קצרים על ברנהרד ועוד

1. הופעת תרגום חדש ליצירתו של תומס ברנהרד, "מייסטרים דגולים" (תרגמה: רחל בר-חיים), היא סיבה לחגיגה ספרותית. והשאלה "למה?" היא זו שמעניינת אותי, כלומר מה הופך את היצירה הזו לקתרטית כל כך?

תכננתי לכתוב יותר, ויותר שיטתי, אבל בלוק של כמה ימים חוסם אותי, אז הנה כמה מחשבות קרועות וקצרות בנושא.

המוזיקליות של היצירה הזו מסבירה חלק ניכר מקסמה. למשל, ברנהרד בחזרותיו השונות והתכופות על משפטים, תוך עריכת שינויים זעירים בהם, עורך מעין וואריאציות שונות על אותו משפט מוזיקלי (איני בקי במינוחים).

אבל נדמה לי, שהמוזיקליות הזו היא מוזיקליות של רוקנרול לא פחות, ואולי יותר, מאשר של מוזיקה קלסית. וזאת בגלל הזעם הגדול של הטקסט המוטח בפניך (ולמרות זאת התחושה בקריאה היא של "החלקה לתוך" או "היבלעות" או "היטמעות" או "הינשאות" ו"היסחפות", ולא התנפצות של הטקסט בך). הקתרזיס של ברנהרד מזכיר לי את הקתרזיס שיכול ליצור בך שיר רוק גדול. החוויה של הקריאה היא כמו בזמן האזנה לשיר רוק סוחף, זועם ושוטם (כולל זעם ושנאה עצמיים) בן ארבע דקות (נגיד, עולה על דעתי, "dancing in the dark" של ספרינגסטין).

הגדולה של ברנהרד היא שהוא כותב שיר רוקנרול סוחף ללא-הרף בן שלוש שעות (זמן הקריאה בקירוב) – ואת זה לא מסוגל לעשות אף אמן רוקנרול שאני מכיר.

1א. (תוספת מאוחרת במחשבה נוספת): יתרונו הנוסף של ברנהרד על זמר הרוק הוא בהומור שלו. כלומר, בשילוב בין פאתוס להומור, כשהאחד אינו מבטל את משנהו. הרי הומור הוא אנטי-פתטי במהותו, והפאתוס הוא אנטי-קומי. זהו, בקיצור, שילוב תרכובתי קשה ביותר. הרוק, הרוק שאני אוהב, הוא יצירה מלאת פאתוס. יש בהחלט גם רוקיסטים הומוריסטיים. אבל אינני מכיר רוקיסט שבאותה יצירה עצמה משלב פאתוס והומור (אולי "מחכים למשיח", נגיד, אבל הפאתוס שם אינו מלוא-הפאתוס, במילים אם כי לא במוזיקה, ככלות הכל מדובר על אבדן כסף).

2. עניין שמוביל אותי לדבר נוסף: ברנהרד הוא, לכאורה, סופר אנכרוניסטי מובהק. ביצירות שלו שאני מכיר הוא לכאורה מודרניסט באיחור אופנתי של מאה שנה. התרבות, אצל ברנהרד, היא תרבות גבוהה קלאסית: מוזיקה, פילוסופיה, ציור. אין אצלו תרבות פופולרית. השנאה שלו להמוניות היא גם שנאה אריסטוקרטית לשאר סוגי התרבות הקיימים, שאצלו אינם קיימים. הוא מודרניסט קנאי בעולם ששינה את פניו (כמו שריף גודמן בתוכנית נעורינו שהזמין חלב ומסביבו משנים בלי שהוא שם לב את התפאורה והופכים אותה לבאר. כך?). אולי רק ה"רוקנרליות" המוזכרת של המודרניזם שלו הופכת אותו לבן זמנו.

3. בעצם, המהלך הברנהרדי הוא בעל שני שלבים לפחות. הוא שונא את הכל חוץ מאת היצירות הגדולות. ואז הוא שונא גם את היצירות הגדולות (במקביל לשנאת עצמו). זה הכוח השלילי של הספרות, הקתרזיס שלה כשהיא מאיינת את הכל, שורפת את הכל, ואז אפשר סוף סוף לנשום קצת לרווחה, לחיות מעט.

4. אצל ברנהרד אין ממש טיעונים. יש זעם. כך, למשל, כאן, כשגיבורו מתאר באריכות עד כמה הוא שונא את היידגר. הטקסט ממריא, הקתרזיס עצום, אבל ברנהרד אף פעם לא מסביר מה שונא גיבורו בהיידגר, איזה יסוד בדיוק. עוצמת השנאה היא "עילת הקיום" של הדפים המוקדשים לשנאת-היידגר, לא הטיעון. גם בכך הוא מזכיר את עוצמתה הלא-תבונית של מוזיקת הרוק.

5. (בהשראת סארטר ב"מהי הספרות?"; סארטר אינו מציג כך את הדברים אבל ניתן לומר כי הם משתמעים מדיונו): מימזיס אין פירושו העתקה שקדנית של העולם. מתקיפי המימזיס והריאליזם רואים בסופר ובאמן המימטי מין זירוקס אנושי מגוחך ותו לא.

ולא היא. מימזיס פירושו ניכוס הלא-אנושי לתודעה האנושית באמצעות המילים. הפיכת העולם הנתון, עולם הטבע האילם, האכזר, המתנכר – לרכושה של החיה האנושית. זו התגברות האנושי על הדומם.

6. ההשקפה שהעולם הזה מונע רק על ידי תשוקת כוח ומין, על ידי כסף, היא הכרה נכונה מפרספקטיבה מסוימת. שמתי לב שכשאני מדוכדך, גובר בי צד ראיית העולם הניהיליסטית הזה. כשאני יוצא מהדכדוך – נראה לי העולם מקום עשיר ומגוון בהרבה. בני האדם מורכבים יותר, נדיבים יותר, אציליים יותר.

האם ההשקפה שהעולם הזה מונע רק על ידי תשוקת כוח ומין, על ידי כסף, היא הכרה נכונה מפרספקטיבה מסוימת מאד, קרי מהפרספקטיבה של הדיכאון?

כיוצא בו: השקפתו של בורדייה על כך ש"התוכן" ביצירות ספרות ותרבות ככלל הוא אמתלה להתבחנות תרבותית ולמאבק כוחות. זו השקפה נכונה מפרספקטיבה מסוימת. ואולי מאותה אחת שהוזכרה.

כיוצא בו: תפיסתו של בודריאר (בעיבודי) שאנחנו משחקים בחיינו תסריטים כתובים זה-מכבר, השקפתו, בעצם, שחיינו נטולי ממשות. זו היא הכרה נכונה מפרספקטיבה מסוימת. כאן קשה לי יותר לאפיין אותה כפרספקיבה דכאונית. יש כאן יסוד אחר. אולי חרדתי.

7. אני בחיפוש מתמשך לאחרונה אחר פרוזה טובה (מחוץ לחובות העבודה). ברנהרד היה נווה מדבר שאחריו ומלפניו – ובכן, המדבר. הסיפור הראשון של "שלום עליכם" בקובץ החדש בתרגום דן מירון מרשים ("סיפורי תוהו"). אבל ההמשך…לא יודע, לא המשכתי יותר מדי. התחלתי להשתעמם. בינתיים, ככלל, עוד לא נהניתי ממש מסיפור של "שלום עליכם". לא נהניתי מאף סיפור של "שלום עליכם" כפי שנהניתי מ"הראשונים כבני אדם", ביוגרפיית המופת שכתב עליו חתנו י"ד ברקוביץ.

קראתי גם (בעצם לא "גם") את המותחן המדובר "ילד 44". נו, שוין. מותחן סביר, עובדה שהתמדתי בו, אבל הכתרים שנקשרו לו בחו"ל ובארץ…הרי חלקים נכבדים בו כתובים ממש כתסריט הוליבודי, לנוחות האולפנים בלוס אנג'לס. ועיקרון הסבירות לא נשמר בו כמו אצל סופרי המתח הגדולים באמת (סופר מתח טוב המקפיד על סבירות, אם כי לא גדול, הוא מנקל מהמשט הטורקי, שבספרות הוא יותר מורכב מבפוליטיקה).

קראתי, או קראתי חצי, מ"סיפורי ניק אדמס" של המינגוויי. לא יודע…ו"הרוצחים" של המינגוויי, שקראתי גם לפני שנים, הסיפור הקצר המהולל הזה, המופיע גם כאן, ובכן, זה הכל?  הרי זה סיפור לא משהו בכלל, אם להתבטא בצורה מתוחכמת.

8. מה שמזכיר לי את התובנה שחוזר עליה כמה פעמים מבקר הספרות היהודי-אמריקאי הדגול ליונל טרילינג. בחילופי הדברים המפורסמים בין המינגווי לפיצ'ג'ראלד (המינגוויי הבוגדני הוא זה שהביאם לציבור; כמו גם, כמדומני, את הדרך המקורית בה ניחם את פיצ'ג'ראלד על כך שזלדה, אשתו של פיצ'ג'ראלד, כך אמר לו פיצ'ג'ראלד, מתלוננת על גודל איברו, של פיצ'ג'ראלד הכוונה. הבעייה היא, אמר המינגוויי, שאתה מסתכל מלמעלה, וזו פרספקטיבה לא נכונה. צריך להסתכל מהצד. אבל אין זה מענייני), ובכן, בחילופי הדברים הללו אמר פיצ'ג'ראלד – שרגשי נחיתות פוריים פעמו בו – "ארנסט, העשירים, העשירים הגדולים, הם שונים מאיתנו". "כן", ענה בלקוניות המינגוויי, "בהחלט. יש להם יותר כסף". והנה, אומר טרילינג, רגילים לחשוב שלהמינגוויי שמורה השורה הטובה יותר בדיאלוג הזה. וכך אכן היו רגילים לחשוב, במיוחד בחוגי השמאל האמריקאי והעולמי שהמינגוויי הפך לאלילם. אבל, אומר טרילינג, הרי פיצ'ג'ראלד הוא זה שצדק. ואכן הכסף הוא בעל השפעה גדולה מאד על מה שמכונה אישיות. ותפקידה של הספרות, כך טרילינג, לנסות לבאר ולהנהיר זאת. את מלוא תפיסתו של טרילינג בנושא אשתדל להבהיר בעתיד (הוא כותב באנגלית, משום מה, ואני צריך להבין אותו עד הסוף, ולכן זקוק לקריאה נוספת).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איה  On אוקטובר 25, 2010 at 9:03 PM

    בצחיק אותי נורא המשפט "חלקים נכבדים בו כתובים ממש כתסריט הוליבודי, לנוחות האולפנים בלוס אנג'לס." על כל כך הרבה ספרים יושב טוב המשפט הזה

    לגבי הערה 8 – בוקר טוב אליהו. ואני שמחה שיש טרילניג כזה.

    אגב, אריק, בשער של האתר, של רשימות, השם שלך מופיע: אריק גלזנר

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 25, 2010 at 9:09 PM

    שלום איה. תודה. אני מנסה לתקן את זה.

  • נועם  On אוקטובר 25, 2010 at 11:42 PM

    עשית לי חשק גדול לקרוא את הספר הזה של ברנהרד (ממילא היה אצלי ברשימת המבוקשים). אבל רוקנרול? מה פתאום. ברנהרד הוא קלאסי לגמרי, והוא הראה למשל ב"הטובע" שאמנים קלאסיים יכולים להיות מוטרפים וטוטליים יותר מכל רוקיסט. והזעם שלו, שהוא גרעין יצירתו, מרגיש טוב מאוד בתוך התרבות "הגבוהה", שהיא עולמו ברנהרד כפי שציינת. לא, רוקנרול אינו שייך לכאן.

  • צור  On אוקטובר 25, 2010 at 11:58 PM

    אהלן אריק. ניגשתי קצת בהסתייגות מהספר אבל אני כבר בשלישו ומה לדבר.. זעם טוב יפה.

    מאחיך בפרובינציה נ.

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 26, 2010 at 12:01 AM

    היי צור. נשיקות מעיר המחוז ה.
    (:

  • נטע  On אוקטובר 27, 2010 at 9:26 AM

    שלום,

    עשית חשק לקרוא, אין ספק. קראתי את ההתחלה באתר text והיא נקראת כמו מה שאתה מדבר אליו.

    לגבי 5 – "מתקיפי המימזיס והריאליזם" – אני במקרה אחרי קריאת מאמרונו של יאקובסון על ריאליזם, ומנסה להבין אם הוא היה נוזף בך (בלי להיעלב). לא ברור לי למה אתה מתכוון כשאתה אומר ריאליזם – לזרם של המאה ה-19 שלא מרפה גם במאה ה-21, או לכל מי שמנסה לעשות מימזיס?

    כי ההגדרה שנתת, "ניכוס הלא-אנושי לתודעה האנושית באמצעות המילים", היא כללית מדי, ומתאימה לכל סגנון שירה או פרוזה,

  • סיון  On אוקטובר 28, 2010 at 3:23 PM

    זעם וורבלי וחזרתי הולם דווקא היפ הופ

  • רות  On נובמבר 7, 2010 at 2:51 PM

    על מנת לזכות במנת שינאה נוספת ונהדרת אני ממליצה לקרוא גם את הספר "מחיקה" מאת ברנהרד.
    את כול ספריו שתורגמו קראתי. הנאה צרופה.

  • דגן  On נובמבר 14, 2010 at 2:30 PM

    עוד לא יצא לי לקרוא את החדש, אבל אני מסכים אם מה שנאמר כאן קודם כי בדרך כלל ברנהרד הוא קלאסי לגמרי, וב"הטובע" למשל הוא משלב את המאפיין הצורני הזה גם עם התימה ולכן, בין היתר, זו יצירה מדהימה. אני רץ לקנות את המייסטרים!

Trackbacks

  • […] על הדומם ; חרדתיות המעניקה פרספקטיבה מרתקת (אלה, מתוך ביקורותו החגיגית של גלסנר) – אם לרגע מוכנים שלא ללכת שבי אחר מראית העין – הרי שמיד […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: