Monthly Archives: דצמבר 2010

קצרים

1. באופן מוזר ביותר יצא לי לאחרונה לראות 2 סרטים קנדיים דוברי צרפתית עכשוויים וטובים (זה עדיין לא החלק המוזר) שהסוף שלהם דומה (עכשיו!).

האחד הוא "הרגתי את אמא שלי", של חוויאר דולן, סרט שזכה בפרסים בקאן 2009, ושבו הבמאי (והשחקן הראשי) הצעיר מאד (19), דולן, מספר סיפור בעל יסודות אוטוביוגרפיים על קשר טעון בין נער הומוסקסואל לאמו.

הסרט השני הוא מ-2007, של הבמאי הידוע דניס ארקאנד ("שיחות נפש", "שיחות מלוכלכות", "אהבה ושרידי אנוש"), ושמו "The age of ignorance". זהו סרט שמספר על משבר אמצע החיים באופן מעט קלישאי ועם זאת קתרטי (מסייעים מאד החלקים הסטיריים – זכור במיוחד המצוד שעורכים פקחים רכובים, המסתייעים בכלבי גישוש, אחר מעשנים, מצוד המתרחש במתחם הממשלתי בו עובד הגיבור – וכן חלקי הפנטזיה – המתוסרטת – של הגיבור, המפנטזהּ כפיצוי לחייו המשמימים).

לשני הסרטים סוף פתוח: גיבוריהם נמלטים לבית קיץ, או בקתת נופש, ותוהים על עתידם ועתיד יחסיהם עם הקרובים להם.

מה זה אומר? האם ישנה כאן השפעה ישירה? האם רבים בתי הקיץ בקנדה? האם סוף פתוח הוא הטרנד החדש?

בקנדה?? בכלל???

שאלות ותהיות רבות – ומענה אין.

2. מאמר מאלף של פרנסיס פוקויאמה כאן, על השאלה האם אמריקה היא פלוטוקרטיה ומדוע לא נוצרה אלטרנטיבה שמאלית לימין הכלכלי האמריקאי. המאמר מאלף במיוחד בגלל כותבו, המתגלה כאיש מקורב לשמאל הרבה יותר משניתן היה לחשוב אודות מי שהכריז על "קץ ההיסטוריה" וניצחון הקפיטליזם.

3 הסרט החדש של מייק לי, "עוד שנה". סרט יפה. סרט למבוגרים בלבד, במובן האחר של הביטוי. הרי רוב הסרטים היום הפכו להיות סרטי ילדים ונוער.

הסרט מציג מודל של חיים זוגיים ומודל קיומי אותנטיים וקורצים. מעין אוטופיה, השיא, אליו יכולים לקוות אנשים מצפוניים, אכפתיים, שאינם רודפי ממון, שיודעים להעביר את חייהם באהבה ובחום, באושר ובסיפוק. המודל כל כך משכנע, שכמו ביצירות ספרות וקולנוע הטובות ביותר, אתה מוזמן ממש להתעמת מולו.

וההתעמתות המדוברת היא לא זו שנמצאת בגבולות הסרט עצמו. בגבולות הסרט מציג לי טרגדיה מינורית: גם הזוג טוב הכוונות ביותר לא רק שאינו יכול לאומללות שסביבו ולא הוא אחראי לה, אלא שהוא אף אחראי (גם אם בעקיפין ובלי להתכוון) לחלק מהאומללות הזו.

אינני מדבר על התעמתות הזו, שבגבולות הסרט, אלא על המחשבה שניעורה בי (ושוב, זו עדות לכוחו של הסרט; אינני זוכר סרט ש"עורר אותי למחשבה" בשנים האחרונות; הרגשתי ממש כאילו אני חוזר לימיי בתנועת הנוער כשסרט מציב בפני "דילמה"; ואני לא כותב את זה בהלעגה) כשיצאתי ממנו. והמחשבה היא פשוטה: האם אושר יציב כזה, אך גם ללא שיאים, ללא טרנסגרסיות, הוא זה שיש לשאוף אליו?

זו שאלה תמימה, אני יודע, אבל תמימוֹת הם לפעמים התהיות הבסיסיות ביותר.

בעקבות הצפייה בחיי הזוג המאושר והמצפוני, בני הששים פלוס, נזכרתי במיקי שבת, גיבורו בן ה-64 של פיליפ רות, בספרו הגדול (והמצחיק!), משנות התשעים, "התיאטרון של מיקי שבת". אותה דמות ההולכת בנתיב ברור של הרס עצמי; אותה דמות פרועה וטרנסגרסיבית של יהודי-אמריקאי ("שמעולם לא תרם לישראל", כפי שהוא מואשם על ידי סביבתו; מעניין שג'יימס ווד, המבקר האמריקאי הבולט, ששיבח מאד את הרומן, מתלהב גם הוא מהציטוט הזה, ווד שאשתו, הסופרת הטובה קלייר מסוד, ידועה כמי שאינה אוהדת במיוחד את הציונות); אותה דמות שטופת זימה, שזקנתה האשמאית והמביישת לא מביישת את עלומיה, אותה דמות שבשנות הששים לחייה אינה בולמת את תשוקותיה, תשוקותיה המביאות אותה באחד משיאי הספר – עליו כתב מרטין איימיס ביקורת אוהדת ביותר ובה טען: "זהו ספר שאתה נתקף להיטות לדפדף בו ולמצוא סוף סוף את הקטעים הנקיים…" – לקיים טקס של השתנה הדדית (זה על זו ולהיפך ובו זמנית) בינו לבין מאהבתו בת ה-52…

בני הזוג טום וג'רי בסרטו של לי מכאן ומיקי שבת מכאן – מי ינחנו דרך יגיד לנו הנתיבה?

על "מה שנשאר", של אלי עמיר, הוצאת "עם עובד"

פורסם ב"מעריב" בדצמבר 2010

אלי עמיר יודע לספר סיפור. זה לא דבר של מה בכך. הוא כותב מיינסטרים יעיל. עד אמצע הרומן החדש שלו התכוונתי לכתוב ביקורת ברוח זו.

הרומן מתרחש בשנות התשעים. הגיבור והמספר הוא דניאל, איש עסקים אמיד בן 56, ממוצא ירושלמי צנוע, שלקה בלבו, מתאשפז בבית חולים ומהרהר בחיי האהבה שלו. באמצע שנות העשרים שלו ניהל דניאל רומן סוער עם אביגיל, רופאת שיניים, שהייתה מאורסת לאחר. אביגיל, קפריזית ונחשקת, כואבת ומכאיבה, פינתה את מקומה, בעצם, ליתר דיוק, פינתה את דניאל ממקומו, ודניאל נקשר לניצה, עובדת סוציאלית, עמה הוא חי במשך שלושים שנה בנישואין שלא היו מרובי אהבה אך כן היו חשוכי בנים.

אדם חולה שמביט לאחור על חייו הוא קלישאה. מאהבת קפריזית ונחשקת היא קלישאה. הדיכוטומיות זקנה/נעורים, איש עסקים/עובדת סוציאלית, אישה יציבה ומשעממת/מאהבת סוערת וגחמנית, גסות. אפיוני הדמויות, בחלקם, מעט קלים מדי (הבוס של דניאל אומר "שמע נא", בפתח משפטיו, ואילו אביה של ניצה משמיט את ה"את", כדרכו של בן גוריון). גסה כאן גם שזירת ארועי ואדי סאליב ומחאות הפנתרים השחורים ברומן. השזירה נעשית באמצעות ניצה, שאביה היה איש שמאל אידיאליסטי שתמך במחאה הפרולטרית בוואדי סאליב ובתו, עובדת סוציאלית, תמכה בפנתרים כעשור מאוחר יותר. הגסות נובעת מהניסיון החשוף (והלא בהכרח מודע) להעניק לספר ערך מוסף היסטורי ובעצם פוליטי-אקטואלי, לעבות את תוכנו, בלי שנוצרת אינטגרציה אמיתית בין סיפור החיים המוחמצים של דניאל לנושא הפוליטי. יש כאן רגעי קיטש ברורים: למשל, כשאביגיל מתארת לדניאל את רגעי הטבילה במקווה לקראת היכנסה לחופה. ברגעים אלה חשבה על דניאל ולא על בעלה לעתיד. דת, עירום נשי, טוהר, מחשבת ניאוף, רומנטיקה. כמו סיבוב כפתור ווליום למלוא העוצמה. "כבר בחרתי לי אישה", אומר דניאל לאביגיל שמציעה לו לבחור לו "אישה טובה, לא מופרעת כמוני". "תפסיק לקרוע לי את הלב", עונה אביגיל. זה קיטש. יש גם יסוד "אסלי" בכתיבה של עמיר, וזה לא נאמר לחיוב, אבל גם לא לשלילה. אולי בחשד. יש הדגשה מסוימת של שורשיות, שמתבטאת בשימוש בשורת מצרכים, חפצים, זמנים, ביטויים ואתרים: קפה שחור, וודקה, מדבר, זריחה (זריחה ושקיעה הן הרי שעות המלודרמה בלוח המשדרים של היממה), שוק מחנה יהודה, "באתי עליה" לתיאור משגל.

לכל זה הייתי ער, אבל עד אמצע הרומן יכולת הולכת הסיפור של עמיר, השפה ההדורה והיציבה, בלוויית הנושא, המעניין בעל כורחך, החזיקו אותי. אדם חולה שמביט אחורה על חייו זה מעניין. מאהבת קפריזית ונחשקת מפתה לקריאה. הדיכוטומיות זקנה מול נעורים, איש עסקים מול עובדת סוציאלית, אישה יציבה ומשעממת מול מאהבת סוערת וגחמנית, הן דיכוטומיות שאנחנו מפעילים כמותן בחיינו. תיאורי ואדי סאליב והפנתרים מסקרנים (אז מה אם לא נוצרת אינטגרציה אמיתית בין סיפור החיים המוחמצים לנושא הפוליטי). יש חן במי שמתאר משגל במילים הפומפוזיות "באתי עליה".

אז מה קרה לי באמצע? לא קרה כלום. הכל המשיך. וזה היה כבר יותר מדי.

אבל למה בעצם מה שאני מכנה קיטש מפריע לי? למה הגסות מרתיעה? אולי בגלל שהסופר המלודרמטי לא גואל את היומיומי, את האפור של החיים. אולי בגלל תאוות הנדירוּת: יכולת "לרגש" באופן קיטשי אינה כל כך נדירה. לרגש בלי להזדקק לקיטש זה נדיר.

אבל הרי יש גם רגעים מרגשים באמת בספר: הרהורי אדם על אשתו ועל כשלון נישואיו. קנאתו בזוגות מוצלחים. חשבון נפש שאדם עושה בתחילת-סוף חייו. "כבר בשעה שבחרתי אותה ויתרתי למעשה על חלום האהבה הגדולה. הרי מעולם לא הסעירה אותי כמו האחת שקדמה לה". זה הרי נושא מרעיד, החמצה, נושא שמעסיק אותי ורבים אחרים, החמצה ארוטית, החמצה של חיים, מדוע אני מתקשה להתמסר לסופר? אולי בגלל התחושה שהסופר יודע שזה נושא ספרותי נכבד, החמצה, התחושה שהמקור של הנושא הוא בספרות הטובה שקרא הסופר ולא בחיים. ליתר דיוק: התחושה שהסופר לא הצליח לתת "רגע של הולדת" ל"מראה נושן", להעביר תחושה שהוא הראשון בעולם שעוסק בנושא הזה, שהוא הרובינזון קרוזו של ההחמצה, מי שבונה אותה מחדש, מאפס. זה קשה. אבל אף אחד לא אמר שלהיות סופר חשוב זה קל.

ב

כמה מהרגעים היפים ברומן של עמיר מתרחשים בבית החולים, כשעמיר מתאר את שותפיו של דניאל לאשפוז, כולם חולי לב שהמוות שלח להם תזכורת. הוויית בית החולים הזו, הזכירה לי כמה משפטים גדולים שכתב סקוט פיצ'ג'ראלד. כך מהרהר המספר ב"גטסבי הגדול": "ועלה בדעתי, שבין בני-אדם אין הבדל, לא של בינה ולא של גזע, שהוא עמוק כמו ההבדל בין החולה לבריא. וילסון היה חולה עד כדי כך שנראה אשם, אשם ללא-כפרה – כאילו זה עתה הכניס איזו בחורה מסכנה להריון" (תרגום: גדעון טורי). לאדם בריא נראה מופרך שההבדל בין בריא לחולה גדול יותר מההבדלים בין העשיר לעני, השחור ללבן, הסכל לנבון. לא כך לאדם החולה.

על "מעברי ישן ליהודי חדש", של יאיר שלג, הוצאת "המכון הישראלי לדמוקרטיה"

פורסם ב"מעריב" בדצמבר 2010

 

ערב אחד פתחתי טלוויזיה וראיתי סדרה על משפחה דתית שבנה חזר בשאלה ורוצה להיות רקדן. החלפתי ערוץ וראיתי קבוצת צעירים דתיים רווקים עושה קידוש. זה חלק מ"רנסנס היהדות" שמדבר עליו שלג בספרו הבהיר והמסדיר.

שלג, במופת של כתיבה עיתונאית-סוציולוגית, מצליח להנהיר את תהליך ההיפתחות ליהדות שהתחולל בחברה הישראלית בשני העשורים האחרונים (בתי מדרש חילוניים, תוכניות לימוד בבתי ספר, פזמונאות "יהודית", קבלה להמונים ועוד ועוד). האבחנה הבסיסית שלו הנה שמדובר בשני מסלולים: המסלול התרבותי והמסלול הרוחני. ההבחנה היא בין מחפשי יהדות ומחפשי אלוהים; "בין אלה שעיקר חיפושם מכוון לתרבות" לבין "אלה שעיקר חיפושם מכוון לזיקה אל הטרנסצנדנטי". ישנה חפיפה, אבל אלה שתי קבוצות שונות. בהשערה סוציולוגית מאלפת טוען שלג שמובילי הרנסנס התרבותי הנם בעיקר נשים, אשכנזים, כאלה שגדלו בחיק תנועת העבודה. ואילו מובילי הרנסנס הרוחני הם בעיקר בני "האליטות החדשות": מזרחים, עולי ברית המועצות לשעבר, נובורישים. שלג אינו מסתפק בתיאור המגמות או המאפיינים הסוציולוגיים של הנוהים אחריהן, אלא גם פורש בפני הקורא את הבסיס החומרי של הפעילות הזאת (עמותות, תרומות, מוסדות וכו').

שלג מציין כי רנסנס היהדות נולד מוואקום, כתחליף לשקיעת האידיאולוגיות (הסוציאליסטית והלאומית) ולהתמסחרות התרבות. לטעמי, כדאי לערוך פעם השוואה בין-תרבותית מקיפה. רעיון התרבות החילונית עלה במאה ה-19 כתחליף לשקיעה הדתית. והדבר נכון לא רק לגבינו, אלא גם לגבי אומות העולם. "אחד העם", שהוא, כפי שמציין שלג בצדק, המבשר של הרנסנס היהודי התרבותי, אינו שונה כל כך לטעמי ממבקר הספרות הויקטוריאני המשפיע, מתיו ארנולד, שהציע את התרבות כתחליף לנצרות השוקעת. עם התמסחרות התרבות אבד חלק מקסם התחליף ויש חיפוש אחר המקור.

האבחנות של שלג דקות ומענגות (ממש כאבחנות של סופר ריאליסט במסורת הטולסטויאנית). למשל, שלג מבהיר מדוע פופולארית כל כך הדרישה לעיצוב חילוני של טקסי חיים מסורתיים, אך לא פופולארית באותה מידה הדרישה לעיצוב חילוני של חגים: "היום, בעידן הזהות האינדיווידואלית, נראה שירד מאוד הצורך החילוני לבטא גרסה עצמאית לסיפור הלאומי של החגים, אבל עלה מאוד הצורך לבטא גרסה חילונית למועדים בעלי משמעות אישית". דוגמה נוספת לאבחנה "מקומית" מענגת: ההתמקדות המפתיעה בתלמוד דווקא ברנסנס התרבותי מוסברת ברצון להיאבק במונופול החרדי על לימודי התלמוד וכן בכך שהתלמוד נתפס על ידי הציונות כיצירה גלותית, ולכן השיבה אליו מבטאת שינוי בַיחס לגלות. והנה הסבר משולש ויפה לכך שברסלב היא החסידות המובילה ברנסנס הרוחני: יסוד השמחה הברסלבי מדבר לבני עידן הדיכאון והחרדה; הקרבה הישירה והפרסונאלית לאלוהים, המודגשת בברסלב, מדברת אל נפגעי הניכור המערבי; רבי נחמן לא השאיר אחריו יורש ולכן איפשר להולכים בדרכו לא להיתקל בממסד מנוּון. ועוד אבחנה: הניו אייג' הוא מחד גיסא תוצר, תשובת-משקל, פיצוי, למירוץ הקפיטליסטי האכזרי. מאידך גיסא, הניו-אייג' הוא רוחניות מופרטת, מבקשי הרוחניות אינם חוסים בצל הדתות הממוסדות, ובכך הוא מתאים לעידן המופרט שלנו.

אני אדם (מעט) אופטימי כי אני פסימי. כלומר, אני מודע לנטייה הפסימית שלי לצבוע בצבעים קודרים את המציאות ולכן מתעודד מעט. אני פסימי כי אני חושב שמשהו מהותי נפגם ביכולת שלנו להתייחס לתרבות (יהודית או אחרת) ברצינות. משהו נפגם ביכולת שלנו לסובלימציה, ביכולת שלנו להשעות את האני הנוירוטי ולחרוג ממנו, מחד גיסא, ומאידך גיסא השפע הצרכני של התרבות מקשה על ההתמסרות אליה, הוא הופך את התרבות לאופנה, ל"טרנד". הבעיה היא, במילים אחרות, עודף ארוס ואגו מחד ועודף ציביליזציה מאידך. מה שדומיננטי במה שמכונה היום תרבות הוא לא תרבות יהודית או אחרת, אלא מה שכונה באסתטיקה הקלאסית (למשל, אצל קאנט) "הנשגב". אלא ש"הנשגב" הקנטיאני מצוי היום ביחס ההמום וההלום שלנו לעוצמה הקפיטליסטית, לסקס החשוף, לטכנולוגיה הנוצצת, לסלבריטאים הזוהרים. בקיצור, אנחנו חיים במה שג'ורג' סטיינר כינה לפני ארבעים שנה "עידן פוסט-תרבותי". זו השקפה פסימית. ולכן אני (מעט) אופטימי.

 

על "אישה במידות טובות", של פזית בן נון בלום, הוצאת "זמורה ביתן"

פורסם "במעריב" בדצמבר 2010

קודם כל שורה תחתונה: זה רומן מהנה. הוא שנון, הוא פקחי, הוא קצבי, הוא יצרי, הוא רגיש, הוא רגיש לשפה. בז'אנר הרווקה והעיר הגדולה, או: אליזבט בנט על גלולות, הוא מתבלט לטובה.

בעברית ישנו כינוי בוטה, חציו אנגלית חציו ערבית, אך שקשה למצוא לו תחליף ולכן אולי יסולח לי: סופיסטיכוסית. כזוהי הגיבורה האינטלקטואלית, המספרת לנו על חיי המין והרגש שלה מילדות לבגרות.

איך כותבים רומן על סקס? אני לא מתכוון איך מתארים יחסי מין בספרות, אלא איך כותבים רומן שהנושא המרכזי שלו הוא הסקס? איך מתבנתים, אם מתבנתים, את התשוקה לסיפור? "אנטי אדיפוס", של ההוגים הצרפתיים דלז וגואטרי, אם הבנתי אותם נכון (וזה לא היה קל, דלז!), האשימו את התיאוריה הפרוידיאנית בדיוק בזה: בניסיון לתבנת את התשוקה, להכניס את התשוקה לתוך סיפור, הסיפור המשפחתי האדיפאלי.

הרומן הזה הוא לא רק על סקס. הוא על סקס ועל פגיעה מינית ועל אובדניות וכאבי אהבה וחיפוש אחריה. זו אוטוביוגרפיה (בדויה) רגשית ומינית כאחת. אבל הרכיב המיני מרכזי ברומן ואני רוצה רגע להתעכב עליו, כי הוא מסביר לטעמי את הנקודה החלשה שלו. החולשה נובעת מהדרך בה הגיבורה (והסופרת מאחורי גבה) ממשמעת את הסקס, מתבנתת אותו. ליתר דיוק מאי הביטחון שמתגלה כאן לגבי המישמוע הזה. ניכר לטעמי היסוס, הגיבורה אינה חולשת בגאון על הפרשנות לסיפור חייה, אך מתראה ככזו. מצד אחד מספרת הגיבורה ש"הייתי יצרית מאד מאז שאני זוכרת את עצמי". מצד שני פורשת הגיבורה סיפור של פגיעה מינית מצד קרוב משפחה, אונס בגיל ההתבגרות וכן סיפור על קיום יחסי מין בגיל צעיר מאד עם בחור מבוגר ממנה בעשור. זו, כך נאמר לנו, הסיבה למיניות הבוטה שלה. "הצורך שלי לשליטה במציאות קיומי העלוב, התלוש והזמני, הפך עד מהרה למפלצת רעבתנית אשר תבעה ממני לפטם את קיבתה ללא תחתית בתפריט משעמם שהורכב ממנה אחת בלבד: אובדן השליטה העצמית של האחר. ככל ששליטתו בעצמו היתה מפותחת יותר מלכתחילה (בשל גיל מבוגר יותר, סמכות חברתית או מתוקף היררכיה, אישיות מאופקת, צירוף נסיבות המקשות אובדן שליטה) כך שמחתי יותר בתבוסתו שהיתה נצחוני". ויש גם פרשנות שלישית (קשורה אמנם לקודמת). הגיבורה נתנה ליסוד הגברי במיניותה את הבכורה: "למרות כמיהתי למגע אמת, רוח הפאלוס שהשתלטה עלי הפכה אותי לכל כך צינית […] שום תחת אנושי לא זר לי, כך הרגשתי". המשפטים האחרונים נכתבו כהסבר לכך שבהיותה בגיל עשרים סירבה הגיבורה להצעת נישואין. אבל לא צריך את כל האפארט הפסיכולוגיסטי בשביל להבין בחורה בת 20 שמסרבת להצעת נישואין, ועוד הצעה אידיוטית. כמו שלטעמי לא צריך תמיד להסביר ולתרץ יצריות, ולמה מישהי או מישהו "לא בשל" לקשר. אם להיות ציני, או ריאליסט, לרגע: ההוויה קובעת את התודעה. כשאת בת עשרים, וכוחך במותנייך, את לא ממהרת להיקשר. כשאת בת שלושים, ושעונך מתקתק בין מותנייך, "שעון שהצמידו לו שֵד" כתב מאיר אריאל על אותו מקום, את מגלה את קסמי האהבה והמחויבות והפשרה. אין כאן יותר מדי מה להסביר. אבל הצורך להסביר ולצדק את המיניות לא נובע רק מהעולם החוץ ספרותי. הצורך הזה נובע מכך שרומן צריך נרטיב ותבנית, ורומן שחיי המין עומדים במרכזו מצריך ארגון של המיניות בתבנית סיפורית.

אבל השורה התחתונה קופצת בראש: זה רומן מהנה. הנה דוגמה להתבוננות פקחית, שנונה ואכזרית בקבוצת העצמה פמיניסטית שהגיבורה משתתפת בה: "כל נקבובית בעורן של הקומרדיות זעקה תיעוב כלפי גברים, ובכל זאת הן נראו נעריות להפליא ודומות זו לזו להביך, כחושות וגרומות, אינן תופסות מקום משמעותי במרחב, מטשטשות את מתאר גופן בנעליים גסות ובמכנסיים רפויים ובבדים כהים, ואף מקצת העסיסיות שבהן קראו מלחמת חורמה על קימוריהן, מתמסרות לאותה תרבות ללא תחת". והנה דוגמה לרגישות לשפה. הגיבורה מחפשת שם לשימושה בצ'ט ומוצאת לבסוף את השם שלומית: "מדדתי ראשית את מיכל, שנקרא כמו כלי קיבול המפלל להתמלא, ואחר כך את נעה, על שם בת צלופחד, שצלילו לוחש כניעות, היענות ועונתי שתסופק, ואז אווה ויהודית ודיאנה וקליאו. הטה לבסוף את הכף אוסקר ויילד, שפותה על ידי שלומית לבגוד במאהבת הווירטואוזית שהיא השפה האנגלית".

ב

כמה מילים על חוויית הקריאה של גבר בספר הזה (שלא נעדר אמפטיה לגברים). טראגיקומי, למשל, לקרוא על מערכת היחסים האמוציונאלית הסוערת שמנהלת הגיבורה במשך תקופה בצ'ט עם גבר. הנקודה היא ההתלהבות שמגלה הגיבורה מהדיאלוג הווירטואלי עצמו ואכזבתה "שכל שיחה חברתית שפיתחתי בצ'ט הובילה במהירות לציפיות נוטפות זימה". קומי לעילא, ולא בכוונה, היא החלטת הגיבורה לנקום בגברים על ידי פיתויים המיני ולאחר המשגל נטישתם. בחלק מהמקרים, יש לשער, זו נקמה מתוקה במיוחד לננקמים. ולסיום: הרומן מציג את המיניות הגברית כמיניות מנותקת רגשית. נדמה לי שיותר נכון לומר שגברים מתאהבים במי שהם שוכבים איתה, אבל, לעתים, ההתאהבות הנה למשך המשגל בלבד.

קצרים על צוקרברג והסוריאליסטים

1. הסופרת זיידי סמית, במאמר מעניין על מארק צוקרברג והסרט "הרשת החברתית", כאן.

המאמר כולל הערה גאונית לטעמי: סמית תוהה על קנקנו של צוקרברג, האיש ללא תשוקות לכאורה (לא לנשים ולא לכסף; היא מביאה ראיות לכך), ויוצרת קשר בין סוג אדם כזה למי שיוצר רשת חברתית כזו, שמסכנת כך את הפרטיות. מישהו כזה הוא מישהו שאין לו מה להסתיר. כלומר אדם חסר סודות, פגמים, רגשות מבישים ושקרים. לוח חלק. ומשעמם. זה האדם החדש.

בעקבות סמית: צוקרברג הוא לא "האזרח קיין", הוא לא הרסט. אין לו רוזבאד. והוא, בניגוד להרסט, לא מתרגש יותר מדי מהסרט שנעשה עליו. הרסט, כמדומני, ניסה ליירט את הסרט של וולס.

2. "חיים סוריאליסטיים" ("עם עובד") הוא ספר מוחמץ. הזכיר לי בהחמצתו את הביוגרפיה המוחמצת של ברנר שכתבה אניטה שפירא. המחברת, רות ברנדון, עושה עבודה הגונה בהבאת עיקרי הביוגרפיות של מנהיגי הסוריאליזם ועיקרי ההתפתחויות הכרונולוגיות של התנועה. אבל צריך להיות יותר מהיסטוריון הגון בכדי להבין את התופעה הזו ומקומה בתולדות האמנות, הפילוסופיה והפוליטיקה של המאה ה-20. יש גם בעיות הגהה או תרגום בספר. לא תמיד הטקסט העברי קולח.

אבל למרות זאת הקריאה בו מומלצת למי שרוצה לקבל מושג ויותר ממושג על האנשים המקוריים ובחלקם המופרעים הללו. קשה להרוס ספר שמספר על חיים של אנשים כשהאנשים כאלה מעניינים.

המתח בין הדאדא הניהיליסטי לסוריאליזם שחיפש את קרבת הקומוניזם מעניין אותי במיוחד. בפוסטמודרניזם האמריקאי של שנות הששים חזר הדאדא בגדול, ובגלגול אמריקאי, ואילו הסוריאליזם הפוליטי לא היה יכול לחזור באמריקה הקפיטליסטית שהאינטלקטואלים שלה עברו תהליך של דה-מרקסיזציה כבר בשנות הארבעים והחמישים. (בצרפת זה קרה רק בשנות השבעים ובמידה פחותה בהרבה)

3. אינני יכול להתאפק מלהביא את דבריו של אורוול על דאלי. אורוול, שכפי שמציינת המחברת, "כל ימיו נאבק בנטייה הבריטית לבערות ולחוסר תרבות נעים ונוח", מצא עצמו באש צולבת בהתמודדות עם הגאונות של דאלי. אך הוא לא נרתע מלומר את דעתו, למרות החשד להיתפס כצר-אופקים: "אם תאמר שדאלי, אף שהוא רשם מבריק, הוא פשוט נבל קטן, יסתכלו עליך כאילו היית פרא חסר תרבות. אם תאמר שאינך אוהב פגרים מרקיבים, וכי אנשים שאוהבים פגרים מרקיבים לוקים בנפשם, יניחו שאתה חסר חוש אסתטי…מתברר, שמגניו של דאלי טוענים למעין מעמד מיוחס של כוהני דת. האמן חייב להיות חסין מפני חוקי המוסר המחייבים את בני התמותה. די שתהגה את מילת הקסם 'אמנות', והכול יהיה בסדר"

המחברת מעירה בצדק שבאירופה של שנות השלושים והארבעים ייתכן ורק אינטלקטואל בריטי – מבין האינטלקטואלים מהשורה הראשונה – יכול היה לכתוב כך.

4. המאבק בין דאלי לברטון בשנות השלושים, על הנהגת התנועה הסוריאליסטית, לא היה רק מאבק בין ניהיליסט (תומך פראנקו, כלומר לאחר שזה ניצח…) לאיש שאולי השתוקק להיות ניהיליסט אבל לא יכול היה באמת להיות כזה ותמך (במסויג) בקומוניזם (ברטון). המאבק גם סימל את המעבר מהמילה למדיום החזותי. ראשוני הסוריאליסטים, וזו עובדה מעניינת מאד, היו כמעט כולם אמני המילה (דושאן לא פעל בקבוצה עצמה, אלא כמו שמש גדולה זרח מדי פעם עליה). רק בשנות השלושים, כך המחברת, נטתה הכף לטובת האמנים הפלסטיים.

על "שמש חדשה", מאת שי טובלי ואילון לסטר, הוצאת "הקיבוץ המאוחד"

שני אחים צרפתיים, המספר, ג'רמי, בן השמונה עשרה, ואחיו, כריסטי, בן השש עשרה, מאבדים את הוריהם העשירים בתאונת מטוס ומייד אחריה מתבשרים על ידי אגד נזירים טיבטים, החודרים בנימוס תקיף לאחוזת המשפחה, שכריסטי, נער חולמני ויפה, הוא המנהיג הרוחני, או שמא האל, העתיד להציל, אחרי שיילד מתוכו את רוחניותו בסיועם, את טיבט והעולם כולו. עוד בספר, אריאן, אהובתו האפלטונית-למחצה של ג'רמי ותשוקת גילוי עריות הומוסקסואלית בין ג'רמי לאחיו (ועל כך מייד).

האם העובדה שהספר הזה, ספרותית, לא כתוב טוב, פוסלת את בשורתו הרוחנית? הוא לא כתוב טוב כיוון שהעברית בו סינתטית, גם כשהיא צבעונית היא לא נושמת. לעיתים, בסמיכות לעילגות מסוימת, זו עברית מתהדרת במשלב מוגבה מעט אך מופשט ו"סיכומי", ולכן משלב החונק את האפשרות לחוש את תנועת הנפש: "כל כך היססתי לבקש שתבוא, ועכשיו שנעתרה, אני מוצף ברגשות חדשים אליה. אני יודע שאוכל להניח את ראשי על כתפה ולהירגע בעיצומה של תקופה מבעיתה ומערערת". ולעיתים, העברית לקוחה מהמקור העברי המשפיע ביותר על חלק מהכותבים הישראליים הצעירים: תרגומי סדרות מאנגלית ("'אנחנו צריכים לדבר', היא אמרה בתקיפות"). לעתים, העברית הזו מגלה חוסר רגישות לאטימולוגיה של הביטויים ("הכתה בי ההבנה שכבר כמעט חודש אנחנו חיים במעין פלנטה אחרת שאת חוקיה איש מלבדנו אינו מכיר"). והנה מקבץ מילים המופיעות בעמוד אחד ושהימצאותם יחד בסמיכות כזו צריכה לפסול כל יצירת פרוזה: "הנפש", "הזמן", "החושים", "סוערות", "מלהיט", "העתיק את נשימתי", "המעמקים", "הכי נסתרים", "הכי", "להתמזג", "נצחית", "האחת והיחידה". האם העובדה שזו, ספרותית, יצירה משעממת, זהו חטאה הספרותי העיקרי, ומשעממת בראש ובראשונה כיוון שכמאתיים מארבע מאות עמודיה מוקדשים לחזרה אינסופית על ביטויי אהבה של ג'רמי כלפי אחיו, בעוד כמאה אחרים מוקדשים לסירובו של האח למטמורפוזה שעובר האח, בעוד ברור לקורא שהסירוב הזה, בסוג כזה של ספר, הוא סירוב-לשעה שמייד ייפתר, האח יכיר הרי בטעותו, ותפקידו העיקרי של הסירוב הוא להוסיף את אותם מאה עמודים לנפח הספר, ובכן האם השעמום פוגם בבשורתו? אני חושב שכן. לא צריך להיות מנחם בן כדי לסבור שיופיו וחסכוניותו של התנ"ך תורמים לאוטוריטה של בשורתו המוסרית, ואילו יצירה שכתובה בארכנות ובטרחנות לא יכולה להיות חשובה רוחנית. אם כי רגישות לשפה בטקסט "רוחני" (כזו שקיימת במובהק, למשל, ב"לילי", של שלמה קאלו) אינה כשלעצמה ערובה לחשיבותו.

למען הסר ספק, הרעיונות הבודהיסטיים הפזורים פה ושם בספר, רעיונות על איון האני, עקרון אי-ההצמדות לעולם, החתירה להקלת סבל הקיום, הם מהרעיונות המופלאים ביותר שיצרה רוח האדם, ועוד בשלב מוקדם כל כך (לפני כאלפיים ושש מאות שנה). בקץ הימין, כשהאנושות תישפט על מעלליה, רעיונות אלה יתייצבו זקופים לשירות הסנגוריה. הבודהיזם אינו הבעיה.

ברומן הזה ישנו עירוב מרתיע ביותר של רגשות אהבת-אח תמימים ברגשות מגלי-עריות מוכחשים למחצה, ועירוב מרתיע לא פחות של רוחניות ותשוקת עריות. זה רומן בעייתי מאד, בתארו נסיקה רוחנית, הגבוהה ביותר שניתן לתאר, על רקע של עמק בכא פסיכולוגי, מציאות נפשית מתוסבכת ולא בריאה. למרות האופי השבתאי-פרנקיסטי של הטקסט, שיכול להיראות מסקרן על פניו, אני מדגיש שוב שהטקסט ארוך ומתיש, ממש כמו עבודה עצמית רוחנית, אם כי אולי משעמם יותר. הבעיה שלי עם גילוי העריות בטקסט אינה ייצוג הסטייה כשלעצמו, אלא העובדה שהטקסט אינו מתייחס לכך שזו סטייה. אם חושבים על כך שבמובן מסוים כל הכישרון הספרותי הווירטואוזי של נבוקוב ב"לוליטה", נולד על מנת "לפצות" על הבאתה של הסטייה הפדופילית בציבור, אגביותה של הבאת הסטייה כאן מעוררת אי נוחות. מה שמדהים כאן במיוחד הוא שמה שמטריד את המספר, ג'רמי, הוא הרגשות ההומוסקסואליים כשלעצמם, ופחות גילוי עריות. נדמה כי בתת המודע של הטקסט הזה, ההומוסקסואליות עצמה היא כבר גילוי עריות (הרצון להתמזג עם הדומה לך).

בכל אופן, כשחושבים על שתי התמות העיקריות ברומן: רגשות אהבה ותשוקה של אח לאחיו והפיכתו של בן-תמותה לגואל אלוהי של האנושות, לא ניתן להימלט מהתחושה שיש קשר תת-קרקעי ביניהן. על מנת להכשיר את רגשות התשוקה הלא לגיטימיים והחריגים, יש להפוך את מושאם לחריג המוחלט: כלפי אח שהנו אל ודאי שמותר להרגיש רגשות חריגים.

 

ב

מה שמעיב בדרך כלל על יצירות "רוחניות" מהסוג שלפנינו הנם התשוקה המגלומאנית, המוקסמות העצמית הנרקיסיסטית ו"הרצון לעוצמה" שמתגלים בהם. בכל יצירה שעניינה לידתו או התגלותו של משיח כזה או אחר, קשה להשתחרר מהרושם ש"המדיום הוא המסר": כלומר לא הטפותיו הספציפיות של המשיח עניינו את היוצר, אלא עצם קיומו של אחד חריג ומיוחד הניצב הרחק מעל בני תמותה רגילים. "המין האנושי אינו יכול לשאת יותר מדי מציאות", טען ט.ס. אליוט, והיצירות מהסוג הזה אינן יכולות לשאת את המחשבה של זניחות הקיום האנושי האישי, וצריכות להפוך אותו למופלא.

 

 

על "ערבי טוב", של יורם קניוק, הוצאת "ידיעות אחרונות"

זה לא רומן טוב. הבחירה להציג את הסכסוך הישראלי פלשתיני דרך השסע בנפשו של המספר, יוסף רוזנצוייג-שרארה, ישראלי שאמו יהודיה ואביו ערבי, גסה. יש כאן גם שואה, שכול מלחמתי, גירוש פלשתינים וכל הקיטש השמנוני הישראלי הזה. יש כאן גם קיטש סתם, מופרט. כך היא האהבה בין יוסף לדינה: "אהבה כל כך עזה שהיינו חייבים להרוס אותה". זה טקסט היסטריוני לא פחות מאשר היסטוריוני. לאחרונה קראתי שכתב אל-ג'זירה ניתח באיזמל דק את הסכסוך הישראלי-פלשתיני כך: "הגרמנים פגעו ביהודים והיהודים התנקמו בפלשתינים". כשניתוח "העומק" הזה מגיע לכתבי תקשורת מן המניין, או כמו שצופים ממוצעים, מה שנקרא, רואים ב"אח הגדול" "ניסוי פסיכולוגי", זה סימן למה שבתרבות האמריקאית מכונה "middle-brow", קיטש שמתחזה לעומק. "פסיכולוגיית מעמקים" שנמצאת על כל לשון הופכת לאוקסימורון, למעמקים בגובה עשב. ולא שהתיאור הקיטשי הנ"ל של הסכסוך לגמרי לא נכון. אלא שזה כל כך בנאלי. את הפובליציסטיקה של קניוק אני אוהב. בפובליציסטיקה, האמוּנה על הצהרות חדות ונחרצות, הטענה של קניוק שהסכסוך מורכב, היא עדיין בגדר חידוש. בספרות, האמוּנה על מורכבות, הטענה שהסכסוך מורכב – קלישאתית.

יש כאן ניצוצות של סצנות מבריקות, שכוחן בפלסטיות שלהן. למשל: סבו היהודי היקה של הגיבור, התר אחר חברו הפלשתיני אותו הכיר בברלין של שנות העשרים, נתקל בסמטאות עכו העלובות של שנות השלושים המאוחרות בלאומן פלשתיני מזדקן ומריר, המאמן קבוצת נערים מסמורטטים ועניים בצעידה נאצית, אלתור מכמיר לב למרות הכל. אבל אלה רק ניצוצות. יש תחילתה של המחשה, מה פירושו של דבר להיתקל בכוח שרירותי, המחשה חשובה מאד לישראלים שקשה להם לדמיין את התסכול המקומם שבכיבוש. למשל, כשעל יוסף, אמן לעת מצוא, נאסר לערוך מיצב במדבר באיסורו השרירותי של קצין צבא שאינו מעוניין שערבי יעשה במדבר הישראלי כרצונו. אבל זו רק התחלה.

אבל אני רוצה לדבר על משהו אחר שמפריע לי אצל קניוק. על כך שחלק נכבד מהמשפטים שלו אינני מבין.

יוסף כותב כך על קורותיו: "הסיפור של פרנץ ועזורי התחיל בשנת אלף תשע מאות ושבע-עשרה ומאז אני מין נקודה מצופה בחלל, אותה מהות שהיתה לכולנו טרם נולדנו מחפשת דרך להגיע אל העולם דווקא מנקודת השלילה של כל מה שהייתי, כלומר מסוף הסיפור לחזור אל הראשית היחידה שלא נראתה ככורח מציאות". מה הכוונה בביטוי "נקודה מצופה"? ונניח שהבנתי, מדוע העבר הנו "נקודת השלילה של כל מה שהייתי" ולא פשוט נקודה שאיננה האני? ומדוע העבר הזה מכונה "סוף הסיפור" ולא תחילתו? ואם "סוף הסיפור" הוא דווקא ההווה הרי שהמשפט האחרון, המתאר תנועה מההווה לעבר, אינו הולם את המשפטים שקדמו לו, המתארים את העבר המיילד את ההווה.

בקטע נפתל המתאר את יחסיו עם דינה משווה יוסף את אהבתם שלא התממשה לציפייה למשיח: "כמו הכמיהה היהודית למשיח שאף פעם לא יבוא ממש, כי הוא מהותה של הציפייה ואין הורגים משיח בממשות שלו שהיא כיסופים נצחיים למשהו שלא יבוא". המילה "מהותה" מיותרת. או שהמשיח הוא ציפייה, או שמהותו היא ציפייה (ואז המילה "הוא" מיותרת). "הוא מהותה של הציפייה" היא כתיבה מרושלת. ואילו בהמשך, המילה "ממשות" משנה את משמעותה בלי אזהרה. בהתייחסה לחלק הראשון של המשפט פירושה "הגשמה": אסור להרוג את המשיח באמצעות הגשמתו. אך בהתייחס לחלק האחרון במשפט פירושה הפוך, פירושה "מהותו האמיתית": מהותו האמיתית של המשיח היא כיסופים אין סופיים ולא הגשמה.

מכריו של יוסף לא ידעו על הרומן בינו לבין דינה: "הרומן הרמוז של דינה ושלי היה משהו אפל שהם לא ידעו, אף כי הרגישו בו, הוא היה הסרט שחסכו כסף מלראות". מה כוונת דימוי הסרט בדיוק? הם לא הסתקרנו? לא הסתקרנו מספיק? ואם כן, מה ההסבר לכך? לא ניתן הסבר כזה.

יוסף מביט בסבו, פרנץ: "כל הצער שאחר-כך עוד הוסיף להיאסף בו היה כבר סמור בעיניו". מאיזו נקודה בזמן מדבר כעת יוסף? אם בזמן הווה, כפשט הטקסט, כלומר בזמן שהביט בעיני הסב, כיצד ידע כבר על הצער העתידי? נראה שקניוק כותב כאן כמו פיקאסו, שהביט בדמות משתי פרספקטיבות בו-זמנית. קניוק מביט בדמות בהווה ובעתיד בו זמנית. במקרה הזה, התוצאה עמומה ומבולגנת.

 

ב

רוח שנות השמונים השטחיות (מבחינה פוליטית) שורה על הרומן הזה (שראה אור במקור ב-1984), רומן שמזכיר בשטחיותו, או ב"עמקותו" ה"middlebrow"-ית את "קופסה שחורה" , הרומן הגרוע ביותר של עמוס עוז (אף הוא משנות השמונים). ליורם קניוק זכויות כסופר. "אדם בן כלב" הוא יצירת מופת. אמנם יצירת המופת שלא הצלחתי לסיימה עד תום (בצד "יוליסס" של ג'ויס, וזו בהחלט חברה טובה), אבל יצירת מופת. אבל הדיבורים בשנים האחרונות על התעניינות של "הצעירים" בקניוק, נראים לי טרנד והמצאה עיתונאית. קניוק הוא סוג של אימאג': סופר צעיר-זקן, לוחם-כותב, ביטניק-ישראלי, מורד בממסד. ובעידן של אימאג'ים הוא נסחר היטב.

 

קצרים

1. הסופרים הגדולים, אומרת אחת הדמויות ב"תמול שלשום", אינם פקחים באמת, אלא יודעים להתראות כפקחים (משהו מעין זה, אינני זוכר בדיוק).

חלק מהסופרים הטובים אכן אינם פקחים במיוחד, וליתר דיוק פקחותם העיקרית נוגעת ליכולת נגטיבית, ליכולת לא לדבר שטויות ולעשות טעויות.

התוצר, הלא מרעיש כשלעצמו, מבהיק כך בניקיונו. הוא מזהיר מהיעדר זוהמה.

2. קראתי עוד פעם את "חיי כגבר" הנהדר של פיליפ רות, ספר שלא פחות משהוא על מלחמת המינים הוא על מלחמת הנרטיב בין הסופרים לפסיכואנליטיקאיים: מי מספר את הסיפור האנושי טוב יותר, עמוק יותר.

קוריוז אירוני יש בקריאה בספר ב-2010 בקטע שבו גיבורו של רות הצעיר (רות שהיה אז פחות מארבעים) מתייחס לפרס הנובל לספרות. הוא לועג לנאום נופת הצופים של פוקנר בקבלת הפרס, להומניזם הרגשני שהתבטא בנאום, נאום שעומד בניגוד לאמת הקשה של הספרות, בין השאר כזו שפוקנר עצמו כתבה.

הקוריוז האירוני בגלל מועמדותו הקבועה לנובל בשנים האחרונות.

3. כרך מכתבים של סול בלו ראה אור בארה"ב ומעורר שם עניין לא מועט. מאמר ביקורת נהדר על הכרך ועל בלו בכלל כאן.

4. אינני יודע מה זה אומר, אבל במסגרת קריאה מחדש בשבועות האחרונים קראתי כמה וכמה ספרים. משום מה, בקריאת "לוליטה" בפעם השנייה (או השלישית?) לא התמדתי. האם הסגנון המאני היהיר של נאבוקוב-הומברט עייף אותי? האם בגלל שב"לוליטה" יש ממד של מותחן, והרי את "הסוף" אני יודע, אז רפו עיניי?

5. "בית הפגישות " של מרטין איימיס, שראה אור לאחרונה בעברית, אינו מהמיטב של איימיס ("כסף", הרומן הנהדר והקורע מצחוק שלו, למשל, שטרם תורגם). ועם זאת, ישנם בו הבלחות של גדולה.

יש בו גם הערה מעניינת על פרוזה אנגלית מול שירה אנגלית. "בתביעתו לדומיננטיות עולמית, הרומן האנגלי מוכרח להביט בחרדה אל הצרפתי, אל האמריקנים [איימיס הוא מעריץ גדול של הספרות האמריקאית, ובמיוחד של סול בלו], וכן, אל הרוסים".  אבל השירה האנגלית היא "קורפוס שירה שאינו פוחד מאיש".

זו מוסכמה ששמעתיה בעבר מאנשי תרבות שונים, ובכל זאת מעניין לשומעה מפי הסופר הבריטי הבולט בדורו (ככל הנראה, הבה נסייג).