על "ותכתבו: אהובתנו", של אמונה אלון, הוצאת "ידיעות ספרים"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" ביוני 2010

מבחינה ספרותית מצומצמת הרומן הזה בינוני ומטה. למה? למשל, כי הדילוג שקיים פה בין חיי ההווה, חיי משפחת מתנחלים, לסיפור חייה של סבתה של אם המשפחה, שחיה בירושלים של "היישוב הישן", מכאני ואף פרימיטיבי בדרך בה הוא יוצר מתח סיפורי. או, למשל, כי סיפורה עצמו של הסבתא, סיפור של ספק בגידה בבעלה ומוות מידי פורעי תרפ"ט, הוא מלודרמה המצויה בתווך שבין המחוזות של יהושע בר יוסף (מינוס הסקס) לספרות השוּנד של יוכי ברנדס. בכלל, אנחנו עדים בשנים האחרונות לפריחת מה שכונה בספרות היידיש שוּנד, ספרות זבל סנטימנטלית וסנסציונית המתחזה לספרות רצינית ו"לאומית", שלצערי אני חייב לומר שרבים מכותביה הן כותבות בעלות רקע דתי, ספרות שכנגדה יצא במאה ה-19 שלום עליכם.

אבל הבחינה הספרותית הטהורה נדחית כאן מפני הרושם העז שעולה מהספר באשר למצב המפורר והניהיליסטי שמצויה בו החברה המתנחלית הדתית. המצב הנורא הזה מפתה לפנייה למיסטיקה, פנייה שמאפיינת חברה בשקיעה, ומעודד הלכי רוח דיכאוניים של שנאת החיים וגעגועים למוות. חשוב לומר כי הרושם הוא שהתיאור הנורא הזה, העדות המזעזעת הזו, מכוונים רק בחלקם. התחושה היא שהם יצאו משליטתה של המחברת, פרצו כמו שד מבהיל מדפי הרומן שכתבה לפי תומה. והעובדה הזו, בצד היותה של המחברת פרסונה ייצוגית שיש תוקף כללי לעדותה, רק מגבירות את רשמי המצוקה והקריאה לעזרה שעולות מהספר.

הרומן, הכתוב בגוף שלישי תוך היצמדות לתודעות השונות במשפחת ברטוב, מתחיל דווקא מעניין. דורי, האב, מחליט לעזוב את הבית ולעקור לירושלים. לכאורה, מדובר בחיפוש עצמי, מהלך טבעי עד לזרא בחברה החילונית, אבל שהנו מרענן בהקשר הנוכחי. אלא שעד מהרה מתברר שהחיפוש הוא מהלך דכאוני דקדנטי. דורי החליט לעזוב את הבית בגין רציחתו של חברו בפיגוע. הוא, עורך הדין לפנים, עוקר לירושלים על מנת להצטרף לאיש חב"ד המאמין שהרבי מליובאוויטש עודו חי. אלון, באופן מודע למחצה, משרטטת כאן באופן קונקרטי את התקרבותה של החברה המתנחלית לזו החרדית, את חרד"ולה, את המעבר, חד וחלק, מההתנחלות לירושלים החרדית. בד בבד משרטטת אלון בלא מודע אנלוגיה חשופה בין המיסטיקה הלא רציונאלית החב"דניקית לבין המפעל המתנחלי, שהקפיד בעבר להיאחז בנימוקים רציונאליים.

אבל התהליכים שעוברים על דורי הם התהליכים הפחות מזעזעים ברומן. מזעזע הוא, למשל, מה שעובר על הנער מלאכי, המגדל בסתר גדיים בכדי לשחזר הקרבת קורבנות. הסופרת מציגה את האירוע כפסיכוטי, אבל נדמה שאינה מודעת לעדות שיש בו על חברה שיורדת מן הפסים. מזעזעים הביטויים הרבים מספור בספר להתרפקות על המוות ולשנאת החיים. אך מזעזע מכל מה שעובר על הבת, ענבר. ענבר היא נערה מתבגרת שסובלת משנאת גוף חריפה ולא מטופלת שמתלכדת באופן מזעזע במחשבות מורבידיות: "היא עצמה אינה מפחדת להיהרג (בפיגוע)… היא מקווה שלא יעבירו בין המנחמים, בימי השבעה, כל מיני תצלומים מביכים של איך היא נראתה בתוך הגוף המעצבן שלה". ענבר מבלה את ימיה בין המצבות בהר הזיתים, שהכתוב עליהן מנמר את הרומן במפגן חוסר טעם מורבידי וקיטשי, לכאורה על מנת להתחקות אחר קברה של אם סבתה, אבל בעצם מתוך אותה תשוקת מוות דיכאונית שהרומן ספוג בה.

את ההתפוררות והניהיליזם של ההווה מנסה הסופרת לשקם ולחשק על ידי פנייה לעבר, בבחינת פיצוי של לכידות בזמן על היעדרה במרחב. אך הפנייה לעבר מתגלה כחרב פיפיות: הפנייה למאורעות תרפ"ט רק מאוששת את תחושת חוסר המוצא של ההווה, את התחושה שאין לנו תקווה אלא בפנייה אל אבינו שבשמיים.

ושוב, עלי להדגיש, שהרושם הוא שלא היה בכוונת הסופרת להציג חברה מפורקת מעמדה ביקורתית-אוהדת. להיפך, הרושם הוא שהסופרת עצמה נכנעת לחשיבה מיסטית לא אחראית, בכך, למשל, שהיא מתארת את דו-השיח בין נשמתה של אם-הסבתא לנינתה ענבר כדבר שקורה בפועל.

זה רומן שמצליח ללכוד בלי לגמרי להתכוון רגע מסוים בחלק מהציונות הדתית, רגע מזעזע ומסוכן. תחושת החורבן ותשוקת המוות נובעות גם מחוסר יושר אינטלקטואלי. בעומדם אולי על ספה של הכרעה שתציג את מפעלם כשגיאה היסטורית, מעדיפים המתנחלים לראות שחורות, לטעון שהכל אבוד, מאשר להכיר שרק מפעלם נכשל. בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה". דברי האם המזויפת במשפט שלמה.

ב

תשוקת המוות המפעמת בדפי הרומן הזה אינה נובעת בהכרח מהשקפה פשיסטית, מ"קיטש ומוות", כפי שלעיתים נטען כלפי המתנחלים, אלא גם מדיכאון פוסט-טראומטי. המתנחלים ספגו אבדות כבדות באינתיפאדה השנייה. מבחינת שיעור ההרוגים בקרב האוכלוסייה, המתנחלים באינתיפאדה השנייה משולים לקיבוץ בית השיטה של מלחמת יום הכיפורים. אני יכול להעיד על עצמי, כמי שבא משורות הציונות הדתית, שהכרתי אישית לפחות עשרה הרוגים שנרצחו בין השנים 2000 ל-2005. את ההתלהמות השמאלית הרגילה כנגד המתנחלים רצוי להחליף בגישה קורקטית ואף אמפאטית. כמי שמאמין שללא פינוי של חלק מהמתנחלים עתיד הפרויקט הציוני בסכנה אני גם סבור שהחברה הישראלית צריכה לנסות לעזור למתנחלים לעזור לעצמם לעזור לנו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • רשקולניקוב  ביום יוני 26, 2010 בשעה 8:57 PM

    הפסקה הראשונה נשמטה:

    "מבחינה ספרותית מצומצמת הרומן הזה בינוני ומטה. למה? למשל, כי הדילוג שקיים פה בין חיי ההווה, חיי משפחת מתנחלים, לסיפור חייה של סבתה של אם המשפחה, שחיה בירושלים של “היישוב הישן”, מכאני ואף פרימיטיבי בדרך בה הוא יוצר מתח סיפורי. או, למשל, כי סיפורה עצמו של הסבתא, סיפור של ספק בגידה בבעלה ומוות מידי פורעי תרפ”ט, הוא מלודרמה המצויה בתווך שבין המחוזות של יהושע בר יוסף (מינוס הסקס) לספרות השוּנד של יוכי ברנדס. בכלל, אנחנו עדים בשנים האחרונות לפריחת מה שכונה בספרות היידיש שוּנד, ספרות זבל סנטימנטלית וסנסציונית המתחזה לספרות רצינית ו”לאומית”, שלצערי אני חייב לומר שרבים מכותביה הן כותבות בעלות רקע דתי, ספרות שכנגדה יצא במאה ה-19 שלום עליכם."

  • אברי  ביום יוני 26, 2010 בשעה 10:55 PM

    לא נעים לי לבשר לך, אריק, אבל אתה לא הבנת בספר הנפלא הזה כלום. או שאתה פשוט שופט את אמונה אלון לפי מקום המגורים שלה, ולא לפי הכתיבה המעולה והרמה הספרותית הגבוהה מאור שהספר הזה מצטיין בה.

  • איילת  ביום יולי 1, 2010 בשעה 1:39 PM

    אריק שלום,
    בתור מי שלא קראה את הספר שביקרת כאן. ובדרך כלל קוראת נילהבת שלך. הופתעתי והתאכזבתי מהביקורת שלך.אינני מתנחלת כלל.ובכלל
    גישתי כלפי ההתנחלויות מעורבת.
    לתחושתי הפגנת בביקורת זו התנשאות וסלידה מהחברה ממנה יצאת.
    וזה מבלבל ומזעזע מעט משום שבסופו של דבר יצאת לבקר ספר, ולא חברה שלמה.
    אני מוכרחה לומר שבמידה מסוימת אני מזדהה עם תחושותיך אך במהופך.
    אני גדלתי בבית שמאלני למהדרין,חילוני. בני משפחתי [המורחבת ]
    עד היום פעילים בתנועות מחאה שונות נגד הכיבוש.
    אני ובעלי התקרבנו אל הדת בשנים האחרונות ומגדירים את עצמינו
    כמסורתיים- כיפות סרוגות. ומזה שנתיים ניגמלתי משמאלנותי.
    לאחר שהייתי בעד ההתנתקות והיא התנפצה בפני.
    אומנם אני לא רצה להתיישב בהתנחלות,ובתנאים הנכונים הייתי בהחלט שוקלת צורך בפינוי חלק מהן-אך ניראה שהתנאים הנכונים התרחקו מעבר להרי החושך.
    לתחושתי השמאל סובל לא פחות מ:"תחושת החורבן ותשוקת המוות נובעות גם מחוסר יושר אינטלקטואלי. בעומדם אולי על ספה של הכרעה שתציג את מפעלם כשגיאה היסטורית, מעדיפים המתנחלים-השמאלנים" לראות שחורות, לטעון שהכל אבוד, מאשר להכיר שרק מפעלם נכשל."
    את מפעל השמאל אני רואה כמיפעל ההידברות שניראה כרגע כמגוחך.
    הידברות והבנה עד לזרא את האויב ,עד מחיר של שלילה עצמית.
    אני משתדלת אבל לזכור שאנשים זכאים לדעות שונות ומשתדלת
    [אם כי לא תמיד מצליחה] לא לנהוג כלפי אלה שחלקתי איתם את אמונתי בעבר במידה של פטרוניות והתנשאות ,כפי שהציעה הפיסקה האחרונה בפוסט שלך.
    אינני רואה כלל בעיניים ורודות את הציבור שביקרת. וברורה ומכאיבה ומצערת בעיני מגמת ההתחרדות שבו.
    ההסתגרות שבו. וההתמכרות שבו לאספקט אחד בלבד של תורת ישראל.

    לפחות אני מברכת על פניתך לאנשי השמאל לנטוש את התיחסותם המתלהמת הרגילה כלפי המתנחלים.
    ולסיום אני רוצה לברך אותך על כך שניראה שבפוסטים האחרונים אתה הרבה יותר קריא. וזה מבורך כי מעניין לקרוא מה שיש לך להגיד.
    אני חושבת שאני מגלה בך עינין במיוחד כי שנינו הלכנו דרך הפוכה.
    ולפחות במיקרה שלי,אך ניראה לי שגם בשלך לא רצנו מקיצוניות אחת לשניה.

    איילת

  • אריק גלסנר  ביום יולי 1, 2010 בשעה 1:57 PM

    איילת, תודה על תגובתך.
    כתבתי את הדברים לא מתוך סלידה מהמתנחלים חלילה, אלא מתוך אהדה ורצון לעזור להם לעזור לחברה הישראלית.
    אני כן סבור עם זאת שיש נטייה לחוסר יושר אינטלקטואלי וליבוי של תחושת חורבן שנובעת מהמניעים שהבאתי בביקורת (אם "הכל אבוד" תטושטש ההכרה שרק החלק המתנחלי-משיחי "אבוד"). הנטייה הזו מובנת פסיכולוגית ופוליטית, אבל מסוכנת למתנחלים ולחברה הישראלית בכללותה.

  • גיורא לשם  ביום יולי 1, 2010 בשעה 9:38 PM

    המשפט הבא מצוטט מספרה של אמונה אלון ונמצא, לבדיקתכם, ברשימתו של גלסנר:
    "היא עצמה אינה מפחדת להיהרג (בפיגוע)… היא מקווה שלא יעבירו בין המנחמים, בימי השבעה, כל מיני תצלומים מביכים של איך היא נראתה בתוך הגוף המעצבן שלה".
    מי שכותב משפט כזה אינו יודע עברית ואינו כותב ספרות. צ"ל "פוחדת". המשך המשפט בנאלי, והצירוף בסופו "בתוך הגוף המעצבן שלה" הוא תת-בנאלי.
    בכוונה בחרתי משפט שהוצא מהקשרו משום שהשאלה אינה פרו-התנחלות או אנטי-התנחלות אלא האם זאת ספרות או שמא אין זאת ספרות.
    ובכן, לא!

  • כן, נכון  ביום יולי 2, 2010 בשעה 11:21 AM

    ושמעתי את האבחון שלך כבר לפני עשר שנים מרעייתו של ההוגה וסופר (הדתי) שליט, (לא קרוב של מש' שליט הידועה לצערנו כיום). כן הם בפוסט טראומה. אני תומך שלהם דרך אגב. אך גם מכיר במצב.

  • אבקש הערה נוספת  ביום יולי 2, 2010 בשעה 11:28 AM

    מבחינת מדינת ישראל ועתידה אין מקום לנסיגה מלאה מהשטחים, להערכתי זה סיכון קיומי. הערכתך את מצב המתנחלים כמו שכתבתי קודם- נכונה מאוד. עם כל הצער. יש בהחלט לעזור להם הם פגועים ושבורים. התקשורת כמובן מפעילה מכבש הפוך על מנת לנסות למוטט באמצעות שיברם את מדינת ישראל כולה.

  • עידו אקו  ביום יולי 6, 2010 בשעה 2:59 AM

    אני לא אוהב את אמונה אלון,לא את כתיבתה, ולא את התנחלותה, אבל ההתקטננות של גיורא לשם לגבי המשפט לעיל מעט עצבנת. הוא מוציא משפט מהקשר, וגוזר מכך תיזה שלמה. ספר שלם, כפי שהוא ודאי יודע, לא יכול להיות רצוף אבחנות חד פעמיות מהממות. יש פיסקה ויש פיסקה, ולפעמים בונים משהו, כדי להגיע לשיא בעמודים הבאים וכו'.

    ואגב, ההבדל בין פוחדת למפחדת כ- present simple אל מול progressive לא מבוסס כחוק מחייב, ומותר, עדיין, להחליף בין הצורות.

  • הירשל  ביום יולי 14, 2010 בשעה 3:02 PM

    אריק יקר,
    הנטיות שלך, לנתח פסיכולוגית ציבור שלם מחד, ולבטל לחלוטין מבחינה "ספרותית" ספר שקיבל גם ביקורות טובות, יחד עם הכתיבה שלך עצמך, הגרועה, כך הסכימו כולם, ועם בלבולך הכללי כפי שאתה מעיד על עצמך כאן ושם, ובכן, כל זה יחד לא מתערבב טוב.
    ובכל זאת, לגאווה חסרת הביסוס שלך בכל זאת יש חן, כדרכן של גאוות המנוסחות היטב.
    כל טוב. הירשל.

  • גיורא לשם  ביום יולי 17, 2010 בשעה 1:11 PM

    לעידו אקו,
    בלא להדגים כיצד אתה חושב שאוכל לבסס טענה?
    רוב הכותבים פה מנסחים הכללות רחובות הרבה יותר בלי שמץ של הוכחה טקסטואלית.

  • א גורן  ביום יוני 12, 2011 בשעה 5:09 PM

    ספר מדהים, קולח ופשוט בעלילתו הנרקמת בצורה יפיפיה
    נכון – הוא לא "גאוני" הוא לא מתוחכם ואין בו משהו תקדימי אבל –
    לפעמים צריך להיות סתם אדם פשוט ולא "ספרותי מדופלם" כדי פשוט ליהנות מספר ולהעריך אותו ואת הפשוטת המדהימה שלו כמו שצריך..

  • יהושע  ביום אוקטובר 2, 2012 בשעה 1:05 PM

    אם הביקורת הזאת לא מושפעת מדעות פולטיות אני ספר. מטרת הכאב והצער שבספר היא להוביל לתיקון ולא לבטא שההתנחלויות נמצאות באיזה משבר טוטלי . ב"ה ההתנחלויות רק צומחות ויצמחו וזה ספר נפלא .שחבל סתם לדבר בו סרה בגלל דעות פוליטיות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: