על "החלום הישראלי", של רועי צ'יקי ארד, הוצאת "חרגול"

פורסם במוסף לספרות של מעריב ביוני 2010

א

רועי צ'יקי ארד הוא חרש תרבות מקורי ומעניין. בין השאר כי הוא איש שנות התשעים, שמנסה לפעול ולהתאים את עצמו למציאות שנות האלפיים. ארד הוא אחד הנציגים הבולטים הצעירים של דור שנות התשעים בתרבות הישראלית שבגין צעירותו נכנס לשנות האלפיים בשלב שהוא יכול היה עדיין לעדכן ולעצב את עמדותיו. חוסר הרצינות המופגן של אנשי שנות התשעים, הבוז ל"תרבות הגבוהה" והעמדה הצינית הבסיסית של "קץ האידיאולוגיה" של אוחובסקי או ארז טל, שלווו בשיתוף פעולה חסר נקיפות מצפון עם הקפיטליזם ותרבות ההמונים, הפכו אצל ארד מחד גיסא לאידיאולוגיה רצינית, לא צינית, של אי-רצינות, אידיאולוגיית "השמייח" (שיש קרבה הדוקה בעיניי בינה לבין רעיון השמחה אצל ר' נחמן מברסלב, שצמח כידוע דווקא על קרקע הדיכאוניות של הצדיק המרתק) ומאידך גיסא לניסיון גיבוש (לקוי עדיין מבחינה תיאורטית, כמדומה) של אידיאולוגיה מחויבת חברתית, שנקשרת (במעורפל) עם השירה, שנתפסת כפעילות לא-יצרנית, חסרת תכלית, בטלנית, ולכן חתרנית. גם פעילותו של ארד כמייסד כתב עת עומדת בניגוד לרוח שנות התשעים: בכתב עת יש משהו שיתופי ואף אלטרואיסטי, העומד בניגוד לנרקיסיזם של הניינטיז. השפעתו התרבותית של ארד מוגבלת כיום, כמדומה, לתחומה של מדינת תל אביב. אך גם זה נזקף בעיניי לזכותו; דרכו שונה מדרכן של דמויות ניינטיז אחרות שניצלו את כישרונותיהן על מנת לערוך מניפולציה בתרבות ההמונים במסווה של חיבת עממיות.

ההיטלטלות של ארד בין הניינטיז העליזים לחד-ספרתיז הרציניים יצרה עמדה מקורית אך ספוגה אמביוולנטיות שמגבילה את כוחה. דומה שארד עדיין לא בטוח שהוא אדם רציני. ליתר דיוק: הוא לא בטוח שזה רציני להיות רציני. דילמה שהתשובה עליה אכן לא פשוטה. ההיטלטלות הזו היא זו שמסבירה חלק מהאירוניה שכתיבתו ספוגה בה. למשל, במשפטים כמו "תמיד הייתה לי הערכה לפוליטיקאים", או: "אותה נערה לקחה את האידיאולוגיה של תנועת השמאל מאד ברצינות, בניגוד לי, שרק אי-צדק קיצוני מצליח להרעיש אותי. אני בעד שאי-צדק מסוים ייכון בעולם בגבולות סבירים". האם "המחבר המובלע" צוחק? רציני? האם הוא יודע בעצמו? ההיטלטלות היא זו שמסבירה את הקלילות ההומוריסטית שיש בכתיבה של ארד, המרעננת אבל שסלידתה מרצינות יתר אינה מובילה אותה "ללכת עד הסוף" עם הומור אנרכי. זה הומור ממותן, שנשאר בתווך בין הבדיחה לרצינות.

ההיטלטלות הזו, אם כך, היא זו שהופכת את הקובץ הנוכחי למעניין ולמוגבל. אדגים את העניין בשני סיפורים מהקובץ. גיבורת הנובלה הפותחת הארוכה, הכתובה בגוף שלישי, היא טלי פאפו. פאפו הפכה מעיתונאית תל אביבית מבריקה, עוקצנית וניהיליסטית בשנות ה-90, לסופרת ואשת משפחה פרברית, שמרנית ואמידה בשנות האלפיים ("נמאס לי לפטפט על אורגזמות. גיליתי את הדבר הכי נפלא, שזה ההורות"). הגיבורה, שלא קשה לנחש לאיזו שירת סירנה בציבוריות הישראלית כרויות אוזניה, מבטאת להבנתי את ספקותיו של ארד עצמו. את החשש שהאלטרנטיבה לרוח הקלילה של שנות התשעים היא התקרנפות מחודדת קרן ושמרנות קפוצת עורף, ישבן ויד. הבעיה היא שהנובלה כתובה כסאטירה קסטל-בלומית (חיי עשירים ריקניים מוקפים במותגים ומשורבבי אנגלית שפונים להבלים ניו-אייג'יים; מציאות "הזויה", קרנבלית, קאמפית; פקפוק ברעיון הרצינות עצמו: "אני חושבת לכתוב ספר יותר מורכב. על זקנים, סביב מחלה. משהו פחות מבריק ושנון ויותר קיומי"; הפיכת הקיום ל"ציטוט" של קיומים קודמים ולפיכך לקליידוסקופ של קלישאות) שהיא כשלעצמה עמדה מובהקת של הניינטיז. וכך, היתרון הנדיר שיש לארד כמי שניצב בתווך, מי שיכול, למשל, לבקר את ההתקרנפות הריקה של שנות האלפיים דווקא כתוצא הגיוני של הניהיליזם של הניינטיז, מתאיין בבחירתו לספר את הסיפור כולו מפרספקטיבה של הניינטיז. ועוד מפרספקטיבה משומשת. הסיפור – בטון, בסגנון וברעיון – הופך לקרב מאסף של איש שנות התשעים, לרקוויאם, במקום לבטא דרך חדשה, שלישית. גם הסיפור השני בקובץ, גם הוא בגוף שלישי, על איש ספרות אגדי, שהוא סאטירה סונטת-אוהדת על איש ספרות שניצב בעבר במוקד במחוזותינו, מבטא את חששו של ארד מהרצינות. הרצינות, כמו אומר הסיפור, לא רק יכולה להיות ממוסחרת ובשימוש השמרנות, כבנובלה הקודמת, הרצינות יכולה להיות גם פשוט פתטית.

ההיטלטלות בין רוח השטות לרוח הרצינות, בין דמות הליצן לנביא, בין הניינטיז לשנות האלפיים, הופכת את הספר למעניין וקהה עוקץ בו זמנית.

ב

בכל העולם המערבי חשו בהבדל בין שנות התשעים לשנות האלפיים. שנות התשעים העליזות, העשור החד-מעצמתי, "קץ ההיסטוריה", קלינטון פינת לוינסקי, ניצחון הקפיטליזם, הייאוש העליז מכך שאין אלטרנטיבה ומההכרה המשפילה שההיעדר הזה אולי לא נורא, העשור של סיינפלד וסקס והעיר, התחלפו בעשור קודר שנפתח בפקיעת בועת ההיי-טק ובמאורע פנטסטי, נפילת התאומים, ונסגר במשבר כלכלי עולמי שעתידו מי ישורנו, ושהציע חלף המודרניות הנוצצת של הניינטיז גרסאות שונות של פונדמנטליזם ושמרנות חדשה. בישראל, הניגוד בין הניינטיז לחד-ספרתיז חריף במובן מסוים יותר מבכל מקום אחר במערב. שנות אוסלו המהפכניות והניאו-ליברליזם המנצח התחלפו באינתיפאדה השנייה העקובה מדם ובלידתה של השמרנות הישראלית החדשה (מרכז גדול וקפוא).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיטל  On יוני 24, 2010 at 7:01 AM

    מה שיפה בעיניי בספר הוא שדווקא האיש שהכי בורח מרצינות הפך בספר הזה לעוז אלמוג של הניינטיז: רשימות מצאי אחרי רשימות מצאי של הפריטים, האידיאלוגיות, ההתנהלות הרווחת והדיכוטומיות של הניינטיז. זה לא הופך אותו לספר טוב, אבל זה כן ניסיון מעניין.

  • אסף  On יוני 26, 2010 at 10:25 AM

    "מעניין וקהה עוקץ" – זה אפשרי? (אולי כן, רק אם מתייחסים לספר כמטא-ספר, כלומר, "מעניין ממבט אנתרופולוגי". אבל מעניין כספרות?)

    אני מודה שקראתי רק כמחצית. אבל נדמה לי שיש ספרים שנופלים באופן ברור מאד לאחד הצדדים, והספר הזה פשוט לא מסקרן מספיק, לא מורכב מספיק מבחינת הרגש שהוא מציע. במילים אחרות, שאר העולם שחיכה לי באותו רגע (קניות בAM PM וחזרה הביתה), נדמה היה לי מורכב יותר מהספר הזה ולכן זנחתי אותו.
    ואני חושב שכשספר נופל בשאלת הפשטות, אפשר לומר עליו כל דבר, מורכב ככל שיהיה, וזה לא יעזור. הביקורת שלך מעניינת מאוד, הבעיה היא שהיא מעניינת יותר מהספר (ממה שקראתי).

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: