על "אישה במידות טובות", של פזית בן נון בלום, הוצאת "זמורה ביתן"

פורסם "במעריב" בדצמבר 2010

קודם כל שורה תחתונה: זה רומן מהנה. הוא שנון, הוא פקחי, הוא קצבי, הוא יצרי, הוא רגיש, הוא רגיש לשפה. בז'אנר הרווקה והעיר הגדולה, או: אליזבט בנט על גלולות, הוא מתבלט לטובה.

בעברית ישנו כינוי בוטה, חציו אנגלית חציו ערבית, אך שקשה למצוא לו תחליף ולכן אולי יסולח לי: סופיסטיכוסית. כזוהי הגיבורה האינטלקטואלית, המספרת לנו על חיי המין והרגש שלה מילדות לבגרות.

איך כותבים רומן על סקס? אני לא מתכוון איך מתארים יחסי מין בספרות, אלא איך כותבים רומן שהנושא המרכזי שלו הוא הסקס? איך מתבנתים, אם מתבנתים, את התשוקה לסיפור? "אנטי אדיפוס", של ההוגים הצרפתיים דלז וגואטרי, אם הבנתי אותם נכון (וזה לא היה קל, דלז!), האשימו את התיאוריה הפרוידיאנית בדיוק בזה: בניסיון לתבנת את התשוקה, להכניס את התשוקה לתוך סיפור, הסיפור המשפחתי האדיפאלי.

הרומן הזה הוא לא רק על סקס. הוא על סקס ועל פגיעה מינית ועל אובדניות וכאבי אהבה וחיפוש אחריה. זו אוטוביוגרפיה (בדויה) רגשית ומינית כאחת. אבל הרכיב המיני מרכזי ברומן ואני רוצה רגע להתעכב עליו, כי הוא מסביר לטעמי את הנקודה החלשה שלו. החולשה נובעת מהדרך בה הגיבורה (והסופרת מאחורי גבה) ממשמעת את הסקס, מתבנתת אותו. ליתר דיוק מאי הביטחון שמתגלה כאן לגבי המישמוע הזה. ניכר לטעמי היסוס, הגיבורה אינה חולשת בגאון על הפרשנות לסיפור חייה, אך מתראה ככזו. מצד אחד מספרת הגיבורה ש"הייתי יצרית מאד מאז שאני זוכרת את עצמי". מצד שני פורשת הגיבורה סיפור של פגיעה מינית מצד קרוב משפחה, אונס בגיל ההתבגרות וכן סיפור על קיום יחסי מין בגיל צעיר מאד עם בחור מבוגר ממנה בעשור. זו, כך נאמר לנו, הסיבה למיניות הבוטה שלה. "הצורך שלי לשליטה במציאות קיומי העלוב, התלוש והזמני, הפך עד מהרה למפלצת רעבתנית אשר תבעה ממני לפטם את קיבתה ללא תחתית בתפריט משעמם שהורכב ממנה אחת בלבד: אובדן השליטה העצמית של האחר. ככל ששליטתו בעצמו היתה מפותחת יותר מלכתחילה (בשל גיל מבוגר יותר, סמכות חברתית או מתוקף היררכיה, אישיות מאופקת, צירוף נסיבות המקשות אובדן שליטה) כך שמחתי יותר בתבוסתו שהיתה נצחוני". ויש גם פרשנות שלישית (קשורה אמנם לקודמת). הגיבורה נתנה ליסוד הגברי במיניותה את הבכורה: "למרות כמיהתי למגע אמת, רוח הפאלוס שהשתלטה עלי הפכה אותי לכל כך צינית […] שום תחת אנושי לא זר לי, כך הרגשתי". המשפטים האחרונים נכתבו כהסבר לכך שבהיותה בגיל עשרים סירבה הגיבורה להצעת נישואין. אבל לא צריך את כל האפארט הפסיכולוגיסטי בשביל להבין בחורה בת 20 שמסרבת להצעת נישואין, ועוד הצעה אידיוטית. כמו שלטעמי לא צריך תמיד להסביר ולתרץ יצריות, ולמה מישהי או מישהו "לא בשל" לקשר. אם להיות ציני, או ריאליסט, לרגע: ההוויה קובעת את התודעה. כשאת בת עשרים, וכוחך במותנייך, את לא ממהרת להיקשר. כשאת בת שלושים, ושעונך מתקתק בין מותנייך, "שעון שהצמידו לו שֵד" כתב מאיר אריאל על אותו מקום, את מגלה את קסמי האהבה והמחויבות והפשרה. אין כאן יותר מדי מה להסביר. אבל הצורך להסביר ולצדק את המיניות לא נובע רק מהעולם החוץ ספרותי. הצורך הזה נובע מכך שרומן צריך נרטיב ותבנית, ורומן שחיי המין עומדים במרכזו מצריך ארגון של המיניות בתבנית סיפורית.

אבל השורה התחתונה קופצת בראש: זה רומן מהנה. הנה דוגמה להתבוננות פקחית, שנונה ואכזרית בקבוצת העצמה פמיניסטית שהגיבורה משתתפת בה: "כל נקבובית בעורן של הקומרדיות זעקה תיעוב כלפי גברים, ובכל זאת הן נראו נעריות להפליא ודומות זו לזו להביך, כחושות וגרומות, אינן תופסות מקום משמעותי במרחב, מטשטשות את מתאר גופן בנעליים גסות ובמכנסיים רפויים ובבדים כהים, ואף מקצת העסיסיות שבהן קראו מלחמת חורמה על קימוריהן, מתמסרות לאותה תרבות ללא תחת". והנה דוגמה לרגישות לשפה. הגיבורה מחפשת שם לשימושה בצ'ט ומוצאת לבסוף את השם שלומית: "מדדתי ראשית את מיכל, שנקרא כמו כלי קיבול המפלל להתמלא, ואחר כך את נעה, על שם בת צלופחד, שצלילו לוחש כניעות, היענות ועונתי שתסופק, ואז אווה ויהודית ודיאנה וקליאו. הטה לבסוף את הכף אוסקר ויילד, שפותה על ידי שלומית לבגוד במאהבת הווירטואוזית שהיא השפה האנגלית".

ב

כמה מילים על חוויית הקריאה של גבר בספר הזה (שלא נעדר אמפטיה לגברים). טראגיקומי, למשל, לקרוא על מערכת היחסים האמוציונאלית הסוערת שמנהלת הגיבורה במשך תקופה בצ'ט עם גבר. הנקודה היא ההתלהבות שמגלה הגיבורה מהדיאלוג הווירטואלי עצמו ואכזבתה "שכל שיחה חברתית שפיתחתי בצ'ט הובילה במהירות לציפיות נוטפות זימה". קומי לעילא, ולא בכוונה, היא החלטת הגיבורה לנקום בגברים על ידי פיתויים המיני ולאחר המשגל נטישתם. בחלק מהמקרים, יש לשער, זו נקמה מתוקה במיוחד לננקמים. ולסיום: הרומן מציג את המיניות הגברית כמיניות מנותקת רגשית. נדמה לי שיותר נכון לומר שגברים מתאהבים במי שהם שוכבים איתה, אבל, לעתים, ההתאהבות הנה למשך המשגל בלבד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מירי שחם  On דצמבר 18, 2010 at 5:15 PM

    איך אפשר להתייחס ברצינות לביקורת שתולה את הביטוי המאוס סופיסטיכוסית (עם הגיחוך המתבקש וההערה המתחטאת) מייד בהתחלה?
    האם באמת נדרש למעוך את הפרסונה המסופרת לכדי כוס עם אייקיו כדי לכתוב ביקורת הוגנת על הספר?
    במילה אחת:מאכזב.
    בשתי מילים: מאכזב מאד.

  • אריק גלסנר  On דצמבר 18, 2010 at 5:42 PM

    למירי,
    צר לי, בכנות, שאכזבתי אותך.
    הגיבורה היא אינטלקטואלית במוצהר והנושא של הספר הוא מיניות במוצהר, כך שקשה היה לעמוד בפיתוי/בביטוי.

    ואשתמש בהגנה של סיינפלד, כשאיליין האשימה אותו בגזענות כי הוא הצהיר שהוא אוהב סינים: "אם אני אומר שאני א ו ה ב סינים, איך זה יכול להיות גזעני?!"

  • מירי שחם  On דצמבר 18, 2010 at 10:19 PM

    אריק, איש לא היה מעלה בדעתו להמציא כינוי כזה לגבר, ונכתבו אינספור רומאנים שבמרכזם מיניות הגבר. הכינוי הזה מנקז את הפחדים הגבריים – איך יתכן שאישה תהיה בו זמנית גם מינית וגם אינטליגנטית?

  • אריק גלסנר  On דצמבר 19, 2010 at 2:38 AM

    אני צריך לחשוב על דברייך. אם כי אני לא רואה הבדל גדול בין הכינוי "תותח" לגבר לכינוי שהשתמשתי בו. אלה כינויים עממיים וולגריים אך לא הרבה יותר מזה. כשהסברתי פעם לידידה אנגליה את הכינוי "סופיסטיכוסית" היא טענה שזו הברקה ישראלית, והיא צריכה למצוא מקבילה אנגלית לכינוי הזה.
    דבר אחד אני די בטוח בו: זה לא נובע מפחד שאישה היא גם מינית וגם אינטליגנטית.
    גברים אכן מפחדים פעמים רבות מנשים, אך נדמה לי שהם לא מפחדים דווקא מהצירוף הזה והם לא חושבים שיש סתירה וכו'. אם כבר הם מפחדים מהמיניות ומהכוח של המיניות הנשית נטו, עוצמה שמולה הם חשים לעיתים חסרי אונים.

  • אורלי  On דצמבר 19, 2010 at 11:49 AM

    הי אריק, ברצוני לשלוח אלייך ספר חדש שיצא, תוכל לשלוח לי למייל את הכתובת , תודה מראש, אורלי orli.halaby@gmail.com

  • אריק גלסנר  On דצמבר 19, 2010 at 3:42 PM

    שלום אורלי,
    בדרך כלל שולחים למערכת תרבות מעריב ספרים לסקירה ולביקורת.
    את יכולה לכתוב לי: arikglasner@hotmail.com
    ובכל מקרה בהצלחה

  • איילת  On דצמבר 19, 2010 at 4:16 PM

    ביקורת מענינת ואינטלגינטית.לא נעלבתי מהביטוי האמור ואף השתעשעתי,
    כי לא הכרתי אותו קודם.

  • עוגיפלצת  On דצמבר 19, 2010 at 9:55 PM

    גם אני לא נעלבתי, אבל אולי זה כי אני סופיסטיכוסית 🙂

  • עוגיפלצת  On דצמבר 19, 2010 at 10:09 PM

    אם כי צודקת מירי שחם שלגברים לא הומצא כינוי מעין זה.

  • עוגיפלצת  On דצמבר 19, 2010 at 10:16 PM

    אגב, אריק, לי אמר מישהו – אינטליגנט, תל אביבי, "מפותח" – שנשים מסוגי בדרך כלל מאיימות עליו, הודאה באשמה מצדו, אבל לא היה לי נעים לשמוע אותה. ולא כי לא נעים לשמוע שהוא חושב שאני גם חכמה וגם יפה, אלא כי זה הזכיר לי שזה סוג של בעיה. לפעמים.

  • אריק גלסנר  On דצמבר 20, 2010 at 12:22 AM

    עוגיפלצת, אני רואה שאת היחידה שיצאת מוצלחת מהרחוב(:

    אני ובנץ וכל השאר מפרגנים.

  • נטליה  On דצמבר 20, 2010 at 3:36 PM

    משאל במשרד שלי הרבה ששמונה מתוך עשר בנות מוצאות את הביטוי מעליב. אני אחת מהן. סורי.

    חוץ מזה, מאוד נהנית מהביקורות…

  • הילה  On דצמבר 21, 2010 at 9:31 AM

    אני מאוד מסכימה עם מירי גם בגלל שראיתי את הכתבה במעריב, ושם זאת הכותרת ליד התמונה של הסופרת. אני בטוחה שסופר גבר היה מקבל התייחסות מכבדת ועמוקה יותר, וכמו שמירי כתבה נכתבו אינספור רומאנים שבמרכזם מיניות הגבר. בכל מקרה בין השאר בגלל הכתבה שלך עיינתי אתמול בספר וקראתי חלקים די ארוכים ממנו בחנות ונראה כבר מקריאה ברגל אחת שיש בו רבדים עמוקים ומעניינים שלא התייחסת אליהם, פילוסופיה פסיכולוגיה וכיוצב וחבל כי אני מאוד מאוד מעריכה את הידע שלך בספרות.

  • עוגיפלצת  On דצמבר 21, 2010 at 11:51 AM

    אני חושבת שכאן זה עבר כמחמאה. גבר שלא מאוים מאישה יפה ומינית לא מתכוון לזה כעלבון, אם כי ברור לי הפגם שבביטוי, שמצמצם אישה לכוס. ובכל זאת, יש בעיניי מקום לסלנג, לביטויי רחוב בשפה.

  • עוגיפלצת  On דצמבר 21, 2010 at 11:58 AM

    *התכוונתי חכמה ומינית.

  • מירי שחם  On דצמבר 21, 2010 at 1:57 PM

    עוגיפלצת –
    את בטח מתכוונת סוג של מחמאה

  • אדוה  On דצמבר 23, 2010 at 9:45 PM

    לכל הנעלבות: האם עלה בדעתכן שיש מלחמה מאז נבראו שני המינים בין אשה לגבר ושאם הגברים מפחדים מאתנו, זה סימן שהם מפחדים, דהיינו הבעיה אצלם, אז מה יש להעלב? מי שרוצה שגבר לא יפחד ממנה, רצוי שתקדיש לכך זמן ומחשבה. לא אדון כרגע למה נשים מפחדות מגברים, כי זה הרבה יותר ברור מדוע. מסתורי פחדי הגבר מהאשה קשורים למעמקי רבדים נפשיים / פסיכולוגיים. מכל מקום אם הספר העלה דיון מעין זה, כבר עשה משהו. מקווה לפגוש את הספר שעדיין לא קראתי בקרוב.

  • מירי שחם  On פברואר 15, 2011 at 2:01 PM

    רק רציתי להגיד שקראתי, הספר איום. כתיבה מביכה ובעיקר מטופשת.

  • הילה  On מרץ 21, 2011 at 3:15 PM

    סימתי את הספר ממש עכשיו. אני בדרך כלל לא בוחרת ספרים לקריאה על פי בקורות אבל הפעם נחשפתי לספר ממש בזכותך, ולכן רציתי מאד להודות לך על ההמלצה. אמנם לא כל כך אהבתי את הסוף, אבל נהנתי כמעט מכל עמוד, אני מסכימה אתך בלב שלם שהספר הוא תענוג לקריאה, מאד אנטליגנטי ורגיש וכתוב בעברית מדהימה, ונתן לי הרבה מאד חומר למחשבה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: