים
    עמוק.

  • גיורא לשם  On אפריל 30, 2010 at 1:09 PM

    לא.נ. ולאריק גלסנר.
    שני דברים שכתבתי לא נלקחו היטב בחשבון.
    תהיתי על באך מכיוון שהוא אחד המקרים בהיסטוריה שבן שמרן ומהפכן התכנסו בגוף אחד! כנ"ל מונטוורדי, שאפילו מסקרן אותי יותר.
    "הזמן" שאליו התכוונתי אינו זמן היסטורי אלא "זמן מטרונומי", כלומר בדיקה מחודשת של "הפסוק" בזרימת הזמן במצלול, בהטעמות, בדינמיקה, בדמימה וכו'.
    משום מה נדמה לי כי רק הבנה "פרוזודית" מחודשת ומחודדת של השפה בת-ימינו תוכל להצמיח מושגים טובים יותר באשר ל"עבודה" הכרוכה ביצירת שירה.
    יתרה מזו, אינני מתווכח עוד עם משוררים אחרים.
    אני, בסך הכל, מתווכח עם עצמי מכיוון שאני רוצה להבין את עצמי טוב יותר בתוך המציאות בת-ימינו, שאתה היטיב א.נ. לתאר ואינני חולק כלל על תיאורו.

  • גיורא לשם  On אפריל 30, 2010 at 1:11 PM

    בשורה השלישית צ"ל "שבו".

  • אדי  On אפריל 30, 2010 at 9:06 PM

    מיסטר גלסנר..
    אתחיל בווידוי- איננו מבין שליש ממה שאתה כותב. הכל נשמע לי כל כך מלומד, שלפעמים מתוך ניסיון קודם אני נתקל במילה שכבדה עליי ומוותר על יתר הפיסקא. כנראה שהקצרים שלך לא נועדו לאנשים כמוני, וזה לגיטימי. ובכל מקרה, כמעט ולא יוצא שאינני נהנה משני השלישים שאני כן מבין.

    ובעניין הביקורות:
    צודק לחלוטין. אני, כששמעתי על העניין עם ההוצאה ריחמתי עליה. גם בגלל הילדותיות והעלבות של המעשה הזה, אבל גם בגלל הדעה הקדומה והשלילית שלי עליה ועל ספרי האינסטנט שהם אוהבים להוציא. עצוב שמכל הדברים האפשריים, אותה הוצאה הזכירה לי דווקא את מלכת הלבבות מארץ הפלאות.
    דבר נוסף- מעשה זה, לדעתי, הוא סימפטום בבעיה גדולה הרבה יותר והיא, כמובן, איבוד העשתונות של ההוצאות והרשתות הגדולות. זה התחיל בתור משהו מאוד נוח וזול אבל זה נעשה מכוער מחודש לחודש, צריך לשים לזה סוף, אני אפילו מוכן לשלם 88 ש"ח על ספר.

    ועוד תהייה: אני מסתכל על ההערות שלי ועל הדיון הרציני [אני אפילו לא מעז לקרוא משפט ממנו] למעלה ואני מרגיש כמו ילד רכלן.. לגיטימי? מאוד.

  • אריק גלסנר  On מאי 1, 2010 at 7:45 PM

    אני מודה לכם שני עמיתיי מבקרי הספרות על הערותיכם. לא הכל הבנתי, משום שידיעותיי במוזיקה קלאסית מועטות. אבל אני מתחיל להתעניין בשנים האחרונות, מה שלא האמנתי שיקרה בצעירותי כשהצהרתי בפני עצמי על דבקות ברוקנרול.

    הערה לא.נ.: אני מדבר על "תרבות גבוהה" בהחלט כחיפוש אחר עומק, "דחף לעומק" כפי שהגדרת, ולא כעיטור לאיזו בורגנות נפוחה מחשיבות עצמית.
    אני מדבר על "תרבות גבוהה" גם כפי שזו התעצבה מאז אמצע המאה ה-19, מפלובר ובודלר ואילך, במה שכונה לימים "מודרניזם", כלומר כספירה אוטונומית ואף ביקורתית (בפיתוחים מאוחרים יותר של המודרניזם, אצל אדורנו, כמדומני).

    אדי, תודה על הערותיך.

  • אלמוני  On מאי 1, 2010 at 8:35 PM

    נדמה לי שאני קורא אצל דוסטויבסקי (כלומר אצלך- לא קראתי את הספר, בין אם הוא שדים ובין אם הוא עול-ימים), מצב ביניים אחר, דיסוננס קוגניטיבי אחר, כזה של ה-לא מסוגל להאמין. אני מוצא שגם אני נמצא הרבה במצב הזה, שאם אשאל ע"י בן שיח מסוים, חיצוני, לגבי, נאמר, הפוליטיקה הישראלית, הצבא הישראלי, אומר דברים הרבה פחות קשים ממה שבאמת אני מאמין בהם. אני אקנה לעצמי ביטחון מסוים בדברי על כוחה של המדינה. אך אחר-כך, באקלים אחר כבר, אענה בטון אחר (ממלמל כפי שאצל דוסטויסבקי), לא מאמין לעצמי בתשובותי הקודמות.

  • אורי  On מאי 3, 2010 at 10:19 AM

    מה זה הסיפור המוזר עם כינרת זמורה ביתן? מישהו שם התחפף לגמרי. http://blog.orange.co.il/velvetunderground/?p=8863
    זו התגובה שלך לסיפור הזה? אם כן, תגובה של אציל פולני
    , ללא ספק…
    וגם, קראתי הבוקר את הסיפור מ"מסמרים", מעניין מאוד ואפילו נהניתי, אולי לא מאז'ורי מספיק…

  • אריק גלסנר  On מאי 3, 2010 at 2:25 PM

    תודה (?). העניין הפולני, כלומר העלבון, לא הובן עד הסוף…(:
    הסיפןר עם זב"מ לא ברור גם לי האמת.
    לאלמוני – לא הבנתי עד הסוף את כוונתך. 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: