על "ערבי טוב", של יורם קניוק, הוצאת "ידיעות אחרונות"

זה לא רומן טוב. הבחירה להציג את הסכסוך הישראלי פלשתיני דרך השסע בנפשו של המספר, יוסף רוזנצוייג-שרארה, ישראלי שאמו יהודיה ואביו ערבי, גסה. יש כאן גם שואה, שכול מלחמתי, גירוש פלשתינים וכל הקיטש השמנוני הישראלי הזה. יש כאן גם קיטש סתם, מופרט. כך היא האהבה בין יוסף לדינה: "אהבה כל כך עזה שהיינו חייבים להרוס אותה". זה טקסט היסטריוני לא פחות מאשר היסטוריוני. לאחרונה קראתי שכתב אל-ג'זירה ניתח באיזמל דק את הסכסוך הישראלי-פלשתיני כך: "הגרמנים פגעו ביהודים והיהודים התנקמו בפלשתינים". כשניתוח "העומק" הזה מגיע לכתבי תקשורת מן המניין, או כמו שצופים ממוצעים, מה שנקרא, רואים ב"אח הגדול" "ניסוי פסיכולוגי", זה סימן למה שבתרבות האמריקאית מכונה "middle-brow", קיטש שמתחזה לעומק. "פסיכולוגיית מעמקים" שנמצאת על כל לשון הופכת לאוקסימורון, למעמקים בגובה עשב. ולא שהתיאור הקיטשי הנ"ל של הסכסוך לגמרי לא נכון. אלא שזה כל כך בנאלי. את הפובליציסטיקה של קניוק אני אוהב. בפובליציסטיקה, האמוּנה על הצהרות חדות ונחרצות, הטענה של קניוק שהסכסוך מורכב, היא עדיין בגדר חידוש. בספרות, האמוּנה על מורכבות, הטענה שהסכסוך מורכב – קלישאתית.

יש כאן ניצוצות של סצנות מבריקות, שכוחן בפלסטיות שלהן. למשל: סבו היהודי היקה של הגיבור, התר אחר חברו הפלשתיני אותו הכיר בברלין של שנות העשרים, נתקל בסמטאות עכו העלובות של שנות השלושים המאוחרות בלאומן פלשתיני מזדקן ומריר, המאמן קבוצת נערים מסמורטטים ועניים בצעידה נאצית, אלתור מכמיר לב למרות הכל. אבל אלה רק ניצוצות. יש תחילתה של המחשה, מה פירושו של דבר להיתקל בכוח שרירותי, המחשה חשובה מאד לישראלים שקשה להם לדמיין את התסכול המקומם שבכיבוש. למשל, כשעל יוסף, אמן לעת מצוא, נאסר לערוך מיצב במדבר באיסורו השרירותי של קצין צבא שאינו מעוניין שערבי יעשה במדבר הישראלי כרצונו. אבל זו רק התחלה.

אבל אני רוצה לדבר על משהו אחר שמפריע לי אצל קניוק. על כך שחלק נכבד מהמשפטים שלו אינני מבין.

יוסף כותב כך על קורותיו: "הסיפור של פרנץ ועזורי התחיל בשנת אלף תשע מאות ושבע-עשרה ומאז אני מין נקודה מצופה בחלל, אותה מהות שהיתה לכולנו טרם נולדנו מחפשת דרך להגיע אל העולם דווקא מנקודת השלילה של כל מה שהייתי, כלומר מסוף הסיפור לחזור אל הראשית היחידה שלא נראתה ככורח מציאות". מה הכוונה בביטוי "נקודה מצופה"? ונניח שהבנתי, מדוע העבר הנו "נקודת השלילה של כל מה שהייתי" ולא פשוט נקודה שאיננה האני? ומדוע העבר הזה מכונה "סוף הסיפור" ולא תחילתו? ואם "סוף הסיפור" הוא דווקא ההווה הרי שהמשפט האחרון, המתאר תנועה מההווה לעבר, אינו הולם את המשפטים שקדמו לו, המתארים את העבר המיילד את ההווה.

בקטע נפתל המתאר את יחסיו עם דינה משווה יוסף את אהבתם שלא התממשה לציפייה למשיח: "כמו הכמיהה היהודית למשיח שאף פעם לא יבוא ממש, כי הוא מהותה של הציפייה ואין הורגים משיח בממשות שלו שהיא כיסופים נצחיים למשהו שלא יבוא". המילה "מהותה" מיותרת. או שהמשיח הוא ציפייה, או שמהותו היא ציפייה (ואז המילה "הוא" מיותרת). "הוא מהותה של הציפייה" היא כתיבה מרושלת. ואילו בהמשך, המילה "ממשות" משנה את משמעותה בלי אזהרה. בהתייחסה לחלק הראשון של המשפט פירושה "הגשמה": אסור להרוג את המשיח באמצעות הגשמתו. אך בהתייחס לחלק האחרון במשפט פירושה הפוך, פירושה "מהותו האמיתית": מהותו האמיתית של המשיח היא כיסופים אין סופיים ולא הגשמה.

מכריו של יוסף לא ידעו על הרומן בינו לבין דינה: "הרומן הרמוז של דינה ושלי היה משהו אפל שהם לא ידעו, אף כי הרגישו בו, הוא היה הסרט שחסכו כסף מלראות". מה כוונת דימוי הסרט בדיוק? הם לא הסתקרנו? לא הסתקרנו מספיק? ואם כן, מה ההסבר לכך? לא ניתן הסבר כזה.

יוסף מביט בסבו, פרנץ: "כל הצער שאחר-כך עוד הוסיף להיאסף בו היה כבר סמור בעיניו". מאיזו נקודה בזמן מדבר כעת יוסף? אם בזמן הווה, כפשט הטקסט, כלומר בזמן שהביט בעיני הסב, כיצד ידע כבר על הצער העתידי? נראה שקניוק כותב כאן כמו פיקאסו, שהביט בדמות משתי פרספקטיבות בו-זמנית. קניוק מביט בדמות בהווה ובעתיד בו זמנית. במקרה הזה, התוצאה עמומה ומבולגנת.

 

ב

רוח שנות השמונים השטחיות (מבחינה פוליטית) שורה על הרומן הזה (שראה אור במקור ב-1984), רומן שמזכיר בשטחיותו, או ב"עמקותו" ה"middlebrow"-ית את "קופסה שחורה" , הרומן הגרוע ביותר של עמוס עוז (אף הוא משנות השמונים). ליורם קניוק זכויות כסופר. "אדם בן כלב" הוא יצירת מופת. אמנם יצירת המופת שלא הצלחתי לסיימה עד תום (בצד "יוליסס" של ג'ויס, וזו בהחלט חברה טובה), אבל יצירת מופת. אבל הדיבורים בשנים האחרונות על התעניינות של "הצעירים" בקניוק, נראים לי טרנד והמצאה עיתונאית. קניוק הוא סוג של אימאג': סופר צעיר-זקן, לוחם-כותב, ביטניק-ישראלי, מורד בממסד. ובעידן של אימאג'ים הוא נסחר היטב.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הלנה (ה)מיתולוגית  On דצמבר 10, 2010 at 1:13 PM

    רשומה מבריקה, כרגיל ובכל פעם מחדש.
    אמיצה וישרה.
    'ערבי טוב', הוא אכן ספר לא טוב,
    ו'אדם בן כלב' גם הוא יושב על מדפי ספרות המופת הבלתי מסויימים.
    התיהלוך הפנימי והחיצוני בתוך הביקורת – מפעים.
    תודה.

  • סיון  On דצמבר 10, 2010 at 5:34 PM

    מסכימה עם התגובה שמעלי.
    אבל אהדת הצעירים לקניוק היא לא המצאה אלא עובדה בשטח, מה שלא מערער על הנקודות הבעיתיות שהעלית.

  • רמי סטוריסטיאנו  On דצמבר 10, 2010 at 11:32 PM

    מכיון שהנני מן הכותבים וקורא שירה (בימים אלה את שלמה בן גבירול – שר המשוררים), אנסה את כוחי בהבנת שפתו הנפתלה של קניוק.

    – "נקודה מצופה בחלל" אני מניח שהכוונה לנקודה שצופים בה או לנקודה שמצפים שתופיע – אין כל הגיון ליחס כאן נושא של ציפוי. הקשור של נקודה מסוימת בחלל לנפש ברה ונקיה של הילוד ("אותה מהות שהיתה לכולנו טרם נולדנו") הוא סוד פיוטי שקניוק אמור להיקנס עליו בכל בית דין ספרותי.

    – "אותה מהות שהיתה לכולנו טרם נולדנו מחפשת דרך להגיע אל העולם דווקא מנקודת השלילה של כל מה שהייתי", הכוונה היא שהמספר לא מרוצה מחייו כפי שהיו ולפיכך הוא מתגעגע לאותה נשמה זכה ונקייה בראשיתם ("כלומר מסוף הסיפור לחזור אל הראשית היחידה"). נשמה זאת היא השלילה/ההפוך של רוע קיומו.

    – "הראשית היחידה שלא נראתה ככורח מציאות", זה חלק קשה לפירוש. אצליח ליישבו בדוחק, בכך שהמספר מאמין שהגורל ("כורח המציאות") קובע את החיים וכיון שהנפש הראשונית לפני היכנסה לגוף היא חסרת קיום ממשי הרי היא חופשית מהגורל (כמו ביצה בטרם נבקעה או זרע דגן בטרם נזרע ונבט).

    – "כמו הכמיהה היהודית למשיח שאף פעם לא יבוא ממש, כי הוא מהותה של הציפייה[,] ואין הורגים משיח בממשות שלו[,] שהיא כיסופים נצחיים למשהו שלא יבוא". צודק המבקר בנוגע למשפט מבולבל זה. אפשר לסדרו ע"י הוספת פסיקים אחרי "הציפייה" ואחרי "בממשות שלו" (כפי שהוספתי לעיל) ואז "ואין הורגים משיח בממשות שלו" הוא מאמר מוסגר ו-"שהיא" מתייחסת ל-"הציפייה". ייתכן שזו בעיית עריכה.

    עצם הפיוטיות והפילוסופיה המוגזמות הללו, שאינן יאות לשורות ספרות מן המנין, מראות על כתיבה מסורבלת ועל הרצון "להוסיף בשר" לספר בכדי להגדיל את מספר דפיו.

    קניתי בחג הספר האחרון את "חיים על נייר זכוכית" של קניוק, מטעם זאת שבהיותי נער קראתי ב-"מעריב" את הסיפורים הקצרים, שאחר התהוו לספר זה, ואהבתים. האכזבה הייתה גדולה – הספר היה מדכא ברוחו והכתיבה ברובה חובבנית ועקלקלה, כשל בחור צעיר המספר לחבריו חוויות מטיולו בחו"ל, וסובלת ממשפטים נפתלים מסוגם של אלה שהמבקר מביא מ-"ערבי טוב". אם קניוק היה מקפיד על העברית, מקצץ בנדיבות קטעים מיותרים, מסדר ומלטש מה שנותר הספר עשוי היה להיות טוב ואף יותר מזה. הספר מצא עצמו על גבו של פח למחזור נייר, מי שאוהב את קניוק ייתי ויקח – אם יש אנשים כאותו ניצב משטרה השוכר חדר במלון כדי להיועד עם אישה מבוגרת ומכוערת, במקום אישה נאה וצעירה, אז בוודאי יהיו גם אנשים שייהנו מ-"חיים על נייר זכוכית".
    רמי

  • רמי סטוריסטיאנו  On דצמבר 11, 2010 at 8:08 PM

    השלמה, לאחר מבט נוסף, לפירוש המשפט הראשון שמצטט המבקר –

    "הסיפור של פרנץ ועזורי התחיל בשנת אלף תשע מאות ושבע-עשרה ומאז אני מין נקודה מצופה בחלל, אותה מהות שהיתה לכולנו טרם נולדנו[,] מחפשת דרך להגיע אל העולם דווקא מנקודת השלילה של כל מה שהייתי, כלומר מסוף הסיפור לחזור אל הראשית היחידה שלא נראתה ככורח מציאות"

    ראשית יש להוסיף פסיק אחרי "נולדנו" (כפי שעשיתי לעיל). המובן הכללי של המשפט האיום הזה הוא, שהמספר שינה את גישתו לעולם ("ומאז אני מין נקודה …מחפשת דרך להגיע אל העולם") בכך שהוא מנסה להתייחס אליו במבט תמים ונקי כאילו זה עתה נולד, תוך כדי בטול כל חייו ונסיונם עד כה או בנגוד אליהם ("מנקודת השלילה של כל מה שהייתי").

  • דוד  On דצמבר 13, 2010 at 11:37 PM

    אולי תסביר (אם בא לך) מה כל כך רע בעיניך בקופסא שחורה של עוז. אני די נהניתי (רוב הזמן).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: