קצרים: סקיצות על הומניזם, הכיבוש, מרקסיזם ועוד

1.התביעה של השמאל להפסקת הכיבוש נתקלת במשיכת כתפיים ואדישות מצד הימין. האם אנשי הימין הם אנשים רעים ואנשי השמאל אנשים טובים? האם לאנשי הימין לא אכפת לרמוס את זכויותיו של עם אחר? האם חלוקה לא שווה של גנים גרמה שבשמאל יהיו אנשים מוסריים ובימין לא?

אכן, ישנה מידה של אטימות מוסרית בימין, שנובעת מפרנויה יהודית שנקרשה והפכה לאטימות ולסכי-עיניים מוסריים "סתם", ביחס לאחר. אבל זה לא לב העניין, לטעמי.

בחברה תחרותית, של כלכלה היפר-קפיטליסטית, התביעה של השמאל מהימין, רובו זעיר-בורגני ומעמד בינוני-נמוך ואף מעמד נמוך, נתקלת בחשדנות עמוקה, בניכור עמוק. ומוצדק בחלקו. כי הרי מציאות בלי כיבוש היא מציאות שלא תזיק מבחינת הכלכלה הנפשית לחלקים השבעים בחברה הישראלית. הם את זהותם מבססים על היותם אליטה (אליטה כלכלית ו/או רוחנית). ואילו ללא הכיבוש ייוותר הימין בעמדה כנועה מול האליטה של השמאל (הכלכלית ו/או הרוחנית). הפלשתינים, בלא מודע של הימין הזעיר-בורגני, הוא מה שהוא עצמו, הימין, ביחס לשמאל.

אם חברה תחרותית, אם חברה של סכין בין השיניים, של הישרדות קשה בלי תמיכה של החברה, מדוע שאוותר לאחרים? כדי לשוב להירמס בגבולות החברה שלי עצמי?

נכון, הימין – ויותר ממנו, המרכז נטול-הערכים, תומך הסטטוס-קוו – נתמך בידי חלק נכבד מהאליטה הכלכלית הישראלית. אבל גם לאליטה הזו, רעיון הוויתור נתפס כתלוש. בחברה שכולה בנויה כיום על תחרות ומקסום רווחים ורמיסת היריב הכלכלי, עיקרון שעליו חלקים בשמאל המדיני אינם מערערים, רעיון הוויתור נראה לא רציני. "מה, גם בעסקים אתה ככה? מוותר?!" אומר בלבו איש העסקים תומך "קדימה" לעמיתו איש העסקים תומך מר"ץ, "ברור שלא, אז מה ההיתממות הזו?!".

לכן, אי אפשר להיות ניאו-ליברל בכלכלה ולתבוע באופן אפקטיבי את הוויתור על הכיבוש.

2. מבחינה היסטורית המרקסיזם ביקש לבדל את עצמו – בין השאר – משני זרמים סוציאליסטיים מקבילים. זרם סוציאליסטי שביקש לטעון טענות בשם המוסר (למשל, כמדומני, פרודון ופורייה). כנגדו טען המרקסיזם שהוא אובייקטיבי, רציונלי ומדעי. כאילו התבייש המרקסיזם בטענות מוסריות, בהיותן "נשיות" אולי, בעיניו. עד היום, ניאו-מרקסיסטים מכובדים (אני חושב על ג'יימסון) לא משתמשים בטיעונים מוסריים, לפחות גלויים, בניתוחם את העידן הנוכחי.

זרם נוסף שהמרקסיזם ביקש לבדל את עצמו ממנו היו הלודיסטים, אותם פועלים שבראשית המהפכה התעשייתית פנו לשבור את המכונות מתוך תפיסה, מוצדקת, שהמכונות ייתרו את עבודתם.  מרקס טען כנגדם שהם נאיבים. אי אפשר לעצור את הקדמה, מה גם שהקדמה, בחוקיות היסטורית קשיחה, תוביל למהפכה. התפתחות הטכנולוגיה, בתהליך דיאלקטי, תוביל לשחרור מעמד הפועלים.

מרקסיזם ומוסר, מרקסיזם ולודיזם.

כאוהד המרקסיזם – אחד מהישגי הרוח הגדולים ביותר מאז ומעולם; כשאדם אחד, קארל מרקס, נטל על עצמו להבין את המנגנון האדיר שרומס אותו ואת אחיו בני האדם –  השאלה שאני שואל את עצמי היא אם השמאל כיום לא צריך להשתמש בדיוק בטיעונים מוסריים ולא מדעיים (את זה הוא עושה בחלקו), והאם לא צריך להיות פשוט לודיסט בהקשרים מסוימים. למשל,  פשוט לא לראות טלוויזיה, מרגע שאתה מבין את מנגנון הדיכוי שטמון במכשיר הזה. או להתחבר לאינטרנט בצורה מבוקרת, כשאתה מבין את ההשלכות הבעייתיות של הטכנולוגיה הזו (שלה נלווית אידיאולוגיה פאר-אקסלנס, במובן המרקסיסטי של תודעה כוזבת, קונגלומרט של פוטוריסטים נוצצי-עיניים וחסידי הרשת ו"נפלאותיה"). שלא לדבר על/ב טלפון סלולרי.

3. ההתקפה על הרעיון ההומניסטי (שמורכב משני חלקים: א. ייחודה של האנושות ב. וגם ייחודיותה של חוויית הפרט האנושי) באה היום משני כיוונים סותרים:

א. מתפיסות ניאו-אבולוציניסטיות, הרואות את האדם כחלק אינטגרלי מממלכת החי. ספרו של ג'ונתן ספרן-פויר על הצמחונות מסמל, למשל, את המעבר לתפיסה פוסט-הומניסטית שאינה מבדילה בין החיה לאדם. זה, לכאורה נחמד ולא מזיק, אבל ישנו כאן פיחות דרמטי בחוויית הקיום האנושי וארחיב על זה בהזדמנות. הפסיכולוגיה האבולוציונית היא דוגמה נוספת למגמה אינטלקטואלית פוסט-הומניסטית, שגם עליה יש לכתוב ולומר רבות.

ב. מהטכנולוגיה – שבאופן אירוני נולדה מיכולתו הייחודית של האדם ופיתוחה מבטא את תפארתו – שהופכת את הקיום האנושי למרג'ינאלי, לשולי, למולה.

הטכנולוגיות שהאדם עצמו פיתח, אינן מובנות לו, נוצצות ממנו, מדויקות ממנו, נראות לו נעלות עליו. זה נושא לא מדובר, אבל תחושת הנחיתות של הגוף האנושי מול החפצים המתוחכמים שהוא משתמש בהם דבר יום ביומו, ואינו מבין אותם עד תום (המחשב; הטלפון הסלולרי; המכונית), תורמת לתחושת פיחות בערך עצמי, תורמת לבואו של העידן הפוסט-הומניסטי.

טוב יעשו מדעי הרוח אם יעסקו בדיוק בזה. במשמעות ההומניזם בעידן הנוכחי. עידן שבו הולך ונגרע ההומניזם הזה.

ג. אבל יש גם התקפה שלישית על ההומניזם, הנובעת מהפרדה בין שני יסודות ההומניזם שציינתי, זה הכללי וזה שמצדד בייחודיות הפרט וחוויותיו האידיוסינקרטיות. האיום הזה נובע מתפיסתו של הפרט כחלק ממכלול האנושות; מתפיסה של הפרט כחלק מההומו סאפיינס ומהתרבות האנושית ללא הפרד. חיבורו של הפרט לחברה דרך תרבות ההמונים, הפרסום והאינטרנט, בעוצמה שמשטרים טוטליטריים יכולים להתקנא בה (הם לא שלטו ביעילות כזו בפנימיות הנפש), ביטול יכולתו של הפרט להיות נפרד, להיות בדול מהחברה. גם ריבויה המספרי של האנושות, באופן שאין לו תקדים, הופך את הקיום של הפרט הבודד לזניח בהשוואה לקיום המין.

כפי שהעירו מבקרי תרבות שונים: האידיאולוגיה של "פירוק הסובייקט", שנתפסת בחוגים אינטלקטואליים כהתקדמות רדיקלית, היא רציונליזציה לתהליך חברתי כללי, תהליך של חיברות גובר והולך, שנובע, בין השאר, ממעברו של הקפיטליזם מהשלב האינדיבידואליסטי שלו לשלב התאגידי ואז לשלב הגלובלי. הפרט נמחץ מול כוחות גדולים ממנו בהרבה.

ד. ויש התקפה רביעית על ההומניזם, הנובעת הפעם דווקא מעיוותה של ההשקפה על ייחודיות הפרט. הגשמתו העצמית של הפרט, המוחלטת, המנצחת, היא זו שנותנת ערך לחייו. לא קיומו אלא הצלחתו בקיום הזה. לא הקיום עצמו אלא מה שיש לך, מה שהשגת, מה שנטלת מהעולם, ומה שמייחד אותך על פני עמיתיך ומגביה אותך. הפרט חסר ערך כל עוד לא הפך את עצמו למנצח בהשוואה לאחיו-יריביו בני האדם.

ארבעה סוגים של התקפות על ההומניזם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איילת  On אוגוסט 18, 2010 at 11:03 AM

    ממש מפליא לקרוא את סעיף 1 על הכיבוש.
    מין השטחה מדהימה של הסוגיה.
    כאילו שזה רק עינין של לותר או להתעקש.
    רק התנגשות של רצונות.
    וגם גישה מאד מתנשאת כלפי ימינה והמרכז.
    הרי יכול אדם להיות" מלא בערכים". ואם זאת לבחור מתוך חקירה ודרישה במציאות סביבו בדרך מדינית -אמצעית.
    וסוגיות ביטחון או מצבו הנוכחי של העמית/יריב הפלסטיני כלל אינן מוזכרות כגורם בעל משקל כלשהו בפוסט.

  • אריק גלסנר  On אוגוסט 18, 2010 at 11:19 AM

    שלום איילת, הסעיף דווקא לא נכתב בעוינות כלפי הימין, אלא מניסיון להבינו. רבים מחברי וכו', שאני יודע שאינם אנשים לא מוסריים, הם ימניים, ולכן אני מנסה להבין את התופעה.
    אבל, אני באמת סבור שהסוגיות הביטחוניות כנימוק נגד הפסקת הכיבוש הופכות להיות זניחות לנוכח העובדה שאי אפשר לסותרה שהמשך הכיבוש יוביל לקצה של המדינה היהודית הדמוקרטית. וזה עוד לפני הדיבור על מוסריות.
    ישנה תחושה שהדבקות של הימין בכיבוש הוא מהלך לא רציונלי בחלקו, כלומר לא רציונלי ביחס למטרות הציוניות המוצהרות של הימין, ונובע בין השאר ממניעים לא-מודעים שניסיתי לתאר בסעיף הנ"ל.
    לזה צריך להוסיף את העובדה שבחברה שאיבדה סולידריות ממלכתית, ועברה תהליך של מיגזור, המתנחלים דואגים לאינטרסים של עצמם לא יותר מכפי שכל החברה עושה זאת. אין להאשימם על כך, בהינתן ריסוקה של הממלכתיות הישראלית. אבל יש כן לקלף את הרטוריקה הממלכתית שהם משתמשים בה, כי ברי לכל בר דעת, לטעמי, ששיקול ממלכתי ציוני מחייב את הפסקת הכיבוש.  

  • איילת  On אוגוסט 18, 2010 at 11:29 AM

    ההתקפה על ההומניזם-סקיצה מרתקת!!

    הייתי רוצה להוסיף משהו שאולי מתחבר עם סעיף א ואולי לא.
    "התנועה הירוקה" בצדדיה הקיצוניים מתיחסת לאדם כאל גורם משחית שהוא חיצוני לטבע ולבריאה וניבדל ממנה. טוב הותשתי קלות מהניסיון לחבר את בדל הרעיון שלי לסקיצה שלך.
    בכל זאת ההתמחות שלי היא ציור ולא כתיבה.

    בכל אופן הגיגך מענינים ביותר ואשמח לקרוא הרחבה בנושא

    תודה.

  • דוד  On אוגוסט 18, 2010 at 11:50 AM

    קודם כל, יש לשבח את רוח החיפוש הרלוונטית והבהולה משהו, הנושבת מהבלוג הזה.
    אני חושב שלגבי סעיף 1, אמנם לכדת תובנה מעניינת הקושרת בין התחרותיות וחוסר הוותרנות בחברה הקפיטלסיסטית לבין חוסר הרצון לוותר בזירה המדינית, אבל השאר לדעתי ממש חלש. במובן מסוים חטאת במה שהאשמת את האינטלקטואלים הצרפתיים של הדור האחרון: דאיה ברמות הפשטה גבוהות מדי. אם אתה כל כך מתקשה להבין את הימין אז אוכל לנסות לסייע (אולי): הימין אינו אוחז בטיעונים רציונליים, דווקא מתוך תחושה עמוקה שמהות הסכסוך אינה רציונלית אלא לאומנית-דתית. כלומר, הלאומנות ויותר ממנה, הדתיות, אינן לבושים מעוותים של חוסר צדק רציונלי בסיסי, אלא שכבת הבסיס של כל הסיפור. ולכן כל ההשלכות הרציונליות והנראות לעין של "המשך הכיבוש" פשוט לא רלוונטיות. בתור אחד שפעם היה סרבן שטחים בפועל וזז מאז ימינה, אני חייב לומר בכנות שאירועי העשור האחרון דווקא מחזקות את התפיסה הזו על חשבון תפיסה הגיונית יותר של הסכסוך.
    על כן, חוסר ההתאמה בין ניאו ליברליזם לתביעה לסף הסכסוך אינה כל כך קשיחה, אבל אם אלך עם רוח התובנה המעניינת שלך, אז הניסיון לסיום הסכסוך מבטא סוג של נאיביות, אוטופיות, רצון לפתור את הבעיות, שמנוגדות לניאו-ליברל שבעצם לא מנסה לפתור כלום, אלא רק לפטור את עצמו מיריביו.

  • אריק גלסנר  On אוגוסט 18, 2010 at 11:58 AM

    לדוד, תודה על תגובתך.
    השאלה היא אם ראיית הסכסוך כלא-רציונלי מהצד הפלשתיני, נקודה שאינני חולק עליה בייחוד, אינה תובעת מאיתנו צמצום נזקים ככל שניתן. הסירוב של הימין להכיר בכך שהסטטוס קוו מביא נזק קרוב לבלתי הפיך, על אף שהיריב אולי אנטי-רציונלי, היא זו שבעיניי בלתי רציונלית. הימין מגיב בבלתי רציונליות לבלתי רציונליות ומסרב להשתתף בניסיון רציונלי להפחית את נזקי האי רציונליות. לזה יש לטעמי הסברים אחרים מלבד ההסברים המודעים, על כך שהיריב בלתי רציונלי ואין מה לעשות וכו' (אולי צריך להדגיש שההסברים המודעים – הפלשתינים לא ישלימו עם נוכחותנו בין כה וכה וכו' – אינם דברי הבל בעיניי). את ההסבר לזה ניסיתי להאיר בסעיף לעיל.

    כל זה מחוץ לסוגיית המוסריות, שהנה סוגיה בפני עצמה.

  • גדי  On אוגוסט 18, 2010 at 12:43 PM

    בקשה קטנה.
    בתור אחד עם יחס אימבוולנטי מאוד למרקס, הייתי שמח אם הייתי מסביר את עמדתך בעניין. אולי תקדיש לכך פוסט?

  • ראובן מירן  On אוגוסט 18, 2010 at 1:14 PM

    תודה על הרישמה המעניינת והמעמיקה.
    ממליץ לקרוא את "דת הקפיטל" של פול לפארג שראה אור זה עתה בהוצאת נהר ספרים. יש בו רקע וממדים מעשירים.

  • רוני ה.  On אוגוסט 18, 2010 at 2:05 PM

    רשימה מעניינת. יש כאן כמה נושאים כבדים וקשה להתייחס לכולם. בקצרה מאוד לגבי נושא אחד – יש לי תחושה שתורת מרקס חוזרת היום במידה מסוימת לזירה עקב האבטלה הגבוהה במערב ובארה"ב הנובעת במידה רבה מהטכנולוגיה (בעיקר של המחשב והתקשורת). יכול להיות שמתפתח כאן משבר ושינוי אידאולוגי שאנחנו רק בראשיתו.

    רציתי להתייחס יותר באריכות לטענה שלך שאינך מבין את הימין. הנה הצעה להסבר רציונלי לעמדה ימנית: ישראל היא היום בין המדינות הצפופות בעולם. פינוי השטחים יצופף אותה עוד יותר, עד כדי נזקים נפשיים הנובעים מהצפיפות ומהצורך ליישב מחדש מספר גדול של אנשים. אבל פינוי השטחים לא יפתור את הבעיה הדמוגרפית במרחב שבין הירדן לבין הים – להפך, כאשר השטחים יתמלאו בפלסטינים נוספים יגבר הלחץ האנושי על הגבולות החדשים (למשל: בנייה גבוהה על קו התפר, הסתננויות, נישואים בין פלסטינים לאזרחי ישראל וכו'). התוצאה עלולה בהחלט להיות יותר גרועה מבחינת ישראל מהמצב הקיים היום.

  • דוד  On אוגוסט 18, 2010 at 2:36 PM

    אריק שלום
    לעניות דעתי, אתה טועה פעמיים:
    א. בכך שלדעתך יש צורת תגובה רציונלית/ברורה/נכונה כלפי אותו חוסר רציונליות.
    ב. בכך שסוגיית המוסריות נתפסת בעיניך כסוגיה נפרדת.
    אני בהחלט מסכים שחוסר רציונליות של הצד השני (כפי שהימין תופס את המצב)אינו פוטר אותנו מאחריות לפעול בצורה חכמה ומוסרית, אלא שלא ברור כלל מהי צורה זו.
    למעשה הייתי אומר שברמת המיקרו הדברים יותר ברורים. כלומר, הדילמה כיצד חייל/פלוגה וכו' צריכים לנהוג בסיטואציה מסוימת, אינה מאותגרת ע"י קיומו של מימד אי-רציונלי בצד השני, אלא מוכתבת באופן ברור יותר ע"י יסודות תבוניים ומוסריים.
    אבל ברמת המאקרו, רמת המדיניות, הדברים מתעממים. כי אם מדובר במאבק שבסיסו לא-רציונלי, אין טעם לתחום אותו בתוך גבולות גזרה זמניים. אני מניח שאינך אוהב את ההתייחסויות לשואה, אבל הרי היא כן אירעה לא כ"כ מזמן והיוותה דוגמא לחוסר רציונליות מוחלט של הצד השני (כמו שהאובססיה של אחמדיניג'אד מהווה דוגמא חיה בהווה). חלק מהצלחת ההשמדה הטוטאלית כ"כ היה כרוך גם בכך שרבים וטובים "קיצרו את אופק הסכסוך" ותחמו אותו בתוך גבול, שנראה להם הגיוני. הפיכת גטו לודג' למפעל ייצור יעיל, למשל. בדיעבד, עבור כל יהודי באירופה, הדרך הנכונה לפעול הייתה מתוך ההבנה ש"זה הכול או כלום" (לא שזה היה עוזר לרובם).
    אז עבור מי שבאמת מאמין כי זהו מאבק דתי/לאומי בלתי מתפשר (גם אם לא ברמה של השמדה אלא רק ברמת סילוק נוכחותנו באזור), אין עבור מה לחלק את הארץ. בעיניך צעד כזה אמור למנוע מדינה דו-לאומית, אבל בעיניו, אל מול האיום הלא רציונלי, המצב לא ישתפר במילימטר. למעשה הימני המצוי חי בהנחה שבוא תבוא מלחמה גדולה מתי שהוא, עם ההתנתקות או בלי, עם אוסלו או בלי וגם עם סיום הכיבוש או בלי, ולכן הדבר ההגיוני ביותר הוא להגיע אל אותו עימות מנקודה חזקה ככל האפשר. זה גם מה שמעניק לו הכשר מוסרי ל "כיבוש": האמונה שסיומו רק ירע את מצבנו.

  • אריק גלסנר  On אוגוסט 18, 2010 at 2:47 PM

    תודה על תגובותיכם.
    לדוד, השאלה היא אם החזקת השטחים תוך כדי ערעור הלגיטימיות של ישראל הוא רעיון שיסייע "להגיע לעימות מנקודה חזקה ככל האפשר". נראה לי ברור שלא כך הדבר. מדובר בתפיסה נאיבית של כוח ככזה שמכיל טנקים וקילומטרים של שטח. כוח הוא גם לגיטימיות בינלאומית.

    שנית, אם מדובר בפיקוח נפשך שלך אז אני מסכים שפיקוח נפש כזה דוחה מוסר. מוסר אין פירושו התאבדות. אבל אם מדובר בתהייה בין אלטרנטיבות אז שיקול המוסר חשוב ורצוי שיישמע. גם אם ויתור על השטחים אינו כורח מציאות חד משמעי, אלא אחת משתי אלטרנטיבות לא מלהיבות, המוסר מטה את הכף בבחירה בין שתיהן.

    מה שהשנים הארונות גם לימדו אותנו הוא שאי אפשר להפריד בין המיקרו למאקרו, וכיבוש נאור הוא מושג שאינו מחזיק מים.

  • דוד  On אוגוסט 18, 2010 at 3:33 PM

    אריק, איני בטוח מי כאן נאיבי. קודם כל, יש לומר כי בעיני רבים מקננת התחושה כי אי הרציונליות אינה מיוחסת לפלשתינאים/מדינות ערב בלבד אלא דווקא אלינו. הרי גם הנאצים וגם איראן של היום הם דוגמאות לחוסר רציונליות שמצא את פורקנו האולטימטיבי כנגדנו.
    תוסיף לכך את ההפליה הברורה ביחס אותו אנו מקבלים מהקהילה הבינלאומית וממוסדות אקדמאיים בחו"ל, ותגיע למסקנה שויתור על אותם אלמנטיים פיזיים של כוח תמורת לגיטימיות בינלאומית מוטלת בספק אינו כה משתלם, או לפחות לא מבהיק כמו אמת לעיני המתבונן. זה אמנם לגיטימי להאמין שקיים איזשהו הסדר הגיוני שישיב לנו את הלגיטימציה, אבל אני מסופק. העולם קורא את המפה דרך עיניים קולוניאליסטיות, ועל כן אנו נידונים להיות על תקן המנצלים הנצחיים, גם בגבולות 67 או מה שלא יהיה, כי הרי גם אז לא יסתיימו הבעיות/הפערים/הקשיים וכו'. ייתכן ונזכה לעדנה של כמה שנים, אולי עשור של לגיטימציה אבל אחרי זה נשוב למשבצת "המנצל" וכנראה נידרש לוויתורים נוספים.
    וכל זה מבלי להתייחס לאותו פן לא רציונאלי, דתי אם תרצה, ששום הסכם או תוספת לגיטימציה בינלאומית לא יעצרו.
    ולא אמרתי שלא צריך להתייחס להיבט המוסרי, אבל לפחות לי כבר לא ברור כ"כ שהוא מטה את הכף ובוודאי שהוא לא זה שמקשה עלי להבין את הימין.

  • עידו  On אוגוסט 19, 2010 at 2:52 PM

    דיון הכורסה הזה צורם לי מעט, דווקא בגלל שאני אוהב את הבלוג. בזמן שאתם תוהים מה מוסרי ומה לא, מה רציונלי ומה לא, המוני אנשים נמקים בכל מיני מכלאות. הזעזוע מהתמונות של אותה סוהרת (סטייה קלה מהנושא כדי לשוב אליו) רק מדגיש את מה שכולם אוהבים לשכוח, שכמעט בכל מחסום, בכל יום, יש תמונות דומות. ההשפלה היא יומיומית כי קשה, קשה מאוד, להחזיק מיליוני אנשים תחת מיני הגבלות תנועה שאין אנושי מלנסות לשברן, מי בדרך ישירה ומי בעקיפה. המנגנון הבירוקרטי, המתיש, המפלצתי הזה – מה זה משנה אם הוא רציונלי, לא רציונלי, מוסרי, לא מוסרי, אשכנזים, ספרדים, אלו מרוויחים, אלו מפסידים, מודע, לא מודע, האליטה רוצה, מתנגדים לאליטה, מה זה משנה? המלים אובדות. המנגנון חייב למות, וכמה שיותר מהר. להשוות אותו לפיקוח הטכנולוגי, או הבידורי – אפשר אולי, אבל יש דרגות של אכזריות. אין לא מתחרים. זה לא משנה אם הפלסטינים לא ישלימו, כן ישלימו, עם נוכחתנו פה. מה לספקולציות האלו (מי יודע את העתיד? הבה נפעל לפי ההווה בבקשה) ולהכרח המיידי לצאת? מה גם שלהתנהגותנו יש השפעה על התנהגותם, לטוב ולרע, אבל שוב, כמובן, לא נדע איך ומה. ולומר שהעולם לא יאהב אותנו גם אז – מי יודע, שוב. הנבואה ניתנה, במקרה הזה, לשוחרי הסטטוס-קוו. אלו שמצביעים עבודה, קדימה וליכוד, ומעולם לא היו בגדה.

  • גם אני מעריכה מאוד  On אוגוסט 19, 2010 at 6:07 PM

    מעריכה מאוד את ק. מרכס וגם את פ.ג'יימסון הניאו מרכסיסט. הסכמתי עם מה שכתבת בנושא זה. תודה אריק. חייבת להעיר על מה שכתב עידו. דבריו על הנעשה במחסומים לא נכונים, ואולי הוא אימץ כמקובל את התעמולה של התקשורת כ'עובדה'. הרי כיום אין עובדות, יש מה שהתקשורת החליטה שאלו 'עובדות'. הנעשה במחסומים הוא מאוד מאוד ליברלי ולמעשה אין בדיקות כלל. זה דווקא מה שמדאיג. הסיבה למחסומים, לסיורים ולמעצרים נובעת מכך שהם לרגע אחד לא מוותרים על המאמץ לרצוח אותנו. לא מדובר ב'אוכלוסיה שלווה שמותקפת בצבא'. ההפך: מדובר באוכלוסיה תומכת רוצחים ובצבא שמגן על החיים. התמונות של החיילת רק מעידות לדעתי, שהטרור הטלוויזיוני שגידל את האנשים האלה, שמאז נולדו היו שפוטים של ערוץ 2 ודומיו- שפלא גדול שחיילות וחיילים אלה שהחברה הפקירה אותם מינקותם כקורבן טלוויזיה, בכ"ז התגברו ומתפקדים ומגנים על חיינו, גם אם הטלוויזיה הרסה להם מושגים- למשל שלא מצטלמים כך. אבל לעצור חשודים אלה- חובה, ואין כאן שום ערעור על העניין עצמו, שיש לעצור ולחקור אותם. לגבי המוסר- חבל מאוד שזכויות ישראל לא נשקלות כשמדובר על מוסר. לישראל זכות קדימה לבעלות על השטחים עפ"י החוק הבינלאומי, וזה לא דבר זניח. איפה הזכות הזו? מה עם חקר ההיסטוריה לפיו היטלר לפחות עד וועידת אוויאן (יולי 1938 ) לא שקל רצח המוני של היהודים (כי האמין בטעות שהעולם יתנגד לכך) והיה מעונין לגרשם, והנה המקום שאמור לקבלם- ביתם הלאומי- סגור בפניהם עקב לחץ כל מדינות ערב דאז על הבריטים. (זה התברר בוועידת אוויאן שהנושא שלה היה- מציאת מקום ליהודים היות והנאצים מעונינים לגרשם. את הוועידה כינס נשיא ארה"ב דאז). השואה יכלה בכלל להימנע! וזה כאשר רוב רובם של הערבים בשטח המנדט (כן כן כולל הגדה) היגרו אליו ברובם בגל ענק (אגב, בניגוד לחוק המנדטורי) ממדינות ערב רבות מאוד ואפילו מהודו (פקיסטן היתה אז חלק מהודו). אנשים אלה – מהגרים- דרשו בשיתוף מדינות ערב למנוע הצלת משפחותינו כאן. איפה המוסר? זה המוסר שבו יש לדון. על הערבים מוטלת אחריות כבדה להתהוות הקונסטלציה שהכריעה שהשואה תתרחש. עם זאת מסיבה מעשית אני כן מערערת על הגבול הפתוח באופן מוחלט שהיה עד שנת 2000 (השנה בה הם רצחו באמצעות מחבלים מתאבדים ולכן הוקמו המחסומים). היינו צריכים להבין שאם אנו נלך לגדה (אף שיש לנו כל זכות כולל משפטית עליה), הם יכנסו לכאן פי כמה וכמה, כי פה טוב לחיות, ואנו נמצא עצמנו כפי שכבר קרה עם המוני ערבים אנטישראלים קיצונים שכבר התאזרחו והולידו ילדים שגם הם אזרחי ישראל. זו צרה איומה.

  • דודי  On אוגוסט 19, 2010 at 6:29 PM

    מעניין מאד.

    לגבי הנקודה הרביעית, אני חושב שההומניזם אינו נשען רק על האמונה (זו אמונה) בייחודם של האנושות ושל הפרטים בה, אלא גם בדברים נוספים – למשל הפוטנציאל החיובי של אותה אנושות. אנחנו לא סתם שונים ומיוחדים, אלא לפחות בפוטנציה – טובים. כך טוען או מרגיש ההומניסט.

    בלבי הייתי רוצה להחזיק בעמדה כזו, כמו שהייתי אולי שמח להחזיק באמונה תמימה באלוהים טוב ומיטיב. אבל אני חושש, שהיא לא עומדת במבחן המחשבה המפוכחת. האמונה באדם, כמו האמונה באל, התקשתה לצלוח את המאה העשרים הנוראית. אתה מציג את ההתקפות על ההומניזם כמשהו רע ושגוי, האם חשבת שהבעיה היא בהומניזם עצמו?

  • אריק גלסנר  On אוגוסט 19, 2010 at 6:43 PM

    תודה על תגובותיכם.
    דודי, אני יוצא מתוך/וכנגד עמדה הרואה בהומניזם דבר מיותר וסוטה. במשך שנות דור, וכאפטר-אפקט למלחמת העולם השנייה ולקולוניאליזם, המחשבה הרדיקלית תלתה בהומניזם המערבי חוליים רבים. הטענה הזו מוצדקת מכמה בחינות. אבל נראה לי ששפכו את התינוק עם מי האמבטיה, אם תותר לי מטפורה מקורית.

  • עידו  On אוגוסט 19, 2010 at 9:52 PM

    הדבר האחרון שהייתי רוצה הוא לפתוח פה דיון פוליטי, וכך גם לחתור תחת מטרת הבלוג, ועם המגיבה שהגיבה לעיל לדבריי, בניגוד לבני ובנות פלוגתא אחרים, אין לי בסיס מינימלי לדיון (בייחוד עם ההיסטוריונית הקלה על ההדק שבה). ובכל זאת, רציתי לציין שבניגוד לדבריה ולצערי, דווקא כן ראיתי מחסומים, והרבה, במהלך חיי, גם כחייל, וכעת כפעיל פוליטי.

    וכדי לקבל לגיטימיות לתגובה זו, שני דברים:

    1. "אי אפשר להיות ניאו-ליברל ונגד הכיבוש" – הקשר שלא חשבתי עליו. על פניו נשמע נכון. מצד שני, יש הרבה מהניאו-ליברליות בנסיונות סיום הכיבוש, לפחות לפי עקרונות אוסלו. כשמדברים על פלסטין העתידית אוהבים להגג אודות שיקום כלכלי, עידוד השקעות, אזורי תעשייה, ע"ע השלום הכלכלי של ביבי, שהוא גרסה קיצונית של זה.

    2. אהבתי את הגעגועים ללודיזם. לא הבנתי רק את מה שנאמר על האינטרנט – "שלה נלווית אידיאולוגיה פאר-אקסלנס, במובן המרקסיסטי של תודעה כוזבת, קונגלומרט של פוטוריסטים נוצצי-עיניים וחסידי הרשת ו"נפלאותיה"" – האם הכוונה לרשת בכללותה? לפייסבוק? לאינטרנט לפי החזיונות של אל גור? זקוק להרחבה או לחידוד הדברים.

  • אריק גלסנר  On אוגוסט 19, 2010 at 11:35 PM

    לעידו,
    1. מה שהבאת הוא בלשון התלמוד "ראיה לסתור", ראיה שמישהו מביא ולמעשה סותרת את טענתו(: הסיבה שאוסלו נתקל בחשד עמוק כל כך, הן אצלנו והן אצל הפלשתינים, היא כי היה (בין השאר, זה לא רק זה) נדמה להמונים שזה סידור שעושות ביניהן האליטות של שני הצדדים לרווחתן. כשכתבתי שאי אפשר להיות ניאו ליברל ולהטיף באפקטיביות לסיום הסכסוך התכוונתי לכך שאתה לא יכול לצפות שבני עמך יקבלו את רעיון השלום, אם החיים בחברה שלך מבוססים על יריבות בין הפרטים בתוכה. יש דיסוננס קוגניטיבי אצל האנשים, כאילו תובעים מהם בחיים שלהם להיות עם סכין בין השיניים ובמישור הלאומי לחבק וללטף. כמו שאמרה ההוגה ש. אריסון: "השלום מתחיל בתוכנו".
    2. אני סבור שהמונח "קדמה" עבר הזנייה בעשורים האחרונים. אין שום קדמה באמצעי הטכנולוגיה שאנחנו משתמשים בהם. יש פלוסים ומינוסים: ברשת, בסלולרי ובעוד דברים. זו הייתה כוונתי: הרשת אינה "התקדמות" ואינה מוסיפה לאושר האנושי. כלומר היא מוסיפה ובו זמנית גורעת. "אידאולוגיה" לפי מרקס היא אותה עמדה מסוגננת ומיופת שמציגים בעלי האינטרסים, גם בלי מודעתם, לצורך טשטוש וייפוי חלוקת הנכסים בחברה הפועלת לטובתם. האידאולוגיה של רשת האינטרנט משרתת את המרוויחים מהאינטרנט ואלה לא כולם, אולם היא מוצגת כמשרתת את כולם.

  • דוד  On אוגוסט 20, 2010 at 8:52 AM

    ההתקפות שמנית על ההומניזם נובעות מאי אמונה ברוח האנושית לכשעצמה. כלומר, חלק אולי יודו שקיימת רוח כזו וחלק שלא (הניאו-אבולוציונים), אבל אלה שיודו לא יעשו ממנה עניין ויתבעו ממנה להתגשם בספירה אחרת, תכליתית יותר.
    הבוז של הניאו-ליברל להומניזם הוא הבוז לרוח שאינה מגשימה את עצמה בחומר/במספרים (כסף) מוחשיים ותכליתיים.
    ולכן לדעתי אסור לאף סופר להגיש מועמדות לפרס ספיר למשל, כי מלבד ההשפלה מעצם ההשתתפות בסוג של קמפיין למפעל הימורים, התחרות נתפסת בעיני חלק מהציבור כתחרות על הכסף, מה שמציג את הרוח כעוד סוג של אמצעי לזכייה בנתח עסיסי של חומר.

  • בענין דברי עידו  On אוגוסט 20, 2010 at 12:50 PM

    בענין דברי עידו על דבריי- ברור איזה פעיל פוליטי הוא, אם כך הוא מדבר על המחסומים, ועל הפעילות להגנת אזרחי ישראל בכלל- הוא כתב את זה, לא אני. אני שמאל פרוישראלי ורואה מחסומים בקביעות (כמתנדבת)- במחסומים לא מתבצעות בדיקות בפקודה, וזה דווקא מדאיג, כי מדובר באוכלוסיה תומכת טרור, ולעומתה – בצבא מציל חיים, שבחר להפסיק את הבדיקות במחסומים עקב הטרור הטלוויזיוני נגדו. כבר נכתבו עשרות מחקרים אקדמים קונבציונלים (לא חריגים) בנושא הטלוויזיה והטרוריסטים, שמסקנתם – הטלוויזיה מקיימת סימביוזה עם הטרוריסטים (שיתוף פעולה): הטרוריסטים מקדמים את אינטרסי הטלוויזיה, והטלוויזיה מקדמת את אינטרסי הטרוריסטים. זו המסגרת שבה מנהלת הטלוויזיה את הקמפיין נגד המחסומים, ונגד הפעילות ההגנתית בכלל. דבר שני: לא ש ' היד שלי קלה על ההדק ההיסטוריוני ' כמו שכתב עידו על כך שאילצתי אותו להתייחס לאחריות של הערבים לשואה, אלא אולי לעידו ודומיו יותר נחמד לא להתעמת עם האמת? כי מי שמוטלת עליהם אחריות לקונסטלציה שהביאה לשואה, לא בדיוק יכולים להיות שותפיך לאותה מדינה, וזה אומר משבר גדול מאוד בכל המושגים התפיסות ואפשרויות הדו- קיום שעד כאן. נניח שזו 'שאלת מחקר' ששייכת לפסיכולוגיה ולחקר המוח האנושי: האם יתכן שכשמישהו מבצע נגדך מעשה זוועה, אתה תעדיף מבחינת יכולת הנשיאה המוחית הרגשית והתפקודית שלך, להאשים את עצמך כמי שעשה לו עוול (לשיטת עידו- עוול מחריד ובלתי אנושי שישראל עושה לערבים) על מנת שלא תאלץ לפקוח עיניים ולראות שהוא זה שעולל לך מעשה זוועה? כי בראיית האמת אינך עומד (בגלל המבנה הביולוגי המסוים שלך) וההאשמה העצמית משמשת כ"תרופה"?

  • עידו  On אוגוסט 21, 2010 at 2:12 PM

    אכן, "ראייה לסתור". אין אנו בני פלוגתא בנושא דנן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: