על "חיי חורף", של אורלי קסטל-בלום, הוצאת "הספרייה החדשה"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב", באוקטובר 2010

אורלי קסטל-בלום היא הסופרת הישראלית החשובה ביותר של הגלובליזציה. הגלובליזציה פירושה מגוון רחב של תרבויות לאומיות ואזוריות, של אידיאולוגיות, דתות ודעות, של פסיכולוגיות וסיפורי חיים אישיים, שנעו על פני הגלובוס במסלולים מקבילים ולפתע החלו נחתכים בפראות האחד בידי משנהו. גלובליזציה היא גם מפגש לשוני של שפות לאומיות ואזוריות ו"משחקי לשון" שונים. למעשה, דרך הלשון אנחנו חשים את הגלובליזציה בחריפות מיוחדת, וזו גם הסיבה שדווקא סופרת היא המבטאת הטובה ביותר אצלנו של הגלובליזציה, ולא קולנוען, איש טלוויזיה או אמן. כי בעוד שסממנים חיצוניים אופייניים כמו לבוש או מאכל ניתנים בקלות להשלה או לערבוב יצירתי, שפה קשה להשיל בקלות דומה ואילו "פיוז'ן" לא עובד בשפה. התוצאה היא מגדל בבל, המיתוס שגורס כי הגלובליזציה היא לא רק עידן עכשווי אלא עידן שממנו באנו. ההשלכות התרבותיות השליליות של הגלובליזציה הן שתיים: כאוס ורלטיביזם. הגלובליזציה יוצרת תחושת בלגן ואי-התמצאות. בחסות הכאוס פועלים אנשים שדווקא כן מצליחים להתמצא לטובתם הם, ולכן בכאוס צריך להיאבק. ההשלכה השלילית השנייה היא היחסיות: כל הערכים, התרבויות, האמונות נתפסים, בעומדם זה בצד זה, כאופציונאליים ולא כמהותיים. משהו מתרוקן. היגיון האופנה, כלומר תחלופת הבגדים העונתית שאינה נובעת מכך שאופנת סתיו 2010 טובה יותר מאופנת סתיו 2009, אלא רק מכך שהיא שונה, משתלט גם על עולם האידיאולוגיות והאמונות.

בהיותה הסופרת הישראלית החשובה של הגלובליזציה מצויה הסופרת באלמנט שלה בסיפור הראשון בקובץ. גיבורו הוא ג'פרי, יהודי-אמריקאי דובר עברית החי בקהיר והנו בעל מפעל ג'ינסים (יזם גלובליסטי). הזוי. אבל ה"הזוי", שמשתמשים בו בכלל ובפרט ביחס לקסטל-בלום, הוא בעצמו סממן של הגלובליזציה: היתקלותנו במגוון התנהגויות אדיר  וחוסר יכולתנו למקמם ולהכילם. אבל הגלובליזציה מעמיקה יותר מפני השטח של יהודי, אמריקאי, עברית וקהיר. ג'פרי, שחרד לבריאותו, הולך לרופא ש"חישב את מדד מאסת הגוף שלו (BMIׂׂ)" ו"דרבן אותו גם לעשות ספורט, דבר שג'פרי לא עשה אף-פעם בחיים, גם לא בילדותו, כי שקד על לימוד תורה". יש כאן מפגש גלובלי של שלוש "שפות": מדעית, יהודית אורתודוקסית ומערבית-מטפחת-גוף. הזכרתי קודם את שתי ההשפעות התרבותיות השליליות של הגלובליזציה. יש, בעצם, עוד אחת: הבליל הלשוני שבתוכו אנחנו טבולים עד הנחיריים, מקשה עלינו לנשום, לנסח את עצמנו לעצמנו בעצמנו, ללא תיווך של קרעי שפות ומידע (אגב, הדקונסטרוקציה, אותה גישה פילוסופית הסבורה שאיננו יכולים לדלג על השפה, היא אולי אידיאולוגיה גלובליסטית). בחוסר היכולת הזה לדלג על בליל השפות, ניתן להסביר את חיבתה של קסטל-בלום לציטוט, לקלישאה, לעילגות, ואת חשדנותה כלפי ה"אותנטי". "את כישרונם של הקהירים לחיות ולקבל את החיים ללא שום היסוסים ייחס ג'פרי לכך שכבר מאות שנים נמשך כאן המונותיאיזם ללא-הפוגה, והמקום לא טעם את האתיאיזם והבודהיזם. נכון שהיה קולוניאליזם, וקהיר צועקת שאירופה היתה פה, אך היא הייתה כאן רק כפטרונית". ההומור והאירוניה בקטע הזה נובעים מהצטטנות, מהקלישאות ומהיגיון האופנה שהזכרתי כשהוא מיושם לדתות.

הגלובליזציה נוכחת גם בסיפור השני, הארוך בקובץ, אותו מספרת ישראלית שנשכרה לעבודת מחקר באוניברסיטה בוסטונית כשנושא המחקר הוא מהגרים ישראלים באמריקה. גם כאן בליל התרבויות והשפות, ישראלים באמריקה, מוצג בלוויית עין בוחנת לשעטנז פחות מובן מאליו: "שיאו של הערב היה בשיר דיינו, שאותו שרו כל דוברי העברית בצעקות רמות ובהערכה רבה לאלוהים, אשר באמת עשה מעל-ומעבר" (עברית, אמריקאית ו"תאגידית" בלולות כאן).

יכולתי להעביר קורס שנתי על המרקם הלשוני של קסטל-בלום, שבביקורת בעיתון ניתן לגעת רק בקצה קצהו. אבל האלימות של הסופרת כלפי השפה, הציניות הספקנית שלה בדבר יכולתנו להגיע לחוויה אותנטית מבעד למיסוכה, מעייפת. הסקנדל שאפיין את פריצתה של קסטל-בלום לספרות העברית נבע ממקוריותה וחדשנותה אך גם מהתחושה שקסטל-בלום היא דיאגנוסטיקנית מעולה, אך אינה מציעה פתרון ולמעשה מוקסמת מהמחלה. אז מה? תאמרו, סופרים צריכים להביא פתרון?! כן, בדיוק הסופרים הם אלה שצריכים להביא פתרון. כי הרי הפתרון האפשרי העיקרי שיכול להינתן לכאוס ולמיסוך הלשוניים של הגלובליזציה מצוי בדיוק בכלים העדינים של המדיום הספרותי. קרי בבחינה מדוקדקת של שימושי השפה השונים, בירור הסיגים והקלישאות, חשיפת המהותי מבעד לבלגן. קסטל-בלום ויתרה. אני, לפיכך, שמח שכתיבתה קיימת, אבל אינני מחבבה.

ב

זהו קובץ סיפורים ולא "ספר", כפי שכתוב בערמומיות על הכריכה האחורית. מלבד הסיפורים שהוזכרו לעיל, יש כאן סיפור על ביקור במוסך ישראלי שבו דוברים רוסית בלבד, דיון חינני בגלובליזציה שבתוכנו; סיפור סאטירי אופנתי ולא ממוקד, אם כי משעשע, על "אשת-הסופר"; כתשובת-משקל, סיפור על קשיי הפרנסה של סופר שהוא גם עקר בית; סיפור מורבידי על מוות פרטי ולאומי. להטעיה הבסטיונרית של הכריכה האחורית (קנית "ספר" בשוק ופתחת בבית והנה כולו סיפורים-סיפורים) מתלווית ההמלצה הפרחית-פקאצית הבאה, הלוקה גם באוקסימורניות מסוימת: "אין מה לומר – קסטל-בלום מפתיעה אותנו שוב, ממש כפי שציפינו ממנה". "אין מה לומר", ל"הספרייה החדשה" אין מה לומר על הספר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איילת  On אוקטובר 3, 2010 at 11:54 AM

    מעניין ומדויק

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 3, 2010 at 3:43 PM

    תודה

  • טלי  On אוקטובר 7, 2010 at 3:47 PM

    מה הבעיה שלך עם "ספר"? הטקסט האחורי מפרט על כל סיפור וסיפור וקוראיו מבינים יפה שהספר הזה הוא קובץ סיפורים. מדובר בקובץ עם תמה מאחדת, וגם זה הוסבר לטעמי היטב בעטיפה האחורית, בניגוד לדעתך שלספריה החדשה "אין מה לומר" על הספר הזה.

    נהניתי מהאבחנות הלשוניות שלך. אבל בניגוד לך אני דווקא אוהבת את קסטל-בלום, לא התעייפתי ממנה. זה אולי לא הספר הכי מבריק שלה אבל יש בו כמה סיפורים חזקים. וזה בעיקר ספר עצוב, ספר על תלישות. נדמה לי שמרוב התפלספות (יפה כאמור) על השעטנז הלשוני של קסטל-בלום פיספסת את הצד האנושי שבו.

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 7, 2010 at 4:07 PM

    לטלי,
    בכריכה יש הטעיה ברורה בגלל שקובץ סיפורים נחשב כזה שמוכר פחות.
    נדמה לי שנעשה ניסיון כעת לתקן את זה ולהציג את הקובץ כפי שהוא, כקובץ…
    ההטעיה הזו התחברה לניסוח הכללי של הכריכה האחורית שנועד כמדומה לאיזה קהל לא ספרותי מדומיין שאוהד את קסטל בלום לכאורה. זה ניסוח מעליב. ספרות טובה צריך למכור בצורה המכבדת את הקוראים.
    קסטל בלום היא סופרת מעניינת ו"היכן אני נמצאת" שלה הוא כמעט יצירת מופת. אבל, בעיניי, לא הספר הזה. ולא הסגנון הזה בעידן ההיסטורי הזה. ובכל מקרה אני שמח שכתיבתה קיימת כאמור אבל איני יכול לחבבה.  

  • עוגיפלצת  On אוקטובר 9, 2010 at 2:27 PM

    אני לא אוהבת סיפורים קצרים (טוב, עגנון ושלום עליכם יוצאי דופן, וגם – אני מיד צריכה לאזן ברומן), ואני לא אוהב – בלשון המעטה – לגלות שמדובר בסיפורים-סיפורים כשציפיתי ל"ספר".

    אבחנה מדויקת (ומצחיקה) בעניין ההמלצה בגב הספר.

  • ליה  On נובמבר 5, 2010 at 2:35 AM

    קראתי . קליל כמו חטיף או מערכון. ברגע שאתה כבר מכיר ולא מופתע מהסגנון של אורלי . ק . ב׳. החויה נעה בן חיוך קטן לעוד מאותו דבר אך מהנה. אן סבל וטלטלות כמו בקודמים. לא סיפורים גדולים . אתנחתה מהחיים.

  • מישל  On אוקטובר 20, 2011 at 1:27 PM

    אורלי קסטל בלום "מוקסמת מהמחלה" אך אינה מציעה פתרון – כך כתבת, ואני רוצה להוסיף שהיא מאזכרת דברים שכולנו רואים, וזה לא שאני מצפה שהיא תיתן לכך פתרון מבחינה ספרותית, אבל אני מצפה לקפיצה מעבר, לעומק, ואין את זה. היא כמו אמנית שצוחקת על בינוניות של שידורי טלוויזיה. כולנו יודעים שהטלוויזיה אינה עמוקה וחכמה, אז מה? מה יש לחדש? או אנשים שמצביעים על מישהו שהוא שמן. בסדר, אנחנו יודעים שהאיש הזה שמן. יש לך משהו אחר יותר עמוק לציין?
    לעומת זאת – אורלי קסטל בלום היא אמנית של שפה ולשון, וכדאי במאמר על ספריה להזכיר למה זה כך ולרדת לעומק, ואת זה לא עשית כאן. ואם אתה מחבב את כתיבתה או לא – זה לא כל כך מעניין. אתה אמור לתת ביקורת מקצועית, שבה אין מקום ל"חיבובים".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: