כמה הערות חטופות על "מחוברים"

לא ראיתי את "מחוברים" וכנראה שגם לא אראה. גם בגלל מה שאומר תכף, גם בגלל שאני עסוק, וגם בגלל שאני רואה טלוויזיה רק אם אני ממש חייב.

הייתי רוצה שהדברים הבאים לא ייקראו כרפלקס "אליטיסטי" פבלובי. אלה הרהורים בתנועה, שמבקשים להתגבש באופן תאורטי אך טרם התגבשו, ואותם אני מבקש לחלוק עם ששת קוראיי.

בזמנו, ל"מחוברות", הגבתי בעוינות אינסטינקטיבית מבלי לצפות בה. אח"כ צפיתי בכמה פרקים והם היו מעניינים בעיניי. אח"כ התחלתי להשתעמם ולהרגיש מרוקן.

אבל ההבדל המשמעותי בין "מחוברים" ל"מחוברות" אינו בכך ששם היו נשים וכאן גברים, אלא בכך ש"מחוברים" נעשה אחרי "מחוברות", כלומר ההחלטה להשתתף ב"מחוברים" נסמכה על ההצלחה של הסדרה הקודמת, ולפיכך היא החלטה מחושבת יותר, קרה יותר, פחות מסוכנת ויותר תועלתנית.

מה שמביא אותי להסתייגות הראשונה מ"מחוברים". מרקס דיבר על הקפיטליזם כ"הזנייה טוטאלית של המציאות": הכל עומד למכירה, לכל ערך יש תג מחיר. "מחוברים" מבטא את היגיון הקפיטליזם בשיאו: הפנימיות האנושית נמכרת כאן תמורת "הון סימבולי" וקידום עצמי. "את פרחי האור שלנו את פיזרת לכל רועה", כדברי נתן יונתן, בשינוי אחד: "לכל רואה". יש כאן הרי עסק פשוט: אתה תביא את עצמך, כמו שאתה, תמכור אותו-אותך לנו, ותקבל בתמורה קידום עצמי. החלקים האינטימיים ביותר – פרושים ומנותחים – נמכרים באיטליז הטלוויזיוני.

"מחוברים" היא בעצם "האח הגדול" של האינטליגנטים. וכמו אחיה הגדול היא מתעסקת במכירה ומסחר: מכירה של הפנימיות ומסחר באינדיבידואליות.

*

טיעון בעד הז'אנר – טיעון שאינו מבוטל בעיניי – הוא שהוא יוצר קתרזיס אצל הצופה: הצופה מגלה שכולם סובלים, מפוחדים, זקוקים, קטנוניים כמותו. חשיפת הפנימיות של "האחר" יוצרת תחושה דמוקרטית, תחושת שיתוף בין הסובייקטים במשא-החיים המכביד לפעמים.

אבל הטיעון הזה הופך למשני בגין החרפת התחרות שנלווית לאופי הדמוקרטי-לכאורה של הז'אנר. תשומת הלב שתופסת "מחוברים" יוצרת אווירה של חוסר-מנוחה, אווירה "יזמית", אווירה של מחטף, של זריזות במכירה וקנייה. מי שיעז יותר, ימכור את עצמו יותר – ירוויח יותר. מחוץ נותרו אלה שלא העזו מספיק, שהנם בעלי עכבות כאלו או אחרות, או שמזלם לא שיחק להם. "מחוברים" יוצרת כלכלת תשומת לב היפר-קפיטליסטית, שבה יש כאלה שהופכים לטייקונים של תשומת לב בן לילה, כמו בשנים אחר נפילת הקומוניזם ברוסיה כשכמה אוליגרכים זריזים השתלטו על נכסי המדינה. אי-השקט וחוסר-היציבות האלה, בלוויית הפערים בכלכלת תשומת הלב שנוצרים כתוצאה מהסדרה, מערערים את הצידוק הדמוקרטי לקיומה.

אבל, למעשה, הדמוקרטיות גופא של הז'אנר מחריפה את הדיכוי שבו: כולם, מסתבר, שווים אבל יש כאלה שמדגימים את שוויונם בטלוויזיה ויש כאלה שנותרים מחוצה לה. עיקרון ההצלחה הופך להיות שרירותי ודכאני יותר דווקא לאור החשיפה הדמוקרטית שהז'אנר מתמחה בה.

בפרק המפורסם על "חרושת התרבות" ב"דיאלקטיקה של הנאורות" מדברים אדורנו והורקהיימר על מעבר של תפיסת "המצליחנות" מתפיסה של עבודה קשה לתפיסה סטטיסטית, המדכאת עוד יותר: "בכך משתנה הרכבה הפנימי של דת המצליחנות, שחוץ מזה ממשיכים לדבוק בה בנאמנות. במקום 'דרך חתחתים אל הכוכבים', הדורשת מאמץ, מודגשת יותר ויותר הזכייה בפרס. יסוד המקרה העיוור בהכרעה השגרתית, איזה פזמון מתאים להיות להיט, איזו ניצבת – גיבורה, מועלה על נס על ידי האידיאולוגיה. הסרטים מדגישים את המקרה. על ידי הבטחת שוויון מהותי של כל הדמויות – להוציא את הנבל – עד כדי נידוי פרצופים חריגים – כמו גארבו – שאינם נראים כאילו ניתן לקדם את פניהם ב'הלו סיסטר', מקילה האידיאולוגיה תחילה על חיי הצופים. מבטיחים להם שכלל אינם צריכים להיות שונים ממה שהם, שהם עשויים להצליח באותה מידה בלא שיידרש מהם דבר שאינם מסוגלים לו. אך בו-בזמן ניתן להם רמז, שעם זאת אין תועלת במאמץ כלשהו, מאחר שאפילו לאושר הבורגני אין עוד קשר עם התוצאה הניתנת לחישוב של עבודתם-הם"

וכן:

"כמובן, ה'כוכבנית' אמורה לסמל את הפקידה הקטנה, אלא שבניגוד לפקידה במציאות, מעיל הפרווה הגדול נועד לה מראש כשחקנית. כך היא מראה לחברתה הצופה בסרט, לא רק את האפשרות שאף היא תופיע על הבמה, אלא עוד ביתר שאת את המרחק הגדול המפריד. רק אחת יכולה לזכות בפיס הגדול, רק אחת היא מפורסמת, ואם מבחינה מתמטית לכול סיכויים שווים, הרי בשביל כל יחיד הסיכוי הוא כה מזערי שמוטב לו מראש לוותר ולשמוח במזלו של הזולת, שעשוי היה להיות הוא-עצמו ואף על פי כן לעולם לא יהיה".

כלומר, הגילוי הדמוקרטי של הז'אנר – על השוויון בין בני האדם – רק מחריף את תחושת השרירותיות שבהיעדר השוויון בחלוקת תשומת הלב, ומעודד מחשבה מדכאת שמכיוון שאי-השיויון הזה הוא סטטיסטי, אין מה לעשות מולו.

*

קשה להתעלם מכך שהן "מחוברות" והן "מחוברים" הורכבו ומורכבים בחלקם הגדול מאנשים כותבים, עיתונאים וסופרים. הסדרה מבטאת את משבר המדיום הספרותי והאמנות בכלל בזמננו. התשוקה שהיא חושפת היא תשוקתו של הכותב (או האמן בכלל) לדלג על המדיום, בהיות מדיום הכתיבה מדיום – שכשמו כן הוא – החוצץ בין האדם לקהל. למעשה, "מחוברים" היא הקצנה של התהליך שנהיה טבעי כל כך במה שמכונה התרבות העכשווית של ליווי היצירה, והיצירה הספרותית בפרט, בראיון עם הסופר. התהליך הזה כמו מציב את היצירה כמשנית לאישיות של היוצר. מכאן, המסקנה הכמו-לוגית המתבקשת היא פשוט לדלג על המדיום ולהביא את האדם במקומו.

כך ניתח דניאל בל את הפוסטמודרניזם (ב"הסתירות התרבותיות של הקפיטליזם"), כתשוקה לדילוג על המדיום:

"המודרניזם המסורתי חיפש להחליף את הדת או המוסר בהצדקה אסתטית לחיים; ליצור יצירת אמנות, להיות יצירת אמנות – זה בלבד מעניק משמעות למאמץ של האדם להגיע מעבר לעצמו. אבל בחזרה הזו לאמנות, כפי שמוכח אצל ניטשה, החיפוש עצמו אחר שורשי העצמי מסיט את החיפוש של המודרניזם מאמנות לפסיכולוגיה: מהמוצר ליוצר, מהאובייקט לנפש. בשנות הששים התפתח זרם רב עוצמה של פוסט-מודרניזם שמתח את ההיגיון של המודרניזם לטווחים הרחוקים ביותר. בכתבים התיאורטיים של נורמאן או. בראון ומישל פוקו, ברומנים של וויליאם בורוז, ז'אן ז'נה ועד נקודה מסוימת נורמאן מיילר, ובתרבות הפורנו-פופ שמצויה עכשיו מכל עבר, אפשר לראות שיא לוגי של הכוונות המודרניסטיות. ישנם כמה ממדים למצב הרוח הפוסט-מודרני. כך, הפוסטמודרניזם החליף לחלוטין את ההצדקה האסתטית לחיים בהצדקה אינסטינקטואלית. אימפולס ועונג לבדם הם אמיתיים ומאשרי-חיים; כל השאר הנו נוירוזה ומוות. יתירה מזאת, המודרניזם המסורתי, ואין זה משנה כמה נועז היה, מיצה את האימפולסים שלו בדמיון, בתוך האילוצים של האמנות. בין אם דמוניות או רצחניות, הפנטזיות התבטאו באמצעות העיקרון המסדר של הצורה האסתטית. אמנות, לפיכך, על אף שהייתה חתרנית ביחס לחברה, עדיין השתרעה בצד הסדר, ובמרומז, בצד הרציונאליות של הצורה, אם לא התוכן. הפוסט-מודרניזם גולש מכלי הקיבול של האמנות" (ההדגשות שלי)

וכן:

"המזג הפוסט-מודרני תובע כי מה שקודם לכן מוצה בפנטזיה ובדמיון צריך להיות מוצג בחיים גם כן. אין הבחנה בין אמנות לחיים. כל מה שמותר באמנות מותר בחיים גם כן".

אבל בדילוג הזה על המדיום אובד דבר מה חשוב (ואינני מתייחס להשפעות הפסיכולוגיות המערערות של הסרת המסווה שחווה החשפן עצמו). הדברים זקוקים לניסוח תיאורטי מגובש הרבה יותר, אך אסמן את הכיוון: אובדת היכולת המצננת שיש למדיום, כך שהחוויות האישיות מוגשות לסועד בטמפרטורה סבירה שמאפשרת עיכול מזין, מאפשרת לו ליטול משהו מהזולת בלי לחוש בנוכחותו החודרנית והמניפולטיבית של הזולת הזה; אובדת היכולת לסובלימציה, לניתוק ועיבוד של חוויות הנפש של הזולת במישור חיצוני להן, תוך ניכוסן אל האני החווה; אובד מה שמעניק הנימוס לחברה: כבוד הדדי בין הסובייקטים ואי כפייה של נוכחות אחת על משנה; אובדת הראייה של התרבות כמתנה שמעניק היוצר לקהלו, כאקט של נדיבות ואכפתיות. ואילו היוצר ללא המדיום מוחש כמי שלוקח הרבה יותר משהוא נותן; אובד המרחב האינטר-סובייקטיבי הניטרלי-יחסית של יצירת האמנות.

*

וגם על מידת החשיפה האמיתית יש לחשוב. מה אומרים בז'אנר ומה מסתירים. ידידתי תהל פרוש טענה שמעניין לבדוק האם בתחומים כמו כסף ועבודה נחשפים כמו בתחומי היחסים והמין.

אך גם בנושאים שלכאורה נחשפים בהם "כליל", מעניין מה מסתירים. הרי החשיפה בז'אנר הזה תמיד תהיה מסוגננת, תמיד תהיה גם מכסה ומסתירה. "תרבות ההמונים", בשונה מהפורנוגרפיה, היא זנותית וחסודה בו זמנית, כדברי אדורנו והורקהיימר, תמיד מפתה אך ברגע האחרון סוגרת את הדלת בפני המציצן. זהו ההיגיון המזוכיסטי-המציצני של תעשיית התרבות: "ללא הרף מונעת תעשיית התרבות במרמה מצרכניה, מה שהיא מבטיחה להם ללא הרף. מועד פרעון השטר על ההנאה, שניתן להם על ידי העלילה ואביזרי הסרט, נדחה בלי סוף; ההבטחה, שהיא בעצם ההצגה כולה, היא אשליה; היא לא תתגשם לעולם ועל הסועד להסתפק בקריאת התפריט" (ההדגשה שלי).

*

"מחוברים" – והעובדה שכותבים נוטלים בה חלק דומיננטי – היא תוכנית אנטי-תרבותית, למעשה, בדומה להגדרתה של התאוריה של בורדייה כאנטי-תרבותית. "מחוברים" מקבילה למגמה האינטלקטואלית הבורדייאנית שרואה בתרבות עצמה רק אמצעי לקידום עצמי: משחק בין מתחרים על ניצחון בשדה מסוים; או יצירה מלאכותית של שדה מסוים מבודל על מנת ליצור הון סימבולי (בורדייה). בראייה כזו התרבות עצמה מרוקנת מתוכן, היא נתפסת כמשנית לעיקרון הקידום-העצמי והשימור-העצמי. ולכן, על פי ההיגיון הזה, ניתן פשוט לדלג על התרבות – על כתיבת הספר, על כתיבת המאמר – ולהגיע לדבר עצמו: להופיע ב"מחוברים". כלומר להבאת עצמך באופן ישיר, לשימוש בעצמך על מנת לקדם את עצמך, בלי הסיבוב-הארוך-מדי והמיותר של יצירת התרבות, שנועדה הרי לאותה מטרה, לפי התפיסה הנ"ל.

כך נוצרת אנטי-תרבות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עידו  On ספטמבר 4, 2010 at 11:30 AM

    שבעה קוראים.
    גם אני לא רואה "מחוברים", ולא ראיתי גם את "מחוברות". ואני מסכים עם כל מילה. ועם זאת – אי אפשר למנוע את זה. ההיפוך הזה של המראה, שפעם שיקפה לחברה את דמותה בעזרת האמנות והיום משקפת לאמנות את "דמותה" בעזרת החברה, הוא במובנים רבים בלתי נמנע, גם אם אפילו מסתכלים על זה רק מנקודת המבט של התפתחות האמנות: הרי החברה עצמה מסריחה. העיפוש הזה, אשר השתקף בראי התרבות המודרנית, פלש אליה, הכתים אותה. השאלה היא – לאן כל זה יוביל? מן הסתם, ימאס לנו מזה מתישהו. אבל אולי, עד אז, תעבור האמנות מוטציה נוספת. נאמר, הפריים ילך לאיבוד. והדפים. הרי גם סדרות "ריאליטי" כמו מחוברים (ובכך צביעותן) הן ערוכות ומצולמות לפי פריימים, שהם בחירה, ולכן – מניפולציה. אולי מתישהו יהיה איזה צ'יפ שמוחדר לראשם של האנשים והם יצרכו את התרבות שלהם בארבעה מימדים. הם יהיו חלק ממנה. הם יהלכו בעולמן של הדמויות – ויהפכו להיות דמויות בעצמם. לא תהיה מציאות יותר – תהיה רק ה"תרבות". ואז, אולי, בתוך העולם המלאכותי באופן מושלם הזה, הקיים אך ורק בראשם של האנשים, מישהו פתאום יכתוב ספר.

    • איילה  On ספטמבר 4, 2010 at 4:14 PM

      לעידו, מעניין מדוע לדעתך התפתחות טכנולוגית תבוא בד בבד עם צמיחה תכנית ואמנותית. בייחוד אם בוחנים את 10 השנים האחרונות. שנים שהציגו נסיגה בספרות, בטלוויזיה ובקולנוע.
      למה "מן הסתם, ימאס לנו מזה מתישהו"? או למה שהתרבות תעבור עוד מוטציה שתתקן מה שהריאליטי החריב.
      ואם ככה, בתוך העולם המלאכותי שתארת – שמזכיר משחק מחשב מרובה משתתפים כמו second life- למה שמישהו יכתוב ספרות? אני תוהה מה יוביל לזה. ומה יוביל מישהו לצרוך תרבות. נזכרתי בנסוי מפורסם שנעשה עם חולדות שחוברו באלקטרודות למתג שפעל ישירות על מרכזי העונג במוחן. עם הזמן, החולדות התמכרו לחלוטין למתג, חודלות בהדרגה מכל פעולה: אכילה, הזדווגות, טפול בצאצאים ואפילו תנועה.

      • עידו  On ספטמבר 4, 2010 at 4:21 PM

        לאיילה, התכוונתי לכך שהטכנולוגיה תביא לנסיגה גדולה עד כדי כך, שלא תהיה אמנות. המסגרת האמנותית תפרץ והחיים יהיו האמנות בעצמם. הריאליטי לא יעבור פילטר של מצלמה, הוא יהיה אמיתי עד כדי כך, שהצופים בו יהיו דמויות בעצמם. זו סתם מחשבה בדיונית. הרעיון הוא שכשהאמנות תהפוך למציאות, מישהו במציאות הזה ימצא את האומנות מחדש. הצית את זה העובדה שסופר כדודו בוסי משתתף בתוכנית ריאליטי. אבל אולי את צודקת, ובעולם שכזה רק יווצרו שכבות על גבי שכבות של מציאות מעושה – חלום בתוך חלום, ריאליטי בתוך ריאליטי.

  • מירב  On ספטמבר 4, 2010 at 11:49 AM

    מסכימה לחלוטין. כמובן שלא היו לי את כל המקורות המתאימים, אבל עיגנת את מה שאני מנסה לנסח לחבריי האנינים שטוענים שמדובר באיכות. אוי, הדילוג הזה.

    ואי אפשר לנצח – בגלל שיש מודעות עצמית. הרי בפרומו הם מוצגים כמשתינים בפני כל הרחוב. כלומר, ישנה מודעות לכך שמדובר ברפש.

    לפעמים נמאס כבר מהמודעות העצמית. מהקריצה. מהאירוניה. לפעמים דומה שנשארים רק איתם.

  • מירב  On ספטמבר 4, 2010 at 12:07 PM

    תוספת – מעניינת הנקודה שהעלית לגבי זה שחושפים הכל באהבה, אבל בכסף לא למשל. אותו שטר שלא פורעים אף פעם, שטר החשיפה הטוטאלית. זה מעניין, כי חשיפה סלקטיבית בכל זאת הופכת את כל הדבר הזה לטקסט ספרותי ברמה כלשהי, רמה נמוכה, כי הסלקטיביות לא כל-כך מודעת.

    שוב העניין של מודעות. מודעים איפה שלא צריכים להיות (המודעות לכך שהרמה נמוכה היתה אמורה להוביל לכך שלא היו הוגים, מצלמים ומשרדים את זה), ולא מודעים איפה שכן צריך להיות (מודעות למה בעצם חושפים, על מה התוכנית, מה מניע את החשיפה, מה מונע ממנה טוטאליות. הרי מבחינתם הם חושפים 'הכל'). מי שיחשוף את מצבו הכלכלי יהיה כנראה "העני", העשיר לא ייעשה זאת.

  • אריק גלסנר  On ספטמבר 4, 2010 at 12:08 PM

    תודה על הערותיכם.

    לעידו – יש לי ויכוח קטן איתך, בהחלט לא גדול. הוויכוח הוא על אודות הפסימיזם שנרמז בדבריך.
    נדמה לי שגם אם לא ניתן לנצח במלחמה ניתן לנסות, כמו שאומרים היום, "לנהל את הסכסוך". כלומר, לנסות ליצור זירה – פגומה וחסרה ללא ספק – שבה מנסים להשקיף על הדברים באופן צונן יותר;ניתן להיאבק ולהצביע על ערכן של יצירות אמנות מסוימות, תוך הפרדה בין היצירה ליוצר;ניתן לנסות להשיב את הבושה באזורים מסוימים וכו'.

    זה מאבק סיזיפי, ללא ספק, והנאבקים עצמם לא תמיד בטוחים בצדקתם, הם הרי אינם טהורים במיוחד, ולא נקיים מנגעי תקופתם, ולא חסינים מייאוש וניהיליזם – אבל בכל זאת הם מביעים מחאה. לעיתים המחאה גם מופנית כלפיהם עצמם. ולמחאה יש ערך.

  • עידו  On ספטמבר 4, 2010 at 12:15 PM

    אני מבין מה שאתה אומר, אבל מעט מפחד מהמחאה הזאת. היא עלולה להוביל ליצירת אמנות שכל טיבה הוא המחאה, וזה מסוכן. אני כותב כדי לכתוב, וכך צריך, וגם אם יש במה שאני כותב מחאה, היא נרמזת, משתמעת. אני מפחד מהדידקטיות שהתרבות תאלץ להדרדר אליה, תוך כדי מחאה שכזאת – שהרי בחברה שהראליטי כל כך כוחני בתוכה, מי יקרא את מה שנכתב רק לשם שיכתב?
    ובכל זאת – אני לא פסימי כפי שזה אולי עלול להשתמע. רק צועק בקול 🙂

  • מנחם  On ספטמבר 4, 2010 at 2:22 PM

    זו בסך הכל סדרת טלויזיה. עוד ז'אנר. יש גרועים ומחריבי תרבות או מעצבי תרבות (מה ההבדל?)גדולים ממנה. לא מעניין אותך, אל תצפה. מה שכתבת כאן זו ברברת פסאודו אינטלקטואלית שמשרתת איזה תהליך קתארטי (מלשון קתארזיס) אצלך לא יותר לא פחות.

  • איילה  On ספטמבר 4, 2010 at 3:41 PM

    לאריק, תודה על הפוסט, זה מעורר מחשבה.
    אמנות מוצלחת, בכל מדיום וזמן – מייצרת שדה שימגנט את המביט בה. אנחנו נמשכים לזה כשם שאנו נמשכים ליפה, אפילו אם קשה להגדירו. ויש מעט מאוד גדולה. בדומה למה שחולל "הארי פוטר" בעשור הקודם, מחזיר עשרות אלפי ילדים לקריאה משעה שהוכרזו כ"דור אבוד". המשבר בספרות מקורו בנמיכות הרוח (עומד לי על קצה הלשון להעיר על 'הדור שלפני המשיח', אך זה לא המקום) של תקופתנו,ולא מאפשרת את עלייתן של יצירות בעלות משמעות של ממש.
    והתוצאה: פערים (שלא מתמלאים משום שאין באמת במה), פערים אליהם נכנסים מחוברים/ות ונכנס הריאליטי: הפער האולטימיטיבי, מעין ויתור מראש. אבל הבעיה היא בצורת אם ורק אם, חץ דו צדדי. כדאי לציין את פרדריק ג'יימסון. ב"מפנה התרבותי" הוא מדסקס את הטלוויזיה האמריקנית של שנות השמונים-שבעים ומציין שהתהליך הוא מגמה של הקצנה. כשפורסם הספר לא היה ריאליטי, אבל אפשר לראות אותו בשרשרת הסחף ולא כמצב מנותק (ועצוב למדי מהסיבות שמנית כאן).
    לפני כמה שנים כתבת על "התיקונים" של פרנזן כרומן האמריקאי הגדול של שנות התשעים. ספר בינוני פלוס, שזוכה (בצדק, ביחס לבני דורו הוא הגדול מכולם) לכתרים ומחברו לשער ב"טיים", בעוד שבעבר זכו לכך יוצרים כסול בלו, המינגוואיי, פוקנר, סומרסט מוהם. איזו דעיכה חלה בסך הכל ב-70 שנה(!) . כי רק בהשוואה בין זמנית נחשפת הדעיכה האיטית – בלתי נמנעת .
    במאמר שכתבת על ספרו של אתגר קרת, הזכרת שהוא נתפס כעמוס עוז חדש בספרות הישראלית, כאן ובארה"ב. ושוב, בצדק. אך מה זה אומר על מצבה? תוך בחינה איטית והשוואה של שני היוצרים, עוז וקרת, מה זה אומר לגבי המקום שלנו בתהליך האיטי שהוביל ל"אח הגדול", ואל אולפן ערוץ 24 החדש, ובארה"ב ל "משפחת קרדשיאן", "מיילי סיירוס להאנה מונטנה" וכו'? הטלוויזיה הישראלית בהפרש פאזה מארה"ב, שם נכבש המרקע כמעט לגמרי בריאליטי, זבלי בהרבה מזה שעלה לארץ.
    בין התוצר הספרותי והקהל – על הרגלי הצריכה שלו, נמתח חץ דו ראשי: אנשים מתרגלים לצרוך מה שמוגש להם שוב ושוב. התמלאות הטלוויזיה האמריקאית בריאליטי, בלא אלטרנטיבה, לא באה יש מאין. כנ"ל מחוברות, ריאליטי לעניים במסורת ישראל. אנשים משתוקקים לתוכניות האלה כתוצאת תהליכים העומדים רחוק מאוד מאור הזרקורים. ורחוק מחברות ההפקה והמול"ות. אולי כדאי לנסות לחשוף, להבין אותם, קודם לאכזבה מהמפנה התרבותי שהצופה לוקח על עצמו.

  • דוד  On ספטמבר 5, 2010 at 5:29 AM

    מסכים עם הדברים אבל לדעתי הרזולוציה של המאמר גבוהה מדי, מה שמקהה מעט את האמירה. לפעמים עדיף להישאר ברובד הבסיסי של התמונה הגדולה: לאחר נטישת האל, האדם המודרני החל בתנועה לעבר מרכז כובד חדש: ה"אני" ודבר נוסף, נעלמה מחייו הקדושה, ובמיוחד המשמעות האימננטית שיוצרת הקדושה בלב המאמין. לכן בשלב מסוים קיבלה האמנות מעמד סמי-קדוש (וגם מאחר והיוותה שדה אופטימלי לכאורה לביטויו של אותו אני)אבל הכאילו קדושה הזו הייתה אינסטרומנטלית ולא אימננטית ולכן בסופו של דבר האמנות היוותה טרף קל מאד לשיני הפוסטמודרניזם, שעם כל אי אהבתי אליו, כן הרבה יותר מהמודרניזם. בקיצור, הפוסטמודרניזם הוציא כל אוויר מיותר והמשך לסלול בכנות רבה את המסלול אל האני, כשהוא מסיר בדרכו כל מכשול או אמצעי בדרך. "הפוסט מודרניזם גולש מכלי הקיבול של האמנות" קודם כל מאחר וזה כלי מלאכותי. וזה בעיני ההסבר לתופעת הריאליטי, ועל כן כל סוג של תכנית ריאליטי (כמו גם ראיון עומק עם סופר) שייכת מראש לקצה הפחות תרבותי בסקאלה. העניין בה הוא קודם כל מציצני ורק אחר כך אפשר פה ושם לזכות בתובנה או שתיים. ובניגוד לעידו, אני לא רואה שום סטייה עתידית מהמסלול, פרט אולי לחזרה אל הדת. ובמילותיו של מרלו: "המאה ה-21 תהיה מאה דתית או שלא תהיה בכלל".

  • סיו  On ספטמבר 6, 2010 at 7:18 PM

    עוד נקודה שפספסת לדעתי בסדרה כמו מחוברים: אלה חומרים ערוכים היטב וחלקם אפילו מתוסרטים, או אפילו יזומים על ידי היוצרים (וכשאני אומרת "היוצרים" אני לא מתכוונת כמובן לגיבורים). לכן, יש כאן רק אשלייה של שיקוף מוחלט של המציאות, ובעצם מדובר ביצירה לכל דבר. ואגב, בתור מי שכן צפתה, יש כאן פחות וויריזם מאשר אצל הבנות, משום מה.

  • איילת  On ספטמבר 7, 2010 at 9:36 AM

    רק לעינין השבע קוראים. ניראה לי שיש הרבה יותר.
    ובכל מיקרה בתור אחת שבודקת פעם,פעמיים בשבוע אם יש פוסט חדש,
    אני רוצה לשבח את הבלוג ואת יוצרו ולאחל לאריק ולשאר הקוראים
    שנה טובה .עם הרבה ספרים טובים. וחויות קריאה מענינות.

  • אריק גלסנר  On ספטמבר 7, 2010 at 10:32 AM

    תודה רבה ושנה טובה
    (:

  • אהרן  On ספטמבר 7, 2010 at 12:41 PM

    זה שלא מגיבים לא אומר שאין קוראים, ואני הק' אף מצפה שתביא לכאן את שאר מאמריך ולא אצטרך לטרוח לחפשם ברשת. ואשנה על בקשתי שתביא לכאן מאמריך מאודיסיאה. את המאמר על הארץ קראתי בעין השביעית, אך יעניין מאוד אם תכתוב "פולואפ", משהו בסגנון הקדמה למהדורה השניה, ושם תספר על התגובות וכדומה.

  • אריק גלסנר  On ספטמבר 7, 2010 at 10:05 PM

    תודה אהרן.
    את מאמרי באודיסיאה ובעין השביעית איני מביא לכאן בינתיים. בהמשך אולי אביאם.

  • עמית  On ספטמבר 10, 2010 at 11:22 PM

    גם אני קוראת קבועה, אף שלרוב הדברים אינני מסכימה. אפרופו התיקונים, נדמה לי שהרבה פעמים בביקורת תרבות יש נטייה למה שמליסה פקט כניתה "איתור של בעיה תפלה שקשורה למסמנים ומסומנים". מחוברים היא סידרה מתוסרטת- ולא סתם מתוסרטת, היא בנויה לפי עקרון של סרט הוליוודי. תחילתה בגיבור תקוע, אחר כך נקודת תפנית, ואז השלמה, קבלה ואהבה.(הרצוג של סול בלו אמר :הרוויזיה הליברל בורגנית, אשליית השיפור). היצירה "מחוברים" היא לא דבר שאפשר להתעלם ממנו. כמו שיעידו המחוברות: אחרי שההקרנה נגמרת ההון הסימבולי מתבזבז במהירות.וגם הסדרה עצמה נעלמת (מעטים האנשים שיראו פרק בשידור חוזר, לדעתי). אבל ברגע שידורה הסדרה מצליחה להראות כמה דברים מעניינים. עבורי המעניין מכולם זה הטיווח שבני אדם עושים בין הדימוי שיש להם על החיים לבין החיים עצמם, גם במבנה הסידרה וגם בניאנסים שלה. היה אפשר לפתח את הרעיון, אבל אמרת שלא צפית, אז אין טעם.

  • שירה  On ספטמבר 11, 2010 at 7:39 PM

    מסכימה עם הכתוב ובעיקר עם הנאמר על המודעות העצמית (מהמוצר ליוצר..), תובנה שהגעתי אליה לא מזמן שגרמה לי להניח בצד את המחשבות על ה"עצמי". עם זאת אני רואה יתרון בתכנית על אף כל הכשלים: באופן אישי זיעזע אותי לצפות במשתתפים חושפים את עצמם ברמות חודרניות שכאלו (או,קי – שיקולים שלהם). יחד עם זאת, להבדיל מתכניות ריאלטי אחרות (להוציא את האח הגדול), לא עמד שם מישהו מהצד שהנחה את המשתתפים(סופר נני, אלון גל, וכיו"ב), כך שאם מתעלמים מהתסריט הכתוב (באופן חלקי/מזערי או הפקה) ניתן להבחין כי הצופה הממוצע פחות "נגוע" בהשפעה חיצונית, או שההשפעה החיצונית פחות מורגשת. זאת אומרת, שפרי הדמיון שעליו דיברת אינו באמת פרי דימיון אלא מציאות לשמה. מוצגות בתכנית סיטואציות קשות ביותר, מן הסתם ישנה הטייה מסויימת, אך השאלה היא עד כמה הדברים מוטים? (עבור הצופה הממוצע)
    כמו כן, הדרך הטובה ביותר להוראה ניתנת ע"י דוגמה (אין לי את הציטוט המדוייק אבל זה ע"פי איינשטיין). באופן משמעותי ניתן להבחין כי התכנית הלכה כמה צעדים רחוק עם הדוגמאות, אך הבהירה מספר נקודות באופן מצויין להערכתי. לדוג':(לא זוכרת את השמות)
    1.האלכוהוליסט שאינו בנוי למחוייבות – נק. חשובה להרבה נשים מבולבלות
    2.הקונפליקט בין שי גולדן לאחיו- מאוד מורכב מעניין ומעורר השראה

    בנוסף, ההבחנה בין אמנות לדימיון – בהמשך לדברי קודם – כאמור מסכימה עם מרבית דברייך, אך בתרבות של היום, שאני רואה את עצמי כחלק ממנה, יש את הצורך להניח את הדברים על השולחן על מנת לפתור אותם. כי אם לא כך הכל יטוטא מתחת לשטיח. נימוס היתר במטרה לשמירה על התרבות (תרבות באופן כללי – פוליטקלי קורקט, אומנות, מחשבות וכו') מבחינת הדור הצעיר היא כעין כלא או מחסום. האלטרנטיבה הזאת לחשוף את הדברים במדיה ולראות את ה"זוועות" ביחד – גם ההורים וגם הילדים – ביחד, מאפשרת, בהרבה בתים שאינם חשופים למידע או פתוחים לרעיונות (כמו טיפול) לפתור בעיות משפחתיות ע"י הידיעה שזה קורה גם שם.

    מובן שהשאלה המתבקשת היא היכן ניצב הגבול ואיפה צריך לעצור את החשיפה הזאת. כי חשיפה היא דבר שיש לו ביקוש ומהצד השני עלול להביא להרעת מצבים.

    תודה על המאמר המרתק.

  • אסף  On ספטמבר 12, 2010 at 6:05 PM

    1. הקורא השמיני.
    2. מת על מחוברים הגירסה הגברית, בדיוק מהסיבה שהיא עוסקת בגבריות-בורגנית-לבנה, ויותר מכל-ישראלית. ראיתי מקסימום דקה מהגירסה הנשית.
    3. שנה טובה ותודה על כל הפוסטים מהשנה שחלפה.
    4. ועכשיו התגובה:
    הרעיונות מעניינים, אבל מאלצים את התופעה התרבותית של מחוברים/ות לטובת הדיון.
    כבר הגיבו כאן (מנחם, סיו) שזו יצירה ערוכה. חשוב להוסיף שזו יצירה ששואבת מתרבות הבלוגTV ומצלמות האינטרנט, ולא סתם אחת המשתתפות במחוברות צמחה מהבלוגספיה.

    לכן מתבקש לקשור את הדיון בזהות אישית כסחורה בשוק הרייטינג, אל הדיון האם האינטרנט וריבוי כלי הדיווח (כגון בלוגים) מוביל לריבוי תרבויות, טעמים ומופעים תרבותיים והזדמנויות להפוך למשפיע תרבותית, או שגם הפלטפורמה הזו, למרות הריבוי מוליכה לעוד סוג של עריצות רייטינג.

    הגירסה הגיקית של הדיון הזה היא השאלה סביב 'הזנב הארוך' בבלוגים.
    http://hahem.co.il/false/archives/831
    שחר, מ'תודעה כודבת' כותב עליה לאחרונה, ומהמעט שהבנתי (אם הבנתי נכון) יש שתי תשובות הפוכות משני חוקרים. התשובה של שחר הולכת לכיוון זה שטוען לעריצות תרבותית של ההמון, גם באינטרט.

    5. ד"ש לתהל – ההערה שלה מעניינת, אבל לא מתאימה לז'אנר הבלוגTV שמתמקד מטבעו במציצנות מינית או בגירסתה המורכבת – ביחסים. ולכן לדעתי זה גם המוקד של הסיפורים במחוברים. יתכן שבזאנרים אחרים נראה מציצנות פיננסית (עע' גל אלון).

    6. הבחירה בגיבורים שעוסקים בכתיבה נובעת לדעתי מהצורך לספר סיפור טוב, ולכן הבחירה באנשים שיש להם פוטנציאל לספק אותו.

  • אריק גלסנר  On ספטמבר 12, 2010 at 9:54 PM

    תודה על הארותיכם.

  • אוהד  On ספטמבר 21, 2010 at 9:18 PM

    ניסיתי לשלוח לך מייל דרך רשימות. זה לא הלך. תוכל ליצור איתי קשר דרך המייל שהשארתי כאן?

  • עדי  On דצמבר 11, 2010 at 4:38 PM

    שלום רב, אני ממשיכה לעיין ברשומות, הכל מאוד מעניין. גם הרשימה של אריק גלסנר וגם המגיבים. למדתי רבות! לא ראיתי את "מחוברים", ראיתי פרק או שניים של "מחוברות", היה מעניין ואחר כך בן רגע הפך דוחה. אבל לנוכח הדיון העשיר וההקשרים של ביקורת הפוסט מודרניות וכו' – אנסה לראות בכל זאת. ביי, עדי

  • kartisbehanaha  On אפריל 6, 2011 at 2:21 PM

    שלום רב. גם אני לא ראיתי את המחוברים/ מחוברות (אולי פרק 1-2). אינו משלך אותי כלל.. תחומי העניין שלי הם אחרים לגמרי. אך ברצוני לציין שהכתבה שלך אריק מעניינת ואם התפנה לי הזמן, אולי גם אני אגש אל השידורים טלוויזיוניים מסוג זה. שבוע טוב 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: