על "זה הדברים", של סמי ברדוגו, הוצאת "הספרייה החדשה"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" באוגוסט 2010

בתחילת הקריאה, כמה עשרות דפים בתוך המסע שהוא הקריאה בְרומן, צצו ועלו התהייה והבעיה שהרחיקו אותי מיצירתו של ברדוגו בעבר. התהייה: האם התובענות של הכתיבה הזו, המתאפיינת בשיבוש מכוון של השפה, בעילגות תת-תקנית ועל-תקנית, כלומר מצד אחד ייצוג לשוני של אנשים שהעברית כבדה בפיהם ומצד שני ייצוג לשוני של אנשים שתמהים על כך שאנשים רגילים מתייחסים לשפה בקלות ראש, כאמצעי תקשורת שקוף כביכול שאדם דש בלשונו, ולא בוחנים, לשים או מפרקים כל מילה ומילה בלשון, ובכן, התהייה אם התובענות הזו משתלמת. כלומר, האם היא מוליכה לקרחת יער שבה לפתע אור גדול של הבנה חדשה נוגהַ על המטייל בשבילי הרומן החשוכים. והבעיה, החמורה מהתהייה: היותו של ברדוגו סופר שמעמיד את הספרות בשירותן של מגמות אינטלקטואלית אופנתיות, כתיבתו ספרות המצייתת למגמה אינטלקטואלית המשלבת שני נושאים לוהטים במדעי הרוח בעשורים האחרונים: פוסט-קולוניאליזם והצבת הלשון במרכז ההוויה האנושית. כך, במקום שהספרות תהיה יציאה להרפתקה, שאליה יוצא הסופר בעצמו ומוליך עמו את הקורא, זוהי ספרות "חתרנית" שמסקנותיה ה"חתרניות" ידועות מראש.

כך גם בעשרות הדפים הראשונים ברומן, כשהמספר של "זה הדברים", ספרן חיפאי, מוציא את אמו ילידת מרוקו מבית הזקנים שלה, ונוטל אותה עמו לשבוע חופשה בבית בו חיו בעבר בצוותא חנוקה, על מנת ללמדה לראשונה בחייה לקרוא ולכתוב בעברית, ושם מתנהל ביניהם דיאלוג על-תקני מול תת-תקני, הקורא מוצא את עצמו מרים כפיו לצדעיו באימה: אוי, לא, לא עוד פעם המניירות האלו של העילגות הלשונית ("אני פותח את התריסים בחלון היחיד של הסלון, זה שנוכח כאן לתפקודו המזערי כל כך, סתום כלפינו בגיאומטריה תת-בסיסית […]כל שימושי הבית לרשותי. ההנהגה עלי"), כמו שיש גם אצל רונית מטלון, מניירות של אידיוסינקרטיות, מניירות מתריסות ולמעשה יהירות ותוקפניות ביחסן לקורא במסווה של איזו אמירה חברתית; אוי, לא, לא עוד פעם העיסוק הפטישיסטי הזה בשפה ("מעולם לא הצלחתי להתערות בעומקן של המילים, בבשרן ההיסטורי והלשוני"), לא עוד פעם הכתיבה בשביל המבקרים האינטלקטואליסטיים שיכתבו משהו בסגנון ש"הגיבורה האמיתית כאן היא השפה"; אוי, לא, לא עוד פעם המופשט שמנחה את הכתיבה הזו, למשל מבנה העומק האינטלקטואלי החשוף של ההנגדה בין המודרניות והישראליות של הבן לשבטיות והמרוקאיות של האם, בין תרבות הכתב שמנסה להנחיל הבן לאמו לתרבות האוראלית ממנה באה; אוי, לא, לא עוד פעם הטלת אשמה מרומזת על הציונות הרשעה שהנחילה באלימות את העברית.

אלא שבמרוצת הקריאה, הבעייתיות בכתיבה של ברדוגו התגמדה ואף התנדפה לנוכח סגולותיו של הרומן. קודם כל, המבנה הפשוט של הרומן יוצר מהודקוּת שמפצה על המופקרות הלשונית (המוצדקת וחסרת ההצדקה כאחת). הצבת הבן מול האם, בדו-קרב של משכיל ומי שמוכנה להשכיל בתנאי שסיפורה יישמע באוזניו – השניים מגיעים להסכם שעל כל קבוצת אותיות שילמד הבן את האם ישמע הבן בתמורה חלק נוסף בסיפור חייה של ילדה יהודית-מרוקאית בשם מָחָה – יוצרת דרמה חריפה. עילגותה של האם (בניגוד לעילגות המעושה של הבן, שכיניתי על-תקנית, שגם היא, עם זאת, מכילה כמה רגעים ליריים יפים מאד), המספרת את סיפורה של מָחָה, יוצרת חושניות לשונית מיוחדת במינה (שמזכירה את הישגיה המרשימים של שרה שילה ב"שום גמדים לא יבואו", ואם זכרוני אינו בוגד בי גם את הישגו המרשים של אלברט סוויסה ב"עקוד", משנות התשעים).

אבל מעל הכל חזק בספר הזה הסיפור, הסיפור עצמו של מחה. זהו סיפור אפל, מרטיט וחכם, על ילדה נטושה שאף אחד, ואפילו אמה, לא אשם ממש בנטישתה וכולם, ובייחוד אמה, אשמים. זה סיפור על גרימת רוע בלי כוונות זדון, על עוול שנעשה בהיסח הדעת, על הפקרה שנעשית בלי משים ("וכאילו בלי שהיא שמה-לב ורק עם הכוונה הטובה, פה אמא של מחה עושה את הפירוד מהבת שלה"). זה סיפור קודר על ילדה שלמדה שכוונותיהם הטובות של המבוגרים כלפיה אינן מחזיקות מעמד, ושעליה ללמוד לסמוך על עצמה בלבד. על רקע חיי היהודים במרוקו, בתיאור של החיים שם שאיני זוכר בספרות הישראלית כדוגמתו לפירוט ובו זמנית לחסכוניות אלגנטית, בעברית משובשת באופן חושני, מסופר כאן סיפור מוסר חריף, דיקנסי באופיו, על יתמות, נדודים ובדידות.

ב

האם מצהירה על אי שייכותה באמצעות השפה. ראו למשל את המילה "אתם" במשפט הבא: "חֶזְנָה שזה שמה מַחְסְנים את הסחורה, לא מָזָוֶה שאתם קוראים אותו פה בארץ, לא, זה לא המלה, זה משהו אחר, למה אני יודעת מה זה מזוה שאתם מתכוונים אליו". הנטייה של סופרים להתרכז בשפה כמביעה זרות מובנת. הרי השפה היא כלי הביטוי שלהם עצמם. יש רק צורך לזכור את העובדה הפעוטה-חשובה הזו ולא להתבלבל ולחשוב  שהשפה היא עיקר ההוויה האנושית או אף עיקר המנגנון שבאמצעותו מדיר המיינסטרים את החריגים ממנו ולא נושא חביב על אינטלקטואלים וסופרים פשוט כי הוא קרוב ללבם בהיותם אנשי מילה בעצמם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מירי  On אוגוסט 7, 2010 at 6:54 PM

    אמנם עדיין לא קראתי את הספר של ברדוגו אבל מאד נהניתי לקרוא את הרשימה שלך, גם בשל הגישה החילונית לשפה, וגם בשל המשפט "ולמעשה יהירות ותוקפניות ביחסן לקורא במסווה של איזו אמירה חברתית" שמנסחת בצורה מדוייקת תחושה שבעבעה בי במהלך המפגש הלא מוצלח שלי עם 'קול צעדינו' ולא ידעתי לנסח.

  • אריק גלסנר  On אוגוסט 7, 2010 at 8:48 PM

    תודה מירי.

  • דיצה  On אוגוסט 27, 2010 at 12:59 PM

    ספר נפלא ועוצמתי , מרטיט לב , טרגי , אכזרי ואנושי גם יחד. נפלא שיש לנו סופר כזה !!

  • רחל  On אוקטובר 9, 2010 at 6:54 PM

    ספר מרתק ומרגש, מעניין ביותר אנושי ורגיש.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: