על "שמש חדשה", מאת שי טובלי ואילון לסטר, הוצאת "הקיבוץ המאוחד"

שני אחים צרפתיים, המספר, ג'רמי, בן השמונה עשרה, ואחיו, כריסטי, בן השש עשרה, מאבדים את הוריהם העשירים בתאונת מטוס ומייד אחריה מתבשרים על ידי אגד נזירים טיבטים, החודרים בנימוס תקיף לאחוזת המשפחה, שכריסטי, נער חולמני ויפה, הוא המנהיג הרוחני, או שמא האל, העתיד להציל, אחרי שיילד מתוכו את רוחניותו בסיועם, את טיבט והעולם כולו. עוד בספר, אריאן, אהובתו האפלטונית-למחצה של ג'רמי ותשוקת גילוי עריות הומוסקסואלית בין ג'רמי לאחיו (ועל כך מייד).

האם העובדה שהספר הזה, ספרותית, לא כתוב טוב, פוסלת את בשורתו הרוחנית? הוא לא כתוב טוב כיוון שהעברית בו סינתטית, גם כשהיא צבעונית היא לא נושמת. לעיתים, בסמיכות לעילגות מסוימת, זו עברית מתהדרת במשלב מוגבה מעט אך מופשט ו"סיכומי", ולכן משלב החונק את האפשרות לחוש את תנועת הנפש: "כל כך היססתי לבקש שתבוא, ועכשיו שנעתרה, אני מוצף ברגשות חדשים אליה. אני יודע שאוכל להניח את ראשי על כתפה ולהירגע בעיצומה של תקופה מבעיתה ומערערת". ולעיתים, העברית לקוחה מהמקור העברי המשפיע ביותר על חלק מהכותבים הישראליים הצעירים: תרגומי סדרות מאנגלית ("'אנחנו צריכים לדבר', היא אמרה בתקיפות"). לעתים, העברית הזו מגלה חוסר רגישות לאטימולוגיה של הביטויים ("הכתה בי ההבנה שכבר כמעט חודש אנחנו חיים במעין פלנטה אחרת שאת חוקיה איש מלבדנו אינו מכיר"). והנה מקבץ מילים המופיעות בעמוד אחד ושהימצאותם יחד בסמיכות כזו צריכה לפסול כל יצירת פרוזה: "הנפש", "הזמן", "החושים", "סוערות", "מלהיט", "העתיק את נשימתי", "המעמקים", "הכי נסתרים", "הכי", "להתמזג", "נצחית", "האחת והיחידה". האם העובדה שזו, ספרותית, יצירה משעממת, זהו חטאה הספרותי העיקרי, ומשעממת בראש ובראשונה כיוון שכמאתיים מארבע מאות עמודיה מוקדשים לחזרה אינסופית על ביטויי אהבה של ג'רמי כלפי אחיו, בעוד כמאה אחרים מוקדשים לסירובו של האח למטמורפוזה שעובר האח, בעוד ברור לקורא שהסירוב הזה, בסוג כזה של ספר, הוא סירוב-לשעה שמייד ייפתר, האח יכיר הרי בטעותו, ותפקידו העיקרי של הסירוב הוא להוסיף את אותם מאה עמודים לנפח הספר, ובכן האם השעמום פוגם בבשורתו? אני חושב שכן. לא צריך להיות מנחם בן כדי לסבור שיופיו וחסכוניותו של התנ"ך תורמים לאוטוריטה של בשורתו המוסרית, ואילו יצירה שכתובה בארכנות ובטרחנות לא יכולה להיות חשובה רוחנית. אם כי רגישות לשפה בטקסט "רוחני" (כזו שקיימת במובהק, למשל, ב"לילי", של שלמה קאלו) אינה כשלעצמה ערובה לחשיבותו.

למען הסר ספק, הרעיונות הבודהיסטיים הפזורים פה ושם בספר, רעיונות על איון האני, עקרון אי-ההצמדות לעולם, החתירה להקלת סבל הקיום, הם מהרעיונות המופלאים ביותר שיצרה רוח האדם, ועוד בשלב מוקדם כל כך (לפני כאלפיים ושש מאות שנה). בקץ הימין, כשהאנושות תישפט על מעלליה, רעיונות אלה יתייצבו זקופים לשירות הסנגוריה. הבודהיזם אינו הבעיה.

ברומן הזה ישנו עירוב מרתיע ביותר של רגשות אהבת-אח תמימים ברגשות מגלי-עריות מוכחשים למחצה, ועירוב מרתיע לא פחות של רוחניות ותשוקת עריות. זה רומן בעייתי מאד, בתארו נסיקה רוחנית, הגבוהה ביותר שניתן לתאר, על רקע של עמק בכא פסיכולוגי, מציאות נפשית מתוסבכת ולא בריאה. למרות האופי השבתאי-פרנקיסטי של הטקסט, שיכול להיראות מסקרן על פניו, אני מדגיש שוב שהטקסט ארוך ומתיש, ממש כמו עבודה עצמית רוחנית, אם כי אולי משעמם יותר. הבעיה שלי עם גילוי העריות בטקסט אינה ייצוג הסטייה כשלעצמו, אלא העובדה שהטקסט אינו מתייחס לכך שזו סטייה. אם חושבים על כך שבמובן מסוים כל הכישרון הספרותי הווירטואוזי של נבוקוב ב"לוליטה", נולד על מנת "לפצות" על הבאתה של הסטייה הפדופילית בציבור, אגביותה של הבאת הסטייה כאן מעוררת אי נוחות. מה שמדהים כאן במיוחד הוא שמה שמטריד את המספר, ג'רמי, הוא הרגשות ההומוסקסואליים כשלעצמם, ופחות גילוי עריות. נדמה כי בתת המודע של הטקסט הזה, ההומוסקסואליות עצמה היא כבר גילוי עריות (הרצון להתמזג עם הדומה לך).

בכל אופן, כשחושבים על שתי התמות העיקריות ברומן: רגשות אהבה ותשוקה של אח לאחיו והפיכתו של בן-תמותה לגואל אלוהי של האנושות, לא ניתן להימלט מהתחושה שיש קשר תת-קרקעי ביניהן. על מנת להכשיר את רגשות התשוקה הלא לגיטימיים והחריגים, יש להפוך את מושאם לחריג המוחלט: כלפי אח שהנו אל ודאי שמותר להרגיש רגשות חריגים.

 

ב

מה שמעיב בדרך כלל על יצירות "רוחניות" מהסוג שלפנינו הנם התשוקה המגלומאנית, המוקסמות העצמית הנרקיסיסטית ו"הרצון לעוצמה" שמתגלים בהם. בכל יצירה שעניינה לידתו או התגלותו של משיח כזה או אחר, קשה להשתחרר מהרושם ש"המדיום הוא המסר": כלומר לא הטפותיו הספציפיות של המשיח עניינו את היוצר, אלא עצם קיומו של אחד חריג ומיוחד הניצב הרחק מעל בני תמותה רגילים. "המין האנושי אינו יכול לשאת יותר מדי מציאות", טען ט.ס. אליוט, והיצירות מהסוג הזה אינן יכולות לשאת את המחשבה של זניחות הקיום האנושי האישי, וצריכות להפוך אותו למופלא.

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • הלנה (ה)מיתולוגית  ביום דצמבר 10, 2010 בשעה 1:16 PM

    ושוב ועוד –
    הדיוק. הדיוק הנדיר הזה.
    אני לא אוהבת כאשר מגיבים מכניסים את ה'אני' שלהם שצריך להתמוסס כאשר קוראים מישהו אחר, והנה אני לוקה באותו חסר.
    משכתבתי כך על הספר 'שמש חדשה' – כמעט נטרפתי חיים בידי אותם אוכלי בשורות רוחניות.
    ההבחנות והאבחנות הדקות שלך הן מאסטר-פיס.
    מכל רשומה שלך אני למדה – אולי יותר מהכל אני תודה לך על כך.

  • תומר  ביום דצמבר 10, 2010 בשעה 1:27 PM

    יפה כתבת. למרות שאני עוקב כבר זמן מה על נפתוליו הרוחניים, לא קראתי את יצירתו זו של טובלי (ולסטר), אלא רק את הפרק הראשון שמוצע לקריאה חינם ברשת. משם וגם מהביקורת שלך כאן אני רוצה להוסיף את שתי הפרוטות שלי.

    הצבעת על כך האתוס המניפסטי של הספר ועל הצירים העלילתיים שבמרכזו, ואילו אני רוצה להצביע על כך שסיפור העלילה למעשה מבוסס לא במעט על סיפור חייו של ג'ידו קרישנמורטי, המורה הרוחני ההודי המהולל. לבד מהדמיון בשם לכריסטי (שאטימולוגית כמובן מגיע ממקום אחר), הם שניהם משיחים, שניהם נמצאים בילדותם על ידי אחרים שמודיעים להם על יעודם הנשגב, שניהם מאבדים את הוריהם (ק' התייתם מאמו והורחק מאביו על ידי האגודה התיאוסופית), שניהם מקיימים קשרי אהבה עמוקים עם אחיהם (אצל ק' לא עד כדי גילוי עריות, לפחות ככל הידוע לנו) ושניהם לא מוכנים לקבל כמובן ןמאליו את תפקידם המשיחי ולמעשה נמצאים איתו במאבק מתמיד, עד שבסופו של דבר הם מממשים אותו למרות הכל.

    טובלי הושפע לא מעט מק' בהוראתו הרוחנית, והנה גם בכתיבתו הספרותית הוא לוקח ממנו. קשה לי להכריע אם זה היה מחמיא לק'.

  • אריק גלסנר  ביום דצמבר 10, 2010 בשעה 1:51 PM

    להלנה תודה על המחמאה.
    לתומר תודה על המידע.

  • מיקי  ביום דצמבר 10, 2010 בשעה 3:37 PM

    שלום רב. אינני מתיימרת להיות בקיאה גדולה בספרות, אין מאחורי תארים או ידע בנושאים שכאלה. אבל השאלה הראשונה שעלי לשאול, מדוע הביקורת שלך כתובה בשפה כל כך לא פשוטה? האם זה כדי שרק מלומדים ואנשי אקדמיה יבינו אותך? מה עם פשוטי העם?
    ומעבר לכך, גם אני קראתי את שמש חדשה של שי טובלי ואילון לסטר, ואני מבקשת לחלוק עליך בכמה נקודות חשובות.
    הראשונה – לקרוא ליצירה משעממת כאילו מדובר באמת אובייקטיבית כלשהי, הרי זוהי שטות גמורה. אני גמעתי את הספר בשקיקה ולא חשתי כלל שהוא משעמם. דווקא כמישהי שעבורה המסע הרוחני הוא עניין מרכזי וחשוב בחיים, החקירה העמוקה של ג'רמי עוררה בי השראה ועומק של הגות פנימית. כך שזאת פשוט רק דעתך שהספר משעמם.
    הנקודה השניה – נושא המשיכה המינית של ג'רמי כלפי כריסטי. אני סבורה שלא הבנת את הספר כהלכה. אתה משייך לו כל מיני מניעים פסיכולוגים שאינם באמת קשורים לעלילה לטעמי. מה שג'רמי באמת רוצה זה את אותה חווית התמזגות והתעוררות שבסוף הספר הוא זוכה לה, והאנרגיה המינית שהוא חווה היא בסך הכל המטאפורה של אותה כמיהה עמוקה. בוודאי שהיא מעוררת בו בלבול וחוסר הבנה, אבל למעשה הוא לא באמת נמשך לאחיו ואין לו עניין מיני אמיתי בו – הוא נמשך למה שכריסטי מייצג, לדממה, לריק, למצב של אין-אני. לכן נדמה לי שפספסת את כל המטרה של אותה משיכה כפי שהיא מוצגת בספר. מעבר לכך, במסע רוחני אמיתי הכוח של אהבה ומיניות מתגלה כאירוע חסר גבולות, ככוח שאינו מתחשב במגבלות של עולם המחשבה האנושי הרגיל והפסיכולוגי, אלא מדובר באנרגיה לא מרוסנת וחסרת שליטה. היא זו שמובילה אנשים לשחרור רוחני, כך שאולי, ישנה אפשרות שהפרשנות שלך את האנרגיה או את המשיכה של ג'רמי היא מאוד שטחית ולא נכונה.
    נקודה נוספת וחשובה מבחינתי היא כל הדברים שלא כתבת עליהם – לא ציינת שהספר דן בנושאים חשובים ועמוקים כמו המיזוג בין מזרח ומערב או יותר נכון המיזוג בין שתי תפישות עולם, האחת המזרחית שאותה מייצג כריסטי ועולם הפרשנות הבודהיסטי לעומת התפישה המערבית שאותה מייצג ג'רמי. ג'רמי עובר מסע מאוד עמוק שכולל הטלת ספק בהרבה מושגים דתיים וכיתתיים, הוא לא מוכן לקבל שום דבר כמובן מאילו ודווקא החקירה שלו היא זו שהופכת את רגע ההתעוררות שלו ואת רגע המוות שלו לרגע מקודש ומלא בעומק. עבור כריסטי שדמותו היא דמות ריקה ממחשבות ומתהיות אין שום דבר מעורר ספק או שאלה בהגעת הנזירים לביתו או בהכרזה עליו כשמש חדשה, והתהליך שהוא עובר, מרגש ככל שיהיה וחזק יש בו משהו מאוד בלתי שכיח. לעומתו ג'רמי שמייצג את עולם המחשבה היותר מוכר לנו, לוקח את הקורא למסע פנימי, שהלוואי ורובנו היינו יכולים להחזיק אינטנסיביות כזו של חקירה בחיי היומיום שלנו.
    התעלמת בזלזול מופגן ובתלונה על אורך הדברים מנושא האהבה שעולה שוב ושוב בסיפור, כאילו שאותה אהבה היא סוג של מטרד בספר. עבורי אותה אהבה, לא רק שלא נחוותה כרפטטיבית, אלא היה בה סוג של בניה הולכת וגוברת, שהכריחה אותי כקוראת להיפתח בעצמי, לראות איך ישבי פחד מאינטימיות, מחשיפה, מלהיות עם לב מפרפר וחסר הגנה. בסופו של דבר הספר שמש חדשה יכול להעביר את קורא מסע של טרנספורמציה, השאלה מי קורא אותו ומתוך איזו מוטיבציה. ולסיום, "עצם קיומו של אחד חריג ומיוחד הניצב הרחק מעל בני תמותה רגילים" שלמיטב הבנתי מפריע לך בסיפור, עבורי הוא התקווה של המין האנושי, שאת קיומו הנוכחי אינני מוצאת לנכון להנציח או לשבח. דווקא ההופעה של ישויות חריגות כאלה בין אם בהיסטוריה האנושית ובין אם בספרות, היא זו שיכולה לעזור למין האנושי להתפתח, גם במחיר של פגיעה באגו הנוכחי שלו. עלינו כתרבות לקדש ולעודד הופעה של דמויות כאלה כי הן הסמן הקיצוני לאפשרות ההתפתחותית שלנו כבני אנוש.

  • קוראת ועוברת  ביום דצמבר 10, 2010 בשעה 5:07 PM

    לפני מספר שבועות שמחתי לגלות בחנות הספרים את הספר שמש חדשה. זכרתי לטובה את ספר השירה של טובלי והסתקרנתי לקרוא מה בידו לעשות בתחום הפרוזה. אחרי שסיימתי את הרומאן גיליתי שהוא עורר בי טלטלה עזה והציב לא מעט סימני שאלה על האופן בו ספרות ורוחניות עשויות להיות ממוזגות ועל מימוש הפוטנציאל הגבוה הטמון בזאנר ספרותי בלתי שכיח כזה. אני רואה עצמי כאדם המתעניין גם באמנות ותרבות וגם בעולם הרוחני ברמתו העמוקה.
    קריאת הביקורת של גלסנר מעוררת תמיהה בעיניי עד איזה מידה הבין המבקר את התמה המרכזית של הרומאן שכן במהלך הביקורת כולה היא אינה מוזכרת כלל. למיטב הבנתי הספר על כל רבדיו עוסק בנושא מרכזי אחד- רצון חופשי מול כוחות הגורל. הדרך אותה עושים האחים- כריסטי, אשר החיים הופכים אותו בן רגע למשיח עתידי וג'רמי אשר מאבד את הוריו ובהדרגה את כל מה שהכיר בו והכיר אותו למען אותה אהבה מיסתורית ואמת- היא נתיב של חקירה עצמית מתמדת המשלבת באופן מבריק את הרציונליזם והמודעות הפסיכולוגית של המערב עם תורות האיון של המזרח. השאלות שבהן הספר עוסק הן שאלות של אמונה וספק, רוח וחומר ולא בענין גילוי העריות או אותה התמזגות עם האלוהות דרך האדם- ראיה שאופיינית לכל תרבות ההוראה הרוחנית של המזרח. עד כמה הטיב גלסנר להכיר מציאות או מסורת זו ולהיענות אליה לפני שייחס לספר מושגי משיחיות שבתאיים שאין להם כל זיקה אליו?
    הרומאן מציב שאלה נוקבת- עד כמה יש לנו השפעה על גורלנו? עד כמה יש לנו בחירה חופשית לנפץ תבניות, לבחון אותן מחדש, להיכנע לרצון גבוה יותר מאיתנו שדורש מאיתנו הקרבה עצמית מוחלטת וטומן בתוכו סערות ומאבקים ואובדן זהות עצמית בדרך להתעוררות רוחנית.
    אלה השאלות שטלטלו אותי בזמן הקריאה ועוררו בי רצון עז לבחןן בדומה לגיבורי הסיפור את חיי ואת מידת האהבה והשחרור שבהם.
    הספר עוסק במסע התעוררות משותף של שני אחים. מעטה הספרות העוסקת בתהליכים כאלה. בוודאי כשמדובר בשני נערים מערביים ולא כדמות מעולם היוגיסטים צודק תומר פרסיקו בתגובתו מעליי, אין לי ספק שטובלי עושה כאן שימוש ספרותי כמקור השראה בחייו של קרישנמורטי והדמיון בינו לבין דמותו של כריסטי ניכרת ובולטת לעין. הקשר בין האחים שהוביל להארה, התום, השונות- הדמות שאינה יודעת מהו עולם המחשבה. נדמה שהכתיבה מעוגנת במספר עולמות ומאפשרת נדבך אחר נדבך בכתיבה אשר טעונה ומטעינה ברגש להראות לקורא אשר יהיה מוכן להעמיק לתוכה את ההבנה עד כמה מורכבת ההארה כשהיא מתחחככת בחומרי החיים- מיניות , מוסר, משפחתיות, דת, פסיכולוגיה ותשוקה. בשבילי זו היתה אחת הבשורות של הספר: הארה דרך הגוף, דרך הלב. זה אינו ספר סטרלי וגם התפישות הרוחניות המוצעות בו הן יוצאות דופן ומהפכניות… המשיח אינו משיח לפי הייצוג הרווח בתודעתנו, האהבה אינה מתנהגת באורח המקובל לא בין גבר ןאישה ולא בין שני האחים, התרבות המערבית מוצגת כאן בצורה חושפנית דרך עיניו הרציונליסטיות של גרמי ודמותה האמיצה של גיבורת הסיפור אריאן אינה מייצגת נשיות מקובלת בספרות ובחיים. העם הטיבטי, גיבורי הסיפור, והקורא יכולים ללכת כאן מרחק הגון אל תוך האמת שלהם. דרך דומה לאומץ ליבו ולכנותו הגורפת של קרישנמורטי שהשיל מעליו כל מבנה שהיה בו דעה קדומה כדי לבקוע טהור ומלא ברוח אמיתית. הצטערתי לקרוא עד כמה לא השכיל אריק גלסנר לעמוד על משהו מרוחו של הרומאן ולא טרח להעמיק לתוך הנושאים הרעיוניים שנמצאים בבסיסו ולאורכו. החמצה של ביקורת וניצול מעציב של עמדת כוח לקטילה שאין מאחוריה צידוקים מעורר הערכה. קיויתי לקרוא תובנות מעמיקות על ספר זה ונכזבתי.

  • איילת  ביום דצמבר 12, 2010 בשעה 11:42 AM

    בכל זאת לא ניצלת אריק וקוראיך "הרוחניים" אכלו אותך חיים.
    בצחוק כמובן.

    לא קראתי את הספר ולא אקרא אותו. אבל בעיני לגיטימי לחלוטין לקרוא ספר כזה כיצירה ספרותית בלי התכוונות לעבור מסע רוחני. ולכן גם הביקורת שלך לגיטימית.וחוץ מזה היא גם מענינת.
    הטוקבקים המתלהמים והלוחמניים שקיבלת כאן מתחברים לי לחויה אישית רעה מאד שעברתי ביחס לבודהיזם. תןמכיו של הבודהיזם שמתימרים להיות נטולי אגו
    מכסחים בצורה מלאת אגו ותוקפנית מי שלא מקבל את משנתם הרוחנית.
    לעולם הוא [האדם שאינו מקבל את המשנה הבודהיסטית] פשוט מאוהב בסיבלות העולם. או סתם פחדן מדי.

    אישית ובאופן מלא אגו [שכן אני כלל לא שוללת את קיומו של חלק כל כך ברור וחשוב בהויה שלנו] מאסתי בבודהיסטים כליל!!

  • עוגיפלצת  ביום דצמבר 14, 2010 בשעה 1:52 PM

    אויש, רוחניקים, תנוחו…

טרקבאקים

  • מאת אותיות בעלות גוף | לכל אחד הסוף שלו ביום ינואר 6, 2011 בשעה 10:22 PM

    […] *שמש חדשה ; טובלי ; הקיבוץ המאוחד –  חוץ מזה שהספר זכה לביקורת אצל גלסנר, אין מה להוסיף, גלסנר כתב זאת הכי מדוייק שאפשר. […]

  • מאת לכל אחד הסוף שלו - כבר כעט ביום מרץ 2, 2015 בשעה 10:46 PM

    […] מזה שהספר זכה לביקורת אצל גלסנר, אין מה להוסיף, גלסנר כתב זאת הכי מדוייק שאפשר.   *היום שלפני האושר ; דה לוקה ; הספרייה החדשה – דה […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: