על "בעל החלומות", של דורי הרגיל, הוצאת "עמדה/כרמל"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" ביולי 2010

לא ברור מי הוא הגיבור הראשי של הרומן הזה, הכתוב ברובו בגוף שלישי. למעשה, יש לו שלושה גיבורים מרכזיים. הראשון הוא הילד, ואחר כך הנער, קובי ליפסקי, שגדל במושב ארצישראלי בשרון בתקופת המנדט וראשית ימי המדינה ומבקש להיות סופר. השני הוא אביו, סאשה ליפסקי, פובליציסט ידוע ומתון בעמדותיו הפוליטיות, אך לאו דווקא מתון באופיו. השלישי הוא מקס, אחיו של סאשה, דודו של קובי, האהוב מאד על אחיינו. מקס, שהיה קומוניסט בנעוריו, השתתף במלחמת האזרחים העקובה מדם ברוסיה שבאה בעקבות מהפכת 1917. מראות הפוגרומים שערכו "הלבנים" ושונאי הבולשביקים ביהודים רודפים אותו ומתערבבים במראות הקשים של הרציחות שהיה שותף להן בשרתו בצבא האדום. מקס, בזמן ההווה של הרומן, כלומר בשלהי תקופת המנדט ובשנות החמישים, הוא רווק תל אביבי, הנע משני עברי הגבול הדק שחוצץ בין קיום מסתורי וחידתי לבין קיום פתטי ובודד.

לרומן מותר שיהיו כמה גיבורים ראשיים, כמובן. אבל התחושה כאן היא שהרומן בחר בשלושה כברירת מחדל, מחוסר יכולת להכריע מהו המוקד שלו עצמו. היעדר המוקד לא מאפיין רק את סוגיית הגיבור הראשי אלא את הרומן בכללותו. לפנינו מאגר זיכרונות ילדות, סביר שהנם עיבוד לזיכרונותיו של הסופר עצמו, יליד 1936, שנעדרות הן מוקד תמטי והן ציר התפתחות, שגם הוא משמש כמוקד מארגן. במילים אחרות, המבנה נעדר כאן, והרומן מקפץ מאנקדוטה אחת לשנייה.

תחושת חוסר הארגון מתבטאת גם בכך שעל פני דפים ארוכים נפרשים חלומות הגדולה של מקס, לפיהם הוא מאפיונר שיקאגואי בתקופתו של אל קאפונה או לחלופין דמות מפתח במשטר הסובייטי שסטאלין הגדול כורה לו אוזן. אריכותן של ההזיות הללו, הכתובות בגופן מוטה, הופכת אותן לתלושות ממרקם הטקסט, לדיגרסיות ארוכות מדי שלא ברורה תכלית אריכותן ואינן מתחברות באופן אורגני לגוף הטקסט. חוסר ארגון ויד מכוונת קיים בטקסט  אפילו בשימוש בגופנים שונים (גופן מודגש משמש הן את קטעי הפרוזה שכותב קובי והן את קטעי הזיכרונות שכותב מקס).

הזיות הגדולה של מקס מצביעות על בעיה נוספת של הטקסט. החלקים ההיסטוריים בהן קלישאתיים, במובן זה שהם מציגים אירועים שיוצגו ונותחו אין סוף פעמים בעבר (סטלין, אל קאפונה), בהיסטוריוגרפיה ובאמנות כאחת, והעלאתם כאן אינה מחדשת בהם דבר. בכלל, ההיסטוריה נוכחת ברומן במודגש, כמו ציר זמן או לוח כרונולוגי שעלה ממעמקי הרקע של הרומן ונדחף לתבליט פני השטח. זהו פגם אמנותי. כך אפילו שיחה משעשעת מאד בין נהג מונית למקס ("אתה יודע איפה נתקעתי היום?", שואל הנהג, "לא", "לא תאמין. נחש", "אין לי מושג", "תנסה לנחש. מה אכפת לך. אתה לא מפסיד כלום", "אני לא יודע, באמת לא יודע, אפשר להיתקע בהרבה מקומות בתל אביב", "טוב, אני לא ימתח אותך יותר. בבית המשפט. היית מאמין. תשאל למה") לא יכולה להסתפק בעצמה. הנהג חייב לדון עם הנוסע במשפט קסטנר כדי להדגיש לקורא שמדובר ברומן שמתרחש בשנות החמישים.

אבל כפי שהקטע שלעיל מדגים בנוסף, בהחלט פזורים כאן קטעים המעידים על כשרון ספרותי חי. מתבלט במיוחד ברומן התיאור מלא החיוניות של יום ההולדת החמישים וחמישה של סאשה הנפרש כאן על פני חמישה עשר עמודים חריפים.  ביום ההולדת הזה נושא מקס נאום סרקסטי לכבוד אחיו: " מותר ביום ההולדת להשמיע מקצת שבחיו בפניו. לא יזיק. אני למשל לא יודע מה אנשים רוצים ממנו. אז הוא לא כליל השלמות, אז מה? וכי מישהו כאן מושלם? אז אין לו קסם אישי, אז מה? וכי מי אומר שלכל אחד ואחד חייב להיות קסם אישי?לזכותו ייאמר שהאיש צנוע, ובמידה רבה של צדק, אם כי לטעמי הוא עושה יותר מדי רעש מסביב לצניעותו" וכן הלאה.

אך מלבד פרצי הכישרון הספרותי המובהק שיש כאן, מדובר, כאמור, בעיקר בזיכרונות פרטיים, על תקופת המנדט ושנות החמישים, שיהיו בעלי עניין לקוראים לא מעטים אבל שאינם מתגבשים לכדי רומן. כפי שקובי הנער, המעניק לחברתו ריקי קטע שכתב על כפרו, עונה לשאלתה ("מה זה צריך להיות בעצם, מין זכרונות כאלה?"): "'הרי כתוב שם: 'הבהובים' מאת קובי ליפסקי'".

למי שמעוניין בכתיבה נוסטלגית ואנקדוטאלית, רגישה ולא מלוקקת, מומלץ הספר. למי שמבקש יותר, לא.

ב

רגע הבלחה של כתיבה ספרותית מעניינת הוא נאום נוסף ברומן, נאום שנושא סאשה השיכור ביום ההולדת שלו עצמו ובו הוא מדבר על הסיבות השונות לאי ההבנות בין בני האדם, כשהוא מכוון למצב העניינים בינו לבין אשתו: "כשכל אחד מהצדדים בא מ-MILIEU אחר ברור שיכולה לצמוח אי-הבנה. אבל רבותי, יש אי-הבנות מפוברקות, כן מ-פוב-ר-קות! ובעיקר, ואני לא מהסס להגיד זאת בגלוי, בעיקר בין בני-זוג. הצד האחד, או הצד השני, או שני הצדדים ביחד יוזמים את אי-ההבנה". על נאום שנון זה מגיב מקס: "זה היה נאום ממדרגה ראשונה, אחי הצעיר, אבל לרמה של שתיקה מוחלטת זה לא הגיע".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ימי הולדת  On אוגוסט 24, 2011 at 10:51 AM

    שלום אריק. לא קראתי את הספר שאתה מדבר עליו אבל לפי דעתי ביקרת אותי יותר מידיי.. אתה צודק שלרומן מותר שיהיו כמה גיבורים ראשיית ונקודה.. על כל סופר לבחור כמה גיבורים שברצונו וזאת בזכותו.. גם ב"אמן ומרגריטה" ישנם הרבה גיבורים והאמן עצמו כמעט ולא מופיע.. והרומן עצמו הוא פשוט מדהים ואני לא חושבת שבחירה בגיבורים הללו היא מחוסר יכולת להכריע מהו המוקד שלו עצמו.. זאת התמונה הכללית של הרומן וזהו.. עובדה שהתמונה הזאת הצליחה בקרב הקוראים..

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: