על ספרים ראויים לציון ב-2010

פורסם ב"מעריב" בינואר 2011

נדמה לי שעמוס עוז הוא בעל זכויות היוצרים למטפורה הממשילה את תחילת הקריאה בספר לחוזה שנכרת בין הסופר לקורא. המשך הספר צריך לעמוד בתנאי החוזה שהוצבו בפתיחתו. אני משתעשע בשנה האחרונה במחשבה על מטפורה אחרת, פסיכואנליטית-אימהית ולא מסחרית-"גברית", לתיאור מערכת היחסים בין הסופר לקורא. הסופר מבטיח לשאת את הקורא על כפיו, מבלי להשמיטו. כניסה לספר היא התמסרות לידיים המכריזות על עצמן כאמונות בנשיאה בטוחה. "השמטה" בספר יכולה להיות רבת צורות. אלה יכולים להיות חלקים בהם הקורא חש שהסופר אינו רגיש דיו, או משעמם, או מפתה באמצעים זולים, או חושף שנפשו אינה רחבה ועמוקה דיה, או שהוא מחקה יצירות אחרות, או שהוא "מזייף" בבחירותיו הלשוניות ועוד. השימוש שלי במטפורה הזו עוזר לי להסביר לעצמי למה אני נוטה להעדיף ספרים שהסך הכל שלהם אולי אינו מבריק אבל שאינם חוטאים בהשמטה, לעומת ספרים שיש בהם חלקים מבריקים, אבל ביניהם הקורא מושמט. כלומר, אפילו אם הממוצע של הקטעים המבריקים והפחות מבריקים ברומן המשמיט גבוה מרמת הרומן הלא מבריק אך היציב, אעדיף את האחרון. כמו שאם מעולה-לפרקים לא תיחשב ל"אם טובה דיה" אם תשמיט ולו פעם אחת את ילדה, כך גם הדבר לטעמי באמנות הפרוזה.

2010, ככל שאני יכול לשפוט ולצפות מסופה לתחילתה, לא הייתה שנה מבורכת במיוחד בפרוזה הישראלית. על מעט מאד יצירות אני יכול להמליץ בלב שלם: קח הקורא ספר זה, כאן לא תושמט. אולם מכיוון שליצירות מעטות אלה התלוו כמה יצירות שיש בהן עניין, ובהן אפילו חלקים שברקם עולה על אלה שביצירות הלא-שומטות, ראיתי לנכון ליצור שתי רשימות: היצירות הטובות (כלומר, אלה היציבות מראש ועד סוף) והיצירות המעניינות (אלה שיש בהם חלקים רבי עניין גם אם אינן יציבות). דרך אחרת להגדיר את החלוקה שלהלן (שאולי יש להזכיר את המובן מאליו, שהיא נובעת מטעמו של המבקר, על מגבלותיו): רוב היצירות "המעניינות" שלהלן הנן יצירות שהיה בהן איזה יסוד חריף – מעורר למחשבה, רב יופי או מרגש במיוחד – גם אם המכלול שלהן לא התעלה לרמתו של היסוד הזה.

היצירות הטובות

"גוף שני יחיד" – סייד קשוע ("כתר")

קשוע, בסיפורו על שתי בחירות-קיום של צמד גיבוריו הערבים הישראליים, מערב סאטירה בריאליזם סבלני ובטוח בעצמו. קשוע מתגלה כאן ככותב רומנים מיומן, שגם אם הפרוזה שלו אינה נוסקת לפסגות, הרי שהקורא יכול להתמסר לה בבטחה.

"רקוויאם לתל אביב" – דוד שחם ("ספריית פועלים")

הסופר הוותיק בספר שהנו פרקי ממואר אוטוביוגרפיים, שנהנים מהאוטוריטה של התבוננות עצמית הנעשית לעת זקנה. בין השאר יש כאן תיאור מאלף של ילדות תל אביבית בבית בוהמי בשנות העשרים והשלושים ותובנות של איש פרסום שעניינו החריג, על רקע תקופתו, בפרסום, הקדים אפילו את העולם המתואר במד-מן.

היצירות המעניינות

"בטוב וברע" – נילי לנדסמן ("חרגול")

רומן שגיבורתו חיה את חייה בצלו של העולם הרוחְני הישראלי שצמח בעשורים האחרונים. רומן פסיכולוגי שנהנה מתשומת הלב לדקויות רגש שמביא עמו הנרקיסיזם.

"זיכרונות אחרי מותי" – יאיר לפיד ("כתר")

ביוגרפיה של יוסף "טומי" לפיד שנהנית מהיותו של מושאה דמות מרתקת וסמל לישראליות מסוג מסוים שהפך לדומיננטי בעשורים האחרונים, ומהיותו של כותבה, הקרוב כל כך למושאה, גמיש-עט.

"ביום שהמוסיקה מתה" – אופיר טושה גפלה ("כתר")

רומן פנטסיה. בעיר דמיונית שבה כולם יודעים את מועד מותם מגלה נערה צעירה שרק ממנה נעלם מועד זה. התוצאה היא רומן חינני, גרוטסקי, פקחי ובהחלט לא נטול חומרה, הדן בצורה מקורית ורעננה בנושא הכבד מכל, המוות.

"אנשים טובים" – ניר ברעם ("עם עובד")

הרומן, המתרחש סביב מלחמת העולם השנייה ואחד מצמד גיבוריו הוא גרמני קרייריסט, יומרני ואינו מחדש הרבה ביחס לנושאו הכביר, אבל יכולת ראויה לציון לבניית עלילה ופרופילים פסיכולוגים דקים הופכת את הקריאה בספר למעניינת.

"זה הדברים" – סמי ברדוגו ("הספרייה החדשה")

רומן שעיקרו סיפור דיקנסי קשה וחזק, המתרחש במרוקו, על ילדה יהודיה-מרוקאית שהופקרה לגורלה. בשפה עילגת באופן פיוטי מספרת הגיבורה את סיפורה, סיפור על ילדה שאף אחד, ואפילו אמה, לא אשם ממש בנטישתה, וכולם, ובייחוד אמה, אשמים.

"לוח חלק"  – נתן שחם ("זמורה ביתן")

סיפורו עלייתו ונפילתו של הקיבוץ מזווית מקורית. באמצעות גיבורו הצייר הקיבוצניק, והיחס המשתנה של החברה לאמנותו, מצליח שחם להעניק פרספקטיבה חדשה לסוגיית יחסי הפרט והקולקטיב.

"נתניה" – דרור בורשטיין ("כתר")

התשוקה המטאפיסית לאינסוף, שלה משמעות מוראלית הקוראת לענווה אנושית, המצויה ברומן האוטוביוגרפי-אנטי-אוטוביוגרפי הזה, הופכת את "נתניה" לאתגר רוחני.

"מלך הציפורים" – דרור דניאל ("כרמל")

במשלב עברי יוצא דופן, בעדינות רבה, בהתבוננות עצמית שמשתוקקת לגאולה עצמית, מספר דרור דניאל ז"ל בנובלות שלו על ילדות ירושלמית קשה ועל פנטזיות הימלטות רבות יופי ורגש ממנה.

"אישה במידות טובות" – פזית בן נון בלום ("זמורה ביתן")

דין וחשבון שנותנת לעצמה אישה צעירה על יחסה למין ולאהבה. רומן שנון, כן, יצרי וכאוב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מירי שחם  On ינואר 9, 2011 at 5:11 PM

    הרסת אותי עם "תשומת הלב לדקויות רגש שמביא עמו הנרקיסיזם".
    אני יודעת שלא התכוונת להצחיק כאן, אבל המשפט הזה כל כך, נו, כל כך, איך להגיד – מנסח למישהי את עצמה מחדש.

    קראתי רק שניים מבין הספרים שהזכרת, אף אחד מהם לא הפיל אותי אפיים ארצה. משנה לשנה הספרות העברית הופכת לבית חרושת אפור להכבדת מדפים, פס ייצור חסר השראה של טקסטים פקידים.

  • רמי סטוריסטיאנו  On ינואר 10, 2011 at 1:22 PM

    המגיבה לפני – מירי שחם, מבחינה בהדרדרות הספרות העברית בשנים האחרונות. לטעמי, בראיה רחבה יותר אפשר לומר שמצב זה קיים כ-40-50 שנה עם תאוצה מוגברת ב-25-30 שנה האחרונות.
    הסיבות על רגל אחת – בצע כסף , סנון גרוע של הוצאות הספרים שלא על סמך איכות אומנותית ("כולם סופרים"; אפליות על סמך שיוך מפלגתי, פרסום, קרבה משפחתית, קשרי מין, ידידות; אפליות מתקנות למיניהן – נשים, ערבים, בעלי נטיות מיניות לא מקובלות, מסכנים עם סיפורי חיים קשים), שדרת מבקרים חלשה, מעוט של כותבים טובים, וחוסר איזונים ובלמים בשרשרת רשתות חנויות-הוצאות לאור-סופרים.
    בסך הכל ניתן לומר שהצבת הגישה הכלכלית בראש ומנגד בטול כמעט מוחלט של שיקולים תרבותיים (רגל הגישה הכלכלית על צווארה של התרבות) היא יסוד כל המצב הרע הזה. דוגמא טיפוסית לכך היא שעד לפני 50 שנה הוצאות ספרים הוציאו ספרות מופת עברית – "דביר" הוציאה את "כל כתבי" של מיטב הסופרים העבריים של תקופת התחיה, "מחברות לספרות" הביאה לדפוס אוצרות מתקופת תור הזהב בספרד. והיום למעט "מוסד ביאליק", פכפוכים דלים של "דביר", "הספריה החדשה", "עם עובד" (כתבי טשרניחובסקי בראשם), פרויקט "ספרי מופת עבריים", כמעט ולא מדפיסים ספרות מופת עברית. ומדוע? כי ספרי מופת אינם רבי מכר במובן המקובל של המילה – הם נמכרים לאורך שנים אך לא בזמן קצר והם בד"כ אינם חדשים ומה שווה העסקה של 1+1 אם אחד הספרים הוא ישן (וכאן מתגלמת כיעורה של ההתיחסות לספר כמוצר: ספר שנכתב לפני חמישים שנה הרי הוא כמוצר בלוי בשוק יד שניה).
    באופן כללי, אומנות טובה אינה כלכלית וחשיבותה אינה נמדדת בכסף – כך היה מאז ומעולם, למעט תקופות פריחה תרבותיות. תמיד יצרכו אותה מיעוט, וערכיה יחלחלו אל העם דרך אותו מיעוט וכך היא קובעת לאורך זמן (יצירות טובות נמדדות בעמידתן בפני שיני הזמן) את תרבותו של כל העם.

    למרות זאת תמיד צריך לתת סכוי ולא לאבד תקווה שהרי פתאום יתגלה אותו כותב או כותבת טובים וגישה שלילית גורפת עלולה לדכא את הציץ הרך בחוסר התיחסות ושימת לב אליו. אני אהמר על ספרו של דרור דניאל "מלך הציפורים", על סמך ביקורתו של המבקר שבאכסניתו אנו מתארחים וביקורת אחרת שקראתי ובעיקר בגלל העברית הנאה והפיוטיות המדודה ובעלת הרגש העולה מהציטוטים מן הספר. אקנה ואבדוק ומקווה שלא אתאכזב.

  • עידית פארן  On ינואר 11, 2011 at 12:18 AM

    החשת בשבילי את הקריאה של הספר מלך הציפורים
    הייתי עורמת מילים על תלי מלים באיך שאני רואה כתיבה
    או קריאה
    אבל
    יש משהו במה שכתבת בהתחלה על ספרים שחוטאים בהשמטה (אני אומרת, מול המראה "הסופר הזה מרמה אותי, אנה גבלדה, הסופרת הצרפתיה מעולם לא רימתה אותי, גם עמוס עוז לא וגם מורקמי, יש עוד כמה)

    אז ספרים שלא חוטאים בהשמטה הזאת, צריך בכלל לא לראות שהסך שלהם לא מבריק כי מעצם היכולת לקחת אותנו למסע, ההתחייבות הזאת ועמידהה בה, היא הברקה בפני עצמה.
    (מלבד זאת אני האחרונה שמתלהבת מאתגרים רוחניים ובכל זאת מקווה שנתניה יחזור לידיי מהחברה לה הוא הושאל ואקרא אותו)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: