על "רקוויאם לתל אביב", של דוד שחם, ספריית פועלים

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" בנובמבר 2010

צלצול טלפון בלתי פוסק העיר אותי בשבע בבוקר. בחרדה, אחוז תנומה, התנפלתי על הצלצול הרביעי. מהרדיו רצו שאדבר על "מחוברים", סדרה שכתבתי במקום אחר דבר מה נגדה. סירבתי, מה שיש לי לומר אמרתי, ליתר דיוק כתבתי. התחקירנית נזפה בי משל הייתי בוגד בקשר-מאפיוזי שכונן בינינו אך שלא ידעתי על קיומו. מצטער, התנצלתי (למה?!), אני צריך לכתוב ביקורת. הביקורת היא על האוטוביוגרפיה של דוד שחם, סופר, עורך, פרסומאי, פובליציסט ועוד.

אבל מה בעצם ההבדל בין "פרקי-זיכרון של בן העיר הלבנה", כלשון תת-הכותרת, לבין "מחוברים", מופע החשפנות שחלקנו רותק למולו כאנשי מערות אפלטוניים? נכון, החשיפה כאן מתונה ואצילית יותר. נכון, המדיום הספרותי מטיבו מכסה יותר (אך גם מגלה יותר!) מהטלוויזיה. נכון, שחם סטואי ולא מתבכיין. לעיתים רחוקות בלבד גולש שחם לקינה ממורמרת. יש כאן גם כמה משפטים מרים ומיותרים על אי אהבתו את הארץ היום. הם מיותרים לא בגלל שאין מה לא לאהוב. יש הרבה. אלא בגלל שאי אהבה היא רגש קל מדי, סוג של עצלנות רגשית. אבל האם אין הסיבה, הסיבה המרכזית, שאהבתי את הספר הזה, היא בגלל שהוא "אמיתי"? אי.אם.פורסטר כתב פעם בשנינות שמהות הרומן היא "אבוי, היכולת לספר סיפור". דבר מה פרימיטיבי מונח בתשתית אמנות הפרוזה. האם יסוד פרימיטיבי דומה, "אבוי, האמת", גרם להנאת הקריאה שלי?

שחם מתאר את ילדותו בתל אביב ותובע את עלבונה של תל אביב שלפני-הבאוהאוס, כלומר של לפני שנות השלושים. תל אביב שבה יש רפת (!) ברחוב מנדלי מוכר ספרים. תל אביב של נשפי הפורים של ברוך אגדתי (האגדי?), "שהוא עצמו היה מעין אירוע מולטי-מדיה", ושלו, בניגוד לרפת, יש מקבילות בהווה. הסיפור רצוף פרטים מעניינים. דוגמאות: בגימנסיה הרצליה דאז היו הספרדים העשירים והמתבדלים, ואילו האשכנזים הפרולטרים. האוכל אז היה דל ומשעמם, ושחם מפרט, מה שבולם גאות נוסטלגית. מעניינת חוות דעתו של שחם על כך שהסוציאליזם, בתנועות הנוער הציוניות בזמן המנדט, היה, בשביל הנערים, הרבה יותר מלהיב מהלאומיות.

בהמשך, מדבר שחם על הקריירה הספרותית שלו. שחם אינו מוכן לשייך את עצמו ל"דור" ספרותי, "דור הפלמ"ח". את השאלון ששלח לו גרשון שקד, ששקד על תולדות הספרות העברית, החזיר שחם ריק למעט ההערה "שספרות כותבים יחידים ולא 'דור'". נדמה שיש כאן מעבר להכרזת עצמאות קלישאית, ומעבר לבכיינות אופיינית ליוצרים (כולל מבקרים) שכמעט תמיד מרגישים מנודים ומקופחים. שחם מבאר את ההתעלמות של הרפובליקה הספרותית ממנו בכך שעסק ב"שני דברים שלא היו מקובלים אז בין הרוצים להיות סופרים: למדתי משפטים ופתחתי משרד פרסום". התוצאה הייתה: "תמיד הייתי רחוק מן ה'דור' שאחרים שייכו אותי אליו לרע, אבל בניו לא שייכו אותי אליו לטוב".

מה שלטעמי הופך את שחם לממואריסט ולסופר מעניין במיוחד, הינה העובדה שהוא נחשף בשלב מוקדם מאד, בשנות הארבעים (!), לאמריקה ולעולם הפרסום (לאמריקה נסע כשליח התנועה).  ביחסו לפרסום מגלה שחם אמביוולנטיות מעניינת וחושף במבט-לאחור את האידיאולוגיה הכוזבת שנלוותה לעיסוקו: "כשאני חושב עכשיו על הדבקות שדבקתי אז ברעיון התחרות החופשית, אני מבין שהייתה תלוית-אינטרס". מעניינת חוות דעתו כאיש אמיד-לפרקים על כך ש"הכסף הוא אפרודיזיאק חזק" (אז זו לא המצאה של תפרנים משתוקקים?). מרגש הוידוי על חוסר יכולתו להתחיל עם בחורות; תמיד חיכה שחם שהבחורה תאותת ראשונה. מעניין חיוויו על כך ש"מצפון לקו רוחב חברתי מסוים אין ידידי אמת, יש רק אינטרסים" (אז זו לא המצאה של תפרנים מתנחמים?).

אז מה ההבדל מ"מחוברים"? נדמה לי כי העניין הוא הגיל. שחם לא צריך דבר מאיתנו, מלבד תשומת לבנו למה שיש לו לומר. הוא, יש לשער, כבר לא יתמודד על מנכ"לות זו וזו, על עריכת זה וזה, על חוזה טאלנט כזה וכזה. לכן הצהרתו "שום שקרים המודעים לי כשקרים (טעויות יכולות לקרות תמיד) לא ימצאו דרכם לספר הזה" מתקבלת על הלב. לא משום שאדם צעיר המתוודה בפנינו משקר בהכרח, אלא שהסיטואציה בה הוא מתוודה וידוי-אמת שקרית בבסיסה. כי הוא צריך משהו מאיתנו. השורה האחרונה של הספר, "יום אחד עוד אשמיע את הזעקה שלי", רבת עוצמה בדיוק בגלל האירוניה הנובעת מכך שאדם בן 87 כתב אותה.

ב

שחם הוא בנו של המסאי המעניין אליעזר שטיינמן. הוא גם אחיו של הסופר נתן שחם, שאת ספרו שיבחתי כאן לא מזמן (במשפחת שחם, לפחות, אני אדם אהוד). דומה כי שחם, המתאר את עצמו כאדם לא נוח במיוחד לבריות, בלי להתנצל ובלי להתפאר, מייחס, במעט קנאה, את הנחמדות לאחיו. האוטוביוגרפיה מכילה כמה זיכרונות מאלפים על חבורת שטיינמן-שלונסקי (שלונסקי שכתב את "עלילות מיקי-מהו" לדוד ונתן הקטנים; שלונסקי חד הלשון שחיווה דעתו בשיחה על סופר וותיק ש"הוא דומה לגבר שדומה לאישה שדומה לגבר"), על השבועון המודרניסטי המעודכן-לזמנו "כתובים" שערכו השניים, ובכלל על תל אביב הספרותית של שנות העשרים והשלושים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • hamitologit  On נובמבר 7, 2010 at 9:25 PM

    רשומה מבריקה.
    תודה.

  • איה  On נובמבר 8, 2010 at 1:55 AM

    מצד אחד, התעוררה בי סקרנות לקרוא את הספר והביקורת מאוד מעניינת.

    מצד שני – להשוות בין מודל טלביזיוני של דרמה-ריאליטי לבין אוטוביוגרפיה? זה לא להבין את באמת המודל הטלביזיוני לדעתי.

    אריק, אתה מוזמן לקרוא כאן

    http://2nd-ops.com/aya/?p=16

  • רמי  On נובמבר 9, 2010 at 12:52 AM

    לאריק גלסנר שלום,
    בביקורת על אוטוביוגרפיה של סופר יש לדעתי להרחיב בנוגע לשני דברים. הראשון, האם אוטוביוגרפיה זו היא ספרותית מבחינת כתיבתה, תוכן וצורה, שהרי סופר כותב אותה – לא סתם אדם מן הישוב, ולפיכך סביר שהלה ישתמש בכלי מלחמתו (לדוגמא "חיל הפרשים" ושאר סיפורים אישיים של באבל; "רשות הדואר" של בוקובסקי; "ספיח" (הלא גמור) של ביאליק; "חיי אדם" (הלא גמור) של שלום עליכם). הדבר השני הוא התיחסות לדעותיו של הסופר בנוגע לספרות, ויכוחים רעיוניים שהיו לו עם עמיתים ויריבים, נפתולי יצירה, ההתנגשות בין החיים לכתיבה וכיוצא כאלה ענינים שמסקרן לדעת הן כמין סוג של רכילות נעלה ובעיקר כדי להבין את הרקע מאחורי הכתיבה – הרעיוני והמעשי (לדוגמא
    "הראשונים כבני אדם" של י"ד ברקוביץ שהיא ביוגרפיה בעיקר על שלום עליכם אך גם על סופרים, משוררים ומבקרים בני דורו; "ברנר בלונדון" של אשר ביילין).
    בשני דברים אלה קיצרת וחבל.

    נושא אחר. חורה לי מאוד בספרות הישראלית ההתיחסות לשפה העברית. הסופרים שאמורים להיות הראשונים לשמור ולהגן על השפה העברית (ומצד אחר גם מרחיבי השפה, אך זה ענין אחר) מועלים בתפקידם משתמשים בנדיבות במילות לועזיות, כאילו אין העברית עשירה דיה לתאר את הגיגיהם. ונתחיל משם הספר – "רקוויאם לתל אביב", מדוע "רקוויאם"? "תפילת אשכבה", "הספד", "מספד", "קינה" לא טובים? וגם בציטוטים המעטים המופיעים בביקורת ישנן מילים לועזיות – "מצפון לקו רוחב חברתי מסוים אין ידידי אמת, יש רק אינטרסים", במקום "אינטרסים" לא יכל הסופר המכובד לכתוב "בקשת תועלת"; "הכסף הוא אפרודיזיאק חזק" לא פשוט יותר לומר "נשים אוהבות בעלי מאה" או "נשים וכסף אהבה שוררת ביניהם"?
    אך הפגם הוא לא בעברית, הפגם הוא באותם כותבים – או שאין שפתם עשירה דיה או שפתם עשירה אך רוצים הם להרשים את הקורא בידיעת הלעז שלהם, משל לבעלת הבית הכפרית בסרטים ערבים הקוראת לרופא "דקטור" (ולא השם הערבי לתפקיד זה והשד יודע מהו) על מנת להראות עד כמה יש לה "קולטור".

  • אריק גלסנר  On נובמבר 9, 2010 at 1:17 AM

    תודה על הערותיכם. לא תמיד יש לי פנאי לענות אבל אני קורא את כולן.

  • גיורא לשם  On נובמבר 10, 2010 at 12:28 AM

    את יחסי שטיינמן-שלונסקי כדאי לחשוף בין השיטין בקריאת גליונות "כתובים". החומר מעניין ביותר והקורא המתמסר ימצא שם גם
    את מסותיו החשובות של שלונסקי על הסערות הספרותיות, חברתיות ופוליטיות שסחפו אותנו בשנות ה-30.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: