Monthly Archives: יוני 2010

על "ותכתבו: אהובתנו", של אמונה אלון, הוצאת "ידיעות ספרים"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" ביוני 2010

מבחינה ספרותית מצומצמת הרומן הזה בינוני ומטה. למה? למשל, כי הדילוג שקיים פה בין חיי ההווה, חיי משפחת מתנחלים, לסיפור חייה של סבתה של אם המשפחה, שחיה בירושלים של "היישוב הישן", מכאני ואף פרימיטיבי בדרך בה הוא יוצר מתח סיפורי. או, למשל, כי סיפורה עצמו של הסבתא, סיפור של ספק בגידה בבעלה ומוות מידי פורעי תרפ"ט, הוא מלודרמה המצויה בתווך שבין המחוזות של יהושע בר יוסף (מינוס הסקס) לספרות השוּנד של יוכי ברנדס. בכלל, אנחנו עדים בשנים האחרונות לפריחת מה שכונה בספרות היידיש שוּנד, ספרות זבל סנטימנטלית וסנסציונית המתחזה לספרות רצינית ו"לאומית", שלצערי אני חייב לומר שרבים מכותביה הן כותבות בעלות רקע דתי, ספרות שכנגדה יצא במאה ה-19 שלום עליכם.

אבל הבחינה הספרותית הטהורה נדחית כאן מפני הרושם העז שעולה מהספר באשר למצב המפורר והניהיליסטי שמצויה בו החברה המתנחלית הדתית. המצב הנורא הזה מפתה לפנייה למיסטיקה, פנייה שמאפיינת חברה בשקיעה, ומעודד הלכי רוח דיכאוניים של שנאת החיים וגעגועים למוות. חשוב לומר כי הרושם הוא שהתיאור הנורא הזה, העדות המזעזעת הזו, מכוונים רק בחלקם. התחושה היא שהם יצאו משליטתה של המחברת, פרצו כמו שד מבהיל מדפי הרומן שכתבה לפי תומה. והעובדה הזו, בצד היותה של המחברת פרסונה ייצוגית שיש תוקף כללי לעדותה, רק מגבירות את רשמי המצוקה והקריאה לעזרה שעולות מהספר.

הרומן, הכתוב בגוף שלישי תוך היצמדות לתודעות השונות במשפחת ברטוב, מתחיל דווקא מעניין. דורי, האב, מחליט לעזוב את הבית ולעקור לירושלים. לכאורה, מדובר בחיפוש עצמי, מהלך טבעי עד לזרא בחברה החילונית, אבל שהנו מרענן בהקשר הנוכחי. אלא שעד מהרה מתברר שהחיפוש הוא מהלך דכאוני דקדנטי. דורי החליט לעזוב את הבית בגין רציחתו של חברו בפיגוע. הוא, עורך הדין לפנים, עוקר לירושלים על מנת להצטרף לאיש חב"ד המאמין שהרבי מליובאוויטש עודו חי. אלון, באופן מודע למחצה, משרטטת כאן באופן קונקרטי את התקרבותה של החברה המתנחלית לזו החרדית, את חרד"ולה, את המעבר, חד וחלק, מההתנחלות לירושלים החרדית. בד בבד משרטטת אלון בלא מודע אנלוגיה חשופה בין המיסטיקה הלא רציונאלית החב"דניקית לבין המפעל המתנחלי, שהקפיד בעבר להיאחז בנימוקים רציונאליים.

אבל התהליכים שעוברים על דורי הם התהליכים הפחות מזעזעים ברומן. מזעזע הוא, למשל, מה שעובר על הנער מלאכי, המגדל בסתר גדיים בכדי לשחזר הקרבת קורבנות. הסופרת מציגה את האירוע כפסיכוטי, אבל נדמה שאינה מודעת לעדות שיש בו על חברה שיורדת מן הפסים. מזעזעים הביטויים הרבים מספור בספר להתרפקות על המוות ולשנאת החיים. אך מזעזע מכל מה שעובר על הבת, ענבר. ענבר היא נערה מתבגרת שסובלת משנאת גוף חריפה ולא מטופלת שמתלכדת באופן מזעזע במחשבות מורבידיות: "היא עצמה אינה מפחדת להיהרג (בפיגוע)… היא מקווה שלא יעבירו בין המנחמים, בימי השבעה, כל מיני תצלומים מביכים של איך היא נראתה בתוך הגוף המעצבן שלה". ענבר מבלה את ימיה בין המצבות בהר הזיתים, שהכתוב עליהן מנמר את הרומן במפגן חוסר טעם מורבידי וקיטשי, לכאורה על מנת להתחקות אחר קברה של אם סבתה, אבל בעצם מתוך אותה תשוקת מוות דיכאונית שהרומן ספוג בה.

את ההתפוררות והניהיליזם של ההווה מנסה הסופרת לשקם ולחשק על ידי פנייה לעבר, בבחינת פיצוי של לכידות בזמן על היעדרה במרחב. אך הפנייה לעבר מתגלה כחרב פיפיות: הפנייה למאורעות תרפ"ט רק מאוששת את תחושת חוסר המוצא של ההווה, את התחושה שאין לנו תקווה אלא בפנייה אל אבינו שבשמיים.

ושוב, עלי להדגיש, שהרושם הוא שלא היה בכוונת הסופרת להציג חברה מפורקת מעמדה ביקורתית-אוהדת. להיפך, הרושם הוא שהסופרת עצמה נכנעת לחשיבה מיסטית לא אחראית, בכך, למשל, שהיא מתארת את דו-השיח בין נשמתה של אם-הסבתא לנינתה ענבר כדבר שקורה בפועל.

זה רומן שמצליח ללכוד בלי לגמרי להתכוון רגע מסוים בחלק מהציונות הדתית, רגע מזעזע ומסוכן. תחושת החורבן ותשוקת המוות נובעות גם מחוסר יושר אינטלקטואלי. בעומדם אולי על ספה של הכרעה שתציג את מפעלם כשגיאה היסטורית, מעדיפים המתנחלים לראות שחורות, לטעון שהכל אבוד, מאשר להכיר שרק מפעלם נכשל. בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה". דברי האם המזויפת במשפט שלמה.

ב

תשוקת המוות המפעמת בדפי הרומן הזה אינה נובעת בהכרח מהשקפה פשיסטית, מ"קיטש ומוות", כפי שלעיתים נטען כלפי המתנחלים, אלא גם מדיכאון פוסט-טראומטי. המתנחלים ספגו אבדות כבדות באינתיפאדה השנייה. מבחינת שיעור ההרוגים בקרב האוכלוסייה, המתנחלים באינתיפאדה השנייה משולים לקיבוץ בית השיטה של מלחמת יום הכיפורים. אני יכול להעיד על עצמי, כמי שבא משורות הציונות הדתית, שהכרתי אישית לפחות עשרה הרוגים שנרצחו בין השנים 2000 ל-2005. את ההתלהמות השמאלית הרגילה כנגד המתנחלים רצוי להחליף בגישה קורקטית ואף אמפאטית. כמי שמאמין שללא פינוי של חלק מהמתנחלים עתיד הפרויקט הציוני בסכנה אני גם סבור שהחברה הישראלית צריכה לנסות לעזור למתנחלים לעזור לעצמם לעזור לנו.

רשימות קיץ על רשמי קיץ; רשימות בחטף משהות ראשונה בניו יורק

היי ה.,

מה שלומך? מה נשמע בארץ?

אני מבלה בניו יורק. אוכל מצוין ואפילו זומם ללכת לפיטר לוגר ולאכול את הסטייק הטוב בעולם. למרות הבאזז סביב ג'ונתן ספרן פויר וספרו הצמחוני, אני מחזיק בהשקפה שצדקנות יתר יכולה לגרום לפריצה של אגרסיות במקום אחר (בבחינת, "במקום שלא צולים בעלי חיים, ישרפו בני אדם"). התרבות שלנו מלבה את התשוקה והאגרסיות ביד אחת ומרחיקה את הלגיטימציה לספקן ולו במעט בידה האחרת. יש גם קשר בין הקיטש של ספרן פויר כסופר לעמדה הצדקנית שלו.

עם זאת העיר מתגלה כמאד סטרילית ומאד מבוייתת. לא פרועה כמו לונדון וברלין. כמו מומייה של העיר הפראית מהקולנוע של שנות השבעים ("נהג מונית", לדוגמה, ואפילו "הרומן שלי עם אנני"), גופה שהוציאו את תכולתה החיונית ושמרו את חיצוניותה, סימולאקרה של כרך אורבני מלא אפשרויות וסכנה, ששוחזר בלי האפשרויות והסכנה (כך הן, במחשבה שנייה, גם יצירותיהם המאוחרות של היוצרים הניו יורקים הגדולים של שנות השבעים…). כולם יפים וסטרייטים (במשמעות המקורית של המילה) עד השורש. כאילו הם לא ממש מזדיינים. במיוחד הגברים מטרידים משהו: אלה גברים נונשלנטיים, רזים, מטופחים, חתוליים, לא יוקדים במבטי זימה כמו בארץ (כך מדווחת ק', שבכלל גורסת שאנשים נעים כאן במסלולים צפופים אך מקבילים, שכביכול לעולם לא ייפגשו, הלכסון, של המבט או המחווה, נחווה כלא יאה). אבל התחושה שלי היא שהם נענים באופן מתוח, כמו מיתר פנימי, לקול של הנשים, מתאימים את עצמם לסוג הגבריות הנתבעת מהם (אדישה כביכול, מטופחת וכו'; מושג ה-cool  על שלל משמעויותיו המתגלות כמסרסות), צייתניים. פעם כתבתי על "צופן דה וינצ'י" שבמרכזו מצוי המתח בין התרבויות הפרוטסטנטיות לאלה הקתוליות בכל הקשור ליחסים בין גברים לנשים. הקתולים חווים את הפמיניזם האנגלו-אמריקאי הפרוטסטנטי כמסרס. ויש משהו בהשקפה הזו לדעתי. כך גם סבורה ק'.

ניו יורק (מנהטן) בקיצור היא מגרש משחקים גדול של ילדים, זה הרושם שלי. לא מאיימת, נוחה ומציעה תענוגות מתונים כמו אוכל וכדומה. ניו יורק היא הרבה יותר "סיינפלד" מאשר "סקס והעיר", הרבה יותר משחקית-ילדותית מאשר סקסית-פרועה. לא נראה לי שאמצא כאן מסיבות הדוניסטיות פרועות כמו בלונדון גם אם אחפש, ואולי אחפש. בכל מקרה, הערב נלך לברוקלין כי על פי שמועה ברוקלין מעט יותר פראית וססגונית.

העיר גם הרבה פחות אינטלקטואלית מלונדון (ויש קשר כנראה בין אינטלקט לסקרנות מינית, כמו שגורס הדוקטור הווינאי): הרבה פחות עיתונים רציניים (וגם פחות צהובונים! כי יש קשר אולי בין שפע אינטלקטואלי לשפע טראשי?) וחנויות הספרים שדגמתי עד כה מכילות מבחר בדיחתי בהשוואה ללונדון. "בארנס אנד נובלס" בשדרה החמישית המכריזה על עצמה "החנות הגדולה בעולם" היא בדיחה בהשוואה לחנויות לונדון. ומדפי ה"קריטיקל תיאורי" שלה מצויים, כמו להמחיש את אי-אינטלקטואליותה, ממש מאחור, כמעט ברחוב האחורי, באזור שלא סיימו לבנות, לטייח ולצבוע בחנות. בבחינת: מי שרוצה להיות אינטלקטואל ולקרוא את בודריאר – זה המקום שלו. עם זאת ק סבורה שהעניין הוא שכאן המסחר האינטרנטי בספרים דומיננטי ומייתר את החנויות, ואל לי להיחפז ולקפוץ למסקנות. עם זאת 2: אנשים קוראים ספרים בווילג' היכן שק ודירתה המדהימה נמצאות. וספרים מרשימים בעיקרון.

ק טוענת שהאמריקאים הם אומה צייתנית ומסורסת. אומה של ילדים טובים. אני רואה שיש אמת בדבריה וזה מעורר אותי למחשבה על ההבדל בין הפראות האמריקאית של הסיקסטיז אותה אני חוקר בעבודת הדוקטורט שלי למבוייתות ולמשטור של ההווה. אומה של "רובוטים מאושרים" חזה הסוציולוג הרדיקלי מילס בשנות החמישים. התחושה שלי היא שהרובוטיות היא השאיפה, ופה ושם מבצבץ כמו להכעיס האדם: בכעס מזדמן, בתשוקה לא הולמת, בעלבון חושף תכולה בשר ודמית ולא מחווטת.

הסירוס הכללי מסביר אולי את הסרקזם האמריקאי המיוחד, הנשי משהו כשהוא מבוטא מפי גברים, הטון המתלונן-אגרסיבי, רב ההמצאה לעיתים בביטויי התלונה-אגרסיה. העוינות הכבושה שאין לה פתחי מילוט מוצאת לה אפיק מילולי כשמתאפשר לה.

לק יש גם תיאוריה משעשעת על האתוס הפרוטסטני:לדעתה יש הרבה אבטלה סמויה אצל האמריקאים אבל בגלל האתוס של "עבודה, עבודה, עבודה" הם מתחזים בפני אחרים ובפני עצמם לאנשים עסוקים מאד שלא מבטלים רגע. כך אנשים משתמשים ברטוריקה של "וורק, וורק, וורק" בעוד בעצם הם לא עושים הרבה…כפי שגרסה ק', ונוכחתי בכך הבוקר, כחמישה אנשים עובדים יחד בעסק גדול בגננות מול ביתה, שוקדים על עקירה ושתילה שלא ברורות תכליתן ולא ברור הצורך במצבת כוח אדם גדולה כל כך לתכליתן הלא ברורה הנ"ל. אבל סבר פניהם רציני ושקדני.

ק נהייתה קצת ציונית בעקבות השהות בניכר כי היא סופגת עוינות אנטי ישראלית פה ושם וזה מעניין גם כן.

ואולי האכזבה החלקית שלי מהעיר נובעת מכך שניו יורק כבר אינה בירת אימפריה? האימפריה נדדה מכאן, ונמצאת במקום אחר.

טוב, זהו בינתיים, אולי אקח כמה משפטים מהמייל הזה ואכתבם בימים הקרובים בבלוג המתייבש שלי אבל לך הם נמסרו הראשונים!

נשיקות

א.

על "החלום הישראלי", של רועי צ'יקי ארד, הוצאת "חרגול"

פורסם במוסף לספרות של מעריב ביוני 2010

א

רועי צ'יקי ארד הוא חרש תרבות מקורי ומעניין. בין השאר כי הוא איש שנות התשעים, שמנסה לפעול ולהתאים את עצמו למציאות שנות האלפיים. ארד הוא אחד הנציגים הבולטים הצעירים של דור שנות התשעים בתרבות הישראלית שבגין צעירותו נכנס לשנות האלפיים בשלב שהוא יכול היה עדיין לעדכן ולעצב את עמדותיו. חוסר הרצינות המופגן של אנשי שנות התשעים, הבוז ל"תרבות הגבוהה" והעמדה הצינית הבסיסית של "קץ האידיאולוגיה" של אוחובסקי או ארז טל, שלווו בשיתוף פעולה חסר נקיפות מצפון עם הקפיטליזם ותרבות ההמונים, הפכו אצל ארד מחד גיסא לאידיאולוגיה רצינית, לא צינית, של אי-רצינות, אידיאולוגיית "השמייח" (שיש קרבה הדוקה בעיניי בינה לבין רעיון השמחה אצל ר' נחמן מברסלב, שצמח כידוע דווקא על קרקע הדיכאוניות של הצדיק המרתק) ומאידך גיסא לניסיון גיבוש (לקוי עדיין מבחינה תיאורטית, כמדומה) של אידיאולוגיה מחויבת חברתית, שנקשרת (במעורפל) עם השירה, שנתפסת כפעילות לא-יצרנית, חסרת תכלית, בטלנית, ולכן חתרנית. גם פעילותו של ארד כמייסד כתב עת עומדת בניגוד לרוח שנות התשעים: בכתב עת יש משהו שיתופי ואף אלטרואיסטי, העומד בניגוד לנרקיסיזם של הניינטיז. השפעתו התרבותית של ארד מוגבלת כיום, כמדומה, לתחומה של מדינת תל אביב. אך גם זה נזקף בעיניי לזכותו; דרכו שונה מדרכן של דמויות ניינטיז אחרות שניצלו את כישרונותיהן על מנת לערוך מניפולציה בתרבות ההמונים במסווה של חיבת עממיות.

ההיטלטלות של ארד בין הניינטיז העליזים לחד-ספרתיז הרציניים יצרה עמדה מקורית אך ספוגה אמביוולנטיות שמגבילה את כוחה. דומה שארד עדיין לא בטוח שהוא אדם רציני. ליתר דיוק: הוא לא בטוח שזה רציני להיות רציני. דילמה שהתשובה עליה אכן לא פשוטה. ההיטלטלות הזו היא זו שמסבירה חלק מהאירוניה שכתיבתו ספוגה בה. למשל, במשפטים כמו "תמיד הייתה לי הערכה לפוליטיקאים", או: "אותה נערה לקחה את האידיאולוגיה של תנועת השמאל מאד ברצינות, בניגוד לי, שרק אי-צדק קיצוני מצליח להרעיש אותי. אני בעד שאי-צדק מסוים ייכון בעולם בגבולות סבירים". האם "המחבר המובלע" צוחק? רציני? האם הוא יודע בעצמו? ההיטלטלות היא זו שמסבירה את הקלילות ההומוריסטית שיש בכתיבה של ארד, המרעננת אבל שסלידתה מרצינות יתר אינה מובילה אותה "ללכת עד הסוף" עם הומור אנרכי. זה הומור ממותן, שנשאר בתווך בין הבדיחה לרצינות.

ההיטלטלות הזו, אם כך, היא זו שהופכת את הקובץ הנוכחי למעניין ולמוגבל. אדגים את העניין בשני סיפורים מהקובץ. גיבורת הנובלה הפותחת הארוכה, הכתובה בגוף שלישי, היא טלי פאפו. פאפו הפכה מעיתונאית תל אביבית מבריקה, עוקצנית וניהיליסטית בשנות ה-90, לסופרת ואשת משפחה פרברית, שמרנית ואמידה בשנות האלפיים ("נמאס לי לפטפט על אורגזמות. גיליתי את הדבר הכי נפלא, שזה ההורות"). הגיבורה, שלא קשה לנחש לאיזו שירת סירנה בציבוריות הישראלית כרויות אוזניה, מבטאת להבנתי את ספקותיו של ארד עצמו. את החשש שהאלטרנטיבה לרוח הקלילה של שנות התשעים היא התקרנפות מחודדת קרן ושמרנות קפוצת עורף, ישבן ויד. הבעיה היא שהנובלה כתובה כסאטירה קסטל-בלומית (חיי עשירים ריקניים מוקפים במותגים ומשורבבי אנגלית שפונים להבלים ניו-אייג'יים; מציאות "הזויה", קרנבלית, קאמפית; פקפוק ברעיון הרצינות עצמו: "אני חושבת לכתוב ספר יותר מורכב. על זקנים, סביב מחלה. משהו פחות מבריק ושנון ויותר קיומי"; הפיכת הקיום ל"ציטוט" של קיומים קודמים ולפיכך לקליידוסקופ של קלישאות) שהיא כשלעצמה עמדה מובהקת של הניינטיז. וכך, היתרון הנדיר שיש לארד כמי שניצב בתווך, מי שיכול, למשל, לבקר את ההתקרנפות הריקה של שנות האלפיים דווקא כתוצא הגיוני של הניהיליזם של הניינטיז, מתאיין בבחירתו לספר את הסיפור כולו מפרספקטיבה של הניינטיז. ועוד מפרספקטיבה משומשת. הסיפור – בטון, בסגנון וברעיון – הופך לקרב מאסף של איש שנות התשעים, לרקוויאם, במקום לבטא דרך חדשה, שלישית. גם הסיפור השני בקובץ, גם הוא בגוף שלישי, על איש ספרות אגדי, שהוא סאטירה סונטת-אוהדת על איש ספרות שניצב בעבר במוקד במחוזותינו, מבטא את חששו של ארד מהרצינות. הרצינות, כמו אומר הסיפור, לא רק יכולה להיות ממוסחרת ובשימוש השמרנות, כבנובלה הקודמת, הרצינות יכולה להיות גם פשוט פתטית.

ההיטלטלות בין רוח השטות לרוח הרצינות, בין דמות הליצן לנביא, בין הניינטיז לשנות האלפיים, הופכת את הספר למעניין וקהה עוקץ בו זמנית.

ב

בכל העולם המערבי חשו בהבדל בין שנות התשעים לשנות האלפיים. שנות התשעים העליזות, העשור החד-מעצמתי, "קץ ההיסטוריה", קלינטון פינת לוינסקי, ניצחון הקפיטליזם, הייאוש העליז מכך שאין אלטרנטיבה ומההכרה המשפילה שההיעדר הזה אולי לא נורא, העשור של סיינפלד וסקס והעיר, התחלפו בעשור קודר שנפתח בפקיעת בועת ההיי-טק ובמאורע פנטסטי, נפילת התאומים, ונסגר במשבר כלכלי עולמי שעתידו מי ישורנו, ושהציע חלף המודרניות הנוצצת של הניינטיז גרסאות שונות של פונדמנטליזם ושמרנות חדשה. בישראל, הניגוד בין הניינטיז לחד-ספרתיז חריף במובן מסוים יותר מבכל מקום אחר במערב. שנות אוסלו המהפכניות והניאו-ליברליזם המנצח התחלפו באינתיפאדה השנייה העקובה מדם ובלידתה של השמרנות הישראלית החדשה (מרכז גדול וקפוא).

על "גוף שני יחיד", של סייד קשוע, הוצאת "כתר"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" ביוני 2010

אני רוצה לדון בספר הזה בכמה מישורים או קומות. קומת הבסיס היא תשובה לשאלה הבסיסית האם הספר מהנה. התשובה חיובית. במיוחד מהנה הפתיחה, הכתובה בגוף שלישי, שהיא מפגן מרשים של סאטירה משעשעת. קשוע מתאר בה את חייו של "עורך הדין" (כך הוא מכונה לאורך הרומן), כפרי מהמשולש שבא מרקע משפחתי צנוע, שבזכות השכלתו  וחריפותו עבר תהליך של מוביליזציה חברתית וכעת הוא חבר במעמד של יאפים ערבים-ישראליים החיים במזרח ירושלים. עובדה מאלפת בעיניי היא שקשוע מצליח לייצר כאן סאטירה מעמדית קלאסית, כמעט בריטית, על חייו של הנובוריש וה – social climber, בעוד הוא עוסק באוכלוסיית מיעוטים. בחברה הישראלית היהודית, החשה עצמה נצורה ולפיכך המחשבה על בקיעים פנימיים מעמדיים מחרידה אותה, הנושא המעמדי מוכחש למחצה. קשוע, כערבי ישראלי, פטור מהחששות הללו ולכן מתאר בלגלוג ובעוקצנות את היאפים הערביים על היומרנות, החומרנות, הקרתנות וחוסר הביטחון שלהם. ההומור והביקורת העצמיים, תכונות יקרות מציאות שפעם אנחנו, היהודים, התגאינו בהן, ובצדק, הופכות לאחרונה להיות נחלתם של כותבי פרוזה ערביים ישראליים, כמו עודה בשאראת וקשוע. נקודה זו מתחברת לסב-טקסט אוורירי ברומן שטוען שהערבים-הישראליים הם היהודים החדשים: "חלומה של כל אימא ערבייה בארץ הוא שבנה יהיה רופא או עורך דין". בהמשך הרומן משתנה הטון, מטון סאטירי לפרוזה ריאליסטית דרמטית. בגוף ראשון מספר בן למשפחה חד הורית מבוזה מהמשולש, סטודנט לעבודה סוציאלית, שמטפל בצעיר יהודי מירושלים שהפך לצמח, איך אימץ את זהותו של הצעיר. כאן הנאת הקריאה אינה נובעת מההומור, אלא מרגישותו הדקה של קשוע לפרטים , ומהקצב המתון, הסבלני, הבטוח בעצמו, של גלילת הסיפור, וכמובן מהעלילה המושכת כשלעצמה (שמזכירה את התרת "המאהב" של א.ב. יהושע, סופר שקשוע קרוב אליו ברומן הזה).

הקומה השנייה היא דיון בפגמיו הספרותיים של הרומן. אלה אינם מעיבים על איכותו הבסיסית, הרומן הוא חד משמעית רומן "טוב". אבל חשוב לראות מה מונע ממנו, ספרותית, להיות "טוב מאד". ראשית, המעבר המוזכר מהטון הסאטירי לטון הרציני, המעבר, לשם הדוגמה, מהתיאור של עורך הדין שסובל משפיכה מוקדמת ולכן מתאמץ להיזכר בלוויית סבו בזמן המשגל ליחסיו הכאובים של הגיבור השני עם אמו האלמנה, מעורר מייד געגועים לטון הסאטירי. קשוע מוצלח יותר בכתיבת סאטירה. שנית, הדרך בה קשוע קושר בין שני הסיפורים, בין סיפורו של עורך הדין לסיפורו של הערבי המתחזה, מעט מאולצת. עורך הדין נכנס להתקף קנאה כשהוא מגלה מכתב אהבה שכתבה כביכול אשתו ומתחקה אחרי נמענו, כשהעקבות מוליכות אולי למתחזה. נוסף לקישור המעט מאולץ אין הקפדה על אמינות בנסיבות גילוי המכתב, ויש גם רגעים ארוכים מדי שבהם ברור שחשדו של עורך הדין מופרך ואי לכך הדרמה שנוצרת מהתקף הקנאה שלו נחווית כמלאכותית. במצבו הנוכחי הרומן מכיל בעצם שני רומנים: סאטירה מחד גיסא ורומן זהות מאידך גיסא. ניתן היה ליצור תלכיד טוב יותר של שני הרומנים המתרוצצים כאן בכרס ספר אחת.

הקומה השלישית היא רעיונית. כיוון שראיתי לאחרונה מבקרים הפוסלים ספר בגלל שאינם מסכימים עם הדעות המובעות בו, ולא בגלל היעדר מיומנות בפרישתן או מוגבלות יכולתן לעורר למחשבה, אני מדגיש שפולמוס אידיאי עם ספר אינו ביקורת במובן של הטיית הבוהן מעלה או מטה. ישנם כמה סוגי רעיונות ברומן. ראשית, ישנה כאן ביקורת עדינה ולא מתלהמת, כמעט אגבית, ולכן אפקטיבית, על האפליה שממנה סובלים אזרחי ישראל הערביים. למשל, אגב אורחא, מצוין שבמוסדות גמילה לסמים בירושלים שמורה מיטה אחת בלבד לאזרח ממזרח העיר. אך הסב-טקסט האידיאי המרכזי של הרומן הוא פוסט-לאומי. אמו של הצעיר שהפך לצמח מבטאת לפרשנותי את עמדתו של הרומן: "היא חושבת שהערבים הם חקיינים גרועים של הציונים, שהם בעצמם חקיינים עלובים של הלאומנים האירופים מתחילת המאה ה-20. היא גם לא מאמינה בזהות, בטח לא במובנה המקומי הלאומי". ניסיון החלפת הזהות של הגיבור השני הוא הצהרה על אי חשיבותן של זהויות לאומיות, על הצורך והיכולת לפשוט אותן. אולם הפתרון הפוסט-לאומי, זה שביטא לנון ב"Imagine", מועדף דרך כלל על ידי מצליחנים. המצליחנים יכולים להרשות לעצמם לנטוש את הזהות הלאומית, כי יש להם את זהותם המעמדית כמצליחנים. פוסט-לאומיות היא, במילים אחרות, מריטוקרטיה. ותומכים במריטוקרטיה אלה שמרוויחים ממנה.

ב

בשני רומנים, שאין לפקפק בכוונות הספרותיות הרציניות של כותביהם, למרות שאת הראשון אהבתי ואת השני לא, זה שלפנינו ו ו"ורד הלבנון" של לאה איני בהתאמה, מופיע צעיר ישראלי, ממשפחה ירושלמית אשכנזית ואמידה, ההופך לצמח בעקבות ניסיון התאבדות. חכו, זה עוד לא הכל. לשני הצעירים קוראים יונתן. צירוף מקרים? "השפעה"? לא. נדמה לי שיש כאן הדגמה לכך שאפילו הספרות הישראלית "הרצינית" פועלת בדפוסים סנטימנטליים (מה יותר נוגע ללב מצעיר, פרח, שהפך לצמח?) וסטריאוטיפיים-גסים: הערבי או המזרחי מול הירושלמי האליטיסטי האשכנזי.

קצר, משלים קצרים, ועל "חיי מדף" של נעה ידלין

1. הראיון העיתונאי, אמר לי לפני שנים עיתונאי מנוסה ממני, הוא סיטואציה כוחנית. בתחילתו, כל הכוח נתון בידי המרואיין. בסופו, כל הכוח מצוי בידי המראיין.

כך הם, חשבתי, במובן מסוים, יחסי הגבר והאישה לפני ואחרי המשגל.

2. מארשל מקלוהן מדבר על אמצעי המדיה האלקטרונים כהארכה והרחבה של החושים הטבעיים; אמצעי המדיה כשלוחות של הגוף.

בדומה לכך יכולים להיות גם יחסים, יחסים אידיאליים, סימביוטיים, בין מבקר לסופר. הסופר ביצירתו הוא שלוחה מלאכותית מסייעת של תודעת המבקר; כלי להארכה ולהרחבה של גישושיו, כלי להגשמת תשוקותיו ותקוותיו הספרותיות.

3. "דה-מארקר" עובר שינוי מעניין בחודשים האחרונים. זה ממש שינוי אסטרטגיה. ראוי לשים לו לב. "דה-מארקר" החדש נאבק בטייקונים ובמונופולים במשק.

נכון שתמיד "דה-מארקר" אהד במובן מסוים את הבורגנות האמידה, האינדיבידואליסטית כמעט, ולא את הטייקונים והתאגידים, אבל הוא בהחלט בהחלט השתתף ב – ותרם ל – פולחן הטייקונים. כל זה משתנה מול עינינו והדבר מעיד על אחד משינויי העומק החשובים בחברה הישראלית בשנים האחרונות.

4. אני בעיצומה של הקריאה ב"חיי מדף" של העורכת שלי ב"מעריב" נעה ידלין. מטעמי אתיקה מובנים אינני כותב על הספר הזה בעיתון. אבל למי שמעוניין בספר מהנה ואינטליגנטי, ולפרקים מהנה מאד ואינטליגנטי מאד, צירוף בהחלט בהחלט נדיר במקומותינו, ברומן כתוב ביד בטוחת הדן באופן סאטירי בעולם הספרות המקומי, אני ממליץ בחום על הספר.

כפי שיצא לי לומר לא אחת, שורה של ספרים מעניינים מאד בחרה לעסוק בעשור האחרון בספרות הישראלית. הסיבה לעיסוק הזה היא תהייה ובירור פנימי חיוניים על אודות מקומו של הספר ותרבות הספר בתרבות הכללית. אצל ידלין, כמדומה (אני באמצע, כאמור), התהייה היא על אודות הזיהוי שנוצר בין "התרבות הגבוהה" לפוליטיקה רדיקלית פרו-מיעוטית, ועל הקלישאות של האנינים ו"התרבות הגבוהה", כי גם אצל האנינים, או הפסאודו-אנינים, וגם ב"תרבות הגבוהה" יש קלישאות. שורת הספרים הזו מדגימה כי דווקא הכתיבה על השבר, הזיוף, הכישלון והעליבות מניבה יצירות אותנטיות, חזקות ומצחיקות. ויש להן רלוונטיות גם לאנשים מחוץ למילייה. כמו שוולבק כותב ב"לצאת מהמאה העשרים": הוא תמיד הקפיד לכתוב על אנשים רגילים ולא על יוצאי דופן, חוץ מכתיבה על "האמן הכושל"", שגם היא, בעצם, כתיבה על אנשים רגילים, כי, כדבריו, "כולנו קצת אמנים וכולנו קצת כושלים" (ציטוט מהזכרון).

"חיי מדף" מצטרף לשורה המכובדת הזו הכוללת את "הקטרקט בעיני הרוח" של אופיר טושה-גפלה, "הרוצחים" של דרור בורשטיין, "אמן הסיפור הקצר" של מאיה ערד, "עלייתו השמיימה של העורך הספרותי" של בני ציפר, "ללכת יומם ולילה" של משה אופיר ולבטח עוד ספר או שניים שפרחו מזכרוני כרגע.

הכתיבה על גיבורים-סופרים היא אחד מהמאפיינים הבולטים של הסופרים בני דורי, דור ילידי שנות השבעים, ואחד היסודות המובהקים המבדילים ביניהם לבין הדור שקדם להם, דור "המרד השפוף", ואף לדור של יהושע-שבתאי-עוז (קנז יוצא דופן חלקי בכך, למעשה הוא מאחד שני קצוות אקסטרימיים, קצה "נטורליסטי" מתבונן המוחק את עמדת הסופר, ומאידך גיסא דיון פרונטלי באישיותו של הסופר-המתבונן, דיון שלרמתו אין אח ורע, ולא בן ונכד, אבות דווקא כן, בספרות העברית. קנז מזכיר בשניותו את הפיצול שקיים אצל פלובר, אותו הוא מעריץ ואף תרגם: מצד אחד פלובר שטוען שלכתוב על גוסטב פלובר זה לא מעניין, מעניין רק האופייני, הטיפוסי, המאדאם בובארי-י, לא החריג, החולה, הלא משתלב, האמן. או, וזה טיעון שונה, מעניין רק הסגנון והוא היה רוצה לכתוב ספר "על שום דבר". ומצד שני המובאה לעיל לקוחה ממכתביו, שהם, בניגוד ליצירותיו המהוקצעות והמרוחקות, מפגן של כתיבה נרקיסיסטית ואוטוביוגרפית מרשימה ויפה ביותר. קנז בעוסקו בדמות הסופר הוא לכן הקרוב ביותר לרבים מבני דורי, בלי שבהכרח יהיו מודעים לו או מושפעים ממנו. אם כבר הם "מושפעים" הרבה יותר משבתאי, אבל למעשה משתמשים לפעמים בכלים שבתאיים לתמות קנזיות).

כתבתי על כך לפני שש שנים בשורה של מאמרים שהתפרסמו ב"תרבות וספרות" של "הארץ", על "שובו של התלוש כאיש התרבות הגבוהה", ובחלוף השנים המאפיין הזה נראה לי חשוב יותר ויותר, על הבעייתיות שהוא צופן בחובו (האפקט המצומצם של ספרות שעוסקת במובלעת חברתית איזוטרית, למרות האפולוגטיקה הוולבקיאנית דלעיל, ומאידך גיסא החשיבות של המובלעת הזו המבטאת אפשרות קיומה של כמוסה שלפחות מתיימרת להיחלץ מערכי החליפין הקפיטליסטיים, מה-exchange value וממשחק הסימנים החברתי, מה שבודריאר כינה structural value, לטובת פעילות רוחנית שלא מיועדת לצריכה או לסימון חברתי).

קצרים בתפזורת

1. הדיבורים בעשורים האחרונים על אינטליגנציה מלאכותית, כמו גם הדיבורים במאה שקדמה לעשורים האחרונים על חפצון האדם, תוהים על  – או חרדים מ – האפשרות שהאדם שווה למכונה, שניתן לשכפל את האנושיות שלנו ולהפוך אותה לחפץ, לאובייקט.

בהקשר הזה, אולי כדאי לחשוב על העובדה המוזרה שאחד מיתרונות האדם על המכונה, כפי שאנחנו תופסים אותה בדרך כלל, שאחד מיתרונות הסובייקט על האובייקטים, הינו שהסובייקט האנושי הוא מכונה שתדיר מכשילה את עצמה, מכונה שפועלת בכוונה תחילה בחוסר יעילות. האדם הוא מכונה מוזרה שתוחבת מקלות בגלגליה שלה ושלעיתים משמידה את עצמה.

הרי ההיגיון העקום הזה לכאורה של מכונת האדם הוא זה שהביך כל כך את פרויד (אם אני זוכר נכון, ב"מעבר לעקרון העונג"). למשל, החזרה הכפייתית של נפגעי הלם קרב אל הסיטואציה שגרמה להם להלם, שאותה פרויד לא הצליח להסביר במניעים תועלתניים. זו הייתה חזרה אובססיבית שבפירוש לא ניתן להצדיקה בתועלת כלשהי שבאה לאינדיבידואל. ולכן הזדרז פרויד לזנוח תפיסה מכניסטית נאיבית של האדם ולהגות בקיומו של יצר המוות. להגות בכך שהמכונה האנושית כוללת רכיב שמתוכנת לחסל את עצמה.

2. באחד ממאות הקטעים המזהירים המפוזרים ביצירתו מסביר הסופר גרשון שופמן, גדול מספרי הסיפור הקצר העברי, את ההבדל בין שני סוגי פילוסופים והוגים. שני הסוגים דנים בכתבי פילוסופים שקדמו להם. אך סוג אחד מצטט את המחברים שקדמו לו פשוט כי הוא דן בהם. מושא הדיון שלו הוא שפינוזה או הגל. סוג אחר מצטט אותם כי הוא דן בבעיות שהטרידו את אותם הוגים, את שפינוזה או הגל, ומביא דעות של עמיתים. מה שמעניין את ההוגה מהסוג השני אינו הפילוסוף שקדם לו אלא הבעיה הפילוסופית.

3. על מנת לכתוב ביקורת תרבות מעניינת צריך השכלה רחבה. השכלה היא הכלים של ביקורת התרבות, כמו מברג ופלאייר פטנט לשיפוצניק. השכלה היא בחינת הכלים שאחרים השתמשו בהם ובדיקה אם הם מתאימים לפתרון הבעיה. בבחינת "תביא לי רגע את אדורנו והורקהיימר. לא, זה עדין מדי, אני לא מצליח לשלוף. יש לך סארטר קטן? מה זה, הוא עקום! טוב, תביא לי לוקאץ' אחד ותקפוץ לקנות פה ליד זימל קצר".

כך גם צריכה להיות קריאת ספרים, קריאת פרוזה. חיפוש אחר משהו שאתה זקוק לו, משהו שימושי לבעיות ולתהיות שמעסיקות אותך.

4. באחד הקטעים המהממים בפרק על חרושת התרבות ב"דיאלקטיקה של הנאורות" שואלים אדורנו והורקהיימר לפתע מה יקרה אם כל תרבות ההמונים תיעלם יום אחד במפתיע מחיינו. ככה סתם תתפוגג לאוויר הדק (כמו שאומרים באנגלית). מי יתאבל עליה? מי יקונן? אולי, אומרים אדורנו והורקהיימר, האישה שאולם הקולנוע היה המקום היחיד בו יכלה לפוש מעט מטרדות חייה (כלומר לפוש בלי להסתכל על הסרט, רק מעצם העובדה שהיא לא נתונה בחושך האולם לפיקוח).

ואני שואל גם: נניח תעלמנה כל אלפי היצירות היוצאות חדשות לבקרים, בכל התחומים, מוזיקה, ספרות, קולנוע וכו'. מה יקרה? האם נתאבל? האם נשב שבעה? האם נקונן מרה? האם חיינו יהפכו למשעממים וחדגוניים?

ואולי ההפך: שקט נפלא וארוך ישרור לפתע בעולם, כשאבן מקיר ואמן ממקלֵט לא יזעקו נואשות לתשומת לבנו. נוכל סוף סוף לשמוע את עצמנו. ודווקא לא נגיע למסקנה שמגיעה אליה גיבורת "סוף הדרך" (כך?) המופתי של ג'ון בארת, שהקשיבה לעצמה וגילתה כי "אין שם כלום בפנים" (ציטוט חופשי מהזיכרון).

5. הרי הריבוי המהמם של מוצרי התרבות, במיוחד במוזיקה כמדומה, מעורר שאלות חריפות: האם יכול להיות שיש כל כך הרבה יופי בעולם? ואם כן, האם הסובייקט האנושי בנוי לשאת כל כך הרבה יופי? ואולי היופי הוא הגדרה יחסית ושכיחותו היא אוקסימורון?

6. הפרוייקט של "פירוק הסובייקט" ובחינת יחסי ידע/כוח נולדו מתוך כוונות טובות, כוונות אמנציפטוריות, כוונות שחרור. אבל הדיאלקטיקה ההיסטורית הפכה אותם לפרוייקט דכאני. אנשי מדעי הרוח, הם במיוחד, ששמעו על "פירוק הסובייקט" ועל כפיפותו לדיסקורסים גדולים ממנו, מדכאים את עצמם. הופכים לחסרי אונים בעיני עצמם. "פירוק הסובייקט" הופך לנבואה שמגשימה את עצמה. ואילו מחוץ למדעי הרוח, אנשים שלא שמעו על פירוק הסובייקט, פועלים במלוא המרץ. יצחק תשובה חושב על עצמו שהוא סובייקט לא מפורק ומוצא גז.

היסטוריה עתידית של הרוח, אם תיכתב, תידרש לשאלה כיצד מלכדו את עצמם מדעי הרוח במחצית השנייה של המאה ה-20. כיצד הפכה רכישת הדעת בתחומים הללו הכשרה לדיכוי עצמי, ספקות עצמיים, סקפטיות כדרך חיים, סירוס.

זו, אגב, חקירה מרתקת. סיבה כשלעצמה להישאר בתחום מדעי הרוח.

על "לעוף כמו בוב בימון", מאת גונן נשר, הוצאת הקיבוץ המאוחד

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" ביוני 2010

כל הסיפורים בקובץ מסופרים בגוף ראשון וגיבורם הוא אותו גיבור, הסופר עצמו (בחלק מהסיפורים מוזכר שמו). מה שכמובן אינו מעיד על היותם "אמיתיים" (לפעמים צריך להזכיר את המובן מאליו, את הזכות של הספרות לדמיין). הסיפורים מתרחשים לאורך תחנות שונות בחיי הגיבור, מילדות עד סביבות גיל ארבעים. משותף לגיבור ולסופר עצמו (כפי שנכתב על גב העטיפה) היותם כבדי-שמיעה. כבדות השמיעה ממלאת תפקיד, קטן או גדול, בכל הסיפורים. בסיפור אחד, למשל, מסופר על הצתת ביתן הפנימייה בבית הספר האזורי בקיבוץ מזרע בו למד המספר ושאותו גם הצית בגלל התעללות שהתעללו בו ילדי הפנימייה שהשחיתו גם את מכשירי השמיעה שלו. בסיפור אחר מתאר המספר איך בתו הפכה להיות מכשיר האזעקה הפרטי שלו בזמן מלחמת לבנון השנייה, כי את האזעקה הכללית הוא התקשה לשמוע. בסיפור אחר נפגש המספר עם גידם ו"התחלנו להחליף קצת חוויות של אנשים פגומים".

הסיפור הראשון, הישיר, הוא החזק ביותר והוא קינה בוטה ומלאת תנופה על המגבלה שלתוכה נולד הגיבור. הנה פתיחתו הפראית, התומס ברנהרדית משהו: "אני מתתי בחורף של שנת אלף תשע-מאות שישים ושמונה. מתתי בחורף של שנת אלף תשע-מאות שישים ושמונה, ודבר ממה שהתרחש בימים שקדמו למוות הזה, העצוב כל כך, לא רמז לכך […] מתתי בחדר לידה מספר עשרים ואחד, שהיה אז ועודנו היום החדר הראשון של הקומה השנייה בבית חולים רוטשילד בחיפה. כיצד אני יודע ששם מתתי? הרי זה ברור. כך כתוב בתעודת הפטירה שלי, שמסיבה לא מובנת רשום עליה תעודת לידה […] מה קרה בחדר הלידה, שכל כך לא רציתי לשמוע וגרם להסתגרותם של קפלי האוזניים, עור התוף, הקונכייה ושערות השמע שלי?".

משותפת לסיפורים גם מוזיקליות בולטת. הסיפורים נקראים באופן שמזכיר אוושת לחיכה ויניקה, זו פרוזה מהוקצעת ונטולת חתחתים לשוניים, אם להשתמש במטפורות נוספות, שלפעמים אף מנשבים בה משבי-תנופה מרשימים. אולי בהתאם לחוק שמגבלה בחוש מסוים גורמת לפיצוי בחוש אחר, קלישאה שבהקשר אחר הגיבור שונא, המוזיקליות החרישית, האוושתית, של השפה הנכתבת והנקראת, הקלילות בהולכת הסיפור הכתוב, נולדה כפיצוי לכבדות שמיעתה של השפה המדוברת.

בחלק ניכר מהסיפורים יש דיגרסיות, סטיות-מהנושא. היזכרות מובילה להיזכרות, אסוציאציות מחוברות ביניהן ברפיפות כמו אבני דומינו. למשל, בסיפור "אופה האזניים": ההתחלה מתארת ביקור במעבדת אוזניים. אגב הזכרת המגזינים בחדר ההמתנה במעבדה מספר לנו הגיבור בדיגרסיה ארוכה על להיטותו אחר מגזינים בילדותו. יש בסיפורים  תחושת שיוט מבחינת מעשה הסיפור שלעיתים יש לה מקבילה הולמת בתכני הסיפורים כשהם, בהתאמה לשוטטות הסיפורית, סיפורי מסעות.

ככלל הסיפורים אנושיים וחמים, לעיתים יצריים מאד כי הגיבור הוא אדם יצרי מאד שהארוס מכרסם בתודעתו. יש כאן כמה סצנות חזקות וכמה רגעים של יופי. הנה, למשל, רגע יופי כזה: בטאפאס-באר ספרדי מאזין הגיבור לאלמנה ספרדייה המשתפת אותו בתהפוכות חייה הכאובים: "מישהו רצה בחברתי בערב הקר ההוא בסן סבסטין, מישהו היה זקוק לאוזן שלי […] אלמירה המשיכה לדבר, וזה נראה כאילו היא כלל לא דיברה אלי אלא אל החלל כולו, אל העשן והרעש והמוסיקה והלהקה והאנשים והברמן והבשר, ומבחינתי הסיפור שהיא סיפרה היה כמו סיפור שריקוד הפלמנקו סיפר". יושם לב לאירוניה בפתיחה ("זקוק לאוזן שלי") ולהשוואה בין גילוי הלב לריקוד פלמנקו, השוואה שעורכת, ראשית, אסתטיזציה לסבל אך כזו שאינה מבטלת את הסיוע הג'נטלמני שמעניק הגיבור המקשיב לאלמירה, ושמקבילה, שנית, בין שפה תנועתית (פלמנקו) לשפה דיבורית (סיפורה של אלמירה).

ועם זאת, ככלל, הסיפורים אינם מתעלים לכדי יהלומים מלוטשים. אין תחושה שכל רכיב ומשפט בהם הכרחיים והכרחיים במיקומם הספציפי. הג'אזיות, ההיסחפות ותחושת השיוט שהזכרתי מעידה לעיתים על חוסר מיקוד, קשורה לתחושה שהסיפור אינו תמציתי מספיק. לעיתים חסר לסיפור עוקץ שיוציא אותו מהבנאליות ולעיתים הרעיונות המבוטאים בסיפורים פשטניים (בסיפור על אותה אלמנה ספרדייה בבאר: "הנה אשה מספרת סיפור על גוף שזיין וגוף שמת. הנה שני אנשים אוכלים ורואים ונושמים וממששים בשר. הנה בשר אנושי רוקד על הבמה, הנה אצבעות בשר קטנות נפגשות בצלוחית בשר"). לעיתים רחוקות אף פולשים לסיפורים רחמים עצמיים מתונים שאינם מעובדים מספיק ספרותית. בקצרה, סיפורים מעניינים אך לא יוצאי דופן.

ב

מרגרט אטווד המשילה באופן קולע את היחס בין יצירות מופת לסופרים שכתבו אותן ליחס בין הפאטה לאווז. האווז לא מעניין. הפטה הוא זה שמעניין. ספרות גדולה, ולמרבה הפלא גם כשהיא אוטוביוגרפית, משכיחה ממך שמאחוריה ניצב אדם שישב מול המחשב וכתב אותה. ספרות גדולה, באופן מעט פרדוקסאלי, משכיחה ממך בזמן הקריאה את הסופר. אתה מרוכז בפאטה. הסתננות של צרכים של הסופר לתוך היצירה – רצון באהבה או באהדה או צרכים אקסהביציוניסטיים – פוגמת בה, בכך שהיא מזכירה לנו שניצב מאחוריה בן אדם. אסור לסופר להטיל את צלו על יצירתו. הדברים נאמרים באופן כללי. כאמור, במקרה הזה יש רק אבק של התופעה.

.

קצרים

1. המוסף ל"תרבות וספרות" של "הארץ" הצליח להגיע בשבוע האחרון עד לסופרים עבריים שחיים בחו"ל, כשערך סקר ביניהם על כתיבתם.

כל הכבוד. זו התקדמות יפה מאד. לאט לאט, עם קצת מאמץ, יש לקוות שיגיע בסוף המוסף ל"תרבות וספרות" של "הארץ" לעסוק גם בסופרים עבריים שחיים בארץ.

סתם רעיון נועז.

2. ביקורת האידיאולוגיה החל מהמאה ה-18 היא ביקורת על הייצוג השקרי של מצבם, שנותנים לעצמם בני אדם בהתאם לאינטרסים שלהם.

כך בוקרה האידיאולוגיה מעמדה מעמדית, ובעשורים האחרונים גם מעמדה פמיניסטית.

אבל, עד כמה שידוע לי, לא נעשתה ביקורת אידיאולוגיה מהכיוון הבא: הצנזורה שמפעילים על עצמם גברים מאימת הנשים. הספרה הציבורית מלאה בניסוחים של גברים שעברו יפוי ומיתון לטובת האוזן הנשית. הניסוחים הללו הם אידיאולוגיים במובן זה שהם תיאור מעוות של מצב שנובע מיחסי כוח חברתיים (כי לא רק לגברים יש כוח על נשים, כמו שכמה גברים ונשים שתורמים לאידיאולוגיה המוזכרת הזו בדיוק טוענים, גם ההפך הוא הנכון).

גיבורו של ג'וזף הלר, ב"דיוקן האמן כאיש זקן", מתפאר מדי פעם שהעז לומר דברים מסוימים "גם בחברה מעורבת". זו אכן תעוזה, לעיתים.

3. "אני לא סובל את וולבק. אני שונא מיזנטרופים". עמדה ששמעתי.

4. נדמה שאת הדיונים הפילוסופיים על יחסי סובייקט אובייקט, החליפו בדורנו דיונים פסיכולוגיים על יחסי סובייקט אובייקט.

כשהמגמה התרפויטית השלטת היא המקבילה לפילוסופיה האידיאליסטית הקיצונית, כמעט לסוליפסיזם (כך?) הפילוסופי: להתנתק מעמדת הסביבה, להפחית מחשיבותה, ולפתח מנגנון של הערכה עצמית שאינו תלוי בה. "לאהוב את עצמנו" ולא להסתמך על אהבת הסביבה.

5. בני אדם, כך ייתכן, מתמסרים להבלים התרבותיים מתוך הערכה עצמית נמוכה. הם מרגישים ראויים להם.

זו אולי החוליה החסרה בביקורת התרבות א-לה אסכולת פרנקפורט, שדיברה על הולכת שולל של ההמונים. לא בהכרח. ההמונים בזים לעצמם ולכן מקבלים מה שנותנים להם למרות שהם יודעים שזה זבל. "אני זבל ולא מגיע לי אלא לצרוך זבל".

6. "פעלתי מול כמה מחבלים שהיו עם סכינים ואלות", סיפר סרן ר' בבית החולים. "דרכתי את הנשק כשראיתי אחד מהם מתקרב אליי עם סכין ויריתי פעם אחת". עוד אמר כי במבחן התוצאה, הפעולה היתה מוצלחת: "אני חושבת שעבדנו מצוין"

זה ציטוט מynet. קראו לי פאנ-טקסטואליסט, אבל יש קשר בין טעויות ההגהה הרבות כל כך באתרי העיתונים, ב"הארץ", בnrg ובynet כאחד, מכת מדינה ממש, לשלומיאליות שהתגלתה במבצע בלב ים. מין טמטום כללי, גולייתי, חוסר תשומת לב לפרטים, שמתבטא הן בים והן ברשת, הן בדקדוק והן בדקדוקי העניות (כביכול), שיש לברר ולדקדק לפני כל פעולה כוחנית.

ואולי זה הלא-מודע, או הסב-טקסט, שגרם למפקד להרגיש "כמו נקבה" (או לעורך, להרגיש כלפיו כך)…

* בינתיים תוקנה הטעות. הלוואי ואפשר היה לתקן גם את השגיאה של אתמול באותה קלות.