קצרים

1. הנה הצעה לטי-שרט מודפסת (אקסטרה לארג'): "השמנתי כי הפסקתי לעשן, בסדר?"

2. עומר מואב, יועץ שר האוצר לשעבר, מדבר על העלייה בתנאי החיים הראליים של השכבות הנמוכות בעשורים האחרונים, אם כי מודה כי יש גידול בפערים בין שכבות האוכלוסייה. זו הבעיה עם כלכלנים: הם לא סוציולוגים.

קנאה, תסכול ותחושת אינאונים חברתית הם גם פאקטורים ב"רמת החיים".

3. מדברים הרבה על הסכנה באיבוד הפרטיות. למשל בפייסבוק. מתריעים על הסכנה הזו.

בעוד שבחברה שלנו אנשים מתים לאבד קצת פרטיות. מתים שמישהו ישים אליהם לב.

לכן, כפי שהעיר כמדומני זיגמונט באומן, מודל הפאנאופטיקון שפוקו הזכיר בעקבות בנטהאם אינו רלוונטי בחברה שלנו. בחברה שלנו אנשים מתים שיצפו בהם. השומר במרכז הפאנאופטיקון או האח הגדול.

4. מדי פעם צריך להזכיר: מה שמכונה "החדשות" בערוצים המסחריים הפך מזמן לספקטקל בידורי. מסחור הרצינות ומסחור המציאות. אנחנו "צרכני" אקטואליה, כפי שלוכד הביטוי הזה היטב את התופעה: האקטואליה כמוצר צריכה.

החדשות בערוצים המסחריים הן גם מוצר שמיועד לילדים. ולילדים לא חכמים במיוחד. כמו סרטי הוליווד.

5. הישרדות המין ואדפטציה לתנאי החיים הקיימים לעומת הרצון לעוצמה. דרווין לעומת ניטשה.

זו , כמדומה, הביקורת של ניטשה על דארווין: החיים אינם מאבק הישרדות אלא מאבק על הגדלת העוצמה, שלהשגתו מוכנים פרטים להסתכן במוות.

אנחנו, לעומת עידן קודם, מודרני, חיים בעידן שהרצון לעוצמה מתגלם דרך אדפטציה, עידן פוסטמודרני. עידן דרוויניטשיאני. דרך פיתוי ולא דרך כיבוש. דרך "נטוורקינג" ו"מינגלינג" ולא דרך אלימות ועימות. דרך פרסום ולא דרך חקיקה.

סלבריטאי מול נפוליאון. אובמה לעומת היטלר.

6. לו יצוייר שהיה נכתב היום "זכרון דברים" או "תמול שלשום" או "אצל" של גנסין. האם היינו חווים אותו כ"יצירת מופת"?

שאלה קשה.

כי כמדומה, משהו בתנאים התרבותיים הנוכחים אינו מאפשר קיום של יצירת מופת בתודעה ובחוויה שלנו. ספר או סרט או תוכנית טלוויזיה או אמנות פלסטית או תאטרון וכו'.

דבר-מה ביכולת שלנו להתבטל, להשעות את "האני", להתפעם – אבד.

ואולי, במילים אחרות, מה שאבד הנו היכולת לחוות טרנסצנדנטיות. אנו כבולים לאימננטיות. איננו יכולים להמריא.

ואולי, במילים באמת אחרות: כולנו סובלים מהפרעת קשב.

7. "סול קיטצ'ן" של הבמאי הגדול פאטי אקין אינו סרט גדול. קומדיה נחמדה לפרקים אבל הבמאי עשה לעצמו הנחות רבות בתסריט. אמינות היא דבר חשוב שמשום מה נוטים לזלזל בו. היא הפלטפורמה שבלעדיה שום "מסר" לא יינעץ כהלכה, קומי או אחר. האמינות היא הבורג המוברג עד תום, שמבריג את ה"מסר" התלוי על הבורג כלוח קרטון, בנפש הצופה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דרור בורשטיין  On מאי 28, 2010 at 8:55 AM

    אריק, לעניין סעיף 6. אני לא חושב שההכללה הזו אפשרית. וגם אם היא נכונה, אפשר לחשוב על ספר שיתכוונן למה שאתה קורא 'הפרעת קשב' ויעבוד במסגרתה, כלומר ינגן את המוזיקה הזו וממילא תתבטל הבעיה של פער בין איזו מציאות שאתה מפרש כ"מצבנו" ובין היצירה. לעניות דעתי פורסם ספר כזה בישראל, שעומד בשורה אחת עם הספרים שהזכרת, וזה "מרכז בעלי מלאכה" של עינת יקיר. למיטב זיכרוני לא כתבת עליו, מה שהפתיע אותי בשעתו – הרי אתה כותב על ספרים גם מהשורה השניה והשישית (וזה ייאמר לזכותך). גם הספרים של עגנון, גנסין ושבתאי, שהם בלי ספק מופתיים, הם ספרים שאינם מושלמים וככל שקוראים בהם שוב אפשר לראות זאת.

  • אריק גלסנר  On מאי 28, 2010 at 9:34 AM

    לדרור,
    אני מסכים שייתכן וספרים מסוימים יפרצו את המחסום הזה. לכן סעיף 6 הושאר ב"צריך עיון". את עבודתי אני ממשיל לעבודתם של מגלי הנפט בישראל: ניסיון למצוא מרבצים של נוזל יקר כנגד כל הסיכויים.
    לספר שהזכרת לא התחברתי. ייתכן כמובן שהדבר נובע ממגבלותיי כמבקר.

    • דרור בורשטיין  On מאי 28, 2010 at 9:38 AM

      א בטוח שאי ההתחברות זה עניין של מגבלות. לפעמים דווקא לספרים טובים ומורכבים קשה להיכנס. מה שכן, לא נראה לי שזה ספר שאפשר לקרוא אותו "בשוטף", כלומר עם ספר אחר שבוע לפני וספר שלישי שבוע לאחר מכן.

  • אריק גלסנר  On מאי 28, 2010 at 9:44 AM

    אבל אולי אנחנו חלוקים בדיוק בתפיסת "המורכבות" הספרותית שכרוכה בספרים ש"קשה להיכנס" אליהם. אפרופו סעיף 6, אני בהחלט סבור שספר צריך ללכוד אותך תוך כמה עשרות עמודים בודדים מקסימום. כך גם קורה ביצירות המופת שהזכרתי. להבנתי, שבתאי טרח לכתוב ספר "הכותב את עצמו" בדיוק על מנת להכניס את הקורא במהירות ליצירה שכאילו נעה מכוחה שלה, בלי מאמץ וזיעה מצד הקורא, על ציריה המשומנים. התפיסה שספר "קשה" הוא ספר טוב, או ש"קושי" הוא מעלה, היא מפוקפקת בעיניי. רק לגאונים אמיתיים מותר להתמהמה בלכידתך, להקשות על הקריאה, וגם זה רק אם אין ברירה אחרת ואי אפשר לבטא את הרעיונות בדרך אחרת.
    אבל כשאתפנה בעתיד אולי אתן לספר הזדמנות נוספת.

    • דרור בורשטיין  On מאי 28, 2010 at 10:00 AM

      אנו לא חלוקים, כי אין לי אידיאולוגיה של קושי להיכנס. יש ספרים שמיד במשפט הראשון ראיתי שזה בשבילי (נגיד, הטירה), ויש ספרים שלקח לי שנים לסיים קריאה אחת ולראות את ערכם (נגיד, יוליסס). דווקא "זכרון דברים" הוא בעיני לא הדוגמה הכי טובה לטיעון שלך, כי אמנם נכון שיש שם שטף שנע כמו מאליו, אבל כמות האינפורמציה שהוא מעמיס על המשפטים פועלת כנגד הכוח השואב של המשפט. הרי ברור שכיום, זכרון דברים בהוצאות ספרים רבות היה נערך בצורה שהיתה מסרסת אותו לגמרי ("כן, יעקב, זה מעניין, אבל על מה הסיפור. התחלת בגולדמן? אז תמשיך איתו, תפסת מרובה לא תפסת. לא חייבים להספיק הכול ברומן אחד"). בכל מקרה, מבחינת היחס הטעון שבין שאיבה פנימה ובין סבך אינפורמטיבי עינת יקיר דומה לשבתאי, ואולי אף מושפעת ממנו. עמודי הפתיחה של "מרכז בעלי מלאכה" מציגים כולם בדיוק את זה: כניסה פנימה אל בית חולים, כניסה שמצד אחד יש לה יעד ולכן כיווניות ברורה – במסדרונות שב"איכילוב" וגם במשפטים עצמם – ומצד שני היא תעייה, שוב, במרחב של ביה"ח כמו במורכבות הסגנונית. כמו בג'ניה של גנסין, סיפור שנפתח בכניסה לחדר – ומיד ברתיעה לאחור.

  • ז'ניה  On מאי 28, 2010 at 9:53 AM

    הערה 3 היא הברקה.
    בנוגע ל-6, אני חושבת שהתחום היחיד שבו מופיעות כיום יצירות שנחוות כיצירות מופת הוא הטלוויזיה. בין היתר אולי מפני שמדובר ביצירות קולקטיביות. בעיני סאות פארק, למשל, היא (כמכלול) יצירת מופת. אנשים מדברים כך גם על "הסמויה" ועל הסופרנוס, שלא צפיתי בהן. ויש עוד כמה.

  • אריק גלסנר  On מאי 28, 2010 at 10:07 AM

    אבל דרור, האם אתה סבור שעינת יקיר לכדה במילים עוצמות קיומיות כמו ששבתאי הצליח ללכוד במילים עוצמות קיומיות? התחושה שלי הייתה שזה רומן ספרותי ואנמי, נטול עוצמות, סבל והכרת מציאות, נטול דם, זרע, יזע ודמעות, שלכידתם בפלצור מילים היא היא זו שעשתה את שבתאי לשבתאי. לא רק הצורה של הרומן שלו.
    לז'ניה, עלי לומר לך שאני חסר סבלנות ביחס לטלוויזיה כפי שיש כאלה שחסרי סבלנות ביחס לספרים. היא נדמית לי כמדיום אטי ביחס לספר. הסופרנוס נראתה לי משלושת הפרקים שראיתי סדרה מרשימה מאד אבל מנוונת מוסרית באופן לא מעניין. הערצת האלימות והחזק, ועוד הצגתו כ"סובל" ו"מורכב", דוחה בעיניי.וגם יש לי בעיה טכנית עם האלימות: אני במתח לא חיובי שמקשה עלי את הצפייה. "הסמויה" אני צריך לראות לאור ההמלצות הרבות. רק "תרגיע" עושה לי את זה בסדרות אמריקאיות, עד כה.  

    • דרור בורשטיין  On מאי 28, 2010 at 10:17 AM

      בפירוש כן. העוצמה של שבתאי ב"זכרון דברים" היא גם חולשה של הספר: הניסיון לצייר דיוקן של חברה או של שכבה חברתית. כשבודקים בזהירות, מודל הווריאציות בין הדמויות יוצר מצד אחד רחבות תיאורית והרגשה של מציאות שלמה, ומצד שני לוקה בתפיסה שלא תמיד היא מעודנת מספיק להבדלים בין דמויות. זה מאוד בולט בתיאורי הנשים (לא כולן). הרומן של ע"י מתייחס לדמויות שלא אמורות להיות גדולות מהחיים. אין כאן אפרים גולדמן ולזאר. אבל גם אצל שבתאי רוב הדמויות הן "קטנות" שאינן עוסקות בדם, יזע וכו'. אבל הנקודה החשובה היא שאני אמנם לא מבטל את המציאות החברתית (מושא המימזיס) כחשובה, אלא שלא פחות חשוב הוא ה"דם יזע ודמעות" במימזיס עצמו, כלומר בכתיבה. ומבחינה זו הטקסט של יקיר נראה לי הרבה יותר טעון משל שבתאי. הרי לשבתאי היתה אידיאולוגיה של מונוטוניות, הוא דיבר על זה בראיון. במובן הזה יקיר קרובה יותר לגנסין, שהזכרת. אגב, גם גיבוריו של גנסין עסוקים בקטנות. לפעמים קטנות מהסוג שאתה מכנה "ספרותי". אתה יודע, כותבים, רוצים לעבור לאודסה, דברים כאלה.

      • אריק גלסנר  On מאי 28, 2010 at 10:25 AM

        כשאני אומר שהטקסט הוא "ספרותי" אינני מתכוון שעוסקים בו בקטנות או בספרות, וגם כשאני אומר "דם, יזע וכו'" אין הכוונה לעיסוק "גדול מהחיים". אצל גנסין המימזיס הוא למציאות, ולעיתים המציאות המחוקה היא אכן קטנה או ספרותית (במובן שמתארים אנשים כותבים), אם כי תמיד טעונה רגשית או פילוסופית. אצל ע"י המימזיס הוא לספר שמחקה מציאות. כלומר יש כאן תחושת מציאות מוקלשת, בחזקת מינוס 2, שפוגמת באנרגיה של הרומן. זו הייתה תחושתי. זה רומן שמחקה רומן.
        אגב, יכול להיות שזה לא עניין של כישרון, ומידת כישרון. יכול להיות שזה עניין דורי, שבדורנו קשה בהרבה לכתוב יצירות גדולות כמו שכתבו המודרניסטים. למרות שבכל מקרה נראה לי שהפרזת בהשוואה שלך.

  • עידו  On מאי 28, 2010 at 10:10 AM

    מוזר, כי אני דווקא חוויתי את 'מרכז בעלי מלאכה' כספר שמצריך ריכוז, על שפע דמויותיו. שמעתי על אנשים מסורים במיוחד שציירו מין עץ דמויות, כדי לדעת מי הוא מי.

    מאוד אהבתי את הספר, אבל קשה לומר שזה ספר שעולה בקנה אחד עם הפרעת קשב.

    ככל שאני חושב על זה, קשה לי לחשוב על ספר, או על כל יצירת אומנות, שתעבוד טוב עם העיקרון הזה. הרי כל העניין הוא להקשיב, לא? להתמסר, להינשא, להתמקד, להתעמק. בלי זה אין כלום, לא?

    אני טועה?

  • אריק גלסנר  On מאי 28, 2010 at 10:16 AM

    לעידו, לא הבנתי את כל דבריך, כלומר למה או למי בדיון הם מתייחסים.
    בכל אופן, לגבי הסיפא שלך: אני מבחין בין יצירות שמצריכות שתבוא מוכן מהבית ("להקשיב, להתמסר, להינשא, להתמקד" וכו') לבין יצירות שכופות עליך בכוחן האדיר את ה"הקשבה, ההתמסרות וכו'". יש יצירות כאלה. הן מעטות. והכוח שלהן גדול בהרבה בעיניי. גם יצירות מהסוג הראשון יכולות להתגלות כיצירות טובות מאד. אבל היצירות שכופות עליך את השפעתן גדולות יותר בעיניי.  

  • דרור בורשטיין  On מאי 28, 2010 at 10:35 AM

    במובן מסוים זה תמיד ככה – כל ספר מחקה מציאות וגם את-האופן-שבו-המציאות-נתפסה-בספרות. גם גנסין רואה, בינו לבין המציאות כביכול, את צ'כוב ואת ביאליק, אם לציין רק 2 דוגמאות, ולא רק את העיר באוקראינה. מובן שאתה יכול לומר שהאלמנט הזה מופרז או לא עשוי טוב ביצירה כלשהי. אני לא מרגיש את זה ב"מרכז בעלי מלאכה". אבל זה אולי מקום שבו הדיון צריך אולי ספרים פתוחים ויותר מקום מאשר טוקבקים.

  • עומר מואב  On מאי 28, 2010 at 10:53 AM

    אריק, כלכלנים אינם סוציולוגים אבל בכל זאת מבינים היטב שגם קנאה וכדומה משפעים על שמחת החיים. הרבה מחקר כלכלי עוסק בסוגיות הללו. במקרה אפילו לי יש מאמר על סטטוס וצריכה ראוותנית – כלומר אני די מבין שלאנשים חשוב מצבם ביחס לאחרים. אי אפשר בכל פעם שמציינים עובדה (או אפילו עמדה) בכלי תקשורת לציין את כל ההסתייגויות. תחשוב איך ראיון ברדיו היה נשמע אם כך היינו נוהגים. אגב, למרות שאנחנו קרובי משפחה אתה מוזמן להמשיך לבקר אותי. סבי, שלום (פריץ) גלסנר, הוא בן דוד של סבך, או משהו כזה. שבת שלום

  • אריק גלסנר  On מאי 28, 2010 at 10:59 AM

    לעומר תודה על תגובתך.
    לא ידעתי שאנו קרובי משפחה.

  • דוד  On מאי 28, 2010 at 11:07 AM

    בכל מקרה, הערה 6 היא מצוינת, ובמיוחד חוסר היכולת שלנו להתבטל, שזה בעצם חוסר ענווה. כפי שהנביא המושלם זקוק לענווה כדי לספוג את הכוליות, קורא "המלא בעצמו" מעמיס על הישאבותו מחסומים שלא בהכרח קשורים לאיכות היצירה. וכאן עולה השאלה האם יצירות שנכתבות כיום צריכות להתחשב ב"דור המלא בעצמו" (בהכללה גסה, כמובן)כדי לעקוף את המחסומים. לא חשבתי על זה מספיק, אך אינטואיטיבית זה כבר מריח פוליטי מדי, במובן של להכיר את קהלך ולפנות אליו בשפה שהוא מכיר.

  • ז'ניה  On מאי 28, 2010 at 11:45 AM

    לא מתווכחת על טלוויזיה. אולי בבוא היום תפתח סבלנות לזה.
    בכל אופן, אם אתה מחפש יצירת ספרות עכשווית שתכפה עליך בעוצמה הקשבה והתמסרות, נסה את "אדון החצר" של טריסטן אגולף. לא יודעת אם זאת יצירת מופת, אבל אני מתקשה להאמין שנכתב משהו עוצמתי מזה בשני העשורים האחרונים, ואפילו התרגום הבעייתי לא מצליח להסתיר זאת.

  • מירי שחם  On מאי 28, 2010 at 7:02 PM

    דוגמה לקורפוס יצירה ששואב את עצמתו מתוך הפרעת הקשב הקולקטיבית ולא עובד נגדה – הכתיבה הפרגמנטרית של יואל הופמן, בעיקר המאוחרת. כל הפרגמנטים נמצאים באותו מרחק ממרכז הכובד המדומיין של הספר, ולכן תיאורטית אפשר להתחיל אותו בכל נקודה ולסיים אותו בכל נקודה. הכתיבה של הופמן היא רשתית, ריזום, ולא לינארית.

  • אמנון נבות  On מאי 28, 2010 at 7:07 PM

    קולגות נכבדות

    אם יורשה לי להתערב בויכוח,דווקא משום שסוגייה זו עומדת מול עיני במסה נרחבת על הסיפורת העברית בעשור האחרון,שאני כותב בימים אלה ממש, וספרה של עינת יקיר עומד מולי על המדוכה עם ולצד ספרים אחרים,כמובן. ובכן,אני ניצב בתווך:מצד אחד אין כאן ,למיטב שיפוטי,סיפורת גדולה ומחוללת – היא מיוצבת בדרג משני ליעקב שבתאי,ופועלת בתוך הנוסח שלו,מבלי לעדכנו
    ולחדשו באמת.
    מצד שני,אני סבור שהתוצאה באמת מכבדת ומכובדת,
    שהקטנת השקף ואי ההתעקשות על הטוטאלי והמוחלט והיעדר הסמכות
    הקטיגורית של מספר על אינה דווקא לחובתה של עינת יקיר,והאפשרות
    לקיים היום סמכות מספר טוטאלית ,זועפת שואפת גדולה וחסרת= סבלנות כמו אצל שבתאי,בסוף שנות השבעים של המאה שעברה ('זכרון דברים')או 'סוף דבר' (אמצע שנות השמונים)- סמכות מספר מעין זו המייצגת איזה תודעה קולקטיבית העובדת כמו (היינו,על יד) סיפורת זרם תודעה שאיפיינה את המודרניזם העילי לקראת קצו בסיפורת העברית אינה אפשרית עוד.סמכות המספר,סמכות המבקר בעידן הנוכחי הפכו מעיקרו של דבר מושגים אירוניים עד גרוטסקיים.

    מבחינה זו,פעלה יקיר באופן זהיר ומושכל בסלקה כל שריד של טוטאליות מדמויותיה ומזהות המספר.אין זה מקבע,לפי שעה,
    את ההישג של מספרת צעירה,אבל מקנה לה אמינות והערכה רבה.ואפשר מאוד שתימצא לה הדרך אל נוסח עצמוני ומועצם באופן אחר משל יעקב שבתאי.

    והערה לשני העמיתים : אינכם יכולים לצדד,מצד אחד, בפוסטמודרניזם
    ולהתקיים ב ת ו ך עולם המושגים היחסי והרלטיביסטי שלו ולתבוע מצד שני גדולה שאופיינית למודרניזם עילי.לא יבנו מגדלים במקום שבו עיקר המיומנות היא פירוק מגדלים (בסיפורת ובביקורת כאחד)הויכוח כולו שקוע בתוך העניין הזה,והוא חסר מוצא.

    כך לפחות,נראה הדבר למתבונן מן החוץ.

    שלכם,זקן השבט.

  • אריק גלסנר  On מאי 28, 2010 at 9:03 PM

    למירי, תודה על הערתך.
    לאמנון, תודה על דבריך. אינני סבור שפעילותי הביקורתית היא פוסטמודרנית, ואם יותר לי לדבר, כמבקר, בשמו של הסופר דרור בורשטיין אינני סבור שפעילותו הספרותית היא פוסטמודרנית. יש בה סממנים פוסטמודרניים מובהקים אמנם אבל מעמדה נפשית ביקורתית, טראגית ולא אירונית. נחכה לקרוא במסתך.
    אגב, אמנון, האם יש לך כתובת מייל?

  • אמנון נבות  On מאי 28, 2010 at 9:53 PM

    קולגה יקר,
    כתובת המייל כתובה שם למעלה.פחות או יותר (איני מבין דבר במחשבים
    -מבחינתי המחשב הוא חמור שאני נושא על גבי תחת הרכיבה עליו.)
    ועוד הערה לסוגייה שלנו – נוסח שבתאי התפורר ל'ממשיכי דרכו'
    בידיים ממש. (עיין למשל,ספרו של גידי נבו "עד כאן" 1996 – סופר
    מוכשר לעילא,שהניסיונון לאירוניזאציה ופסטישיזאציה של הנוסח יצרו כשלון מרהיב,שעדיין מפיק עוצמות.העניין גם טראגי במקצת,שכן,במפורש ובמוצהר,לא היה עוד לאן לקחת את הנוסח.ככל הידוע לי לא פירסם גידי נבו פרוזה מאותו ניסיון ואילך אלא פנה למחקר אקאדמי.)
    ההערכה שלי לעינת יקיר שצלחה את הנוסח ללא פגע נובעת גם מראיית
    ההקשר הכולל של נוסח שבתאי ונגזרותיו.האם אפשר לייצב היום רשות
    מספר סמכותית וקטיגורית בלא שיעורר הדבר איזה סוג של לגלוג מתבקש? עמדת הליצן מתאימה יותר.בהקשר הנוכחי.

    ועניין נוסף,הוזכרו כאן השפעות גנסיניות,והעניין לא פשוט,משום
    הניגוד בין האינטרוברציה של נוסח גנסין והאכסטרוברציה הזועפת
    של נוסח שבתאי.גם את המכשול הזה צלחה יקיר בשלום,לפחות באורח יחסי.

    כל זה לא נועד לשכנע אותך,כמובן,אלא בצורך לקיים בדיקות נוספות
    וחוזרות מפרספקטיבה של זמן.גם שבתאי עצמו התחיל מנוסח מפושט של בנימין
    תמוז על ילדות תל אביבית (השווה בין "סיפור אנטון הארמני" לתמוז לבין סיפורי 'הדוד פרץ ממריא')

    ההמראה באה מאוחר יותר.האם גם יקיר תמריא? הלוואי.ההקשר הנוכחי
    בפרוזה העברית כמעט לא מאפשר.אבל כמו שאמר פעם בן גוריון,
    "אצלנו,מדינאי לא מעשי הוא מי שלא מאמין בניסים"

    בברכה קולגיאלית

  • אריק גלסנר  On מאי 28, 2010 at 10:13 PM

    תודה, אמנון. כתובת המייל אינה כתובה כרגע בראש העמוד. יש לי דבר אליך בעניין כלשהו, אפנה בדרך אחרת.

  • אריק גלסנר  On מאי 28, 2010 at 10:15 PM

    ואגב, נוסח שבתאי נמצא בעשרות ספרים בדרגה זו או אחרת. נדמה לי ש"פרסה וכינור" של ערן בר-גיל הוא אחת הדוגמאות הבולטות.

  • מירי שחם  On מאי 29, 2010 at 3:48 AM

    גם אצל ניצן וייסמן ב 'על גבול יערות רוזמרין'

  • דרור בורשטיין  On מאי 29, 2010 at 5:36 AM

    אני מבין את הנטייה לקרוא כל סופר בהקשר על איזה "נוסח" ולשפוט אותו לאורו. זה מבט שנעצר ברמת הכללה גבוהה (רזולוציה נמוכה). המיקרוטקסט של "מרכז בעלי מלאכה" שונה לחלוטין מזה של שבתאי. מרחוק זו נשמעת מוזיקה דומה. אבל הרגישות של יקיר היא כל כך שונה, ורגישה לדקויות אחרות. אולי זה גם עניין מגדרי. מעניין יהיה להשוות שתי סצנות ביקור בבית-חולים, אחת של ביקור מאיר את אמו ב"סוף דבר" ואחת של הפרק הראשון של "בעלי מלאכה". אני חושב שההשוואה תהיה מאלפת, ותדגים למשל (אמנון) עד כמה יש הבדל בין שבתאי לבינה ועד כמה היא משיגה דברים שהוא לא יכול היה להשיג.

    אבל למען האמת אני לא חושב שצריך לקרוא את יקיר לאור שבתאי כפי שלא צריך לקרוא את שבתאי לאור סופרים אחרים שהוא הושפע מהם. השאלה היא האם נוצר משהו שעומד על רגליו, שעובד. שרשרת ההשוואות הזו היא אינסופית, ובסופה ממתין לכל יצירת ספרות עברית התנ"ך המגמד. זה דיון רלבנטי, אבל בעיני זה לא צריך להיות מרכז הדיון; זה מייצר תקיעה, הפניית מבט תמידית לאחור.
    ובעניין "הסמכות", אני לא חושב שמושא הסמכות החברתי או הלאומי הוא חשוב יותר מסמכות סיפורית ביחס לעולם אנושי יותר מצומצם, כמו ברומן של יקיר, או ברומן כלשהו שיעסוק באדם יחיד. האם ישראל ברמה שכותב על שניים-שלושה אנשים ב"שעה אחרת" סמכותי יותר, או פחות, מרומן ששואף לומר משהו על "המדינה" או על החברה בכללותה? אני בפירוש לא חושב ש"משחק" "התודעה הקולקטיבית" (מה זה בעצם? אף פעם לא הבנתי) משכנע יותר מתודעה אנושית אחת. אדרבא. ולמען האמת אפילו שבתאי הבין זאת במעבר בין שני הרומנים שלו.

  • אמנון נבות  On מאי 29, 2010 at 7:52 AM

    לדרור – בוקר טוב.
    דומה שאין ויכוח,שכל סופר משיג במסגרת הנוסח הישגים שאינם מעלמא=הדין של נוסח האב.גם גידי נבו,וודאי יקיר,שיש להם רגישיות ורצפטורים משלהם.נוסח האב עובר התאמות על פי המצב בשטח.

    הסמכות של שבתאי לא היתה סמכות חברתית או לאומית דווקא.השאלה
    היא כמה ה'עולם' הנוצר,אם נוצר,עוטף את הדמויות או מעיק עליהם או מכתיב להם.מבחינה זו,ישראל ברמה מעצב עולם הדוק ולוחץ מאוד,לוחץ עוד יותר ממה שעיצב מורו ורבו ס.יזהר (וזוהי חלק מגדולתו- הוא עמד בלחצי הנוסח וקידם אותו, ל צ ד הקטנת השקף.)
    בספריהם של גידי נבו ועינת יקיר,העולם השבתאי חלקי ועוטף פחות.

    בלחץ הזה (הטוטאליות של הנוסח) לא עמדו ממשיכי הדרך של יעקב שבתאי – וגם לא יכלו לעמוד,וגם קהל הקוראים לא,אגב.

    הקטנת השקף תמיד מאפשרת הישגים ספיציפיים,אין על כך ויכוח.

    וגם הקורפוס שכתב את התנך לא אחיד ברמתו הספרותית,למרבה הצער.
    גדולתו של התנך היא מיכלולית.החלקים אינם מתיימרים לעלות על השלם.גם כאן,דרור,החלקים לא יעלו על השלם.זה מטריד וממריד,אני יודע.גם אותי זה פוצץ כשהייתי מבקר ספרות צעיר.

    ממשיכי נוסח חלקיים של שבתאי יש רבים,לא רק השמות שציינתם.
    הנוסח כבר 'הצטנן' ואינו מאיים ובולע כמקודם.חילופי העת והטעמים
    ותפקיד הספרות ומשקלה – הכל עובר תהליך של בלייה והתפוררות.
    מה שהושג הושג.אפשר לחפור משם מחילה שתוביל אולי למקום אחר.
    בינתיים,לא זה המצב אצל ממשיכי הדרך החלקיים והחלקיים פחות.

    ראיית הספרות כאורגאן שאינו ממשיך או משנה נוסחים קודמים הוא
    חלק מן הרלאטיביזם שאינו מאפשר ראיית רצף (בלא להפקיע בשום פנים
    את הזכות או הכורח לעצב דבר חדש) את הגלגל לא נמציא בפעם האלף.

    לא נוכל,דרור,להעניק גדולה ולגאול את מי שאינו שואף לה.ועם
    תודעת הגדולה לא קונים דבר במכולת של הספרות.המכולת תובעת
    מטבעות של ממש – שחוקות כאשר יהיו.(זאת הבינה נשואות הדיון הבן היטב.זה לא מובן מאיליו בהקשר הנוכחי של הספרות הממציאה את הגלגל רק לא יודעת מה לעשות אתו,היינו,באיזה אתר אינטרנט להציב אותו)

    היו ברוכים,קולגות יקרות

  • אמנון נבות  On מאי 29, 2010 at 8:00 AM

    לאריק
    כתובת המייל רשומה בראש העמוד שאני שולח.
    האם היא אינה מופיעה במה שצף לך במחשב?
    ודאי יש דרך לגלות את הסוד הגדול.

  • דרור בורשטיין  On מאי 29, 2010 at 8:07 AM

    שלום אמנון. מהשעות המצוינות בתגובות עולה כי אנו מנהלים דיונים ספרותיים בשלוש-חמש בבוקר, אבל זו טעות טכנית בשעון של אתרו של אריק. בכל מקרה, אני איני מכחיש כלל את הזיקה ל"נוסח", רק אומר שההיררכיה יותר מורכבת. וזה לא עניין של רלטביזם. כלומר, אפשר לא רק לקרוא את יקיר אחרי שבתאי, אלא את שבתאי אחרי יקיר. יש הבדל עקרוני בין הרומן של גידי וזה של עינת, והוא בהתכוונות. גידי נבו חשב על שבתאי כמטרה להתייחסות, ובמובן מסוים שבתאי הוא הנושא של הרומן שלו. לא כך אצל יקיר, להבנתי. למונח "הקטנת השקף" יש הילה מקטינה, אבל אם יש חולשה ל"זכרון דברים" הרי היא ב"רוחב יריעה" שלא תמיד מחזיק מעמד. הוא פועל כל עוד הווריאציות קרובות לליבה המעמדית ששבתאי הכיר. כאן הוא מצליח לייצר וריאציות רבות שנדמות כ"השקף רחב" אבל באופן בעייתי בהיותו שכפול עם מוטציות של מודל אחד בסיסי (שבתאי מודע לזה בלי ספק ולכן נותן לישראל לנגן את וריאציות גולדברג). בכך הוא מזכיר, אגב, את "ימי צקלג". ברור לגמרי ששני הרומאנים אדירים, אבל רוחב שלהם היריעה האנושי הוא במובנים רבים מלאכותי, ועובד עם חומר מוגבל למדי. אצל יקיר, למשל, אין את זה. אולי אין פנורמה מונומנטלית כזו, אבל הדמויות אינן וריאציות, ועומדות במובנים רבים באופן עצמאי יותר מגיבורי שבתאי.
    בקיצור, אני נוטה להסכים לתיאור שלך, רק הייתי מפעיל אותו באופן פחות חד-כיווני, ולא רק מהעבר להווה.

  • דרור בורשטיין  On מאי 29, 2010 at 8:20 AM

    ובעניין הגדולה – לאור הדיון פתחתי את הרומן המדובר והתחלתי לקרוא בו שוב – אני אומר בשיא הרצינות, שאם הפרק הראשון (מה שקראתי עד כה) של מרכז בעלי מלאכה אינו גדולה ספרותית, איני יודע גדולה מה היא. הוא לא זקוק לנו, לענ"ד, שנעניק אותה לו. איני נוטה אחרי השוואות, אבל אם לדבר מנקודת מבט אישית, בשונה מנקודת המבט של המבקר הרואה את "התמונה הגדולה", העולם של יקיר קרוב אלי הרבה יותר מזה של יזהר ושל שבתאי. אין בזה אפילו אמירה של הערכה, זו עובדה פשוטה של זמן, מקום, לשון וכו'.

  • אריק גלסנר  On מאי 29, 2010 at 8:30 AM

    יש לצרפתים את הביטוי "חוכמה של חדר מדרגות", נכון? אז אני רוצה להשתמש בביטוי הפוך, כלומר אותו ביטוי: "חוכמה של חדר מדרגות", אבל כשאתה עולה למפגש, לא יורד ממנו, ואומר בינך לבינך, "אני עוד אענה לו כך וכך, אני עוד אראה להם".
    כך גם אני, אנסה להתייחס לדברים שלעיל בהמשך. כי כרגע זמני דוחק, ואני נאלץ לכתוב ביקורת (כן, עוד אחת. אבל לפחות על ספר עיון, ושל כותב מת…)
    (:

  • דורי  On מאי 29, 2010 at 8:40 AM

    האמת שהדיון העוסק במי מצליח להגיע לגודל של שבתאי הוא דיון טרחני של גברים לא מלומדים במיוחד. זה מאפיין את הדיון הביקורתי בארץ שסובב במעגלים אינטלקטואליים פרובנציאליים במיוחד. הרומאן של יקיר הוא מהיצירות המעניינות שנכתבו בעשר השנים האחרונות ולאו דווקא המושלמות שבהן. היה יכול להיות מעניין לדבר עליו בהקשר של הוגים דוגמת דלז, דרידה, פוקו, ובעיקר לאקאן, שכן השבר שהוא מתאר קשור בראש ובראשונה באובדן האמון באחר הגדול ובמטאפורה האבהית, אובדן שזורק את הגיבור והדמויות הישר לתוך טירופו הגרוטסקי של הממשי. זהו בראש ובראשונה רומן על סירוס. נדמה שכישלונו לייצר אמירה רומניסטית גדולה הוא כמעט בבחינת כישלון מפואר, בבחינת כישלונו לייצר אמונה מחודשת באיזה סוג של אחר גדול חדש שנדמה שכה חסר למבקרים שמרניים דוגמת סוג הדיון שלדעתי, גלסנר, אתה מציע כאן, ובביקורות שלך באופן כללי. זוהי צרות עין ביקורתית ומגננה תרבותית להתייחס לרומן הזה, כאילו הוא עוד מוצר במפעל הגדול של בעלי המלאכה העוסקים בספרות, כלומר לדבר על איזה קריטריונים הוא עונה או לא עונה, ואם השתמשו באזמל כזה או אחר (שוב פעם, כפי שקורה לא אחת בביקורות שלך, לטעמי), מבלי להשית את הלב לעצם הערעור שהרומן של יקיר לדוגמה מבקש, על מבנה המפעל והמלאכה.

  • אריק גלסנר  On מאי 29, 2010 at 9:21 AM

    לדורי,
    הרדיקליות שבשמה אתה מגונן על הרומן היא כה זקנה וזקנה כה ארוך שהיא כבר שמרנות בפני עצמה. ההתהדרות בכישלון לייצר רומן היא תמרון כה וותיק שמתחזה לאיזו הברקה רעננה. אי סדר, "ערעור" וכאוס יש לנו מספיק בקפיטליזם העכשווי, אין צורך ברומן דהוי שיוסיף על הכאוס וה"ערעור", אין צורך בהתחזות לרדיקליות שתזכה לתשואות כמו שלך. ערעור השפה והמבנה הרומניסטי הוא מרד מדומה נגד אבות מדומיינים. אין לו משמעות בחברה העכשווית. אם לא שמת לב, אנחנו חברה בלי אבות, חברה יתומה. כבר עשרות שנים.

    אינני שמרן בביקורת. אני תר אחר ספר שיש בו שילוב של חיים וויטאליות עם כוונת מכוון מארגנת. השילוב האופטימלי של ויטאליות וכאוס עם ארגון וסדר, זו היצירה הספרותית אליה אני שואף. אפוליניות ודיוניסיות, אם תרצה. שק מילים שבתוכו נלכד כלב משתולל, אם תרצה.
    כי כאוס וויטליות יש ברחוב ובאם.טי.וי וב"רומן החדש" על נגזרותיו (אליהןאתה מכוון), וסדר ואימפוטנציה יש למכביר בספרות שאתה מקדם כמדומה ובאקדמיה גם כן. הספרות שאתה מקדם היא ספרות של אימפוטנציה וכאוס בו זמנית, וזה נראה לי שילוב לא מעניין ולא מצודד.

    הספר של יקיר נדמה לי כיצירה מלאכותית, ספרותית, חלושה, שכוונה בדיוק לתיאוריות עליהן אתה מדבר, על מנת להתקבל לאיזה חיק אליטיסטי פוסט-סטרוקטורליסטי. לא היה נראה לי שיש שם לכידה של חיים, הגעה לאופטימליות של דיוניסיות ואפוליניות. ההתחלה הייתה יפה, אבל ההמשך נראה לי חיוור, ואפילו מפחיד במידת מה, כי היה בו מטעמו של המתחזה, המתחזה לרומן חשוב, שאינך יודע כבר מה האמיתי ומה המלאכותי. אבל בסופו של דבר אתה, אני, יודע. התחושה הייתה שזה אכן מלאכותי. וזה בלי לזלזל בכוונותיה הרציניות של הסופרת ובכישרונה המסוים.
    אבל ההתעכבות על ע"י נראית לי מוזרה, בלשון המעטה. בעוד שנעשו בארץ בעשור האחרון כמה וכמה ניסיונות ספרותיים מעניינים בהרבה וויטאליים בהרבה. ההתעכבות הזו נובעת מ"חיפוש המטבע מתחת לפנס", כלומר מאי היכרות עם הספרות הישראלית העכשווית והסתמכות על שמועות והיקשים וקשרים שיסייעו בפילוס הדרך ביער האפל בלי לקרוא את הספרות שמסביבו שנותרת בחושך ועליה נופלים בדממה בלי תוצאות ורושם.

  • אמנון נבות  On מאי 29, 2010 at 11:10 AM

    לדורי

    לאחר שלושים שנות עיסוק אינטנסיבי בסיפורת העברית הגעתי פחות
    או יותר למסקנתך – שאני יודע מעט מאוד,אם לא מעט מדיי.
    אני יודע מעט על החומר,ואיני יודע דבר על אנטי=חומר.
    ויכול להיות שהשלם הוא סכום החלקים החסרים שבתצרף.

    מכל מקום,הנחתך שהספרות מתממשת במקום שבו היא מבטלת את עצמה
    ראויה למחשבה נוספת.

    ובניגוד לטענתך,בספרה של יקיר ברור מי האב הספרותי ומי הסב,
    ומה המרחק שהיא לוקחת מן המגנט ומה המרחק שזה נוסע וכמה צריך להשליך מן הסיפון כדי להקל על העומס.

    את הבעיות האלה אפילו המלומדים הנכבדים והלא פרובינציאליים
    בעליל המוזכרים בתגובתך לא הצליחו לפתור משום שהעניין לא פתיר.

    את עקרון הפרפטום מובילה עוד לא התליחו להוכיח.אפילו דרידה
    ודלז' לא.

    אנחנו כולנו פה משולים לאותם ספנים שספינתם מאיימת להיעצר מחוסר דלק ואנו מאכילים את התנורים המפעילים את המנוע בקרשי
    גוף הספינה בכבודה ובעצמה.

    נישאר פרובינציאליים,כי לא נגיע לשום מקום עם ספינה מתאכלת
    והולכת.

    כמובן,תמיד נוכל להגיע לחופי הצנטרום בשחייה,אם נוכל לסחוב על גבנו די מזון לכרישים.

    אך בריאות ואושר יקירי עול הימים.

    • דרור בורשטיין  On מאי 29, 2010 at 2:40 PM

      אמנון, אני לא מסכים לקביעה שהרומן המדובר הוא מקרה שבו "הספרות מתממשת במקום שבו היא מבטלת את עצמה". הרי זה ההיפך הגמור. בכל משפט של הספר הזה יש לא ביטול אלא אישוש של הספרותיות, של הדיבור הספרותי הנשכח הזה. כביכול בלי קשר למה שנאמר.
      ואריק, אני חייב להודות שאני מזועזע קצת (לא כמו גולדה, באמת) מהשלילה הגורפת שלך, שאגב לא נומקה (זכותך, באמת, שהרי אין זו רשימת ביקורת אלא טוקבק) של טקסט שבעיני הוא גדול. אני קורא ביקורות שלך על דברים פושרים לגמרי ושם אתה זהיר מאוד. אבל אולי הטוקבק הוא ז'אנר פחות זהיר.
      למעשה הדיון היסודי ברומן הזה כמעט שלא התחיל כאן (גם בדבריי, כמובן). נשמעו כאן הערכות שונות וסותרות אבל לא ממש טיעונים מבוססים. אולי צריך להמשיך מכאן במקום אחר שמאפשר את זה.

      • אריק גלסנר  On מאי 29, 2010 at 2:50 PM

        לדרור, אני בהחלט מצר שהדיון בספר של יקיר נעשה בצורה טוקבקיסטית. מצד שני, דרור, די נגררתי לכך…
        במהלך השרשור חידדתי את עמדתי לגבי הצדדים השליליים שבספר, כדי להסביר מדוע אני לא מייחס לו חשיבות רבה כמו שעמיתיי לדיון בחלקם ייחסו לו, ולהבנתי חשיבות רבה באופן מופרך. אני רוצה לומר כאן לכל מאן דבעי שהרומן של יקיר בפירוש לא רומן גרוע בעיניי. ברור שאינו כזה בהשוואה לעשרות ואף מאות רומנים אחרים גרועים ואף בינוניים שקראתי וביקרתי. הרומן ניסה לעשות משהו. לטעמי לא זה הדרך לעשות משהו בספרות, אבל ניסיון היה. ועם זאת הוא ספרותי מדי וכו'.

  • דורי  On מאי 29, 2010 at 12:03 PM

    האמת, אריק שאינני רדיקלי כלל ועיקר, וגם הרדיקליות שאתה מיחס למבמ בטעות יסודה.עם זאת עלי לציין שהפוסל במומו פוסל. אם הדרך לערער על ביקורת פוסט סטרוקטורליסטית ובמיקרה של לאקאן עדיין סטרוקטורליסטית, היא פשוט להכריז עליה כזקנה, בגלל הוותק שצברה, ללא כל מאמץ אינטלקטואלי להתמודד עם המוקשים שהציבה, ותוך חזרה פשוטה לעולם המושגים שקדם לה תוך איזה עידכון דילטנטי(קפיטליזם מאוחר כבר אמרנו)וחזרה לאוצר מילים ניטשיאני עמום, הדבר משול לדיבור מעולם המתים, ומציב אותך בשורה הראשונה עם מבקר דוגמת ניסים קלדרון. בסופו של דבר אין להתפלא על הגעגוע הנוסטלגי שלך לזיכרון דברים , יצירה נוסטלגית לכשעצמה. ומה היא נוסטלגיה אם לא האופן המלנכולי שבו משוקם מעמדו של האחר הגדול. הדבר היותר גרוע מהסירוס האדיפלי הוא האובדן המוחלט של כל משבר אדיפלי. במובן מסוים, אנו חיים בתקופה הפוסט-אדיפלית והניסיונות שלך לשקם את עצם המשבר, אומנם נוגעים ללב, אבל לוקים בעיוורון מחריד. אינני טוען, שמב"ם הוא יצירת מופת, ממש לא, זהו ספר בעייתי מבחינות רבות מאוד, אבל הוא מצליח להסתכל לעידן הפוסט אדיפלי בעיניים.
    והאם אין זה בידיוק תפקידו של מבקר לראות את הסיפרות הנכתבת בהקשרה התרבותי והאינטלקטואלי הרחב, ואכן לשאול את השאלות ששאלת אך מתוך היכרות מעמיקה עם המשבריות העכשווית, שאכן שורשיה נעוצים גם שם, בפריז של שנות השישים,ולא מתוך טשטוש הראייה הסנטימנטלי שמאחוריו הערגה האידיאולוגית למונוליטיות הציונית האשכנזית והמגדרית של פעם (מה לעשות, יש קלישאות שלא נקלטו ויש לחזור עליהן שוב). כאוס, אי סדר, ערעור, אלה אכן קלישאות. הטענה, אם ישנה כזאת, איננה שיקיר המציאה אותם, אלא שידעה למקמם באופן יחסית חדשני בהתאמה לעכשוויות הישראלית .גם על עניין ה"התחזות לרומן חשוב" ניתן לומר כמה דברים נכוחים, שכן התחזות היא מוטיב כל כך מרכזי ומודע בספר. אפשר לשאול אם הספר לא נופל מדי לתוך הבור שהוא מציב לגיבוריו, אך שאלת מבקר יותר חכמה תהיה האם יש לו ברירה לאור מצב העניינים שהוא מתאר. כל אלו הן שאלות מהותיות לספר, ומחוצה לו, אך הן לא יישאלו על ידי מי שבוחר בעמדה של מבקר כשרות, ולא מבקר ספרות.

  • אריק גלסנר  On מאי 29, 2010 at 12:37 PM

    לדורי,
    ממש כשם שאתה טוען כי אינך רדיקלי כלל ועיקר מוזר שאתה טוען כי יש בי נוסטלגיה לזיכרון דברים או ערגה לאידיאולוגיות מונוליטיות ציוניות אשכנזיות וכו'.
    אני רואה את עצם התפקיד שלי כחיפוש אחר מה הספרות מסוגלת לעשות בזמננו אלה. כלומר מה הספרות יכולה לעשות בהווה האנטי-ספרותי שלנו. ניתוח ההווה הוא העניין המרכזי שלי, בספרות ומחוצה לה. לא ערגה לעבר. מקסימום שימוש בעבר כדי להבין את ההווה. אך מבלי לכוף את הראש בפניו.

    האשמה בדיליטנטיות היא אולי מפלטו של מי שיודע בעיקר לצטט אחרים. הוא לא חושב בעצמו, ולכן לא יחטא לעולם ב"דיליטנטיות" וב"פרובינציאליות". תמיד יהיו לו מראי מקום ממוסמכים, "מקצועיים". אך לחשיבה עצמאית אין בהכרח ביבליוגרפיה והיא לא נסמכת דווקא על פריז. היא מעזה להיות "פרובינציאלית" כי היא מסתמכת רק על תחושותיה והכרותיה, לא על תחושות והכרות שאולות.
    האתגר של פריז בשנות הששים אינו נמחק על ידי. אך גם אינני רואה בפתרונות שניתנו שם תורה מסיני.

    אני חושב שלבוא אל הספרות עם אידאולוגיה "מהבית" מסייעת למבקר החובב "לקרוא אל" תוך הספרות את התיאוריות החביבות עליו וכך לרומם ולפאר יצירה ספרותית מינורית, שהופכת כך לאילוסטרציה לתיאוריות שלו (כלומר, לא "שלו". כאלה שלמד באקדמיה).

  • עינת יקיר  On מאי 29, 2010 at 1:30 PM

    שלום רב, דרור הביא לידיעתי את הדיון שהתפתח כאן, ואני מוצאת את עצמי, לראשונה בחיי הקצרים, חשה צורך להגיב על הדברים שנכתבו כאן מצד קולות שונים, חלקם חדשים לי, כמו אלה של אמנון נבות, שאחר רשימות הספרות שלו עקבתי בזמנו, והן היו לי משמעותיות ומלמדות.
    אני זוכרת, אריק, שנפגשנו פעם בבית קפה בפלורנטין, כשעמדת להוציא את הרומן שלך בכתר, והייתי אז רחוקה עוד מהשלמת הספר "מרכז בעלי מלאכה", ואמרת לי שההר שניצבו בפניו סופרי שנות ה-60-70 הוא עגנון, וההר שאנחנו, "הסופרים החדשים", ניצבים בפניו, הוא שבתאי. גם אז אמרתי לך שבעיני זה נכון חלקית. הערכתי לשבתאי והערצתי אותו, ובמיוחד את "זכרון דברים", אינה מוטלת בספק. אני גם לא מתכחשת למקום המשמעותי שהוא נחל בכתיבה שלי. אך מקומם מאד לראות, שוב ושוב, כיצד ניתן לו מקום מרכזי, שלא לומר בלעדי, בספר שלי. אני רוצה להאמין, שהוא ספר מורכב יותר מהסד השבתאי שהצבת לו. אני מרגישה שמתוך נטיות לבך, ומתוך חוסר-סבלנות עיקש, ומתוך ביטול גורף – ומחשיד, עלי לציין – נכנסת אל הספר שלי בעיניים "שבתאיות" עצומות לרווחה. מי שנכנס כך בכלל אל ספרות, בעמדה יודעת כל – צר לי עליו. ובאמת, כפי שאני רואה מתוך דבריך, מדובר ביצירה משמימה שנכתבה בכישרון, איך אמרת, מסוים, שכולה מעשה מלאכותי לעילא ולעילא. בעיני אמירות מסוג זה גובלות בחוסר אחריות ביקורתי, ומעמידות בסימן שאלה את האתוס הביקורתי שלך. אני זה לא עניין של מחיאות כפיים. מעבר לפגיעה הנרקסיטסית, שבמקרה שלך אעמוד בה, זה פשוט לא מקצועי אני חושבת שבחרת לעקוף את הספר הזה כזמנו כשיצא, משום הוא התעמת בצורה מורכבת ונועזת ולא חביבה עם מה שהעסיק ומעסיק אותך עצמך, והכוונה איננה רק לשבתאי אלא גם למשל לאובדן המומנט הטרנסצנדנטי, שאתה מדבר עליו בטור שלך. אני חושבת שזה היה לך קשה אפילו יותר בגלל שאולי זה לא התיישב לך עם מה שאתה מגדיר בינך לבין עצמך "נשיות". אבל עיקר הכעס שמתעורר בי למקרא הדברים שלך הוא הצימות שלך אל יצירה ויוצר שתפקידם ביצירה שלי היה חלקי. גם בספר הזה אני פונה אל הרבה אבות, ובכללם גנסין – צדק דרור – ופוגל וקנז (הרבה יותר משבתאי) וצכ'וב, וגם אמהות, ובהן וירג'יניה וולף ויהודית הנדל, שהן קרובות לי יותר משבתאי, ונמצאות שם לא פחות. ואולי כל הרגעים שמצאת עצמך מפהק מול הספר הם אותם רגעים שבהם הוא לא שיקף עין בעין את ה"נוסחה" לתפישתך?
    אני חושבת שנכנסת אל הספר בגסות מסוימת, אופיינית, אני מוכרחה לומר, וצר לי על כך.

  • אריק גלסנר  On מאי 29, 2010 at 2:02 PM

    לעינת, אני מצר על עוגמת הנפש שהפוסט גרם לך.
    שרשור הפוסט הזה מכיל בתוכו כל כך הרבה אירוניות…

    הרשי לי להעמיד דברים על דיוקם:
    ראשית, לא אני העלתי את שמך בפוסט הזה וכלל לא התכוונתי לדון בספרך בו. נגררתי ממש בעל כורחי בגלל דברי דרור שממש תבע התייחסות וכמו ביקש לחלץ ממני את דעתי על הספר. את צודקת, אם מתייחסים לספר זו אכן אינה הדרך הנכונה להתייחס, ואני מצר שכך קרה.

    שנית, לא שפטתי את ספרך לאורו של שבתאי כשקראתיו, אלא לאורה של הנאתי או אי הנאתי והעניין שמצאתי או לא מצאתי בו. בשרשור הזה נכרך ספרך בספרו של שבתאי בגלל שבפוסט אכן התייחסתי לשבתאי בלי שחלמתי שאדון כאן בספרך.

    שלישית, את ספרך לא ביקרתי לא משום שהוא ערער על הנחות יסוד שלי וכיו"ב. ממש לא. במקרה של "מרכז בעלי מלאכה" הרגשתי שאני לא מתחבר אליו ויהיה זה מיותר לקטול ספר שברור שנעשה מתוך אהבת ספרות ושכוונותיה של מחברתו טובות ושספרה הקודם הכיל כמה קטעים שמצאו חן גם בעיניי וכך אולי גם ספרה הבא. חשבתי שלסופרת עדיף יהיה שלא אכתוב את הביקורת.
    אבל כנראה עלבון ההתעלמות גדול יותר.  

    אני מתנצל על עוגמת הנפש ומאחל לך בכנות הצלחה בהמשך דרכך הספרותית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: