על "גוף שני יחיד", של סייד קשוע, הוצאת "כתר"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" ביוני 2010

אני רוצה לדון בספר הזה בכמה מישורים או קומות. קומת הבסיס היא תשובה לשאלה הבסיסית האם הספר מהנה. התשובה חיובית. במיוחד מהנה הפתיחה, הכתובה בגוף שלישי, שהיא מפגן מרשים של סאטירה משעשעת. קשוע מתאר בה את חייו של "עורך הדין" (כך הוא מכונה לאורך הרומן), כפרי מהמשולש שבא מרקע משפחתי צנוע, שבזכות השכלתו  וחריפותו עבר תהליך של מוביליזציה חברתית וכעת הוא חבר במעמד של יאפים ערבים-ישראליים החיים במזרח ירושלים. עובדה מאלפת בעיניי היא שקשוע מצליח לייצר כאן סאטירה מעמדית קלאסית, כמעט בריטית, על חייו של הנובוריש וה – social climber, בעוד הוא עוסק באוכלוסיית מיעוטים. בחברה הישראלית היהודית, החשה עצמה נצורה ולפיכך המחשבה על בקיעים פנימיים מעמדיים מחרידה אותה, הנושא המעמדי מוכחש למחצה. קשוע, כערבי ישראלי, פטור מהחששות הללו ולכן מתאר בלגלוג ובעוקצנות את היאפים הערביים על היומרנות, החומרנות, הקרתנות וחוסר הביטחון שלהם. ההומור והביקורת העצמיים, תכונות יקרות מציאות שפעם אנחנו, היהודים, התגאינו בהן, ובצדק, הופכות לאחרונה להיות נחלתם של כותבי פרוזה ערביים ישראליים, כמו עודה בשאראת וקשוע. נקודה זו מתחברת לסב-טקסט אוורירי ברומן שטוען שהערבים-הישראליים הם היהודים החדשים: "חלומה של כל אימא ערבייה בארץ הוא שבנה יהיה רופא או עורך דין". בהמשך הרומן משתנה הטון, מטון סאטירי לפרוזה ריאליסטית דרמטית. בגוף ראשון מספר בן למשפחה חד הורית מבוזה מהמשולש, סטודנט לעבודה סוציאלית, שמטפל בצעיר יהודי מירושלים שהפך לצמח, איך אימץ את זהותו של הצעיר. כאן הנאת הקריאה אינה נובעת מההומור, אלא מרגישותו הדקה של קשוע לפרטים , ומהקצב המתון, הסבלני, הבטוח בעצמו, של גלילת הסיפור, וכמובן מהעלילה המושכת כשלעצמה (שמזכירה את התרת "המאהב" של א.ב. יהושע, סופר שקשוע קרוב אליו ברומן הזה).

הקומה השנייה היא דיון בפגמיו הספרותיים של הרומן. אלה אינם מעיבים על איכותו הבסיסית, הרומן הוא חד משמעית רומן "טוב". אבל חשוב לראות מה מונע ממנו, ספרותית, להיות "טוב מאד". ראשית, המעבר המוזכר מהטון הסאטירי לטון הרציני, המעבר, לשם הדוגמה, מהתיאור של עורך הדין שסובל משפיכה מוקדמת ולכן מתאמץ להיזכר בלוויית סבו בזמן המשגל ליחסיו הכאובים של הגיבור השני עם אמו האלמנה, מעורר מייד געגועים לטון הסאטירי. קשוע מוצלח יותר בכתיבת סאטירה. שנית, הדרך בה קשוע קושר בין שני הסיפורים, בין סיפורו של עורך הדין לסיפורו של הערבי המתחזה, מעט מאולצת. עורך הדין נכנס להתקף קנאה כשהוא מגלה מכתב אהבה שכתבה כביכול אשתו ומתחקה אחרי נמענו, כשהעקבות מוליכות אולי למתחזה. נוסף לקישור המעט מאולץ אין הקפדה על אמינות בנסיבות גילוי המכתב, ויש גם רגעים ארוכים מדי שבהם ברור שחשדו של עורך הדין מופרך ואי לכך הדרמה שנוצרת מהתקף הקנאה שלו נחווית כמלאכותית. במצבו הנוכחי הרומן מכיל בעצם שני רומנים: סאטירה מחד גיסא ורומן זהות מאידך גיסא. ניתן היה ליצור תלכיד טוב יותר של שני הרומנים המתרוצצים כאן בכרס ספר אחת.

הקומה השלישית היא רעיונית. כיוון שראיתי לאחרונה מבקרים הפוסלים ספר בגלל שאינם מסכימים עם הדעות המובעות בו, ולא בגלל היעדר מיומנות בפרישתן או מוגבלות יכולתן לעורר למחשבה, אני מדגיש שפולמוס אידיאי עם ספר אינו ביקורת במובן של הטיית הבוהן מעלה או מטה. ישנם כמה סוגי רעיונות ברומן. ראשית, ישנה כאן ביקורת עדינה ולא מתלהמת, כמעט אגבית, ולכן אפקטיבית, על האפליה שממנה סובלים אזרחי ישראל הערביים. למשל, אגב אורחא, מצוין שבמוסדות גמילה לסמים בירושלים שמורה מיטה אחת בלבד לאזרח ממזרח העיר. אך הסב-טקסט האידיאי המרכזי של הרומן הוא פוסט-לאומי. אמו של הצעיר שהפך לצמח מבטאת לפרשנותי את עמדתו של הרומן: "היא חושבת שהערבים הם חקיינים גרועים של הציונים, שהם בעצמם חקיינים עלובים של הלאומנים האירופים מתחילת המאה ה-20. היא גם לא מאמינה בזהות, בטח לא במובנה המקומי הלאומי". ניסיון החלפת הזהות של הגיבור השני הוא הצהרה על אי חשיבותן של זהויות לאומיות, על הצורך והיכולת לפשוט אותן. אולם הפתרון הפוסט-לאומי, זה שביטא לנון ב"Imagine", מועדף דרך כלל על ידי מצליחנים. המצליחנים יכולים להרשות לעצמם לנטוש את הזהות הלאומית, כי יש להם את זהותם המעמדית כמצליחנים. פוסט-לאומיות היא, במילים אחרות, מריטוקרטיה. ותומכים במריטוקרטיה אלה שמרוויחים ממנה.

ב

בשני רומנים, שאין לפקפק בכוונות הספרותיות הרציניות של כותביהם, למרות שאת הראשון אהבתי ואת השני לא, זה שלפנינו ו ו"ורד הלבנון" של לאה איני בהתאמה, מופיע צעיר ישראלי, ממשפחה ירושלמית אשכנזית ואמידה, ההופך לצמח בעקבות ניסיון התאבדות. חכו, זה עוד לא הכל. לשני הצעירים קוראים יונתן. צירוף מקרים? "השפעה"? לא. נדמה לי שיש כאן הדגמה לכך שאפילו הספרות הישראלית "הרצינית" פועלת בדפוסים סנטימנטליים (מה יותר נוגע ללב מצעיר, פרח, שהפך לצמח?) וסטריאוטיפיים-גסים: הערבי או המזרחי מול הירושלמי האליטיסטי האשכנזי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • פליסר  On יוני 15, 2010 at 6:38 AM

    חייב לציין שהייתי בהרצאה של לאה איני במכללת לווינסקי לפני כחודש במסגר ת מועדון קוראים ה(רצאה מרתקת ומטלטלת לכל הדעות!) , והויא סיפרה על הספר "ורד הלבנון" ובאמת גם על החייל הירושלמי שהתאבד לפני יציאתו לקרב. ההבדל הוא שזהו סיפור אמיתי (אוטוביוגראפי), ולעניות דעתי סיפורים מעין כאלה (ולא היה אחד בקהל שלא האמין לחוויה מעצבת זו שעברה כחיילת) אי אפשר לפטור בטיעונים כמו סנטימנטליות זולה או בהאשמה לסטריאוטיפיות, ואני מניח "שיונתן" כשם מקראי טעון נבחר מסיבה זו. ודרך אגב, קראתי מאז ההרצאה את הרומן, והוא יפה ורגיש להפליא ומעצב חוויה של דור שלם של צעיררים ומבוגרים כאחד שהרגישו ,ועדיין מרגישים, מחוץ למנגנון החיים הישראליים או כמו שקראה לזה איני בספרה "ברית מחוקים.
    את ספרו של קשוע אני בהחלט מתכוון לקרוא. עוררת את סקרנותי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: