על אנתולוגיית הנובלות "מאחורי הכסף יש סיפור", בהוצאת "אחוזת בית"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" בספטמבר 2010

הקובץ די מוצלח (ה"די" השתרבב כמעט בעל כורחי, ולא מקמצנות ביקורתית-רגשית, אופיינית יש שיאמרו, אלא מכיוון שאני מצפה מהספרות, באופן אוטופי ומופרך, להיות מסעירה לפחות כמו המציאות, באותן פעמים נדירות שזו מתערטלת מצעיפיה, ובקריטריון המחמיר הזה, שעם זאת איני יכול להשתחרר ממנו, מעטות היצירות שיכולות לעמוד).

הנובלה הראשונה, של יניב איצקוביץ', כתובה בגוף ראשון רבים, מפי מספרים אנונימיים העובדים במשרד שמאי מקרקעין, ומספרים את סיפור חייו המקצועיים ומותו האישי של אחד מהם, בן-דור. בן-דור פוטר ממשרד שמאות מתחרה בגלל שלא היה מאושר מספיק, ואשתו אף בגדה בו עם הבוס שלו. הנובלה כתובה באירוניה כבדה ומאולצת, אירוניה של הדוברים כלפי סגנונם המליצי ושל הסופר, מאחורי גבם, כלפי הסגנון המנופח הזה. הדמויות מוקצנות ומעט קלישאיות: העובד המסור, האפור והשתקן ואשתו האמנית, הנרקיסיסטית והמפונקת. אך במהלך הסיפור מתגלה כמעניינת דמות צדדית-לכאורה: שמאי שהופקד על תיק בן-דור (שהותיר אחריו דירה לשומה). הסיפור מושך לקריאה וצובר אט אט כוח ואנרגיה ומכיל גם כמה הרהורים קיומיים משמעותיים.

בנובלה השנייה, של המשוררת רחל חלפי, הגיבורה הירושלמית מספרת בבהילות על בית הרוס שניתן לה כסטודנטית לשיפוץ ולמגורים, על מאבקה בפולש אלים שלוטש עיניו לנכס, ועל התחברותה עם עבריין-לשעבר ירושלמי שנחלץ לעזרתה. הבהילות מעניקה לסיפור חיוניות וקצב, הקונקרטיות המודגשת שלו גובלת לפרקים במהוסס באלגוריה קיומית או פסיכולוגית, והמתח הארוטי בין העבריין האביר לסטודנטית הטובה ירושלים מעניין.

הנובלה של ארנה קזין מעניינת לקריאה קודם כל בעוסקה בגומחה ייחודית ונונקונפורמיסטית  במציאות הישראלית: גיבורתה היא פסיכואנליטיקאית לסבית ממוצא יקי, אדריאנה דינר. יש הקבלה בין הפסיכואנליזה לספרות, שתיהן מכוננות סיפור וניצבות באופוזיציה לציוויליזציה העכשווית שבנויה על קיטוע ותזזיתיות. קזין נוגעת מעט באנלוגיה הזו ("את העובדה שאפשר לחיות בתוך סיפורים […] אפשר לזקוף לזכותו של הווינאי המזוקן"). הנובלה, עם זאת, סובלת מפגם מבני, כשאנו עוברים מאדריאנה לגיבורים אחרים והיא נעלמת מהאופק, וכן סובל ההמשך מגלישה מריאליזם נוקב למלודרמה טובת לב. הנובלה של עידו אנג'ל מנסה לתווך בין עולם הפשע והכסף לעולם המילים. יש כאן דיון מסקרן, חשוב וחינני, אך לא מגובש עדיין תיאורטית וספרותית, על היחס בין המציאות המחוספסת לייצוגה המילולי. אסף שור מספר בסגנונו, המדגיש במכוון את מלאכותיות הסיפור, על שני אחים הניצבים לפני חלוקת ירושה. הסגנון הייחודי מוליד קלילות אלגנטית, קלילות-לכאורה, והיעדר-משקל כאחד. מעניינת לקריאה היא הנובלה של אלי ברודרמן הכתובה בגוף ראשון של משורר חיפאי דחוי. חריף וחזק תיאורם של לבטי המשורר ורגשי הנחיתות שיש לו מול העולם המדומיין של הספרות התל-אביבית. הסופר מטופל באם מעורערת. האקסצנטריות של האם אנלוגית לתשוקת הכתיבה של הבן, להיותו אאוטסיידר אפילו בתחום הספרות. באחד הרגעים שותה הגיבור את השתן שלו וקורא בקול את שירו: הסטייה והספרות כמרד בנורמאליות.

חלק מהנובלות, אם כך, עוסקות באמנות. האמנות כביטוי של האינדיבידואליות ואילו הכסף כביטוי של החברתי. עיסוק מכניס כסף הוא עיסוק שיש לו שוק, כך מתגמל הקפיטליזם את הפרט על צייתנותו החברתית בבחירת משלח ידו. בעולמות העבודה והאמנות עוסקת הנובלה הטובה בקובץ, של נגה אלבלך. זו נובלה ישירה ומרגשת, כמעט לא מסוגננת, ולכן גם לא סובלת מתחושה דקה של חיקוי שחשתי אצל קזין (וירג'יניה וולף?), חלפי (נטליה גינצבורג?) ואיצקוביץ' (?). היעדר-הסגנוּן מאפיין גם את הגיבורה המספרת, נירה, שמסרבת ללבוש מגפיים למרות שזה יפה כי "אני רוצה שיהיה לי נוח". הנובלה כולה דנה במתח בין היחיד-כשהוא-לעצמו והיחיד-המופנה-לאחרים. עולם העבודה הופך להיות מנותק ומנוכר ליחיד: "הוא דיבר על קורות החיים שלו כאילו שהן מנותקות ממנו עצמו". נירה נטשה את עבודתה כמעצבת אופנה שאפתנית לטובת איור ספרי ילדים. אבל הנובלה הכנה הזו אינה סנטימנטלית. הבחירה לעסוק במה שמושך את הפרט אינה רק הימור כלכלי, אלא מערערת בניתוקה: "ברחתי מעולם האופנה ובניתי את עצמי מחדש […] באה פתאום התחושה […] שרק אני מייחסת לזה חשיבות […] לגמרי מרוכזת בעצמי". נירה מתאהבת באלי, שבדומה לה נטש את המחקר הספרותי (גם מחקר ספרותי יכול להיות מנוכר) וחולם על עבודה בכבישת זיתים. אבל אלי, הלא יציב, מבטא את החשש שבקצה הסקאלה הנונקונפורמיסטית מצוי הטירוף, הנונקונפורמיזם המושלם.

ב

קובץ הנובלות תוכנן במקור, כך מעידה העורכת דנה אולמרט, להבליט כותבים צעירים (ברובם), מרכזיים לטעמה. אך התגלה שמשותף לכותבים הללו הוא עניינם בכסף. זה מצע משותף רחב מדי לאפיין באמצעותו דור ספרותי. ככלות הכל, ואם להיות אירוניים, בדיוק היותו של הכסף מכנה משותף מאחיד ומשווה-כל היא זו שבוּקרה במסורת המרקסיסטית. אבל כמי שכבר כמה שנים מדגיש את האידיאליזם של הספרות הישראלית, כלומר את התכחשותה למציאות החומרית האפורה (והירוקה), והתעסקותה בנושאים "רוחניים" כמו זהויות לאומיות ופסיכולוגיה, אין לי זכות להתלונן.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: