קצרים בעיקר על אמנים מתחזקים, וולבק החדש ועוד

1. מה הסיבה לכך שכל כך הרבה שחקנים ופרפורמרים "מתחזקים"?

אולי בגלל שה"התחזקות" היא המשחק והפרפורמנס ה"אולטימטיבי".

א. קודם כל היא כוללת שינוי חיצוני מובהק, "משחק" במובן הבסיסי של הביטוי, שינוי בגדיך ומראך החיצוני, "התחפשות".

השינוי גורר כמובן תשומת לב, שגם אחריה תרים שחקנים ופרפורמרים.

חלק מגל המתחזקים דהאידנא הוא המשך המשחק באמצעים אחרים. כלומר המשך הניסיון להשיג תשומת לב.

ומכיוון שמשחק הוא גם מטפורה לחברה שלנו בה כולם "מתחפשים", מחפשים להיות "אינדיווידואליסטיים" ולכן מתחפשים, בכדי להבחין את עצמם מהעדר – חלק מגל המתחזקים דהאידנא הוא המשך "האינדיווידואליזם" המערבי  הכללי באמצעים אחרים: הניסיון להשיג מובחנות חברתית, קומבינציה טובה ומעניינת יותר במשחק הסימנים החברתי.

ב. אבל ה"התחזקות" היא גם הזדמנות לשחק משחק טוטאלי בהרבה, משחק "אולטימטיבי", כמו שאומרים:

א-לה שיטת סטניסלבסקי אתה יכול לנסות לשכנע את עצמך שאתה באמת מאמין שיש אלוהים, והופה! "נכנסת לדמות" ואתה באמת מאמין. ההישג מרשים בהרבה מ"כניסה לדמות" רגילה. כי השינוי כאן הוא קוסמי. לא רק אתה עברת מ"לא מאמין" ל"מאמין". בגין יכולות המשחק שלך העולם כולו "נכנס לדמות" ומתחפש לעולם בעל תכלית.

2. "מתחזקים" זוכים לאהדה בחברה תחרותית כמו החברה שלנו כי הם מכריזים שהם מגבילים את עיקרון התחרות שלהם, ש"יש להם אלוהים".

זו הסיבה שאנשים אוהבים סלבריטאים "מתחזקים": הם מכריזים שהניצחון שלהם בשדה כלכלת תשומת הלב, היותם "סלבריטאים", הוא ניצחון שהם שמים לו רסן. הם "פחות מפורסמים מהקב"ה", אם לעשות פרפרזה על האמרה המפורסמת של לנון. ולכן זוכים לפרסום נוסף.

3. וזה לא סותר שיש גם יופי מסוים בתופעת "המתחזקים".

4. אחת מהתופעות המעניינות של השנים האחרונות הוא הופעת פופוליזם מסוג חדש: הופעת הפופוליסט של התרבות גבוהה. מי שצווח את נחיצותה.

זן חדש שלא חל ולא חש שהמדיום שלו פוגע במסר.

5. חשוב לומר גם אם זה מובן מאליו: מפחידה, מפחידה מניעת המעבר מחומסקי. בין אם זו טיפשות ובין אם זה פרוטו-פשיסטיות.

6. לא מזמן כתבתי במאמר על וולבק על יחסו השלילי לאינטלקטואלים הצרפתיים שקדמו לו. בקובץ החדש והמעניין "לצאת מהמאה ה-20" – הכולל מאמרונים ונובלה – מבטא וולבק במפורש את הסלידה שלו ממדעי הרוח כולם במאה ה-20: מסארטר ודה-בובובאר עד בורדייה ובודריאר (אלה הדוגמאות הספציפיות שלו).

לא שוולבק הוא פוסק אחרון, אבל העמדה שלו על עליונות מדעי הטבע – בתרומתם לאנושות – אל מול אזלת היד של "מדעי הרוח" ראויה להישמע (את העמדה הוא מביא כהסבר לכך שבספרות הוא אוהב במיוחד מדע בדיוני).

הנובלה המעניינת והלקונית בקובץ, "לנזרוטה",  היא בסך הכל טיוטה ל"אפשרות של אי". כמדומה.

לטעמי, "אפשרות של אי" מעניין בגלל הטיפול של וולבק בנושא "ההצלחה", קונספט שמסרס היום כל יכולת לביקורת חברתית מהימנה (המבקר גם הוא משתתף במשחק ה"הצלחה" הכללי, ולא מצליח לייצר נקודה ארכימדית מחוצה לה). גם בקובץ יש נגיעה קצרה אך מפורשת ומעניינת בנושא הסופר המצליח.

מעניינת העמדה של וולבק מול ברט איסטון אליס, סופר הרבה פחות חשוב לטעמי אם כי טוב מאד, שוולבק מעריך ורואה בעצמו את נציג הבינוניים מבחינה מינית, שהוא נטל על עצמו לתאר את חייהם, מול המוצלחים (עשירים ויפים) שאיסטון אליס מתאר את הניהיליזם שלהם. מעין חלוקת עבודה, כפי שוולבק מציג זאת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דרור  On מאי 21, 2010 at 5:25 PM

    יעל בר-זוהר, בהצטלמה ל"לאשה" טענה כי מסתתרת בתוכה "דוסית קטנה" ש"מאיימת לפרוץ". כלומר, לא צריך לעשות שום דבר, רק לדבר על אפשרות הדבר כדי שהילת הרצינות של הדת תדבק בך. בהמשך לדברייך, הדיבור על "דוסית" משרת, בהפוך, את הדימוי העיקרי, שאמור להיות סקסי.

  • אודי  On מאי 21, 2010 at 6:41 PM

    שחקנים ופרפורמרים הם אגוצנטרים במהותם, כפי שהיטבת להסביר. הדת מקרבת את אלוהים אליהם, בפרפראזה על מוחמד וההר.

    אלמנט נוסף שאולי חסר במיני-תזה הוא העובדה שפרפורמרים הם אנשים אמונציונליים מצד אחד, אך מאידך אינם ידועים כאושיות האינטלקט (ויסלחו לי השחקנים באשר הם). הכמיהה למשמעות, שהיא תכונה אנושית גורפת, אינה נתקלת במחסומים אינטלקטואלים גבוהים במיוחד. ומאחר ששחקנים רגילים להתמסר, הדרך להתמסרות האולטימטיבית איזה זרועה בחתחתים (האינטלקט כמכשול – לא כעליונות החילון על הדת)

    לגבי חומסקי – פרוטו-פשיסטיות זה בבל"ת פוליטיקלי-קורקט. רק כדי לסבר את האוזן, בריטניה מנעה כניסה של שדר רדיו אמריקאי בלי שזה אפילו ביקש לבקר בממלכה, ולא זכורה טענה לפשיזם מפי אלה הטוענים לפשיזם בפרשיה זו. בטח כשהאיש הנ"ל לא הטיף לדלגיטימציה של בריטניה.

    אני לא תומך בהחלטה הזאת. טיפשות? רק אם הנזק עולה על התועלת.

  • noam  On מאי 21, 2010 at 8:09 PM

    3. אין בזה שום יופי. זו מלכודת. אתנחתא מהמירוץ עם בונוסים שמנים של רוחניות לכאורה. אבל העגלה (החילונית) נוסעת אין עצור. קפצת ממנה היום… ונשארת מאחור. (עוד לא ראיתי אמן ישראלי שאמנותו השתבחה בתהליך החזרה בתשובה. מקרים הפוכים לא חסרים).

  • אריק גלסנר  On מאי 21, 2010 at 9:55 PM

    לאודי, הלוואי עלינו הוותק שיש למדינה כמו בריטניה בהבנה של מהי דמוקרטיה (אני בדיוק חוזר מהסרט – הגרוע באופן שלא ייאמן אמנם – רובין הוד – שמדבר על ניצני הדמוקרטיה בברינטניה במאה ה-12). אני לא הייתי ממהר לבטל את החששות. משהו קהה בנו. האמן לי שהייתי פעם בדיעה המבטלת שלך אבל שורה של תופעות מהעבר הקרוב מדאיגות ביותר. אין לנו כאן ציבור שמבין מהי דמוקרטיה והתנסה בה לאורך דורות על גבי דורות. באנו מהשטייטל, בה כל דגביר – גבר. ואל השטייטל אנחנו יכולים גם לשוב.  
    לנועם – יש לטעמי בדת משהו מרסן ומלמד ענווה, יש לה צד יפה.

  • אסף  On מאי 22, 2010 at 9:20 AM

    אפשר לראות ב'לנזרוט' טיוטא ל'אפשרויות של אי', אבל זו לדעתי טיוטא הרבה יותר ים תיכונית ברוחה. יש בה גם, אם אני זוכר נכון, הרבה יותר נוכחות לגלובליזציה ולבריחה לאתרי נופש (והכי אהבתי את פלטפורמה).
    אפשר לראות בסיום המיותר של שאטר איילנד התכתבות עם האופן בו מסתיימת צ'יינה טאון. יש בפילם-נואר משהו זול וקיטשי, ולדעתי סקורסזה משאיר את זה ככה במכוון.

  • noam  On מאי 22, 2010 at 12:09 PM

    ודאי שלדת יש צד יפה. לא על זה מדובר כלל.
    הדתיות המופגנת של האמנים (הנקראת בשם המזעזע התחזקות, ולמעשה היא החלשות) – היא הדבר שאין בו לטעמי שום יופי. רק הפסד גדול. אמנותם מתחילה לשקוע מיד. אני מתאמץ לא להזכיר שמות. לא אזכיר.

  • אודי  On מאי 22, 2010 at 12:19 PM

    מבחינה הסטורית, ודאי שיש מה ללמוד מבריטניה. ההווה, לצערי, רווי בדקדנס מתמשך (כלכלי ופוליטי). השפעתה ההפוכה של המולטי-תרבותיות בבריטניה על חופש הפרט היא נושא בפני עצמו.
    בכל מקרה, "טיפשות" ופרוטו-פשיסטיות אינן לדעתי שתי האופציות היחידות. מה שאולי חורה לי זו הקלות בה נפתרים בכך הדברים, לאור מציאות מורכבות הרבה יותר. לפחד מפני הדרדרות מוסד הדמוקרטיה איני שותף, אך שמח (בלי ציניות) על העומדים על המשמר.

  • ניר  On מאי 22, 2010 at 3:14 PM

    התובנות יפות ומעניינות ובהחלט קורצות לאינטואיציה. עם זאת אני מרגיש שחסר משהו גם בפוסט וגם בתגובות, ולכן אני מגיב פה לראשונה, בתקווה שאצליח לנסח כראוי (אימת האינטלקטואליות תוקפת אותי).
    יש במבט מבחוץ על אמנים שמתחזקים משהו מאוד נוח ואולי קל מדי. בגלל שאנחנו מביטים מבחוץ אנחנו נוטים קצת להתייחס להתחזקות כאילו זה נעשה עבור אותו מבט מבחוץ, בעוד שלמעשה ההתחזקות יכולה לקרות מאינספור סיבות – גם אלו שצוינו אבל גם: התמודדות עם טראומה, בחירה מודעת להתמודד עם חוסר המשמעות על ידי התחברות למשמעות ואפילו סתם סקרנות.
    אנחנו נוטים לראות באמנים שמתחזקים "אמנים שמתחזקים", וקצת שוכחים שמדובר (גם…) בבני אדם שמתחזקים. יכול להיות ש"הכמיהה למשמעות" (כמו שכתב יפה מעליי) נתקלה ב"מחסומים אינטלקטואליים לא גבוהים במיוחד" (כמו שכתב פחות יפה אותו אחד), ויכול להיות שהם חצו מחסומים אינטלקטואלים גבוהים מאוד ובכל זאת (ואולי דווקא משום כך) החליטו שהעולם הזה קוסם להם ומעניין אותם יותר. בכל מקרה יש איזו נימה של זלזול שצורמת לי, כאחד שיכול להבין את חיפוש התשובה "שם", גם אם לא להזדהות איתה.

  • אריק גלסנר  On מאי 22, 2010 at 4:07 PM

    לניר, אתה צודק בהערתך. ויש גם הרבה מהמעורר אהדה במגמה.
    ועדיין, ניסיתי להסביר למה במקצועות הללו – משחק וזמרה – יש יותר נטייה להתחזקות, כמדומני. מבחינה סטטיסטית. גם סופרים עוסקים ברגש אבל פחות סופרים מתחזקים כמדומה בעשור וחצי האחרון. כמו שפחות ארכיטקטים או, דוגמה טובה יותר בהרבה: פחות פסיכולוגים קלינים.

  • דוד  On מאי 23, 2010 at 4:46 AM

    אחרי התמונה של חומסקי במדי חיזבאללה בידיעות של הבוקר, ההחלטה לגביו לא נראית כל כך מפחידה ובטח שלא פאשיסטית, אם כי אולי טיפשית. בכלל, השימוש במילה "פאשיזם" לנגזרותיה, הוא מין לוקסוס של כל מיני אינטלקטואלים בעיני עצמם (ממך אני דווקא מחזיק), שמנסים להאדיר את רוע המשטר (הדמוקרטי למזלם) כדי לשוות למלחמת המילים שלהם לא רק משמעות יתר אלא גם סוג של אומץ. משום מה, יש לי תחושה שבמשטר פאשיסטי אמיתי, קולותיהם ישקטו כרחש אדוות שלולית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: