ביקורת על "תור הברזל", של ג'.מ.קוטזי, הוצאת "עם עובד"

פורסם ב"מעריב" בינואר 2011

לנו, נאמניה הקנאים של אמנות הפרוזה בכלל והרומן בפרט, ישנם כמה גיבורים חיים. מעטים. אחד מהם הוא ג'.מ.קוטזי (בן השבעים).

זהו, לטעמי, הרומן הטוב ביותר של קוטזי, מאלה שתורגמו לעברית, פרט ל"חרפה". ההבדל בין שני הרומנים קשור בחשיבה השטחית שמביאה למשל להשוואות בין המצב הישראלי למצב הדרום אפריקני, וזאת מבלי להכחיש תופעות חמורות של בדלנות ושנאת זרים שהתגלעו לאחרונה בישראל ומבלי להכחיש את החשש שבהידרדרות עתידית למצב דרום אפריקאי (תזכורת להבדל אחד דמוגרפי פשוט אך קריטי: בדרום אפריקה כ-80 אחוז שחורים וכעשרה אחוז לבנים בלבד). בעוד כאן, ברומן שנכתב בשנות הגסיסה האחרונות של האפרטהייד ("תקופת הברזל", כניסוח הרומן), ישנם טובים ורעים מוחלטים, ב"חרפה", המאוחר יותר, שנכתב כבר אחרי האפרטהייד, מציג קוטזי תמונה מורכבת בהרבה: גם המדוכא השחור, או המדוכא-לשעבר, יכול להיות רע.

"תור הברזל" מסופר כמכתב שכותבת פרופסור קארן, מרצה במדעי הרוח, החיה בקייפטאון וגוססת ממחלת הסרטן (לא נעדרת כאן השוואה סמויה בין גסיסת הפרט לגסיסת המשטר), לבתה, שבחרה להגר לארצות הברית. יחסה של הגיבורה לדרום אפריקה מומשל לנישואים גרועים: "איני אוהבת אותה, אבל אני רגילה לריח הרע שלה". המכתב, שספק אם יישלח ויגיע לתעודתו, הוא מעין יומן פרידה מהחיים. האלימות מסביבה גואה ומגיעה עד ביתה ממש. בנה של עוזרת הבית שלה, צעיר נלהב, נפגע במהלך אחת ההפגנות האלימות נגד האפרטהייד. במקביל, מתפתח קשר מוזר, הולך ומתהדק, בין הפרופסור הלבנה לחסר בית שחור מבוגר, שתיין מוזנח בשם פֶרקֵיְיל.

מדוע זה רומן גדול? לא מזמן קראתי ראיון עם מישל וולבק, שסיפר שהוא קורא כעת את "חרפה" ואוהבו. "בחור קשוח, קוטזי", אמר וולבק. יש משהו קשוח בקוטזי, שורה של מכות יבשות שהפרוזה שלו מנחיתה על בטן הקורא. בבטן כלואים הרגשות ההיוליים ביותר שלנו, רגשות גופניים עדיין. והספרות של קוטזי, לפיכך ספרות קרביים, נותנת ביטוי מילולי לרגשות גופניים. משפטיו המדודים מכים, או אולי, מוטב, מפשירים משהו בבטן הקורא. יש כאן כתיבה שנוגעת בחלקים האינטימיים ביותר של הקיום הפרטי, אך בו בזמן, כתיבה המונעת מתחושות רליגיוזיות, גופניות-למחצה גם הן, על אחדות הגורל האנושי. כמה דוגמאות לגופניות מתומללת. המרצה הגוססת כותבת בכמיהה לבתה הרחוקה: "אנחנו יולדות ילדים כדי שיעניקו לנו יחס אמהי". גברת קארן המתבוננת בפרקייל נח ומעשן חושבת: "ברגע הזה, חשבתי, אני יודעת איך הוא מרגיש בוודאות מוחלטת, כאילו עשינו אהבה". היא מזהירה את פלורנס, עוזרת הבית שלה, מהשלכות אי-ההשגחה על בנה הקטן. ילד כזה חושב כך: "כבר אין לי אם, אין לי אב: יהיה אם כך המוות אמי, יהיה אם כך המוות אבי". את הסרטן והמוות היא ממשילה להריון שני: "יש בתוכי ילד שאני לא יכולה ללדת". והנה מחשבה מצמררת על הרגע שלפני ההתאבדות: "נדמה לי שמשהו שונה מן הרצון נכנס למשחק בשנייה האחרונה, משהו זר, משהו חסר מחשבה, שסוחף אותך אל מעבר לקצה".

יש יסוד נוצרי ויסוד אקסצנטרי אצל קוטזי, שאני חווה אותם כפריווילגיות של נשמה גדולה, הפרזות מוסרניות שאף מוסיפות להערכה כלפיו, מבלי לקבל בהכרח את האתיקה שלו. ישנה כאן תפיסה של חטא קדמון אנושי ואי קבלה של שימוש בכוח בכל צורה שהיא. אך הנוצריות הזו מובילה כאן גם לאנטי-מוסרנות, להעדפת פרקייל הבטלן והפטליסט על לוחמי החירות השחורים הפוריטנים, הסולדים מפרקייל.

משהו על ארספואטיקה או גיאו-פוליטיקה ספרותית. אצל קוטזי "המלחמה הקרה" נמשכת. ברומן יש אלוזיות ברורות לספרות המעמקים הבולטת בהיסטוריה, המעצמה הפואטית שהייתה הספרות הרוסית של המאה ה-19, ומאידך גיסא, כשהמספרת מביטה בתמונות נכדיה האמריקאיים, המבלים באגם לבושים חגורות הצלה מגומי, היא מהרהרת: "מדוע החומר הזה, הזר לי, מעוצב, מאוטם, מנופח, קשור בגופי ילדייך, מסמן בשבילי בעוצמה שכזאת את העולם שאת חיה בו עכשיו, ולמה הוא גורם לרוחי ליפול?". לחיות בדרום אפריקה הסובלת, כך נרמז, פירושו לחיות בָאמת (ואולי אף נרמז רעיון שערורייתי יותר: רק הסבל יכול להוליד ספרות גדולה). לחיות באוטופיה הצרכנית האמריקאית פירושו לחיות "באגם מבוית", במקום שבו ילדים "לעולם לא יטבעו, שתוחלת חייהם שבעים וחמש שנים, וממשיכה לעלות […] הם ימותו בגיל שבעים וחמש או שמונים וחמש טיפשים כביום היוולדם".

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טראומה  On ינואר 23, 2011 at 10:31 AM

    תודה אריק. אבל – אף מילה על התרגום? קוטזי העברי לובש ופושט צורה וסגנון מדי תרגום חדש. אני, שהכרתי את קוטזי העברי בחייו וזמניו של מיכאל ק', בלבושו העברי, המקראי כמעט, של אמציה פורת, התרגלתי לקוטזי מזן מאוד מסוים. מאוחר יותר, כשעברתי לקוטזי בגילומה של סמדר מילוא – התרסקתי. לא קראתי יותר מכמה עמודים מחרפה העברי. זה היה הרי סופר אחר. ושוב התרגשתי מהלבוש העברי הנאה שהתקינו אברהם יבין ויהושע קנז למחכים לברברים ונערות. אז מה עם אלינוער ברגר? מה טיבו של קוטזי בגילומה?

  • אמיל  On פברואר 6, 2011 at 9:18 PM

    האין חסר הבית לבן, ולא שחור? גם קלדרון נפל בפח הזה.

  • אריק גלסנר  On פברואר 7, 2011 at 12:40 AM

    חסר הבית הוא שחור. באחת הסצנות מתואר עימות בין חסר הבית לבין בנה השחור של עוזרת הבית של המספרת וחברו. הצעירים השחורים בזים לחסר הבית כי הוא מבזה את שמם של השחורים בבטלנותו. קוטזי כך מעמת בין הפוריטניות של המהפכנים השחורים הצעירים לדור השחור המבוגר יותר והפטליסטי.

  • מירב  On ספטמבר 2, 2013 at 11:38 AM

    ההוגנים ממבקרי ישראל על היותה מדינה המנהיגה משטר אפרטהייד מצביעים על הגדה כטריטוריית האפרטהייד. בגדה, לפי חישובים מאוד רחמניים, 25% יהודים ו75% פלסטינים. לפי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה – 14% יהודים ו-75% פלסטינים, שחיים במשטר של הפרדה פיזית ומשפטית.

    קריאה ב"תור הברזל", עבור ישראלי שמודע למה שקורה בגדה, היא מצמררת. האנלוגיות הן בלתי נמנעות. (זהירות, ספוילר) התקרית של הרג הילד ג'ון/יוהאנס בידי השוטרים האפריקאנרים הייתה מציאות יומיומית בזמן האינתיפאדה השנייה (הרומן מתאר את שנות גסיסית האפרטהייד, שנים של מהומות והתנגשויות בלתי פוסקות בין הארגונים השחורים לבין המשטרה). נקיפות המצפון של הגיבורה, תוך מודעות לפוזיציה המתייפייפת שלה, הן הקול של רבים מאתנו שנחשפים לעוולות ולא יכולים להשפיע עליהם כהוא זה. קשה, עד בלתי אפשרי, לקרוא את הספר הזה בלי לחשוב על מה שקורה כאן, עד כמה שהדברים נשמעים כמו קלישאה. ביקורתו המזדעקת של קלדרון היא הבעירה שבכובע שעל ראש הגנב.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: