על "שפה שסועה", של בוריס זיידמן, הוצאות "כנרת-זמורה-ביתן"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" ביולי 2010

לסופר, שעלה בילדותו ארצה מברה"מ, ישנה יכולת לשונית שאופיינית, במקרים נדירים אמנם, לאנשים שרכשו בגיל מאוחר את השפה בה הם מגלים את אותה יכולת. היתקלותם במילים החדשות כמו באבני נגף הביאה אותם להרים אותן, להתבונן בהן, למשש אותן, להכות אותן זו בזו, לטעום אותן, וכך להכיר אותן במובן מסוים טוב יותר ממי שהמילים הללו הן שפת אמם. הנה דוגמה ליכולת הלשונית הזו במיטבה, כפי שהיא מופגנת בהרהוריו של הגיבור, טל שניידרמן, סטודנט בבצלאל ועולה ותיק מברה"מ שנשלח למילואים בשטחים: "ואחרי שעיברתו את המולוטוב לסתם בקבוק תבערה, מצד אחד התבאס, מצד שני בראשי התיבות האלה – בקת"ב – היה משהו יותר מקומי. אפילו לא צה"לי, יותר בעל צליל ערבי כאילו".  וכך לא רק ביחס למילים אלא גם לביטויים ומושגים תרבותיים. ההיכרות האינטימית הזו נובעת גם מרצון עז להשתייך לחברה המאמצת, ולכן אופיינית למהגרים מהסוג הזה הגישה הכמעט מתרפסת ביחס לסלנג המקומי. היכולת הלשונית הזו התבטאה ברומן הביכורים הנאה של זיידמן, "המינגוי וגשם הציפורים המתות", והיא נוכחת גם כאן (לשני הספרים אף אותו גיבור). אלא שכאן היכולת הזו כבר מודעת, ולכן מתהדרת, ולעיתים גם מנג'זת. כפי שכתב לפני מאתיים שנה הסופר הגרמני היינריך פון קלייסט: ריקוד המריונטות אסתטי יותר מריקודו של הרקדן האנושי, זאת כיוון שהמריונטה, בניגוד לרקדן, אינה מודעת לכך שהיא רוקדת.

אבל הבעיה הלשונית היא הקטנה ב"שפה שסועה". הבעיה הגדולה נושאית ומייצגת היטב את מצבו של רומן ה-middle brow-י הישראלי בעשור האחרון. אם בשנות התשעים הספרות הקלוקלת הייתה ספרות של רזון רוחני ולשוני, של אטומיזציה מלאכותית של הגיבורים מהחברה, הרי שבשנות האלפיים הבעיה הפוכה. בשנות האלפיים היצירה הקלוקלת היא דווקא היצירה המתפקעת מכוונות רציניות. גם הרומן הזה, כמו רומנים ישראלים רבים, מבקש להיות יצירה רצינית. ויצירה רצינית בישראל מתפרשת ככזו שעוסקת בנושאים רציניים, שהם בעיקר שלושה: זהות לאומית, פלשתינים ושואה. בהתאם לכך, בחלקו הראשון של הרומן, המסופר בגוף שלישי, הגיבור, טל, מוצב בשירות מילואים באזור רמאללה בשלהי האינתיפאדה הראשונה, ומתאר את לבטיו המוסריים והיתקלות אחת במחבלים. ואילו בחלקו השני, טל נשלף מהמילואים לחופשה בפריז בלוויית חברתו, אליה הוא גם מתלווה למסע שורשים באזור הכפרי של צרפת, בה התחבאה משפחת אמה בזמן השואה.

אני מכנה את הרצינות של הרומן הישראלי החדש "לא רצינית" מכמה טעמים. ראשית, פעמים רבות, כולל כאן, הרצינות הזו מכשירה קיטש וחוסר מקוריות. מה, למשל, קיטשי וקלישאי יותר מהעיסוק של הגיבור באפשרות ההשוואה בין תמונת הילד היהודי מגטו ורשה לילד פלשתיני הזורק אבן באינתיפאדה. שנית, במציאות הקפיטליסטית העכשווית, קשה להשתחרר מהתחושה שחלק מהשיקול לעסוק בספרות בנושאים "רציניים", הפך להיות באופן לא מודע כלכלי. העיסוק בישראליות כבר אינו אפילו "נרקיסיסטי" כי אם ממוסחר. וכך כאן, למרות שזיידמן בהחלט נוגע בעצב מודלק של הישראליות בתארו את תחושת התלישות של הגיבור, הן בארץ והן בחו"ל, קשה להשתחרר מהחשד שהספר דן בנושאים "רציניים" כי הם נוגעים ל"כולנו", ולפיכך קל לשווקם.

שלישית, ואולי החשוב ביותר. הספרות "הרצינית" של העשור האחרון מכווצת את הקיום הישראלי. בלי קשר לשאלה מאיזו זווית פוליטית היא נכתבת (זיידמן כותב מעמדת "היורים ובוכים"), היצירות "הרציניות" הופכות את הקיום הישראלי לקיום קונספטואלי ולא קונקרטי-חושני. הזהות הישראלית הופכת לזהות דדוקטיבית, כלומר כזו שנגזרת מכמה רעיונות מופשטים, ולא לזהות אינדוקטיבית, כזו שעולה מאינספור הפרטים של הקיום היומיומי. הזהות הישראלית כמו מורכבת מפאזל גס בן שלושה-ארבעה חלקים (שואה, פלשתינים, גולה-ישראל, לפעמים גם מזרחים/אשכנזים), כשהסופרים "הרציניים" פשוט משחקים בחלוקי הפאזל על מנת לסדרו מעט אחרת וליצור יצירה חדשה. במובן עמוק זו גם גישה ספרותית לא ציונית, כי היא הופכת את הקיום הישראלי לקיום תלוש, שניזון מרעיונות מופשטים, ולא כזה שצומח "מתחתית הפירמידה", מחיי היומיום הארציים עצמם. ההסתמכות על הקונספט גם גורמת לזלזול פשוט בעלילה. פעמים רבות, כמו כאן, אין ממש סיפור, בגלל שהסופר הסתמך על הקונספט. לזיידמן דווקא יש יכולת לכתיבה חושנית ודחוסה, הן מבחינה לשונית והן מבחינה ריאליסטית, ולכן הכפפת היכולת הזו שלו למה שכיניתי כתיבה קונספטואלית מאכזבת.

ב

הוירטואוזיות שמגלה זיידמן, שנובעת כאמור מהיכרותו המאוחרת עם העברית, מתבטאת פעמים רבות בהתמקדות במה שמכונה בבלשנות "המסמן", כלומר הצליל או האותיות של המילה, ולא במשמעותה (המסומן). ולכן זיידמן נוטה במיוחד למשחקי מילים, שהם הממלכה של המסמנים. הנה, לדוגמה, הרהוריו של הגיבור, הנוגעים לאפשרות המצודדת בעיניו שישראל הייתה ממוקמת באוגנדה: "והכלכלה שלהם היתה פורחת, כמו פרֵיחה בג'קוזי של סוויטה זוגית בקלאב הוטל…ושם, כשהיו אומרים 'אחושילינג' בטח היתה לזה משמעות אחרת לגמרי, כי המטבע שלהם זה שילינג אוגנדי". פעמים רבות היכרותם של וירטואוזים מהסוג הזה עם זרמי המעמקים של החברה המארחת לקויה והם מפצים על היעדרה ביחסים אינטימיים עם פני השטח הלשוניים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מירי  On יולי 11, 2010 at 4:59 AM

    מאד אוהבת, ומעריכה, את מבט-העל שלך כשאתה כותב. נהניתי לקרוא.

  • אריק גלסנר  On יולי 11, 2010 at 5:08 AM

    תודה רבה, מירי!
    מעודד לשמוע

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: