על "אל מקום שהרוח הולך", של חיים באר, הוצאת "עם עובד"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" בספטמבר 2010

אוסקר פלורין הוא מדריך טיולים הולנדי שמנחה את האדמו"ר החסידי הבני ברקי יעקב יצחק הלוי הורביץ, ואת הסנשו פנסה שלו, איש העסקים המפוקפקים, שמחה דנציגר, במסעם המפתיע והחשאי לטיבט. למסע יצאו השלושה, בלוויית זואולוגית אירית בשם סלנה, בעקבות חלום מטריד ונשנה שפקד את האדמו"ר ובו הופיע לנגד עיניו היק הטיבטי. באחד מהרגעים בטיבט משבח דנציגר את מורה הדרך על תכנון וביצוע המסע: "בכל אופן, אוסקר, אולי תגלה לנו את הסוד שלך?' 'תשומת לב לכל פרט, הרי כבר אמרתי לך שאצלי אלוהים שוכן בפרטים הקטנים', הפטיר פלורין בחיוך של ניצחון ורמז לשיחה ששוחחו ביניהם בדרכם שעסקה בשאלה היכן נמצא אלוהים. דנציגר ציטט אז את האמרה השגורה שהאלוהים נמצא בכל, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, שהרי 'לית אתר פנוי מִניה'; הצדיק, לעומתו, אמר שמקובלים עליו דבריו של הרבי מקוצק, שקבע כי אלוהים נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס לשם". בשיחה אחרת שהתפתחה בין מורה הדרך לצדיק הבני ברקי ומלווהו "אמר דנציגר שהוא מתקנא בפלורין גם על ידיעת השפות שלו וגם על הקלות והמהירות שהוא קונה לו בהן שליטה. 'גם אתה מתקנא בפוליגלוטים?' שאל ההולנדי את הצדיק שישב מכונס בתוך עצמו ושיחק במגבת הרחצה שהביא אתו מהמלון וגלגל אותה לכמין נחש. 'מה זה פוליגלוט?' תמה הצדיק. 'פוליגלוט הוא אדם הדובר לשונות רבות', השיב פלורין. 'ובכן, שאלת לדעתי ודומני שלפי שעה אין לי מה לומר על כך'. אבל לאחר שתיקה קצרה החליט, בכל זאת, להביע את דעתו, וכדרכו עשה זאת על ידי אמרה נאה של אחד מקודמיו. 'כדי לדעת לשון זרה יספיק לו לאדם לימוד של שנה או שנתיים', הביא הצדיק את דברי רבי וולף מסטריקוב, אחד מתלמידיו של הרבי מקוצק, 'ואולם כדי לדעת את לשון עצמו אפילו שבעים שנה אינן מספיקות'". שתי הדוגמאות הללו מבטאות דפוס חוזר ביצירת באר, וחוזר שוב ושוב בייחוד כאן, ואותו ניתן לכנות הרמה עצמית להנחתה. במונח "הרמה להנחתה" אנחנו מתכוונים לניצול שגיאה של היריב, ואילו ברומן של באר הוא עצמו זה ש"שוגה" ואו-אז מזדרז להנחית. במילים אחרות: מה שבאר רצה להביא בפסקאות הנ"ל הוא את שתי השנינויות החסידיות. לצורך כך יצר סיטואציה מלאכותית על מנת שיוכל להנחיתן. כך נוצר היפוך של סיבה ומסובב. המסובב, כלומר התוצאה, היא עילת הסיבה ולא ההיפך; השנינה היא עילת הסיטואציה העלילתית שאפשרה להביא אותה. בדוגמה השנייה חש באר שיש משהו שקוף בהרמה העצמית להנחתה ולכן השהה את ההנחתה ("לפי שעה אין לי מה לומר על כך"), אבל לאחר שהות של כלום מייד נשלפה השנינה, שכל הסיטואציה (הדיון על ידיעת השפות) נוצרה בשבילה מלכתחילה.

זה פגם אמנותי. כי באר מכפיף את הרומן לשנינוֹת, ובכך מרסק את רצף העלילה ומגביל את היכולת שלנו להשעות את חוסר-אמונתנו. ההתמכרות לחטיפת רגע של הנאה מתוקה בעולם-הזה של השנינה על חשבון נצח העולם-הבא של העלילה מתבטאת גם בסיפור האהבה שנרקם בין האדמו"ר לסלנה. אין כאן הכנה הדרגתית של הקוראים למהפך שעובר האדמו"ר למון-אמור. באר מסתמך על האפקט הרגעי של האהבה הסוערת ולא על סבירותה.

הביקורת תכף נגמרת לי ועוד לא אמרתי שזה רומן טוב. כן, למרות. אך גם בגלל. הפגמים המנויים לעיל מומתקים בכך שהשנינות והחוכמה היהודית שמפזר באר כאן בלשון עברית שורשית משובבות נפש. גם סיפור האהבה המוזכר מכיל מתק סתרים של מים גנובים, אדמו"ר שמגלה לראשונה את האהבה, מתיקות של טרנסגרסיה מבלי ליפול לבור השחת הפורנוגראפי. אבל מעל הכל משובב נפש החיבור המקורי והביזארי (במובן הטוב של המילה) בין אדמו"ר חסידי ופסגות טיבט, בין צדיק בני ברקי והעולם הגויי והחילוני של מלוויו. ברב השיח בו פתחנו השמטתי את תשובותיהם של סלנה ופלורין בסוגית מקום משכנו של אלוהים: "סלנה, שהצטרפה גם היא לשיחה, טענה שלטעמה אלוהים מצוי ב'מקרה', ואילו פלורין העיר שעליו נאמנים הדברים המיוחסים לחוקר האמנות אֶבּי ורבורג שאלוהים שוכן בפרטים". ורבורג ובויבריק, טיבט וקוצק בה.  החיכוך הזה מעלה ניצוצות. מענג. ואם תמשיכו אתי לבוקסה הקטנה, כאן למטה משמאל, אוסיף דבר מה.

ב

בחלומו ראה האדמו"ר את היק הטיבטי ועל מצחו בוהקות האותיות יו"ד וקו"ף (יק) בעברית. האדמו"ר, צאצאם של "החוזה מלובלין" ותלמידו-יריבו "היהודי הקדוש" מפשיסחא, דמויות היסטוריות שנחלקו בסוגיה רלוונטית של אליטיזם מול עממיות, ושלשניהם קראו יעקב יצחק כשמו (והנם גם גיבוריה של יצירת המופת של בובר, "גוג ומגוג", שבאר מתייחס אליה; ואם כבר מזכירים אזכורים: יש כאן מחווה ל"מסעות בנימין השלישי" של מנדלי), ובכן האדמו"ר מפענח כי היו"ד והקו"ף הן התחילית והאחרונית בשמות השניים. הטבעת האותיות העבריות במצחו של היק הטיבטי היא מטפורה לסגולת הרומן. השתלה של אדמו"ר חסידי בטיבט, בד בבד לבודהיזציה של היהדות יוצרת יהודיזציה של הטיבטיות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • amitgoldenberg  On ספטמבר 5, 2010 at 8:44 PM

    ביקורת נפלאה שחורגת בנפלאותה מהרמה המצויינת ממילא. מי היה מאמין שיש מישהו שיש לו כל כך הרבה דברים חכמים להגיד עד שהביקורת כמעט ונגמרת לו. כן ירבו

  • עמיחי  On ספטמבר 7, 2010 at 11:03 AM

    תודה אריק. אשמח לקרוא את הספר לכשיזדמן לי. יש לי בעיה עם ספרו הקודם של באר (וכנראה שגם עם זה). באר של שלושת הרומנים הראשונים שלו כתב מהלב, אפילו מדם לבו. באר של "לפני המקום" (וכנראה שגם בחדש) הוא באר מדושן עונג ושבע. עיני לא צרה במדושנות, ההיפך, לבריאות, אבל זה הרבה הרבה פחות טוב לספרות.
    ועוד בקשה, אריק – תוסיף לכאן את מכתבך הגלוי והמרתק לשוקן וציפר.

    • ר.א.  On ספטמבר 26, 2010 at 12:08 PM

      מסכימה עם עמיחי לחלוטין אלו בדיוק המחשבות שעלו בי שניסתי לצלוח
      את שני הדפים הראשונים של "לפני המקום" לאחר שחיכיתי בכליון עיניים לספר שיבוא אחר " חבלים" המצויין, כנראה שאי אפשר לכתוב ממדושנות ללא רעב כזה או אחר של הלב או הנפש. קראתי את הספר הנידון מתתחילתו ועד סופו, כמו אריק גלסנר חשבתי שההנעה המרכזית לכתיבתו היא שעשוע ובדיחות דעת , לא הנעה מספקת ליצירת ספרות, לבסוף הגעתי למסקנה העגומה שהכותב קרי באר פשוט לא יודע לכתוב
      אולי ההוראה האקדמית או העיסוק במדרשים טרף אותו, יבש הבור..

  • אריק גלסנר  On ספטמבר 7, 2010 at 10:02 PM

    שלום עמיחי,
    תודה על הערתך הנכונה.
    את המכתב ניתן למצוא באתר העין השביעית, אינני מפרסמו כאן לעת עתה.
    שנה טובה!

  • חנה לוי ויצמן  On אוקטובר 20, 2010 at 7:23 AM

    תודה על הספר. על העברית ופניה הרבות והיפיפיות. מבחינה זו ההנאה צרופה. אך כשהולכים אל מקום שהרוח הולך – הרוח הולך. רוח הספרות היפה.דמותו של הצדיק אומנם עגלגלה אך לא עגולה , מדושנת עונג אך התחבטויותיה, ספקותיה והתפתחותה שטוחים משהו. אף הדמויות האחרות נכנסו לעלילה ויצאו ממנה כשהיו – ללא פגע. ובכל זאת אחזור לקרוא את "אל מקום שהרוח הולך" ואבדוק שוב את הדברים.  

  • סימי  On נובמבר 2, 2010 at 10:51 PM

    אחד הספרים הטובים שקראתי. סופר ישראלי שלא כותב על "לקחו לי שברו לי" ועוד צרות שכותבים בעיתון של הבוקר…
    בעברית יפה וגבוהה משכיל הסופר לסחוף אל תוך העלילה המעניינת והמסועפת. סוף הסיפור היה מעט מאכזב מבחינתי – טיפה פשוט לעומת כל השאר… למרות שניכר בו החיבור , מעין סגירת מעגל…

  • ליה  On נובמבר 5, 2010 at 2:39 AM

    נהנתי מאד

  • סלין  On ינואר 30, 2011 at 7:27 PM

    חיים הוא מצויין. הרבה הרבה מעל עמוס עוז.

  • יגאל  On פברואר 8, 2011 at 9:12 AM

    familiarity breeds contempt
    באר מתרגם את הנ"ל ל-"קירבה מולידה בוז" לשאלת סלנה את דנציגר
    בקשר לנזק הפוטנציאלי מקירבת היתר בינו ל"הקדוש".
    התירגום היותר טוב צ"ל: קירבת יתר מפתחת מיאוס",אבל האם אין זה כך
    לגבי כל פילפולי המקורות המובאות לטורח בספר?

  • גיל קסטל  On יוני 6, 2011 at 12:29 PM

    ספר מצויין. משכמו ומעלה !!!

Trackbacks

  • By 6.9.2010 « מה אני קוראת on ספטמבר 6, 2010 at 7:51 AM

    […] אריק גלסנר מבקר את הספר החדש של חיים באר, "אל מקום שהרוח הולך", שמספר על אדמור שהולך לחפש יק בטיבט בעקבות חלום ומציג התחכמויות חסידיות על הרקע התרבותי השונה של טיבט. ביקורת שמעלה הרהור חוזר על מקומן התרבותי של ההתחכמויות הצפויות בסיפור החסידי. אם אתם כבר במזרח אתם יכולים לקרוא, אם עוד לא קראתם, את הפוסט השני של תומר פרסיקו על הטיול האחרון שלו להודו בו הוא גילה עד כמה הודו לא מכירה אותנו והרהר בעקרונות בודהיסטיים שונים. אני אוהבת סיפורי מסע. […]

  • […] חסידים. שזירת הסיפורים במהלך העלילה היא לעתים מגושמת. כבר העירו על כך ולכן לא […]

  • […] חסידים. שזירת הסיפורים במהלך העלילה היא לעתים מגושמת. כבר העירו על כך ולכן לא […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: