על "עשרת הימים הנוראים", של אהרן מגד, הוצאת "חרגול"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" בספטמבר 2010

מהו סוד כתיבתו של מגד? מדוע היא, נאמר בפשטות, מתוקה לקריאה? מאין נובעות התחושות הביתיות, האינטימיות, החמימות, שאנחנו חשים, לאו דווקא כלפי גיבוריו, אלא כלפי הספר עצמו, כאילו כל זמן שאנחנו בין כריכותיו, אנחנו בטוחים וכמו שוהים באותו מעון חם ואינטימי?

בבוקר ערב ראש השנה 1973 יוצא יודא הרכבי, היסטוריון החוקר את תרבויות המזרח הקדום, למסע לירושלים. אותיות בכתב הכנעני העתיק, זה שקדם לצורות האותיות בהן אנחנו משתמשים כיום, מאז ימי הבית השני, והמכונות "אשוריות", פרחו להן בדרך מופלאה מגיליון הקלף שהניח יודא בצד מיטתו, והוא ראה בכך אות לצאת למסע בעקבותיהן. במשך עשרת הימים הנוראים משוטט יודא בירושלים ופוגש שורה של אנשים וטיפוסים מכל קצוות החברה: חרדים, חוזרים בתשובה, צליינים נוצרים, פלשתינים ועוד. במהלך עשרת הימים הללו משתף אותנו יודא, המספר את סיפורו, בזכרונות מאהבתו ונישואיו לאסנת, סטודנטית צ'רקסית שהתאהב בה ויום אחד עזבה אותו ללא התראה ונסעה לאיסלנד, על יחסיו המרים עם אביו שנפטר ועוד.

רבים מגיבורי מגד עוסקים בכתיבה על כל סוגיה. הדבקות שלהם באות הכתובה, במקרה דנן כמעט פשוטו כמשמעו, יוצרת באופן מתוחכם דבקות דומה של הקורא בספר הנגלל לפניו. תורמים לדבקותנו בספר גם מבנה המסע והחיפוש, צורת נרטיב קלאסית שקשה להרוס את השפעתה המושכת עלינו, וכן הידיעה שלנו, מאחורי גבו של הגיבור, שיום הכיפורים הממשמש ובא לא יהיה כשאר ימי הכיפורים, ידיעה שמוסיפה מצדה למתח הציפייה. הידיעה שהימים ימי הרת עולם, ימים גורליים, מוסיפה לרומן גם תחושת דחיפות המושאלת לו מימינו אנו, מהביוגרפיה שלנו כקוראיו העכשוויים ב-2010. האם ניתן לגשר על ערב רב העממים שמצויים בארץ הקטנה הזו, ושיודא נפגש בהם על כל צעד בירושלים, או שהמלחמה הגדולה הממשמשת ובאה, אז כהיום, בלתי נמנעת?

לרומן הזה יש מבנה עומק, ומבנה העומק הזה מסייע לסגולתו הספרותית, לקוהרנטיות התורמת מצדה לתחושת הביתית שהזכרתי. אם פני השטח הם רב לאומיים ורב דתיים (ערבים, יהודים, נוצרים, צ'רקסים, שוויצרים ועוד; אפילו שמו של יודא היהודי עצמו נטול מהברית החדשה), הרי שמבנה העומק קשור בכנעניות, בתהייה על האפשרות ליצור מכנה משותף לכל יושבי הארץ הזו. כידוע, האידיאולוגיה הכנענית צידדה בזהות עברית ילידית, המתכחשת לעבר היהודי הגלותי. הוורסיה הכנענית של מגד שונה: הכנעניות כמטפורה לפנייה לעבר והכרה בשורש הקדום ובשייכות הוותיקה של כל תושבי ההווה למרחב הגיאוגרפי של "ארץ כנען" תוך קבלת הגוונים וההבדלים ביניהם. הכנעניות גם כאות אזהרה מפני מלחמה שמד נוראה, כדוגמה לעם שנמחק כליל בידי ההיסטוריה ולא הותיר דבר מלבד אותיות: "הכנענים עצמם – שלא כשומרים והאכדים, המצרים והפרסים, או האצטקים והמאיה והאינקה בעברו האחר של כדור הארץ, שהורישו לנו לא רק פירמידות ומקדשים ופסלים וציורים, אלא גם מיתולוגיה ושירה – נמוגו משמי ההיסטוריה ללא הותר לנו דבר לבד מקווי האותיות הכחושות שהורישו".

אבל שורש המתיקות המגדית מצוי, נדמה לי, לא במבנה העומק הקוהרנטי ולא בתבנית המסע, לא ביצירת המתח והציפייה או בעיסוק הארס-פואטי. השורש מצוי במלנכוליות האופיינית לדמויות המגדיות וביחס בינה לבין הריאליזם של מגד. עצבות נובעת מתחושת נפרדות מהעולם וגם יוצרת אותה בחזרה בתורה. העצבות היא תחושה שהעולם אינו מאיר פניו אלינו, שאנחנו מנודים ממנו, שהוא דוחה מעליו את השתלתנו בתוכו. העצבות היא המיילדת של הסובייקטיביות . אך בעקבותיה, מהמקום הכאוב של נפרדותנו, אנחנו גם מוכשרים יותר להתבוננות בעולם האובייקטים. העצבות גורמת לנו לחוש את עצמנו בחריפות בחיכוך עם העולם וכך אף להתענג על קיומנו וקיומו הנפרדים. העצבות מחזירה לסובייקט ולעולם את קיומם המובחן והצלול. לכן כשמגד כותב משפט ריאליסטי פשוט לכאורה, כמו: "רוח שרבית נשבה מול פני, נושאת ריח מוץ, חציר, פרחי בר, זבל בהמות, והגבעות משני צידי הכביש היו מאובכות באבק גיר", אנחנו חשים את העולם בחריפות-מתוקה מיוחדת, כיוון שהוא נצפה מגומחה פרטית שנכרתה בקרקע העולם בסיוע העצבות המוזכרת. לכך קשורים גם החלומות הרבים שחולם גיבורו של מגד. כי מהו החלום אם לא עיבוד של המציאות בתוככי הנפש, נטילת המראות שנחשפנו אליהם במשך היום  וניכוסם לנו בסתרי הנשמה, וכך השבה על כנה של ריבונותנו הסובייקטיבית.

ב

לרומן, כאמור, יש מבנה עומק ואפילו מסר. כתבתי כאן בעבר, שהסלידה ממסרים בספרות מוטעית בעיניי. השאלה היא לא אם רצוי שלספר יהיה מסר, אלא איזה מסר הוא מעביר: עמוק או שטחי. המסר, כתבתי כאן בעבר, יכול גם לשמש כאמצעי אסתטי, ליצירת לכידות ביצירה, כשכל חלקיה המגוונים נרתמים למסירתו ולעיצובו של המסר האחד. אלא שבשימוש האינסטרומנטלי הזה במסר לצרכים אסתטיים, נרמז האיום הגדול על המסר בתרבות העכשווית. בתרבות העכשווית (וזה נכון לא רק לספרות ולתרבות, אלא גם לפובליציסטיקה ואף לאידיאולוגיה) מהווה המסר, פעמים רבות, תירוץ לביטוי עצמי. מה שדחוף, בוער, שורף, הוא הרצון להתבטא, ולצורך כך מיוצרים מסרים או דעות באורח מלאכותי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עוגיפלצת  On אוקטובר 16, 2010 at 2:03 AM

    אוף, מקסים, לא קראתי אף אחד שכותב יפה כל כך על ספרות.

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 16, 2010 at 11:50 AM

    תודה עוגי פלצת. אנחנו מאותה סדרה, לא? רחוב סומוסום?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: