על "השלם את החסר", של אוריאן זכאי, הוצאת "כתר"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" בנובמבר 2010

מצב אידיאלי לקריאה הוא המצב של הצטננות התשוקה. הרפית תשוקת-הבעלות או תשוקת הדחיקה של העולם מפני האגו המתנפח או תשוקת החיכוך עמו (אני מדבר על מין), מפנה מקום להתבוננות (בעושרו, בסובייקטים המורכבים המהלכים בו, ביופי המילולי שכותב אותו).

לפנינו קובץ סיפורים, קובץ ביכורים, המוגדר על גב הכריכה, שלא בצדק לטעמי, "רומן בסיפורים". ההצדקה כביכול לכינוי "רומן" היא שחלק מדמויות המשנה בסיפורים מסוימים הופכות לדמויות מרכזיות בסיפורים אחרים וכיו"ב. אבל אין זה רומן, לא נוצרת אחדות אחת – תמטית או עלילתית – שמצדיקה את השם. הסיבה להגדרת הספר כרומן, בדומה להגדרת קובץ סיפוריה האחרון של קסטל-בלום כ"ספר", נובעת מהאימה המו"לית מסיפורים קצרים (לאחרונה, קראתי מאמר של יורם ברונובסקי ז"ל מ-1971, שמזכיר את התהייה האם הסיפור הקצר מת. מותו לכאורה של הסיפור הקצר הוא סיפור ארוך).

שלושת הסיפורים הראשונים טובים. הם טובים למי שתשוקתו כבר מצוננת. אין בכוחם לצנן תשוקה בעצמם. הם מספרים בגוף שלישי על שתי חברות, רחלי ומיכל. השתיים בורחות יחדיו מבית הספר היסודי בסיפור הראשון. בסיפור השני, מיכל, כשהן כבר בתיכון, מפתחת אנורקסיה בעוד רחלי עסוקה בתחקיר על קרב סטלינגרד. בסיפור השלישי, מיכל  האנורקטית מוצאת גאולה-לשעה בסיוע לקבוצת תיאטרון-חוצות. מה הופך את הסיפורים לטובים? קשה לנסח הסבר אחד. ישנה הצטרפות של דברים. למשל, הבלחות של הומור מעולה, כזה שמעלה גלים מתחתית הבטן, לא כזה שפועל רק על השפתיים. רחלי, השוקדת על חיבור על מלחה"ע השנייה, מאזינה בצמא ללב אוסטרובסקי, לשעבר חייל רוסי בסטלינגרד. הזקן, שזכה במאזינה צעירה, נזכר בלנה, בת גילה של המאזינה, חובשת שנהרגה בקרב, אך לפני כן הספיקה לסרב לו: "אני חושב שהיא הייתה מאלה, איך מכנים אותן, לסביזם, זה מה שאני חושב, שכן היה לילה אחד, כמה ימים לפני אותו לילה, שבו, אודה, ניסיתי גם אני, נו, את מבינה, לפרוץ את השער" (התגובה הרצינית והמהנהנת של התלמידה השקדנית מצחיקה לא פחות מהפומפוזיות של הזקן). חזק, למשל, התיאור של התפרצות אם האנורקטית על בתה ("את הורסת לנו את החיים"), שכמו הדוגמה הקודמת מבצעת באפקטיביות סיטואציה שקראנו כמותה. בחיות, מתואר המאבק בין מטפלת למטופלת (שגם כדוגמתו, עם זאת, קראנו), המצוד אחר "המשמעות" אליו חותרת המטפלת של מיכל, ושמיכל מסרבת לו ("את זאת שמחפשת משמעות, לא אני"). הגאולה-לשעה שמוצאת מיכל אצל להקת השוליים התיאטרונית מרגשת ממש. בייחוד, אולי, כי המושיעים בעצמם זקוקים לישועה. פה ושם מבליחים דיוקים, שאינם נצרכים מבחינת העלילה, אך מעניקים לטקסט "אפקט ריאליסטי", כמו שכינה זאת, כמדומני, רולאן בארת: "'דברי בקול רם, רחל, אני לא שומעת אותך', אמרה המורה תקווה והמשיכה לעקוב בעיניה אחרי קובי שזרק את הכדור לסל, 'יופי, קובי!'". כל הפסקה הרי לא נצרכת, כיוון שהמורה תקווה יכולה הייתה, לו רצתה הסופרת, לשמוע את רחלי כבר בפעם הראשונה. אבל הפסקה מדויקת להפליא ולכן נוצרה: המורה, שדעתה נתונה למשחק, בכל זאת לא שוכחת, מעשה אוטומט, את תפקידה המורתי, ומחליפה את "רחלי"ב"רחל". גם הציווי להרים את הקול, ניתן לשער, הוא טקסי ואוטומטי, כמו תיקון השם. הסיפור הרביעי גם הוא בשל, ונע בסוג של וירטואוזיות, בין שלוש תודעות: יעל, אישה צעירה המלמדת עברית באוניברסיטה אמריקאית, אנדי, תלמיד בכיתתה ונער מעט מסובב החוזה את בוא "יום הדין", ג'ואי, אחיו, הלומד גם הוא עברית ומנסה כוחו בכתיבת שירה עברית. הסיפור הזה, למרות שכקודמיו יש בו מטעמו של הסיפור "הכתוב כמו שצריך", כלומר מטעמה של סדנת כתיבה (ה"וירטואוזיות" המוזכרת), מצליח, בין שאר הישגיו, להעביר את הפער "האוקיינוסי", בלשון הסיפור, בין ישראלים ליהודים-אמריקאיים.

המחצית השנייה של הקובץ מתפוררת. אם חוויית הקריאה בספר טוב משולה לחוויית הנשיאה האימהית, שהפסיכולוגים מדברים עליה, הרי שמחצית זו אינה חוטאת ב"השמטה" מכוונת. אין רגשות גסים, אין כמעט קלישאות, אין דאוס-אקס-מכינה, יש תחושה שהסופרת מכירה טווח רגשות רחב דיו על מנת לשאת אותנו. במחצית השנייה הזו יש גם קטעים יפים. אבל הדילוג בסיפורים בין דמויות שונות ולא קשורות ממש ביניהן, וכן אופיים האטיודי של חלקם, יוצרים "השמטה" לא זדונית של הקורא.

בקצרה, לא קובץ ביכורים בוסרי. אלא קובץ שחלקו בשל וחלקו בוסרי.

ב

התשוקה היא חוש מישוש, היצמדות, ריצה מלחיתת לשון שוב ושוב לתוך העולם כמי שרץ לתוך קיר, או מוטב לתוך חלון ראווה. מישוש והיצמדות, שאינם מאפשרים פרספקטיבה (בניגוד לדעה המקובלת, מרשל מקלוהן, שונא גדול של המילה הכתובה, הגדיר את המדיום של הספר כוויזואלי, כלומר בנוי על העין הקוראת והמרוחקת ממושאה, ואת הטלוויזיה כמדיום לא ויזואלי, מדיום מישושי!). כיוון שפרקי הזמן שבהן התשוקה מצטננת הולכים וקצרים, כמדומה, בתרבות העכשווית, הבנויה על ליבוי מתמיד של הראשונה, מצטמצמים גם פרקי הזמן הנוחים לקריאה. במובן הזה, אני מבקש לטעון, סוגיית עתידה של הקריאה בתרבות שלנו היא סוגיה מוראלית.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ברק  On דצמבר 22, 2010 at 3:13 AM

    אריק, ההערה הפותחת מבריקה.

    לתומי, כדתי לשעבר, תמיד חשבתי שמקור תשוקת ההתבוננות נובעת מרגשות אשם כלשהם, הדורשים איזון מיידי של פעילות "ראויה".

  • ורד  On יולי 15, 2012 at 4:40 PM

    יפה בעיני שאני מגלה בפסקה הראשונה את הרעיון העומד בבסיס המדיטציה מכיוון אחר, הרעיון של הרחבת המכל בעקבות תרגול מדיטציה וכתוצאה מהרחבה זו האדם עשוי להיות מסוגל להתבוננות רחבה יותר, מעמיקה יותר. בקיצור פנוי יותר להתבוננות.

    התפלאתי על תוכן הסוגריים: צמצום התיאור "תשוקת חיכוך עם העולם" לכדי מין (או שיש פה אי הבנה מצדי?). והרי כל ניסיון נואש לקבל תגובה כלשהי מהעולם, העיקר תגובה, ובאופן לא מודע אפילו תגובה לא חיובית (או מאדם מסוים או בכלל הכרה מהחברה) מהווה תשוקה לחיכוך עם העולם, לא?

    קראתי את הספר בעקבות ההמלצה ואהבתי חלק מן הדמויות. תודה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: