על "ממערב לירח", מאת מיכל שלו, הוצאת "כנרת זמורה ביתן"

פורסם במוסף לספרות של מעריב ביולי 2010

כמו רומנים ישראליים רבים בעשור האחרון, המבקשים בלי להתפתל ולהתבייש להיות רומנים פופולאריים, גם "ממערב לירח" הוא, בחלקו, רומן היסטורי. המשיכה של הרומן הפופולארי העברי בעשור האחרון אל סוגת הרומן ההיסטורי היא חידה תרבותית מרתקת, שניסיון פיצוחה מהווה, אולי, את ההצדקה העיקרית לעסוק בו.

בזמן ההווה של הרומן, אנחנו פוגשים את יואב סער, פסנתרן באמצע שנות השלושים לחייו, על סף פריצה להצלחה בינלאומית. כמה קווי עלילה בחייו של יואב נפרשים: יחסיו עם אמו, אסטרי, מתנדבת נורווגית שהתאהבה באביו הקיבוצניק של יואב, אך נטשה וחזרה לנורווגיה כשיואב היה בן חמש; יחסיו עם נשים ובעיקר עם מאיה, הסוכנת הנמרצת שלו, שבה הוא מאוהב, אך היא, מצדה, נשמרת מפניו ועוד. לסירוגין מסופר החלק ההיסטורי. חלק זה מתמקד בויולטה. ויולטה, הגדלה תחת חסותה של אצילה פולנייה, היא זמרת הכמהה להגיע לפריז ולהצליח שם. כשהיא מגיעה פריזה היא הופכת לבת לווייתה של רוזנת פולנייה אחרת ואף הופכת לאהובתו של שופן, ולבסוף נישאת נישואי נוחות להולנדי מהבורגנות הגבוהה. הסיבה הגלויה להסמכת החלק ההיסטורי לרומן מחיי ההווה היא שבמרכז שניהם ניצבת דמותו של פסנתרן מחונן: שופן וסער.

הכתיבה של שלו רהוטה מאד, ואיני מזלזל כלל ביכולת לכתוב ברהיטות, זהו בהחלט סוג של כישרון. משוקע בכתיבה גם תחקיר סביר על עולם המוזיקה, ולפרקים אף שלו מנסחת בישירות יעילה רגשות וכאב אנושיים, למשל בחלקים העוסקים ביחסי יואב הכמה עם אמו הקרירה. למרות שהגיבורים פעמים רבות מדקלמים ולא משוחחים, למרות ששפת הדיאלוגים ההיסטוריים אינה מותאמת למאה ה-19, למרות שמסירת האינפורמציה הנחוצה לקורא לא תמיד נעשית באלגנטיות, למרות כל אלה, בעיקר בגין רהיטותו המוזכרת, היה ניתן לכאורה לפטור את הרומן ככתיבה "טובה בסוגה". בקריאת רומן מהסוג הזה, הרומן המלודרמטי הפופולארי, אנשים נהנים לא למרות הקלישאות אלא בגללן. הקלישאות מקלות על קריאתו וקליטתו המהירה של הסיפור. לפיכך, לכאורה, אין טעם לקטול ספר כזה.

אבל אני סבור כי אי קריאת הדברים בשמם, אי ההתייחסות לעובדה שזו כתיבה "נמוכה", הימנעות שנובעת מפחדנות, מאדישות או מההסתבכות עצמית של אינטלקטואלים בסוגיית "הגבוה" ו"הנמוך" (הסתבכות שלעיתים אינה אלא רציונליזציה לפחדנות ואדישות), הובילה בעשורים האחרונים לאיבוד קני המידה. וכשאין שומרי סף, הכתיבה הבינונית, שאינה סובלת מענווה, ממהרת לאכלס את מרכז המערכת ולהכריז על עצמה כמלכה. ויש לזכור כי הבעיה העיקרית בכתיבה "נמוכה", וזו נקודה שאינטלקטואלים הססנים מחמיצים, אינה שזו כתיבה לא אינטליגנטית. הבעיה לא נובעת מאליטיזם אינטלקטואלי של המבקרים. הבעיה היא שזו כתיבה לא מוסרית. זאת כיוון שבמרכז המלודרמה הפופולארית של שלו ודומיה ניצב מושג ההצלחה שמאושרר בהתלהבות ומבלי לערער עליו. כך כאן, יואב סער הופך להיות ברומן "הפסנתרן מספר אחת בעולם", לא פחות. החיים הראויים לחיותם, טוען הרומן המלודרמטי הפופולארי, הם החיים של "המצליחנים", חיים כמו חייו של יואב, עם דירה המשקיפה על ההדסון והופעות בבירות העולם. ההבדל בין הרומן המלודרמטי הפופולארי לאמנות הרצינית הוא הבדל מוסרי. האמנות הרצינית אינה מתכחשת לקסם שבהצלחה, קסם הפועל על כולנו, קוראים, סופרים ומבקרים. אבל האמנות הרצינית מתעניינת גם בחיים אפורים לכאורה, שאינם חיים של "מצליחנים", ומצליחה למצוא בהם קסם, יופי ועניין, וכך למעשה לגאול אותם. או שהיא דווקא כן מתמקדת בחייהם של "מצליחנים" ומצליחה לחשוף את התרמית שמאחורי חזותם הנוצצת, וכך לשחרר אותנו במעט מהפטישיזם של ההצלחה.

וכך נחשפת פתאום גם הסיבה העמוקה ליצירת החלק ההיסטורי ברומן. שלו מבטאת בעצם געגוע עמוק לעולם של המאה ה-19. השיא של המיזוג בין ההווה לעבר הוא כשמתגלה שיואב סער הוא צאצא ישיר של שופן מחד גיסא ובית המלוכה השוודי מאידך גיסא. התשוקה הלטנטית של שלו מתבהרת כתשוקה למזג בין המצליחנים של המאה ה-21 לבין האצולה של המאה ה-18 וה-19. זו אינה רק תשוקתו של הנובוריש לסממני וותק. יש כאן מגמה ריאקציונית עמוקה יותר, שמאפיינת את העידן המריטוקרטי והדרוויניסטי שלנו. הלא-מודע של הרומן מחזיר לחיים, בתחילת המאה ה-21, את "המשטר הישן", קרי משטר של אצולה ומשרתים, של אריסטוקרטיה ופשוטי עם, כאילו לא היו מהפכות דמוקרטיות בעולם מעולם.

ב

היותו של יואב מוזיקאי אינה סותרת את היותו בשר מבשרה של המערכת המערבית הנוכחית שאתוס ה"הצלחה" האינדיבידואלית מניע אותה. פסנתרן מצליח הוא בדיוק כמו כדורגלן מצליח, חלק ממנגנון התחרות הכללי. כך מבהירה מאיה ליואב: "אנחנו עומדים לשנות כמה דברים. יחסי הציבור שלך יהיו מעתה הרבה יותר ממוקדים. אתה צריך להיות לא רק פסנתרן-כוכב, אלא מותג. כמו שחקני כדורגל שהפרסום שלהם חוצה את גבולות המגרש". הבחירה במוסיקה קלאסית כנושא לרומן יוצרת אנלוגיה בין האפיל האריסטוקראטי שיש למוסיקה הזו לאתוס ההצלחה הקפיטליסטי. זאת בהתאם למטרתו האידיאולוגית של הרומן, שהיא, כאמור, הקניית הדר ולגיטימיות של אצולה למצליחנים של השיטה העכשווית.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • סיון  ביום יולי 17, 2010 בשעה 8:29 PM

    פוקח עיניים. תודה.

  • דוד  ביום יולי 18, 2010 בשעה 8:07 AM

    ממש מעולה בעיני. משהו קרה גם לשמות הספרים. כמו כדי לפצות על הבנאליות בתוכן, שם הכותר אמור לסמל איזו רוח חופשית שניחוחות פנטזיה ועולם אחר נושבים ממנה. ממערב לירח, אלק

  • שמחה ניר, עו"ד  ביום מאי 15, 2011 בשעה 6:19 PM

    מדוע אתה לא מביא דגימות אקראי לכתיבה ה"נמוכה" שמצאת כאן, ולכתיבה "גבוהה" שמצאת במקומות אחרים?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: