שניים קצרים אפלוליים ומעט מופשטים על המלחמה (כפוטלאץ' וכאירוע מדיה)

1. מרסל מוס, האנתרופולוג, כמדומני, העלה למודעות את מוסד ה"פוטלאץ'" הקדום; המוסד הנהוג בחברות פרימיטיביות של בזבוז ראוותני, שנועד להפגין את כוחו של המבזבז.

אם אינני טועה גם בכך: נתפס ה"פוטלאץ'" כגישה חלופית לקפיטליזם: חליפין שיוצאים מהסכימה הקפיטליסטית הנוקשה והקטנונית של רווח והפסד; הפוטלאץ' כ"לארג'יות" לא-קפיטליסטית; חליפין של הון ונכסים כנגד סטטוס.

האם החדווה שמפעפעת בנו בעל כורחנו עם הסתמנות התקדרותם של ענני מלחמה נובעת גם – מלבד החדווה הלא נשלטת מהתקרבותו של אסון גדול, שיאפיל על אסון חיינו הקטנים; מחוץ לשמחת ההרפתקה, שתחלץ אותנו משיממון היומיום – מהיציאה הזמנית מסדר החליפין הקטנוני של הקפיטליזם? הינה החדווה על הבזבזנות הראוותנית והלא מחושבת של המלחמה (על כך שכל פגז עולה עשרות אלפי שקלים, כפי שהסבירו, בהתפעמות כך נדמה, הפרשנים בעימותים הקודמים)?

2. לכאורה מה רע בחיים של הווה נצחי, בחיים של "אירועי" מדיה שמתפוצצים ודועכים כמו להבות על פני השמש – כמו דעיכתו של עוד כוכב נולד או התלקחות בגבול הצפון? לכאורה מה רע באי התקדמות, באיבוד הווקטור של החיים הפוסט-מודרניים, בהיעדר האוטופיה, בסכיזופרניה, שהיא ההתמכרות להווה, "התפרקות שרשרת המסמנים", כמו שהגדיר ג'יימסון את תפיסת הזמן הפוסטמודרנית (בעזרת ביטוי לאקאניאני)?

לכאורה מה רע בזניחת התקווה המשיחית והתמסרות להווה נצחי עליז?

אלא שאין זה נכון שאבדה לנו התקווה לשינוי, אין זה נכון שאנחנו חיים בהווה נצחי של אירועי מדיה מתחלפים. כל אירוע מדיה – מדיווח על גירושי סלבריטאים ועד יציאתו של סרט בכיכובו של ליאו, מרצח ילדים ועד התלהטות חזית הדרום – צופן בחובו, מעצם החידוש שבו, את התקווה האוטופית, המשיחית, המודרניסטית, התקווה לשינוי רדיקלי. התקווה שהדברים ישתנו מהיסוד, שנתקדם הלאה, שדבר לא יהיה כשהיה. זאת למרות שאנחנו יודעים שמה שהיה הוא שיהיה (לא שתמיד יירצחו ילדים – אני מדבר כאן על תופעה צורנית – אלא ששינוי קיומי רדיקלי, שנרמז והובטח מעצם פריצתו לתודעה של "אייטם" מדיה חדש ורענן, ולא משנה תוכנו, שינוי כזה לעולם לא יתרחש). להיטותנו אחר אירועי המדיה מוזנת מתקוותנו הכמוסה, הלא רציונלית, שהחדש שנתוודע אליו מבשר שחר חדש, ארץ חדשה ושמש חדשה.

המדיה, באירועיה המוחלפים תדיר, מתחזה ליוצר מודרניסטי רדיקלי: מה אצלו הציווי האסתטי של "עשה את זה חדשני" צפן בחובו את ההבטחה לשינוי מהפכני של החיים במלאותם, לא רק של האמנות – כך גם המדיה כביכול, בתחלופת האייטמים שלה, בתאוות החדש, מרמזת על ימות משיח הניצבים כביכול אחרי כותלנו.

ומכאן התחושה החמצמצה כשהאירוע חוזר ונספג בתוך השמש הגדולה של המדיה, ואנחנו צונחים כנגדו ושבים אל קרקע ההווה הקשה, המאובקת, המוכרת, של כוכב השבת שלנו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דוד  On אוגוסט 5, 2010 at 2:12 PM

    פוסט יפה, אם כי אני חושב שברגע שאתה עובר להתייחס למצב הרגשי, אז עליך לחדד את ההבחנה בין האופן בו האירוע משווק כחדשני לבין האופן בו הוא נתפס: לא כמבשר שחר חדש (אולי פרט לאסון התאומים) אך כן כעוד חוליה בשרשרת, שאיש אינו יודע את כיוונה, אך מדי פעם מתקבלים רמזים לצורתה הכללית. למעשה, אני חושב שהלהיטות היא בדיוק אחר אותו "אירוע רומז", זה שעשוי לאשש או לכוון מחדש את מחשבתנו בקשר למקום אליו החברה/המדינה/העולם צועדים.

  • רוני ה.  On אוגוסט 5, 2010 at 8:19 PM

    למרות הטון המשכנע, הטענה מס' 2 אינה נכונה. כפי שכל מתמטיקאי ישמח להסביר, ארועים חסרי משמעות לכאורה יכולים להצטבר לכדי שינוי מהותי. אפשר להדגים את זה בעזרת הפרדוקס של אכילס והצב: אכילס רץ מהר פי 10 מהצב. נותנים לצב מקדמה של 100 מטר ושניהם מתחילים לרוץ. הפרדוקס טוען שאכילס לעולם לא ישיג את הצב: כשאכילס יגיע לנקודת ההתחלה של הצב, הצב הספיק להתקדם כבר 10 מ'. כשאכילס יגיע לשם, הצב כבר יהיה 1 מטר לפניו וכן הלאה. ובכל זאת, אין ספק בכך שאכילס עבור יעבור את הצב.

  • אסף  On אוגוסט 22, 2010 at 4:31 PM

    ליתר דיוק. פרנץ בועז הוא האנתרופולוג שמרסל מוס משתמש בו כדי להציג תובנות משלו על יחסי נתינה (מוס הוא נקודת מוצא מצויינת גם להשראה עבור בורדייה [ שקריאה במשפט אחד נגדו מופיעה בפוסט אחר שלך], וגם להתנגדות לבורדייה).

    הפוטלאצ' יכול לשמש נקודת מוצא אפילו לדיון רחב יותר. אולי משל לצריכה ראוותנית עד כדי מופרכות בתרבות שלנו (ג'יפ האמר על מדרכות תל-אביב הוא אמירה אמנותית או ראוותנית-פוטלאצ'ית?).

    זה מזכיר גם את מלחמות החומוס בין אבו גוש ללבנון: הצלחת הענקית הזו של נוזל צהבהב חשוף לאוויר ולחימצון היא הדבר האחרון שבא לך לאכול. זה בדיוק סוג של 'אנחנו יכולים לבזבז יותר' ובכך לשטח (מטרת הפוטלץ לפי מוס) את הצד השני.
    מעניין גם שיש (אם אני לא טועה) מי שמראה שהפוטלץ הפך למסיבת השחתה רק כתוצאה מהשפעת המערב – התעשרות עקב סחר עם המערב, ויש שרואים בו עיוות של מערכת המתנה (מושג של מוס).

  • אריק גלסנר  On אוגוסט 22, 2010 at 6:13 PM

    תודה על הדיוק, הידע וההערות.

    מעניין אם ובלן, בספרו על מעמד הפנאי והצריכה הראוותנית באמריקה מתחילת המאה ה-20, משתמש במושג פוטלאץ'. זה אחד הספרים הבאים בתור לקריאה, לכשירווח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: