קצרים

1. אני קורא את יורם ברונובסקי בספרו "ביקורת תהיה" שכותב בערך כך  (הספר אינו מולי, פה במסעדה האוקראינית הניו יורקית, הפתוחה 24 שעות ביממה, אליה נקלעתי בגלל קשיי הירדמות): "עזרא פאונד היה משורר מעניין. עזרא פאונד היה גם אנטישמי. אך אין לראות בעזרא פאונד משורר מעניין בגלל שהיה אנטישמי, כפי שיש הרואים בו כך בישראל. הוא משורר מעניין למרות שהיה אנטישמי".

כזכור, יורם ברונובסקי היה הכותב הבולט במוסף ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ".

2. אם צריכים עדות נוספת להידלדלות הרוח בישראל הרי אלו קטעי השירה התלויים להם ברחובות תל אביב. דווקא מה שהיה אמור להעיד על תרבותיות אנינה מעיד על וולגריות, חוסר טעם ניווני וחוסר אינטליגנציה.

השירים מרוסקים ומתוכם מחולצים רק השורות הידועות ביותר של המשוררים, קרי אלו שהולחנו, אלו שאינן זקוקות לאזכור כי הן שגורות כמעט בכל פה.

זהו מיזם שהפך להיות בעצם מיזם אנטי-שירי ואנטי-תרבותי. ובהתאם, את מרב תשומת הלב קיבל, כמדומני, המעצב של הכרזות ולא השירים עצמם. כלומר, המסביב, הקישוט, הויזואליה, לא המהות.

3. למי שטרם התוודע ליצירת המופת שלא תיאמן הזו מ-1914 (כלומר, לא תיאמן שהיא מאז, ולא נכתבה אתמול), "ערפל" של מיגל דה-אונמונו, שרמי סערי, שמגיע לו "יישר כוח" גדול על תרגומיו, תרגם מספרדית ויצאה לאחרונה ב"עם עובד", אני מפציר לעשות זאת. זו יצירה עמוקה ומתוחכמת, "פוסטמודרנית" "לפני האות", כמו שאומרים.

4. חזרתם של סופרים לזירה ולשיח הציבוריים בשנות האלפיים, אחרי היעדרותם בשנות התשעים, הוסברה, בין השאר על ידי, עד כה בגין העובדה שהשאלות הגדולות על אודות המטה-נרטיב הישראלי חזרו לדיון בעקבות האינתיפאדה השנייה, ועמן הצורך במספרי הסיפור הלאומי. וזאת לאחר שנות התשעים בהן היה הרושם שהסיפור הלאומי מתרסק לרסיסים, הוא והצורך בו, ועמו גם המאסטר-מספרים שלו והצורך בהם.

אבל כעת אנחנו עדים לשלב אחר, חדש, שהוא זה שמוביל למעורבות הבולטת של הסופרים היום בשאלות השעה (כמובן, מדובר בעיקר בשלישייה הידועה).

הסיבה היא פרוזאית (תרתי משמע): היעדר הדמיון המשווע של ההנהגה הישראלית והצורך באנשים שאמונים על היכולת לדמיין מציאות אחרת, או שיכולים לדמיין רגשות של בני אדם אחרים.

הטמטום התרבותי הכללי של תרבות ההמונים, בתוספת הסגידה למדעים המדוייקים ומדעי הכסף, שמאפיינים את החברה הישראלית בשני העשורים האחרונים – הפכו אותה למטומטמת ביחסי אנוש. הרי הטיפול במשט הוא דוגמה של טמטום אלמנטרי ביחסי אנוש, וחוסר יכולת לדמיין תגובות של מערכת אנושית מורכבת.

הספרות נותרה אולי המקום היחיד בישראל של חשיבה ממוסדת "מחוץ לקופסה"; בניגוד לכל "שיטות" הניהול, האסטרטגיה, הפרסום והשיווק אותן "לומדים" באוניברסיטה, כלומר לומדים איך להקפיא את המחשבה באופן שיטתי וממושטר.

לא לחינם, אם כך, דווקא הדור הוותיק של הסופרים הוא שנחלץ למלא את הוואקום (ראו למשל מאמרו של גרוסמן היום ב"הארץ", שטוען דברים אלמנטריים בתכלית על סמך יכולת הדמיון והניתוח הגמישות והאלמנטריות של הספרות). כמו במקרה של חתני הנובל, אנחנו חיים על אדי הדלק של תרבות הכתב העשירה שהייתה בישראל עד לפני שלושה עשורים. לא בטוח שבעתיד יימצאו רזרבות כאלה בקרב סופרינו (ולהקצין שמאלה מסופרי הדור הקודם באופן מכאני וב"אדיפאליות" מהונדסת ומודעת אינו מעיד על רעננות מחשבה בקרב סופרי הדור הצעיר, אלא על הבעיה עצמה).

כל מי שיודע להבחין בין רומן טוב לרע, כלומר מי שמבין מעט בבני אדם ו/או בניואנסים, לא היה שוגה באופן קולוסאלי כל כך כמו בטיפול במשט.

חברה שלא קוראת ספרות מתוחכמת ועמוקה היא חברה מטומטמת – ונהיינו חברה כזו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איה  On יולי 6, 2010 at 11:46 AM

    מצד אחד אני מרגישה הזהדהות עם הדברים שכתבת, כנראה מתוך משאלת לב. אבל אני חושבת שזו חלוקה איך לומר… בינארית? יצא לי לפגוש ולהכיר אנשים שיודעים להבחין בין רומן טוב לבין רע ולסמן את הניואנסים בכשרון ואף בחריפות וגם לנתח היטב אנשים שונים ודינאמיקות למיניהן – מתוך מה שהכרתי מהכתיבה שלך נראה לי שגם אתה היית מסכים עם הניתוחים וההבחנות – ועם זאת הם אטומים למדי לרגשות האחר וחסרי דימיון ביחס לזולתם בהתנהגותם, והאמפטיה לא ממש רבה באמתחתם, זאתאומרת שקיימת דיכוטומיה כזאת.
    כנראה מפני שהבנה וידע וגם אפילו יכולת אמפטית לא קשורים ליכולת ההתנהלות והתגובה – אצל מהנהיגים זו יכולת הביצוע – כלפי האחר, הזולת

  • עידו  On יולי 6, 2010 at 2:09 PM

    הייתי לפני שבוע בערב מרגש עם חיים גורי, לכבוד "עיבל", ספר השירים האחרון שלו. היה שם גם חנוך ברטוב. שניהם דיברו, צלולים כל כך, מצחיקים כל כך, חכמים כל כך – ואוהבי ארץ. גורי אמר שאין כתיבה אישית מבלי שתהיה פוליטית, ולהפך. זה גרם לי לזעזוע. פעם, בתקופתם של האנשים המופלאים האלה, שבשפתם, ובצלילותם, ובאמת ברעות האמיצה שלהם השפילו את הזמן, היתה סיבה אמיתית לכתוב. וכעת המדינה הלכה קיבינימט, והותירה את מילותיהם של סופריה ומשורריה חסרות בית.

  • שלי  On יולי 6, 2010 at 2:38 PM

    יתירה מכך, מי שעינו פקוחה היה יכול לקרוא את הידיעות של בוקר המשט גם יומיים-שלושה קודם לכן. אני קראתי אותן, אמנם בתימהון מוחלט ובחוסר אמון שהענינים אכן יתגלגלו לידי כך. וזה אולי מה שמאפיין את השיתוק בקרב ה"ציבור" שבכל זאת עוד נותרה בו מעט תבונה ודעת: תימהון מוחלט לנוכח ההתנהלות חסרת הבושה והדין של הממשלה. מיזמון שירה על הדרך הוא רק שלטי הוראה לכיוון חסר התכלית והצעקני, שהתרבות שלנו שקעה בו על כל תחומיה.

  • עידו  On יולי 14, 2010 at 9:03 PM

    האמת היא שלא ברור לי מה לא בסדר במה שברונובסקי כתב. זאת לא סתם סוג של ירידה על הישראלים, שמיד מתעניינים עד אובססיה ביצירותיו של כל מי שהיה אנטישמי? לא כל משפט חייב להוות אבחנת-על מעלפת.

    אני מפספס פה משהו?

  • אריק גלסנר  On יולי 15, 2010 at 12:18 AM

    לעידו,
    המשפט של ברונובסקי אהוד עלי.
    הבאתי אותו כמי שמציין תופעה שאינה אהודה עליו וגם עלי.

  • עידו  On יולי 15, 2010 at 7:26 AM

    אה, הטעות כולה שלי.

    פשוט העובדה שכתבת מיד אחרי זה –

    "כזכור, יורם ברונובסקי היה הכותב הבולט במוסף ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ". "

    התפרשה אצלי כמין – תראו, ומי שכתב את השטות הזאת זה היה הכותב הבולט בהארץ.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: