על "ידיד נפש", של ארי איתן, הוצאת "בבל"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" באוקטובר 2010

היסטוריונים של הרומן מציינים אותו כגילוי אירופאי, בן המאה השמונה עשרה, של הנפש האינדיבידואלית, גילוי שהיה חלק מההשתחררות הבורגנית מהאוטוריטה הפיאודלית. במובן זה, סיפורי חזרה בשאלה, או, כמו כאן, סיפור על התנערות מכותנת הכפייה של החברה הדתית אך הישארות בגבולות הדת, משחזרים משהו משחריתו של הרומן. הסובייקט בסיפורים אלה מגלה את יחידותו ומורד בחברה, תוך שימוש בתבונתו ובמודעותו העצמית.

הסיפור כאן נמסר דרך יומנו של ציון טהרני, בחור ישיבה מזרחי הלומד בישיבה חרדית אשכנזית וסובל מאפליה. בעיקר סובל ממנה ידיד נפשו של המספר, עמרם. לשון היומן הנה לשון ספרות המוסר, מעורבת, לעיתים רחוקות, בלשון מדיה ("בכאב הטבוע בסלע קיומו"), שיש לשער, במידה וזו אינה מְעידה של הסופר, שהמספר קלט מפה ומשם. כתיבת יומן כשלעצמה היא אחת הדרכים בהן מכונן היחיד את יחידיותו. גם אפשרות הגאולה המנצנצת ברומן נשענת על שחרור מכבלי החברה: מפגש עם מעין צדיק נסתר, שהחליט לפרוש מהחברה החרדית ולחיות, כמאמין, מחוץ לה.

האם יש בספר חידוש או רק "ונטילציה" של בעיה ידועה, אפליית המזרחים הנוראה בישיבות האשכנזיות החרדיות?

חסרה בספר תשתית פסיכולוגית, ואפילו מטפיזית, שתבליח מתחת לדבקות הדתית ולהתקוממות כנגד החברה כאחת, שהייתה נוכחת ביצירות של בחורי ישיבה לשעבר כמו ברנר. הרי כל התשוקה ללמוד אצל האשכנזים חושפת מבנה עומק פסיכולוגי, ומאלצת את היחיד לגלות את הפסיכולוגיה: "אין זו הפעם הראשונה ששאלה זו מתדפקת על דלתי [מדוע מזרחי מתעקש ללמוד במקום שמתנהג אליו כך]…כי אם באמת רק להידבק בקדוש ברוך הוא כל חפצי, הרי שבישיבה ספרדית עשויה להיות סלולה עבורי הדרך לכך, יותר מאשר בישיבה אשכנזית". התשובה לשאלה חושפת את הנפש האינדיבידואלית, זו שמשמשים בה יצרים מזוכיסטיים, רגשי נחיתות, ויצרי התנצחות. אך אלה אינם מוצגים כאן באופן עמוק ומעניין דיו. העוולה נגד המזרחים מקוממת, אך הצגתה כאן, ביצירה ספרותית, שבה, בניגוד לפובליציסטיקה, מושלים לא רק ערכים של טיעון צודק ובהיר, כי אם תביעה למורכבות, אינה מקורית והיא מובנת מאליה. הצגה של נבזות אשכנזית באופן הבא, בשיחה בין בחורי ישיבה: "אולי קוראים לו ביטון כי אבא שלו עובד בבטון. הוא בטח עובד בבטון עם בגדים מסריחים, כמו הערבים שעובדים בבנין ליד", מרתיחה את הדם אבל אינה יוצרת ספרות מעניינת. אם כי סיום הספר, תוצאותיה הטרגיות של האפליה, מרשים.

אך ההברקה שמצילה את הספר מהטריוויאליות מצויה במקום אחר, וזו הברקה מבנית ורעיונית כאחת. מה שהופך את היצירה למעניינת ספרותית הוא הקשר ביו סוגיית אפליית המזרחים לפולמוס הפנים אשכנזי שפורץ בישיבה. באמצע הספר, זונח המספר את סיפור האפליה ומתאר באריכות מחלוקת מכוערת שפרצה בסוגיית הנהגת הישיבה. כאן מתגלה תחכום אמנותי ורעיוני כאחד.

המחלוקת בישיבה מחדירה דרמה לספר: זו מחלוקת מאוזנת, מעוררת רתיעה רבה ומעט הזדהות ביחס לשני הפלגים הנצים, ולא רק מחלקת את העולם לטובים ורעים. המחלוקת אף חושפת את החלוקה המעמדית בקרב בני הישיבה האשכנזים, חושפת את הריקבון בחברה החרדית שמעודד את הגיבור לצאת ממסגרתה (אך בהחלט לא לחזור בשאלה!). המחלוקת מאפשרת לסופר להשתחרר מהחלק הוידויי-למחצה (יש לשער), ולהפעיל את שריריו הספרותיים הטהורים, לשקוע בהתבוננות שאינה נוגעת בדבר. המחלוקת גם יוצרת אוורור ברומן, התניידות בין שני סוגי קונפליקטים, שיוצרת מצדה אצל הקורא מחשבות על הדומה והשונה ביניהם. המחלוקת בישיבה גורמת אף להופעת הסובייקט מכיוון אחר, זה של ראשי הישיבה: "לראשונה יכלה להבחין אף עין שאינה מזוינת, כי אין פניהם של רבי גרשון ורבי ירחמיאל כתמול שלשום, ואף בכוחה של חזותם הנכבדת וזקנם היורד על פי מידתם אין כדי להצפין את החיץ החוצץ בין לבותיהם". ראשי הישיבה הנצים הופכים להיות ישויות בשר ודם, בנפרד מתפקידם החברתי, תהליך המקביל לזה של הגיבור. המחלוקת אף מאפשרת רגעי קומדיה. למשל, רגע קריעת הפשקווילים ההדדית של המחנות הנצים, "השוטים" ו"המשחיתים", כפי שהם מכונים אלה בידי אלה. בסוגיה הקודרת של אפליית המזרחים קשה לייצר קומדיה. לבסוף, המחלוקת, בה הופכים המזרחים לרגע להיות לשון מאזניים, מסיטה לרגע את אופי הדיון ממחאה מוסרית גרידא, אל ההבנה של הצורך בפעילות פוליטית לטיוב מעמדם של המזרחים.

 

ב

למנוע אי הבנה: בעולם החילוני, היחיד משועבד לכוחות גדולים לא פחות מאשר בעולם הדתי, ואולי מסוכנים יותר בחמקמקותם ואף בהצגתם ככוחות שחרור (למשל המין). בהירות העימות בין היחיד לחברה, בחברה הדתית, היא זו שיוצרת אנלוגיה ברורה לעידן פריצת הרומן. המסגרת החברתית הדתית בולטת: "בן תורה הלומד בישיבה הוא למעשה חייל. לחיילים יש מדים". למעשה, הדת, יכולה לשמש גם ככוח משחרר. במקרה דנן, וכפי שהדבר מתבטא גם ברומנים רבים במאה ה-18 וה-19 (למשל, ב"ג'יין אייר"), תביעת השחרור והשוויון נסמכת על טיעונים דתיים: "התפללתי לזה שברא כל אחד בצלמו ואשר עבורו כל היהודים בנים שווים הם, ללא הבדל בין ספרדי לאשכנזי".

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: