על "מעברי ישן ליהודי חדש", של יאיר שלג, הוצאת "המכון הישראלי לדמוקרטיה"

פורסם ב"מעריב" בדצמבר 2010

 

ערב אחד פתחתי טלוויזיה וראיתי סדרה על משפחה דתית שבנה חזר בשאלה ורוצה להיות רקדן. החלפתי ערוץ וראיתי קבוצת צעירים דתיים רווקים עושה קידוש. זה חלק מ"רנסנס היהדות" שמדבר עליו שלג בספרו הבהיר והמסדיר.

שלג, במופת של כתיבה עיתונאית-סוציולוגית, מצליח להנהיר את תהליך ההיפתחות ליהדות שהתחולל בחברה הישראלית בשני העשורים האחרונים (בתי מדרש חילוניים, תוכניות לימוד בבתי ספר, פזמונאות "יהודית", קבלה להמונים ועוד ועוד). האבחנה הבסיסית שלו הנה שמדובר בשני מסלולים: המסלול התרבותי והמסלול הרוחני. ההבחנה היא בין מחפשי יהדות ומחפשי אלוהים; "בין אלה שעיקר חיפושם מכוון לתרבות" לבין "אלה שעיקר חיפושם מכוון לזיקה אל הטרנסצנדנטי". ישנה חפיפה, אבל אלה שתי קבוצות שונות. בהשערה סוציולוגית מאלפת טוען שלג שמובילי הרנסנס התרבותי הנם בעיקר נשים, אשכנזים, כאלה שגדלו בחיק תנועת העבודה. ואילו מובילי הרנסנס הרוחני הם בעיקר בני "האליטות החדשות": מזרחים, עולי ברית המועצות לשעבר, נובורישים. שלג אינו מסתפק בתיאור המגמות או המאפיינים הסוציולוגיים של הנוהים אחריהן, אלא גם פורש בפני הקורא את הבסיס החומרי של הפעילות הזאת (עמותות, תרומות, מוסדות וכו').

שלג מציין כי רנסנס היהדות נולד מוואקום, כתחליף לשקיעת האידיאולוגיות (הסוציאליסטית והלאומית) ולהתמסחרות התרבות. לטעמי, כדאי לערוך פעם השוואה בין-תרבותית מקיפה. רעיון התרבות החילונית עלה במאה ה-19 כתחליף לשקיעה הדתית. והדבר נכון לא רק לגבינו, אלא גם לגבי אומות העולם. "אחד העם", שהוא, כפי שמציין שלג בצדק, המבשר של הרנסנס היהודי התרבותי, אינו שונה כל כך לטעמי ממבקר הספרות הויקטוריאני המשפיע, מתיו ארנולד, שהציע את התרבות כתחליף לנצרות השוקעת. עם התמסחרות התרבות אבד חלק מקסם התחליף ויש חיפוש אחר המקור.

האבחנות של שלג דקות ומענגות (ממש כאבחנות של סופר ריאליסט במסורת הטולסטויאנית). למשל, שלג מבהיר מדוע פופולארית כל כך הדרישה לעיצוב חילוני של טקסי חיים מסורתיים, אך לא פופולארית באותה מידה הדרישה לעיצוב חילוני של חגים: "היום, בעידן הזהות האינדיווידואלית, נראה שירד מאוד הצורך החילוני לבטא גרסה עצמאית לסיפור הלאומי של החגים, אבל עלה מאוד הצורך לבטא גרסה חילונית למועדים בעלי משמעות אישית". דוגמה נוספת לאבחנה "מקומית" מענגת: ההתמקדות המפתיעה בתלמוד דווקא ברנסנס התרבותי מוסברת ברצון להיאבק במונופול החרדי על לימודי התלמוד וכן בכך שהתלמוד נתפס על ידי הציונות כיצירה גלותית, ולכן השיבה אליו מבטאת שינוי בַיחס לגלות. והנה הסבר משולש ויפה לכך שברסלב היא החסידות המובילה ברנסנס הרוחני: יסוד השמחה הברסלבי מדבר לבני עידן הדיכאון והחרדה; הקרבה הישירה והפרסונאלית לאלוהים, המודגשת בברסלב, מדברת אל נפגעי הניכור המערבי; רבי נחמן לא השאיר אחריו יורש ולכן איפשר להולכים בדרכו לא להיתקל בממסד מנוּון. ועוד אבחנה: הניו אייג' הוא מחד גיסא תוצר, תשובת-משקל, פיצוי, למירוץ הקפיטליסטי האכזרי. מאידך גיסא, הניו-אייג' הוא רוחניות מופרטת, מבקשי הרוחניות אינם חוסים בצל הדתות הממוסדות, ובכך הוא מתאים לעידן המופרט שלנו.

אני אדם (מעט) אופטימי כי אני פסימי. כלומר, אני מודע לנטייה הפסימית שלי לצבוע בצבעים קודרים את המציאות ולכן מתעודד מעט. אני פסימי כי אני חושב שמשהו מהותי נפגם ביכולת שלנו להתייחס לתרבות (יהודית או אחרת) ברצינות. משהו נפגם ביכולת שלנו לסובלימציה, ביכולת שלנו להשעות את האני הנוירוטי ולחרוג ממנו, מחד גיסא, ומאידך גיסא השפע הצרכני של התרבות מקשה על ההתמסרות אליה, הוא הופך את התרבות לאופנה, ל"טרנד". הבעיה היא, במילים אחרות, עודף ארוס ואגו מחד ועודף ציביליזציה מאידך. מה שדומיננטי במה שמכונה היום תרבות הוא לא תרבות יהודית או אחרת, אלא מה שכונה באסתטיקה הקלאסית (למשל, אצל קאנט) "הנשגב". אלא ש"הנשגב" הקנטיאני מצוי היום ביחס ההמום וההלום שלנו לעוצמה הקפיטליסטית, לסקס החשוף, לטכנולוגיה הנוצצת, לסלבריטאים הזוהרים. בקיצור, אנחנו חיים במה שג'ורג' סטיינר כינה לפני ארבעים שנה "עידן פוסט-תרבותי". זו השקפה פסימית. ולכן אני (מעט) אופטימי.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ציון נחמני  On דצמבר 21, 2010 at 10:54 AM

    אם הבנתי נכון את המשפטים המורכבים של דברי חתימתך, דומני שאני הקטן מסכים איתך: כאשר התרבות היא עוד מצרך בורגני, על המדף האופנתי בשוק השופע, מתמרק בחלון הראווה ומותאם לטעמם המתחלף והשטחי של הצרכנים המדומיינים – אזי רוחה האמיתית של התרבות עצמה נעלמת ובבואתה היא שעשוע בורגני לעת פנאי.
    ההתחדשות היהודית של בתי המדרש הפלורליסטיים תצא נשכרת אם תתקדם בדרגתה מפעילות פנאי חביבה ותצמיח שורשים עמוקים יותר בנפש לומדיה וברצינות השפעתה על הרהוריהם ונכונותם להקריב למענה ולהשקיע בעיצובה.
    תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: