על "מלך הציפורים", של דרור דניאל, הוצאת "כרמל"

פורסם ב"מעריב" באוגוסט 2010

א

אני חש בצורך להקדים כמה מילים לטקסט הזה ("טקסט", איזו מילה קרה, טכנית, מודרנית,  נוצצת-כביכול, אבל "ספר", או אפילו "רומן", נשמע מעט אנכרוניסטי, בלה, מצהיב; והנה הדילמה כולה בקליפת מילה). כי, ובכן, טקסטים כאלה, משולים בעיניי לאותם תדרים החתומים לאוזן האנושית ואותם שומעים בעלי חיים, כלבים למשל, שאוזנם עדינה משלנו. השאון של מה שמכונה התרבות העכשווית מקשה עלינו לשומעם. אנחנו צריכים להתנתק, לתפוס מרחק ממה שמכונה התרבות העכשווית, על מנת שנוכל להקשיב להם. סול בלו נשאל בראיון על עתיד הספרות בעידן הטלוויזיה, והשיב שהטלוויזיה היא תקשורת כוזבת, לעומת הספרות שהיא תקשורת אמיתית. למה הוא התכוון? אולי למה שסארטר טען ב"מהי הספרות?" שהספר משמר את החירות של הקורא כי על מנת להתממש, על מנת שאוסף הסימנים חסרי הפשר על גבי הדף הלבן יקבלו משמעות, נדרשת השתתפותו הפעילה של הקורא. הספרות זקוקה לקוראה כסובייקט פעיל ואילו הדימוי הטלוויזיוני לא. הדימוי ההולם ביותר לדימוי הטלוויזיוני הוא בעיניי הדוגמניות בערוץ האופנה, רגע לפני שהן מסתובבות וחוזרות על עקבותיהן, עקביהן. הן נעצרות לרגע, מניחות כף יד על גב מותן מובלטת, מביטות בבוז אדיש לשום נקודה מסוימת בחלל. הן לא זקוקות. הספרות זקוקה לנו כסובייקטים פעילים, הטלוויזיה לא. אולי לכן הספרות נוטה לעסוק באנשים פגומים, בחיים חסרים, כמו בספר (הנה, בכל זאת, "הספר") שלפנינו. הספרות, שמבחינת המדיום זקוקה נואשות לקורא, עוסקת גם מבחינה תמטית, מבחינת המסר, באנשים זקוקים ובקורא שמוכן לצאת ולפוגשם.

זה אינו ספר גדול, גאוני, או "תגלית מרעישה". ניסיון להציגו ככזה אפילו חותר תחת ייחודו כספר זקוק, גם אם אצילי. זה ספר שצריך לכוון לשעה שאינה יום ואינה לילה, מחוץ לזמן, רעשו והמונו, ואז להתכנס בתוכו ולתקשר עם נשמה אחות. כותבו אינו בין החיים, הוא נפטר ב-2003 בהיותו בן 46 ובחייו פורסמו בעיתונים ובכתבי העת רק קטעים מיצירתו.

יש כאן שתי נובלות שזירתן אחת: ירושלים של מטה, ירושלים של עוני, שכרות, אלימות וטירוף. עוני מנַוול ולא רומנטי ומציאות קפוצה, לא נדיבה, לא בממון ולא בחום אנושי. במרכז שתי הנובלות, הראשונה כתובה בגוף ראשון והשנייה בגוף שלישי, גיבור אחד, בן דמותו של הסופר כמדומה, המתאר את ילדותו בנובלה הראשונה ואת מות אביו, השיכור, האלים אך האהוב, בשנייה.

הסגנון פיוטי אך לא כפיוטיות המשולה לקצף קפה המתחזה לקצפת ואינו אלא חלב ממולא באוויר; זו אסתטיות עשירה המפצה כאן על הריאליות הגרומה והמזוותת. הסגנון אנכרוניסטי במפגיע, עירוב של הנטורליזם, הסאטירה וספרות התלושים של מפנה המאה העשרים. השפעות של מנדלי ("עני, ברייה בפני עצמה הוא ואין דעתו כדעת שאר אדם ומקדים העמדת ילדים לדאגת פרנסתם"), פיירברג, ברדיצ'בסקי, גנסין וברנר עולות על הדעת. כמו גיבור "בחורף" של ברנר מפשפש הגיבור בקורות חייו הכאובים: "כאותו אדם הכונס עיתונים בלא סוף ואינו משליך את הראשונים, מחמת האשליה שמא יש בתוכם פיסת מידע שיכולה לגאול אותו, עד אשר צבירי העיתונים קוברים אותו בביתו". "האני" מומשל גם לגניזה שהתגלתה בקהיר, מצבור של תעודות ומסמכים מהעבר שנאטמו לדורות, אבל שיש בהם קדושה, כי הם יסודותיו של "האני". ישנן כאן רמיזות תנ"כיות וחז"ליות וכן ל"ברית החדשה" (המוטיבים הנוצריים מבטאים חולשה, כיוון שהסליחה הנוצרית שמפגין המספר לא תמיד אמינה, ובכלל השימוש במקורות נוצריים  מעט מתבשם מעצמו). המיתוס מגביה את הריאליה (ארגז ממתקים הנו "כארון הברית שעשאו בצלאל") ולעיתים נעשה בו גם שימוש אירוני, לבטא את הפער בין העבר המיתי להווה העלוב. רגישות לעוולות קטנות וצורבות יש כאן, תיאור של מציאות עמומה, של טיפול וניצול בו זמנית. למשל, הגיבור שגדל במשפחה אומנת, בגלל טירופה ואשפוזה של אמו, מקבל אוכל שונה מילדיה הביולוגיים. זה הגיוני, אלה ילדיה והוא לא, אבל – . במקרה אחר, הגיבור מבקש לאחוז בידו של מורה, והלה מפטיר לעברו "אני לא אבא שלך": "תמה אני עליך, המורה פנחס, וכי מה ביקשתי ממך? הלוא רק אשליית ביטחון ביקשתי במגע ידך, וכי איני יודע שאינך אבי?". יש כאן מחאה חנוקה על ילדות גזולה. "שעיקרם של ימי הילדות שאינך דואג אלא דואגים לך", ועיקר זה לא נתקיים בגיבור.

זה ספר שאפשר לקרוא יותר מפעם אחת.

ב

הגיבור מכונה שמעון מאגוס, דמות שולית מהברית החדשה שביקשה לעצמה את יכולת התעופה. בין השוליות לתשוקת התעופה מתנייד גם גיבור הנובלות. דימוי הציפור מופיע כאן שוב ושוב. הציפור כמי שנמלטת מעמק הבכא שהוא העולם הזה. הציפור כאפשרות להתעלות מטפיסית. הציפור כדימוי למי שיכול סוף סוף להבין, להתבונן במכלול ממעוף הציפור. הציפור כביטוי לתשוקות המגלומניות של הסופר, כמו שמעון מאגוס המקורי עליו נכתב ב"ברית החדשה": "באומרו על נפשו כי גדול הוא". אבל, לעיתים, הציפור כרצון להשתחרר מהמילים, מהצורך לכתוב, "וכשם שציפור פורח באוויר ורוח בני-האדם עולה מעלה, מחשבתי מפרכסת לצאת ממלכודת המילים".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סיון  On אוגוסט 17, 2010 at 6:00 AM

    ביקורת יפה ומחכימה, אני אקרא את הספר בזכותה

  • עמיחי  On אוגוסט 26, 2010 at 11:22 AM

    סקירה נדיבה ורגישה כאחת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: