על "חשבתי על זה הרבה", של טלי וישנה, הוצאת "ידיעות ספרים"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" ביולי 2010

פרסום הרומן הזה אינו אירוע תרבותי מסעיר. זה רומן מינורי. אבל הוא מינורי גם במשמעותה החיובית של המינוריות, לא רק בזו התיאורית. הרומן מספר סיפור בעדינות, בהומור דק, ברגישות ולא ברגשנות, בפרוזה אוורירית וחיונית הנושאת את עצמה בחן. והוא מספר, למרבה הפלא, סיפור פרטי. לא אלגוריה לאומית .

הרומן מספר את סיפורה של משפחת הרץ, בקולה של הבת הבכורה שירה. שירה היא מתמטיקאית שעומדת לסיים את הדוקטורט שלה אך קוטעת את לימודיה כשאביה ואחיה נפגעים בפיגוע, אביה ברגלו ואחיה, איתי, בראשו. בניגוד לרושם שיכול להתקבל מתיאור הפתיחה הזה הרומן, כאמור, נמנע בתבונה מלהיות רומן משכפל-מדיה. למעשה סיפור פגיעת הראש של איתי, כתוצאה מאירוע בעל גוון "לאומי",  מאפשר לוישנה לספר דווקא סיפור פרטי בהחלט. במשפחת הרץ מייחסים לראש משנה חשיבות. האב הוא פיזיקאי והבת כאמור מתמטיקאית וכשהאם, שאינה קוטלת קנים בעצמה, מבקשת למתוח ביקורת עליהם היא מתרעמת על "מאתיים איי-קיו בלי טיפת שכל". לפיכך, כשאיתי, פגוע הראש, מקבל 454 בלבד בפסיכומטרי ונכשל בבגרות במתמטיקה הדבר מקבל חשיבות מיוחדת: "איתי, בנם של פיזיקאי ושל עורכת בקול ישראל ואחיה של דוקטורנטית למתמטיקה, נכשל בבגרות במתמטיקה!".

סיפור פגיעת הראש של איתי, חוסר יכולתו למצוא עבודה ויחסיו המידרדרים והולכים עם האב, לא רק שמסרב להיות סיפור "לאומי" אלא גם מסרב להפוך לסיפור מלודרמטי ורגשני (בספרות כבחברה הישראלית נוצר בשנים האחרונות קשר מסוכן בין הלאומיות לרגשנות ומלודרמה). הרומן דווקא מציג הומור דק משובב נפש.

אופייה המיוחד של המשפחה, משפחת גאונים (עם הדים רחוקים, כמדומה, למשפחת גלאס לסאלינג'ר), מסייע גם כאן. יש כאן דוגמאות רבות להומור גיקי משובב נפש: "עמיחי ניסה לגייס חוש הומור כדי לעודד אותי. 'למה סטטיסטיקאי עולה עם פצצה למטוס? כי הסיכוי שעל מטוס אחד יהיו שתי פצצות הוא אפסי'". את ניסיון העידוד הזה דוחה הגיבורה המתמטיקאית בטענה שהוא אינו מבוסס מבחינה לוגית.

אבל וישנה משתמשת בפגיעת הראש עצמה של איתי לצורכי ההומור, וכך נמנעת באלגנטיות מיוחדת במינה מנפילה לפח הסנטימנטליות. לאיתי, חסר הטקט באופן קיצוני, אורח חשיבה מוזר וייחודי. הוא, למשל, גורס קליפת בננה במגרסה בטענה הניצחת "למה נייר כן וקליפת בננה לא?" וכתוצאה מכך מפוטר מעבודה נוספת. כששירה מגלה שבעלה בגד בה, מגיב איתי כך: "'אם אתם שואלים אותי – ' אמר איתי. 'אנחנו לא שואלים,' מיהרתי להגיב. ' – אז את צריכה לבגוד בו בסיטונות!' 'אנחנו לא שואלים,' הזכרתי שוב. 'גם עם כושים,' הוא המשיך, 'עם היספאנים, עם הומואים, עם נשים ששינו את מינן, עם פלסטיני אחד לפחות, עם פרופסור אחד מהמכון למחקר מתקדם, עם…' 'איתי!' נזפתי בו. 'שאלתם – עניתי'". דרכי המחשבה המקוריות שלו מאפשרות לסופרת להציג שורה ארוכה של סצנות ודיאלוגים קומיים. אבל אורח החשיבה המוזר והייחודי, כך נרמז, קשור לפגיעת הראש של איתי.

הפינג-פונג המילולי הבא ממחיש כיצד הצד הקומי והקליל של הדיאלוג, שנשען על אורחות החשיבה והביטוי המוזרים של איתי, הוא ממוצע של אישיותו המקורית והשלכותיה העמומות של פגיעת הראש שלו: "'למה את יושנת כל הזמן', שאל איתי לבסוף. 'ישנה' אמרתי. הרמתי את המאמר שנשמט מידי. 'מה את קוראה?' איתי שאל. 'קוראת' עניתי בלאות. 'למה את מתקנת אותי כל הזמן?', 'למה אתה טועה כל הזמן?', 'כי אני דפוק בראש,' הוא ענה בפשטות. 'התקבלתי לעבודה חדשה', הוסיף, מחכה שאשאל. 'תתחדש,' עניתי, 'לנחש?', 'בחיים לא תצליחי.' הוא חייך, 'אבל זו משרה מעולה. ממשלתית!', 'מממ…' החלטתי לנסות את כוחי, 'אוסף אשפה?', 'לא', 'מטאטא רחובות?', 'לא. וזו משרה עירונית, לא ממשלתית'. 'צודק. אני חושבת שגם אוסף אשפה'. עצרנו לרגע לשקול בסוגיה. 'כן,' המשכתי, 'אני בטוחה. אספני האשפה מקבלים את משכורתם מהעירייה ולא מהמדינה. ולראייה – שביתות איסוף האשפה כאשר העירייה לא משלמת משכורות בזמן". העירוב בין הקומי לרציני אינו מתבטא כאן רק בכך שפגיעת הראש של איתי נוכחת כאן במפורש. ההומור עצמו נובע מרצינות היתר של המשוחחים, שאינם שמים לב שהבירורים העקרוניים והרציניים שלהם ("עצרנו לרגע לשקול בסוגיה") סוטים בקיצוניות מהתוואי הטבעי של הדיאלוג.

הדיאלוג הזה מבטא בתמצית את סגולותיו של הרומן המינורי הזה, הרגיש והקומי כאחד.

ב

מעלתו של הרומן, כאמור, היא המינוריות שלו. הוא אינו מספר פרק בתולדות ההיסטוריה הציונית ולא משכתב ביומרנות את התנ"ך, הוא אינו מתיימר לערוך מסע ספרותי חוצה ישראל, למחות כנגד הקיפוח המזרחי, לחשוף את מועקות הדור השני, למחות כנגד תרבות מדורדרת המכורה לסקס ולסלבריטאות, לפתור את הסכסוך הישראלי פלשתיני, לחשוף את טבעה המתעתע של הלשון וגם אינו מציג גיבורים מצליחנים להלל הניצבים בפסגת העולם. בהקשר של המצב הישראלי, מעלתו של הרומן היא שהוא מסרב, למרות נקודת הפתיחה שלו, להתבוסס ולשקוע בדיון המייגע עליו, דיון שלעיתים נדמה כי ההתבוססות בו אינה מייצרת חמאה אלא חלב מהול ומדולל.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: