קצרים על וולבק, האקסלי, ביקורת ספרות, פיליפ רות, תשוקות, סובלימציה, "עכשיו" ועוד

1. ראיון מעניין, מרתק ומשובב נפש עם מישל וולבק (אגב, לפני שש שנים, כמעט נסעתי לראיין אותו. "כמעט", רוצה לומר, שחברי, עירן דורפמן, ניסח עבורנו פנייה למו"ל שלו בצרפת, אך מעולם לא הגיעה תשובה…). משובב נפש כי וולבק מודה שהוא מגזים בכוונה בריאליזם שלו. מעניין כי וולבק, שהואשם בשיתוף פעולה נרחב מדי עם המדיה, מודה בכך והגיע למסקנה שמדיה לא מוכרת ספרים. רק שמועה מפה לאוזן וכמובן היותו של הספר "כתוב היטב". מרתק כי יש בו משפט אחד גאוני בפשטותו: סוגיית קיומו של אלוהים, כפי שהייתה עבור דוסטוייבסקי במאה ה-19, הפכה להיות סוגיית קיומה או אי אפשרות קיומה של האהבה במאה ה21. זו "השאלה הארורה" של דורנו.

המראיינת, ששהתה עם וולבק יומיים בביתו (כלומר בלי לילה, אני מניח…), מציינת לטובה את אדיבותו וקסמו. בעבר, ניסה וולבק השיכור למחצה לפתות את מראיינותיו, כפי שהעידה מראיינת מהניו יורק טיימס, כמדומני. הפעם הוא התנהג יפה…

2. אני קורא את "אי" של אלדוס האקסלי. יצירה אוטופית מתחילת שנות הששים, האחרונה של האקסלי. וולבק מושפע מאד מהאקסלי, ומגדיר אותו כאחד ההוגים החשובים של המאה ה-20 (ב"החלקיקים האלמנטרים").  קריאה ב"אי" חושפת את הרובד האוטופי המוצנע (היטב) ביצירת וולבק. ב"אי" מתקיים משטר מיוחד באי מדומיין באוקיינוס השקט, שילוב מיוחד במינו של סוציאל-דמוקרטיה, בודהיזם, אהבה חופשית תוך הסתייעות בפרקטיקות מזרחיות, שימוש מבוקר בסמי הזיה והתנגדות לתיעוש מופרז. המעניין הוא שזו יצירת ספרות לא רעה, ולא רק חזון אוטופי (שהשפיע על דור שנות הששים). הסיבה שזו יצירת ספרות טובה היא הדרמה: על האי מאיימות המדינות השכנות ואילי הון מערביים שחושקים בנפט שבמקום. הדרמה מתחוללת גם בתוך נפשו של הגיבור, עיתונאי בריטי ציני אך שבתוכו מפעמת נשמה אידיאליסטית לטנטית. האוטופיה משעממת (לקריאה בלבד? וב"חיים"?), רק הדרמה יכולה להיות ספרותית. דרמה, כלומר קונפליקט, וכן נרטיב, כלומר תהליך.

דוסטוייבסקי כתב את דמותו של איוון קראמאזוב, המתלבט והספקן, בכמה ימים. אך את דמותו של אליושה, המייצג אדם אוטופי, לקח לו זמן רב הרבה יותר לכתוב. הטוב קשה לכתיבה.

הספר העברי המשמעותי ביותר אולי שראה אור בישראל בשנתיים האחרונות (פרוזה ועיון כאחד), הוא ספרו של עידו הרטוגזון "טכנומיסטיקה", שאולי אמצא פנאי לכתוב עליו בהרחבה בעתיד. וזה ספר שקשור מאד ליצירה "אי". בפוסט עתידי אביא (בעזרת השם; מטבע לשון) גם כמה תובנות מעניינות מהיצירה.

3.  הספרות סובלת כיום מאירוניה וממטפורה הפועלות זו כנגד זו.

האירוניה – עיסוק רוחני נחווה כאירוני בחברה שבה הגוף ניצב במרכז והרוח נתפסת כסובלימציה תחליפית.

המטפורה – בדיוק בגלל מצבה העגום של הרוח, וחרדתם מהאירוניה ביחס אליה, נחפזים אנשים להצילה, ולכן מבחינתם כל יצירת ספרות כשלעצמה היא ראויה, כי הספרות היא מטפורה לעולם הרוח כולו, שאותו יש לחוש ולהציל. "מה זה משנה מה קוראים – העיקר שקוראים".

4.  יש אדם שמשתוקק למילוי יצריו וחשקיו סתם, ויש שמשתוקק למילוים מטעמים רוחניים: על מנת לגלות שהוא זקוק לרוח גם שחשקיו נמלאים. יש אדם שרוצה להשביע רעבונו ויש אדם שרוצה שתהיה לו "פת בסלו", על מנת שלא יחוש רעב ויוכל לעסוק בדברים אחרים (אלה שני טיעונים שונים).

(ביאור: לפי חז"ל, הנשוי פחות חשוד בנטייה לאוננות כי יש לו "פת בסלו". מי שיש לו "פת בסלו" פחות רעב ממי שאין לו "פת בסלו", למרות שאובייקטיבית, אומרים חז"ל בהערה חריפה מאד, שניהם לא אכלו פרק זמן דומה. ההערה חריפה, העניין עם הנשואים טעון בדיקה…).

5.  לעיתים, להיות איש רוח פירושו לא להיות המוני ובנלי, כלומר לא לצרוח בקול גדול את התובנה הנכונה (חלקית) על עליונות הגוף.

6. הרוח מול הגוף צריכה להיות לוחמת גרילה. הגוף חזק ממנה, אבל היא יכולה לעקוץ אותו לעיתים מהאגפים, כשהוא לא מוכן. לשם כך היא צריכה להיות גמישה ומהירה ודקה.

7. הסיבה שפיליפ רות וסול בלו טובים יותר מהדור הנוכחי בספרות היהודית אמריקאית הצעירה, נעוצה גם בכך שהם לא צדקנים (כמו ספרן-פויר למשל). הם מצליחים להחזיק בתפיסת חיים טראגית. דבר קשה.

אחד הביטויים לאי הצדקנות היא הביקורת הפנימית שלהם על החברה היהודית. היותם יהודים אין פירושו סוג של מיתוג. אין פירושו "יידישקייט".

בלו ב"הקורבן" ורות בנובלה הראשונה הגדולה מ"שלום לך, קולומבוס" (ספר נהדר שתורגם לאחרונה בשנית, שאותו פרסם רות, חתן פרס נובל הבא יש לקוות, בגיל 26! בגיל הזה בקירוב, אם כי 13 שנה קודם לכן, פרסם גם נורמן מיילר, יהודי גאוני נוסף בספרות האמריקאית, את יצירת המופת שלו "הערומים והמתים"), באים חשבון הן עם מחיר המוביליזציה החברתית המהממת של היהודים בתרבות האמריקאית ביחס לחברה הגויית (בלו) והן ביחס ליהודים שלא הצליחו בחוץ לארץ, בפרפרזה על לוין (רות, שמתאר בנובלה סיפור אהבה בין צעיר יהודי סרקסטי ממוצא מעמדי צנוע ונסיכה יהודית עשירה ומפונקת, שאף ניתחה את אפה לשם היופי…).

8. בחוברת "עכשיו" החדשה קראתי בינתיים מאמר מעניין של גדעון מירב על פוסטמודרניזם ומאמר מעניין של גבריאל מוקד על ביאליק. אני חובב מאמרים בכתבי עת, ובדרך כלל קורא אותם לפני הסיפורים והשירים (אם בכלל יש לי זמן לסיפורים ולשירים).

9. ב"עכשיו" גם מופיעה ביקורת (לגיטימית לחלוטין לדידי) על מלאכת הביקורת שלי, בטענה, של גבריאל מוקד, שאני מבקר מקל מדי וכן שאני מבקר ללא מפה כוללת של הספרות הנכתבת היום.

אני בהחלט לוקח את הביקורת לתשומת לבי.

שתי הערות, עם זאת. לגבי הטענה הראשונה: יש כאלה שגורסים הפוך ממנה וטוענים שאני מחמיר מדי (אני חושב שהאמת היא באמצע).

לגבי הטענה השנייה כמה מילים:

אני תופס את ביקורת הספרות כיום כחיפוש, חיפוש אחר הנושא שלה והגדרתה העצמית. לטעמי, כדאי לא לבוא עם הגדרה מן המוכן, כי הפרוייקט של הספרות עצמה לא ברור כרגע. הספרות כהימור פסקלי, לא ברור עדיין אם זו משימה בעלת ערך. הביקורת לפיכך היא תהליך דינמי. כל מפגש שלי עם ספר הוא תוספת צלע במצולע דמיוני שבסופו, יש לקוות, ייווצר העיגול: והוא תפיסת מהותה של הספרות וביקורתה (להצעת תפיסה רחבה של הספרות העברית/ישראלית בהווה אני מקווה שאגיע קודם, קודם לזקנה ושיבה…).

ועוד משהו: יש בביקורת משהו דיאלקטי, ולכן לא קבוע במסמרות, במובן זה שהיא מביעה מפגש עם ספר מסוים ברגע היסטורי-ביוגרפי מסוים.

מה שאני יודע בוודאות הוא מה לא, מה שקרי, מה מכאיב להרבה ולכן לא ראוי. אפשר לדעת מה לא. לְמה יש להגיד "לא".

למשל, לא לסדר הטכנוקרטי-מריטוקרטי שאנחנו חיים בו. לא לספרות שמשקרת. לא לספרות שמייפה. לא לספרות של "כוכבים" המעודדת אימוץ של הזדהות נרקיסיסטית אצל הקוראים עם הסופר ה"כוכב", השאולה מתרבות הסלבריטיז. לא לספרות דלה שמתחזה לדבר האמיתי.

ויש עוד כמה "לאווים" שאיני זוכר כרגע.

אבל הביקורת נלקחת לתשומת לבי.

10. אמנון נבות, מבקר אהוב על מוקד ואהוד עלי, במאמר קורע מצחוק לטעמי על דן מירון, מ"מעריב" 1997.

כמה ציטוטים מענגים:

הטיפול של מירון בגנסין הופך את גנסין לבן דמותו של המבקר, לחוקר ספרות מעודכן לזמנו, ווירילי, גנסין חדש אמיץ: "גנסין חדש, אמיץ, קם לנו מבין חורבות גנסין הישן: זהו גולם של פח מאיר ומצפצף, המצטיין בתודעה ממוחשבת ובקול מתכתי, המצייץ אמרי שפר מחקר-ספרותיים חותכים". מירון, בתיאורו את גנסין כאינטלקטואל תקיף, מתעלם מ"הדו-משמעות המינית שבאישיותו וכנראה גם במראהו החיצוני. גנסין הוא ללא ספק ה'נשי' שבסופרי הדור, ובמונח 'סופרי הדור' אני כולל גם נשים"…

"מחקר ספרות אפשרי גם בלא רעש הרקע המאוס של ציד מקקים, אותה המתה סיטונית של קולגות, שחלקם כבר עברו מן העולם. מירון פיתח אומנות זו של השמדת קולגות ומחיקת זכרם למדרגה של אמנות עילאית"

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אלברט אלגרבלי  On ספטמבר 28, 2010 at 10:26 AM

    המצולע הופך לעיגול כשהצלעות שואפות לקוטן אינסופי.
    זה מה שאתה מצפה מהביקורות שלך?

  • אריק גלסנר  On ספטמבר 28, 2010 at 11:14 AM

    שמח על הפלפול ותשומת הלב למטפורה…

    הצלעות קטנות ביחס למכלול, כלומר היצירה הבודדת ביחס להצטברות היצירות הנדונות.
    לאלמנט הזה מתייחסת המטפורה, ולא לאלמנט ערך היצירה כלשעצמו, אותו היא אכן לא הולמת.

    המשך לחפש תקלות ודווח, זה חשוב!

    רק אם יש לך זמן לכך, כמובן.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: