על "נתניה", של דרור בורשטיין, הוצאת "כתר"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" בספטמבר 2010

אנשים הולכים לים בגלל היופי וכדי לחשוב. אבל אנשים הולכים לים מעוד סיבה: המשטח האחיד והטורקיזי שלפניהם מסובך פחות ממה שנמצא בגבם. הפשטות של הים מלאה פאתוס ואילו יחסי אנוש אמביוולנטיים וקטנוניים. בקיצור, אנשים הולכים לים כי בים אין אנשים. גם הרומן של בורשטיין מבטא תשוקה להתעלות מעל הבינאישי לטובת יחסי האדם והקוסמוס. ומכיוון שהטבע בפלנטה שלנו מצטמצם והולך, בורשטיין לא יכול סתם ללכת לים, והוא נזקק למרחבי הקוסמוס, לעָבר הפרה-היסטורי ולעתיד הפוסט-היסטורי.

הרומן הוא מונולוג של הגיבור, ששמו דרור בורשטיין, המבלה לילה על ספסל תל אביבי ליד ביתו. המונולוג כולל זיכרונות מילדותו בנתניה בצד הרהורים קוסמולוגיים, קטעי פנטזיה בצד תובנות ניו אייג'יות, התייחסות לתצלומים א-לה זבאלד בצד מחשבות על הספרות.

יש כאן פה ושם רגשנות וקיטש והתחנחנות ומלנכוליות מנייריסטית. דוגמה: סבו של בורשטיין מחפש תרפיסט שפעם שמע עליו. הוא מוצא אלמוני שמכיר את המטפל והלה מספר לו שהמטפל אינו בארץ: "סבי שאל: ואתה, אתה תוכל לעזור לי? והאיש הביט במחבטו ארוכות ואמר בעצב: לא". אתה חש כאן את הסופר מביט לצדדים כדי ליהנות מהרושם שהותיר בקורא ככותב "רגיש". לפעמים רצונו החשוף של הסופר להרשים מתבטא ביצירתיות מופרזת וראוותנית: "יום אחד החל הירח לחוג סביב כדור הארץ בכיוון ההפוך. נפילתו אל כדור הארץ הייתה מעתה בלתי נמנעת …בקושי הספקנו לארוז את חפצינו. בנעלי ריצה קלות, זרחניות, אנו בורחים, זקופים, רצים על פני שדות אור, מנופפים לנמלטים האחרים". הקטעים המתחנחנים הללו, מעטים אמנם, פוגמים בחומרת הספר שדווקא מנסה כאמור להיחלץ מהבינאישי אל מרחבי הקוסמוס.

יש בספר תשוקה לזמן הגדול: "השעה שמונה ועשרה… ואני התחלתי פתאום לשקוע בזמן הגדול". יש בספר תשוקה אל קנה המידה הגדול: "במרכז כדור הארץ יש גלעין, ליבה, מין שמש פנימית, והיא יוצרת את השדה המגנטי של כדור הארץ. ללא הליבה הזאת, מעין דודה עתיקה שיושבת וסורגת שם עשרים וארבע שעות ביממה סוודר חם ועבה, לא היה קיים השדה המגנטי המגונן של כדור הארץ, כלומר אנו לא היינו קיימים. הדודה עוטפת אותנו בשמיכה מגנטית ההכרחית לקיומנו, אך אנו איננו מבקרים את הדודה מפני שאי אפשר להעמיק כל כך אל המקום שבו הדודה מתגוררת. הדודה הזאת היא גם אחד ההסברים העמוקים לספרות, אלא שהספרות מתעלמת ממנה ואינה מעוניינת בה, כפי שרוב הסופרים אינם מבקרים את דודותיהם, ובמקום זה יושבים בבתי קפה ומשחתים שעות ברכילות". זה ספר שמבקש לחלץ את הספרות הישראלית מהפרובינציאליות, אבל לא רק מהפרובינציאליות הישראלית, אלא מהפרובינציאליות האנושית ("אני מעדיף את הזמנים הפרהיסטוריים המתוארים בספרי המדע מפני שהם מוחשיים יותר מזיכרונותיי משנות השבעים").

התשוקה כאן היא להימלט מהאנושי ולכן התשוקה לאינסוף, המתבטאת בהשתאות מגודלו ומורכבותו של הקוסמוס, צמודה לביטויי ייאוש מהרצחנות האנושית (ייאוש מסוגנן מדי משהו). התשוקה להימלט מהאנושי היא גם תשוקה להימלט מהספרות. הספרות היא המקבילה לזיכרונות האוטוביוגרפיים, וכשם שהאנושי טובע בקוסמוס, ההיסטוריה (כלומר הכתיבה) טובעת במרחבי הפרהיסטוריה (העידן שלפני הכתיבה).

ישנו כאן מהלך מפותל יותר: היסודות הקוסמיים ברומן אמנם מבטלים את היסודות האוטוביוגרפיים ואת הספרות, הרי הם כה קטנים ביחס, אך בו זמנית מחשלים אותם, כי הפרט הוא חלק מהמארג הקוסמי: "קצות הרשת שלי מחוברים לרשתות של כל בני האדם ושל כל הדברים ". ועם זאת, התחושה היא שהתשוקה הגדולה שמפעמת כאן היא פוסט-הומניסטית ופוסט-ספרותית (האדם הוא הרי "חי מדבר"): תשוקה לאנאורגאני, לחיים לפני בוא האדם, לדממה של הדומם. זו תשוקה שמזכירה את הקטע המצמרר ב"מעבר לעיקרון העונג" – מקטעי הספרות הגדולים של כל הזמנים – בו מתאר פרויד את תשוקת המוות כתשוקה של האורגני להרפיה ולשקיעה באנאורגאני. הפנתיאיזם של בורשטיין אינו פנתיאיזם של ארוס וליבידו, אינו תשוקת התלכדות עם היקום, אלא פנתיאיזם של ענווה וויתור והפחתת-המתח הבודהיסטיים, פנתיאיזם של תנטוס ("מבחינה זו אין הבדל עקרוני בין מה שאנו מכנים חיים למה שאנו מכנים מוות", מצטט בורשטיין מורה בודהיסטי).

הספר הזה מציג השקפת עולם מתגבשת והולכת, עמקות ומהוקצעות מחשבה נדירות בספרות הישראלית. גם כשהוא מקומם הוא מקומם באופן מעניין, בגלל החיכוך במחשבה חדה, רהוטה ומחפשת דרך.

ב

"נתניה" מציג תפנית מעניינת מאד בספרות הישראלית: עיסוק בהשלכות גילויי המדע (אצל שמעון אדף, בן אותו דור ספרותי, נגלה לאחרונה עיסוק דומה) בלוויית כתיבה מוראלית שמשתמשת בקוסמולוגיה לאלחוש היצר והגאווה האנושיים. ישנו כאן פנתיאיזם שהופך למורליזם (מורליזם מעט אופנתי אמנם): "אבל 'אדם' ו'אטמוספרה' הם אורגניזם אחד, דבר אחד, ואנו איננו מבינים זאת. אנו דומים לצב טיפש המכרסם את שריונו כי נדמה לו שהשריון אינו חלק מגופו". כך נוצרת בישראל כתיבה ניו אייג'ית אינטליגנטית. בורשטיין החליף את המודרניזם של יצירותיו המוקדמות ברעיונות חדשים. אבל העיקרון זהה: המודרניסט והפנתיאיסט תרים כאחד אחר משהו גדול מהיחיד, זה מוצְאו באמנות וזה במרחבי הקוסמוס.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מירי  On ספטמבר 11, 2010 at 7:13 PM

    מעניין מאד!
    הקטע הירחי שציטטת מזכיר/לא מזכיר את הכתיבה של יואל הופמן: מזכיר בתכנים אבל לא במוסיקה של המילים. גם אצל יואל הופמן ישנו שימוש בשמו המפורש כדמות נוכחת בספריו, וכמו כן מתקיים אצלו המשחק הקבוע של שינוי קנה מידה מהפרט אל הקוסמוס ומהנשגב אל היומיומי ובחזרה. יחד עם זאת הכתיבה של יואל הופמן לפעמים קצת גלותית, או לכל הפחות משתהה על קו התפר שבין הגלותי לישראלי, ואולי בורשטיין, כבן-ממשיך ספרותי, מבצע את הקפיצה הזאת אל 'נתניה' לא רק כמקום קונקרטי אלא כאל בסיס-אם הצהרתי.

  • אריק גלסנר  On ספטמבר 11, 2010 at 7:19 PM

    שלום מירי,
    הערתך נכונה. ואני צריך לחשוב יותר על הקשר בין הופמן לבורשטיין (את הופמן איני מכיר מספיק טוב עדיין), ובכלל על האופציה של מה שכיניתי "ניו אייג' אינטליגנטי" בספרות הישראלית.

    כל התפתחות ספרותית משמעותית בשנים האחרונות נוגעת בתהייה על מהותו של המדיום הספרותי, והכיוון המורליסטי הוא מוצא מעניין מסבך התהייה הזו. באופן כללי אני חושב שכל רומן טוב צריך להכיל היום ביקורת תרבות מקיפה שבתוכה יובהר המקום של הכתיבה, הגומחה של הספרות.

    אני מעט מבכה את הוויתור על ההומור בכיוון הספרותי החדש של דרור, אני חושב שהוא הסופר הישראלי שהכי הצחיק אותי בעשור האחרון ואולי יותר, אבל הכיוון החדש, החיפוש החדש, מעניין.

  • נינה  On ספטמבר 12, 2010 at 11:27 AM

    היה עיסוק דומה, בקשר שבין הקוסמולוגיה ליצרים האנושיים, בספר "על גג העולם" של אמיר בן דוד, שקראתי בזכות הביקורת שכתבת עליו במעריב

  • אריק גלסנר  On ספטמבר 12, 2010 at 9:53 PM

    לנינה
    הערתך נכונה.

  • ה"פ  On ספטמבר 13, 2010 at 3:58 PM

    "ארבע מידות ביושבי לפני חכמים–… משמרת–שהיא מוציאה את היין, וקולטת את השמרים"
    בחרת להדגיש מה שנראה בעיניך התחנחנות ורדיפת כבוד, וזה הזכיר לי את המוטו הנהדר של הספר "גם כשאני אומרת שמש וירח וכוכב, אני מדברת על עצמי" . כדאי באמת ללמוד מפרויד אתיקה של ביקורת ספרות. ראה למשל מה עשה פרויד לאחר שקרא את האוטוביוגרפיה של נשיא בית המשפט בדרזדן שרבר.
    ואכן איזכורו של פרויד כאן אינו מקרי – הספר הוא פרי אנליזה, גם אם המחבר לא פגש מעולם אנליטיקאי, ויכול ללמד אותנו משהו על כוחה של האנליזה. אני מצטט מהספר מהזיכרון: "יש אות שהיא היחס ביני לבין משהו, ממש כפי שפיי הוא היחס בין הרדיוס להיקף המעגל. הספר הזה כולו הוא האות הזו". זהו הישג, לכתוב את היחס בין הסובייקט לבין משהו.
    בוודאי שאפשר למצוא דימיון ליואל הופמן, לזבאלד, ראיתי מישהו שכתב גם דימיון לדון דלילו (או שהיה זה ארי דה לוקה?) והמחבר היה חייב לספר שמעולם לא קרא שורה של דון דלילו. ומה בכך? גם לכתוב שורה הופמנית כמו "יכול אדם להתמוטט מרוב יראה בתוך חנות ירקות", זהו הישג מרגש. זה ישמח אותי אם גם אחרים יוכלו לכתוב שורות הופמניות פה ושם. אבל ביקורת אינה פסטיבל ניימ-דרופינג.
    במיוחד משכה את תשומת ליבי השורה היהירה "כך נוצרת בישראל כתיבה ניו אייג'ית אינטליגנטית". גם שורה זו מעידה על רגשות מסוימים שהתעוררו אצלך, ולא על הספר עצמו. אני מקווה שטיך-נאת נהן לא נעלב כשהוא יקרא שהוא ניו אייג', או אופנתי.
    אפשר לכתוב ולומר הרבה יותר על הספר הזה, כי הוא ספר חשוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: