קצרים

1. מבקר הספרות הרוסי, ויסאריון בלינסקי, בן המאה ה-19, זנח לזמן מה את עמדותיו הרדיקליות מפני שטעה או חשב שטעה בהבנת הגל.

"הממשי הוא הרציונלי" כתב – כמדומני זה הניסוח – הגל, ובלינסקי חשב או שטעה לחשוב שהגל מקדש את הקיים (פרשנות אחרת למשפט היא הפוכה לגמרי, והיא: שרק מה שרציונלי הוא בר קיימא, ומה שלא רציונלי עתיד לימוג עד מהרה; זו הפרשנות שאחז בה לבסוף בלינסקי כשהתעשת ושב לעמדותיו המהפכניות).

קיימת נטייה דומה אצל מבקרי ספרות ו(לא) מבקרי תרבות (למשל, חלק ממבקרי הטלוויזיה): אלה מבקרים שמקדשים את הקיים מתוך השקפה שהקיים הוא המוצדק. מה שקיים סימן שהוא בעל ערך. הממשי הוא הרציונלי.

הביקורת היא לפיכך רפורמיסטית בטיבה. כיצד ניתן לשפר בתוך מערכת נתונה. זו ביקורת ספרות ותרבות בלי קוטב אוטופי. בלי היכולת לדמיין מצב עניינים אחר לחלוטין.

הביקורת היא לפיכך אימננטית. בתוך מצב תרבותי נתון "ארץ אחרת" יותר טובה לעיתים מ"מועדון לילה". יונית לוי היא קריינית ביקורתית יותר מדני קושמרו. "כוכב נולד" היא תוכנית לא רעה בעונה הזו. מיכל שלו מרגשת יחסית.

זה מה יש. ובתוך היש ניתן לערוך הבחנות ניואנסיות. המבקרים הללו אינם מרשים לעצמם לחשוב שהמערכת שמייצגים "ארץ אחרת" ו"מועדון לילה", יונית לוי ודני קושמרו, "כוכב נולד" בכללותה ומיכל שלו – היא מערכת פסולה.

לאחרונה נתקלתי בשני אנשי ספרות מרכזיים שמתייחסים בהערכה מרובה למדע הבדיוני: מישל וולבק ופרדריק ג'יימסון (בספר חדש שטרם קראתיו). ההערכה שלהם לז'אנר נובעת מכך שהמדע הבדיוני הוא צורת האמנות הבולטת שמאפשרת לנו לנסות לדמיין קיום אחר מעיקרו. לנסות לדמיין אוטופיה.

הניסיון הזה חשוב לא רק בגלל העתיד. הוא חשוב בגלל ההווה. האוטופיה היא הלא-מקום של העתיד השולח אלינו נציג המתיישב בגומחה בהווה שממנה מבוקר ההווה הזה.

2. העירו המעירים, ובצדק, על התגובות הרגשניות המועצמות לרצח הילדים ואחר כך להרוגי המסוק, תגובות שעוצבו על ידי כלי התקשורת.

אבל אני לא בטוח שהגישה ה"רפורמיסטית" למדיה היא צודקת (כלומר, לו רק היו השדרים יותר מאופקים, לו לא הייתה העיתונות צהובה וכו').

ייתכן שצריך לחשוב על המדיה מעיקרה כדבר משחית. לערוך ביקורת מדיה טרנסצנדנטית ולא אימננטית.

כי הרגשנות היא צדה האחר, ואולי "תצורת-התגובה", של האדישות.

פשוט, איננו בנויים לכל כך הרבה אינפורמציה, לשאת כל כך הרבה אובדנים. אנחנו יכולים לשאת בכאב מידע על מוות בכמויות סבירות ומתוך תגובה אישית. אבל הדיווח המדיאלי על מוות מכל קצות הארץ אינו יכול לרגש אותנו. הוא יכול לפיכך להיות אדיש או להוביל לאדישות או להיות רגשני (כלומר מוגזם, מופרז ובעצם לא אותנטי).

3. הייתי חודש בחו"ל והתעדכנתי פעם ביום למשך כמה דקות בלבד באינטרנט על הנעשה בארץ. ופתאום בצלילות חשתי כמה כל המידע שאני סופח אלי ביום יום פשוט מיותר. כמה ניתן וצריך לקלף אותו מעליך על מנת לחוש רענן ומשוחרר. כתבתי על זה בעבר.

4. בודריאר המוקדם הוא מבקר התרבות המעניין ביותר שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות. שורה של ספרים לא ידועים מספיק, מסוף שנות הששים ותחילת שנות השבעים ("השיטה של החפצים", "חברת הצריכה", "לביקורת הכלכלה המדינית של הסימן"), מהווים קורפוס מהמם ומשחרר של ביקורת כתובה בחומרה (שלא כמו בהמשך דרכו) על חברת הצריכה שרלוונטית עד ימינו אלה.

הקריאה ב"השיטה של החפצים", כשבודריאר עורך ניתוח מרקסיסטי-סטרוקטורליסטי של "עיצוב הפנים" המודרני ויחסינו לחפצים, יצרה אצלי תחושת היטהרות נדירה, כמו טבילה במקווה, כאילו הניתוח מקלף ממני את יחסי לאובייקטים שסביבי, משחרר אותי מהשקעת הרגש בעולם האובייקטים, השקעה שכבר שכחתי מקיומה. בודריאר, במילים אחרות, שהוא לא היה חותם עליהן, החזיר אותי לסובייקטיביות שלי.

היסטוריונים של הרעיונות טוענים שהאימפולס היצירתי של המודרניזם מראשית המאה, עבר בשנות הששים והשבעים אל התיאוריה הסטרוקטורליסטית והפוסט-סטרוקטורליסטית. במקרה של בודריאר אני מסכים. בודריאר היה גם היחיד מהפוסט-סטרוקטורליסטים שכרה אוזנו ל וקרא בעיניו את מבקרי התרבות והסוציולוגים האמריקאיים והתייחס אליהם בכבוד (מרשל מקלוהן, דניאל בורסטיין ועוד). דבר נדיר באקלים תרבותי שוביניסטי כמו בצרפת, שהשוביניזם שם מונע גם מרגשי נחיתות לאומיים ביחס לארה"ב. זה חלק נכבד מהסיבה לחשיבותו של בודריאר; אי התנתקותו מהקונרטי בניתוחיו התיאורטיים, קונקרטיות שמאפיינת את האמריקאיים האנטי-תיאורטיים מטיבם התרבותי.

חובה לתרגם את הטקסטים הללו של מי שבמשך עשור ומחצה עבר את אחד ממסלולי ההמראה האינטלקטואליים המרשימים והרושפים ביותר שנעברו מעולם (עד שלטעמי התרסק).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דב  On יולי 29, 2010 at 4:02 PM

    שלט רחוק

    המתקשה להכיל חדשות / מנסה להשתחרר מהכבלים / מתפתל בין ערוצי הזבל.// בואו ונרים כוסית / לחיי העם הזה המאושר / אהבה תוססת בין כוכב לכוכבית / ברקיע השביעי / בשעת הדמדומים / בערוץ הקניות הכי זול / ואו הכי גדול / ואו הכי טעים / ואו הכי יפה / הכל נכון לרגע זה.// ומה עם זכות הציבור לדעת / איך מתמודדים עם התוהו ובוהו / איך חוזרים הביתה בשלום / איך עוצרים כדור שלג / המתגלגל בשלט רחוק.

  • גיורא לשם  On יולי 29, 2010 at 8:04 PM

    ציטוט בלינסקי גירה אותי להביא עוד ציטוט מעטו של האיש החכם ההוא:
    "חפות מפשעהיא אפוא חדלון מעשה בלבד, הוויתה של אבן, ולא הוויתו של ילד?"

  • תודה רבה על המאמר  On יולי 30, 2010 at 2:09 PM

    תודה על העקשנות והנאמנות ב'נשיאת הלפיד' האחרון אולי, נגד הניצול הטלויזיוני. כמעריצה של ג'יימסון אקווה שיתרגמו את הספר החדש שלו, ותודה שיידעת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: