קצרים

1. באופן מוזר ביותר יצא לי לאחרונה לראות 2 סרטים קנדיים דוברי צרפתית עכשוויים וטובים (זה עדיין לא החלק המוזר) שהסוף שלהם דומה (עכשיו!).

האחד הוא "הרגתי את אמא שלי", של חוויאר דולן, סרט שזכה בפרסים בקאן 2009, ושבו הבמאי (והשחקן הראשי) הצעיר מאד (19), דולן, מספר סיפור בעל יסודות אוטוביוגרפיים על קשר טעון בין נער הומוסקסואל לאמו.

הסרט השני הוא מ-2007, של הבמאי הידוע דניס ארקאנד ("שיחות נפש", "שיחות מלוכלכות", "אהבה ושרידי אנוש"), ושמו "The age of ignorance". זהו סרט שמספר על משבר אמצע החיים באופן מעט קלישאי ועם זאת קתרטי (מסייעים מאד החלקים הסטיריים – זכור במיוחד המצוד שעורכים פקחים רכובים, המסתייעים בכלבי גישוש, אחר מעשנים, מצוד המתרחש במתחם הממשלתי בו עובד הגיבור – וכן חלקי הפנטזיה – המתוסרטת – של הגיבור, המפנטזהּ כפיצוי לחייו המשמימים).

לשני הסרטים סוף פתוח: גיבוריהם נמלטים לבית קיץ, או בקתת נופש, ותוהים על עתידם ועתיד יחסיהם עם הקרובים להם.

מה זה אומר? האם ישנה כאן השפעה ישירה? האם רבים בתי הקיץ בקנדה? האם סוף פתוח הוא הטרנד החדש?

בקנדה?? בכלל???

שאלות ותהיות רבות – ומענה אין.

2. מאמר מאלף של פרנסיס פוקויאמה כאן, על השאלה האם אמריקה היא פלוטוקרטיה ומדוע לא נוצרה אלטרנטיבה שמאלית לימין הכלכלי האמריקאי. המאמר מאלף במיוחד בגלל כותבו, המתגלה כאיש מקורב לשמאל הרבה יותר משניתן היה לחשוב אודות מי שהכריז על "קץ ההיסטוריה" וניצחון הקפיטליזם.

3 הסרט החדש של מייק לי, "עוד שנה". סרט יפה. סרט למבוגרים בלבד, במובן האחר של הביטוי. הרי רוב הסרטים היום הפכו להיות סרטי ילדים ונוער.

הסרט מציג מודל של חיים זוגיים ומודל קיומי אותנטיים וקורצים. מעין אוטופיה, השיא, אליו יכולים לקוות אנשים מצפוניים, אכפתיים, שאינם רודפי ממון, שיודעים להעביר את חייהם באהבה ובחום, באושר ובסיפוק. המודל כל כך משכנע, שכמו ביצירות ספרות וקולנוע הטובות ביותר, אתה מוזמן ממש להתעמת מולו.

וההתעמתות המדוברת היא לא זו שנמצאת בגבולות הסרט עצמו. בגבולות הסרט מציג לי טרגדיה מינורית: גם הזוג טוב הכוונות ביותר לא רק שאינו יכול לאומללות שסביבו ולא הוא אחראי לה, אלא שהוא אף אחראי (גם אם בעקיפין ובלי להתכוון) לחלק מהאומללות הזו.

אינני מדבר על התעמתות הזו, שבגבולות הסרט, אלא על המחשבה שניעורה בי (ושוב, זו עדות לכוחו של הסרט; אינני זוכר סרט ש"עורר אותי למחשבה" בשנים האחרונות; הרגשתי ממש כאילו אני חוזר לימיי בתנועת הנוער כשסרט מציב בפני "דילמה"; ואני לא כותב את זה בהלעגה) כשיצאתי ממנו. והמחשבה היא פשוטה: האם אושר יציב כזה, אך גם ללא שיאים, ללא טרנסגרסיות, הוא זה שיש לשאוף אליו?

זו שאלה תמימה, אני יודע, אבל תמימוֹת הם לפעמים התהיות הבסיסיות ביותר.

בעקבות הצפייה בחיי הזוג המאושר והמצפוני, בני הששים פלוס, נזכרתי במיקי שבת, גיבורו בן ה-64 של פיליפ רות, בספרו הגדול (והמצחיק!), משנות התשעים, "התיאטרון של מיקי שבת". אותה דמות ההולכת בנתיב ברור של הרס עצמי; אותה דמות פרועה וטרנסגרסיבית של יהודי-אמריקאי ("שמעולם לא תרם לישראל", כפי שהוא מואשם על ידי סביבתו; מעניין שג'יימס ווד, המבקר האמריקאי הבולט, ששיבח מאד את הרומן, מתלהב גם הוא מהציטוט הזה, ווד שאשתו, הסופרת הטובה קלייר מסוד, ידועה כמי שאינה אוהדת במיוחד את הציונות); אותה דמות שטופת זימה, שזקנתה האשמאית והמביישת לא מביישת את עלומיה, אותה דמות שבשנות הששים לחייה אינה בולמת את תשוקותיה, תשוקותיה המביאות אותה באחד משיאי הספר – עליו כתב מרטין איימיס ביקורת אוהדת ביותר ובה טען: "זהו ספר שאתה נתקף להיטות לדפדף בו ולמצוא סוף סוף את הקטעים הנקיים…" – לקיים טקס של השתנה הדדית (זה על זו ולהיפך ובו זמנית) בינו לבין מאהבתו בת ה-52…

בני הזוג טום וג'רי בסרטו של לי מכאן ומיקי שבת מכאן – מי ינחנו דרך יגיד לנו הנתיבה?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אחת העם  On דצמבר 29, 2010 at 1:09 AM

    אין כל רע בשאלות תמימות, כלומר בשאלות כנות.
    האם דבר זה או אחר הוא מה שעלינו לשאוף אליו?
    באיזשהו שלב, כשמתבגרים (לפחות כך מניסיוני), שואלים פחות את השאלה הזו ומוצאים יותר את המקום הנוח והנכון לך. במשך הזמן מעריכים פחות את הריגושים, ולומדים להעריך את הקיים, שלא נתפש עוד כמובן מאליו.
    "ותדע: כל יום אחרון תחת השמש,
    ותדע: חדש כל יום תחת השמש." לאה גולדברג, שירי סוף הדרך
    תודה על הרשימות שלך שתמיד מעניינות ומחדשות לי.

  • אריק גלסנר  On דצמבר 29, 2010 at 1:49 AM

    תודה, אחת העם.

  • צור  On דצמבר 29, 2010 at 2:05 PM

    אריק קטע מעניין כרגיל.

    אפשר לפרסם שיש לי בלוג פה?

    בקפה דה מרקר. תחת השם: boboo.

    כולנו צריכים לקדם משהו…

  • אריק גלסנר  On דצמבר 29, 2010 at 4:42 PM

    היי צורי, בטח
    הנה הקישור לבלוגך, דוגמה לנפוטיזם בתקשורת
    http://cafe.themarker.com/user/415710/

  • דודי  On דצמבר 30, 2010 at 6:06 PM

    התשובה הבנאלית מאד היא שאין תשובה, מה שטוב למיקי שבת טוב כנראה למיקי שבת ומה שטוב לזוג מעוד שנה טוב לזוג מעוד שנה.

    הייתי אומר, שבמקרה שאתה לא בטוח אל תלך על הכיוון של מיקי שבת.

  • דוד  On דצמבר 31, 2010 at 9:08 AM

    השאלה שלך באמת תמימה. הרי אושר יציב מעצם מהותו הוא פנימי. הוא לא פוטוגני ושום סרט לא יכול להעביר אותו, ולעומת זאת חיים סוערים הרבה יותר מוחצנים וקליטים למתבונן מהצד. על כן נוצרת אשליה שהאושר היציב משעמם ושחיי הסערה מעניינים.
    האושר היציב אינו תחושה שסותמת את כל מה שאתה מרגיש, אלא להיפך- בסיס מסוים שממנו אתה חווה את החיים, בסיס שדווקא מאפשר לך להנות לא רק מחוויות "סוערות" אלא גם מדקויות. לא קראתי את הספר, אך טיפוסים כמו מיקי שבת הם בד"כ אומללים, שמונעים מריקנות ומוכנים לעשות הרבה כדי להפיגה. הם זקוקים לאותם גירויים מוקצנים כדי לחוש במה שאותו אושר יציב מקנה לך בצורה שונה. ונניח שאותו מיקי שבת מתהולל. אז מה, באמת טוב לו? ובמימד אחר, האם הוא מממש את עצמו בכך יותר מסבתא בגילו שמכינה מרק לנכדים? סביר שהוא לא אוהב את עצמו וגם לא אחרים.
    אדם בונה בניין בעולמו והאושר היציב הוא בסך הכול התחושה הכוללת שמלווה אותו בשלב בו הוא נמצא, הארומה הנודפת מהמדרגה אליה הגיע.
    אם כבר אז השאלה האמיתית היא אחרת- איך לא ליפול אל הבורגנות הרגשית המשתקת? כי מה שבכל זאת יש למיקי שבת זה את האפשרות להיות אמיתי (אם כי אני מניח שרוב המיקי שבתים לא מנצלים אותה, במובן העמוק יותר) ולהעז. המדרגה אליה הגיע אדם עלולה לפתותו לנוח על זרי הדפנה ולהקריב את תעוזתו וכנותו- מתוך מחשבת הבל, שמה שהוא כבר השיג ימשיך להיות שלו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: